¹

כשקבלתי הזמנת ציוני גרמניה לבוא לועידה בוויסבדן שמחתי מאד משום שעל ידי כך ניתנה לי, אחרי כמה שנים, הזדמנות להפגש שוב עם ידידים ולראות מקרוב את עבודת ציוני גרמניה ומפעליהם. מצד אחד נתלוה רגש שמחה זה בכעין רגש של אי־נעימות, משום שידעתי שיפול בחלקי לנאום כאן נאום ואין אני יודע מה דברים יש עוד בפי להגיד לציוני גרמניה. ואעפ"כ אנסה לתת לפניכם בדברים פשוטים וברורים את תמונת המצב, כפי שאנו רואים אותו.

מתחילה – דברים אחדים על המצב הפוליטי: על המצב הפוליטי של התנועה הציונית חיבים אנו להשקיף בעיקר מתוך נקודת הראות של מפעלנו בא“י. בשנים האחרונות, ואפשר שבשלש השנים האחרונות בעיקר, התקדמנו בא”י בשעור כזה עד שהדבר משך אליו את תשומת־לבו המיוחדת של העולם, של העולם הבלתי־יהודי. עוד לפני ארבע־שלש שנים הביטו חוגים שונים של דעת הקהל האירופית על מעשינו בא“י כעל נסיון, כעל נסיון מסוכן. אין אנו מכחישים גם זה כי היו כמה חוגים, גם בתוך היהדות גם מחוצה לה, שחכו וקוו לכשלונו של הנסיון. ואולם החלוץ היהודי ומפעלנו בא”י הכזיבו את תקוות החוגים האלה. בנין א“י הוא עכשיו עובדה חיה, שכל העולם חייב להכיר בה. אפשר להגיד בלי גוזמא: מתחילים כבר להודות שהופיע גורם חדש בחלק זה של כדור הארץ, ומכיון שגורם זה הוא גורם יהודי – הלא הדבר מובן מאליו שמכמה בחינות מביטים על צמיחת הכחות החדשים מתוך חשדים וחששות. ולפיכך, אתם רואים עכשיו שבו בזמן שמצד אחד אנו משקיעים כחות בא”י – מתגבש ומתגבר מן הצד השני גם כח ההתנגדות לעבודתנו. אני מאמין כי זוהי תוצאה טבעית מפעולותינו בא"י: אפשר שאנו נכנסים עתה לתקופה הרצינית ביותר של עבודתנו. יצאנו כבר מגדר הנסיונות ונכסנו כבר בגבולות ההגשמה של התנועה באמת־מדה רחבה.

מעולם לא היתה עבודתנו קלה והיא תהא עוד קשה במשך כמה וכמה שנים, ואולם אין אני מאמין כי יש כח בעולם שיוכל לעכב את עבודתנו. הציונים חייבים להשתחרר סוף סוף מאותה עצבנות, שהיא מובנה כל כך בתנועה צעירה כתנועתנו, ולחדול מלנחש מה יארע אם השלטון יעבור לידי ממשלה זו או אחרת. יכולה ממשלה חדשה להקל או להכביד עלינו פרט זה או אחר בפעולות הממשיות שאנו רוצים להתחיל בהן, ואולם בפרינציפיון אין היא יכולה לעכב את התקדמות הארץ. ואם ממשלת הפועלים באנגליה, למשל, יצרה בשביל עבודתנו אטמוספירה קצת יותר נוחה, הרי אין לחלוטין שום יסוד לחשוש שמצד הממשלה השמרנית יוכל לבוא איזה עיכוב בעבודתנו. החשוב ביותר והגורם המכריע במצבנו הפוליטי, הוא – אם להביע זאת בדברים פשוטים – שכל אניה ואניה שנכנסת לנמל יפו או חיפה מביאה לארץ עולים יהודים פרודוקטיביים.

ובתתי לפניכם סקירה קצרה על המצב הפוליטי, אין אני יכול שלא לעמוד על עובדה אחת שעשתה רושם ידוע הן על חברי האכסקוטיבה והן על כל חוגי התנועה הציונית וגם על דעת הקהל היהודית – הלא הוא הדו"ח של ועדת המנדטים שהתכנסה בג’ניבה לפני ששה שבועות.

זוהי הפעם הראשונה במשך ארבע השנים האחרונות, שמוסד אבטוריטטי, מטעם חבר הלאומים התעסק בפרטות בשאלת ארץ־ישראל וקיום המנדט. אתם יודעים את הדין־וחשבון של הועדה, ועם כל הכבוד והתקוה שאנו הוגים לחבר הלאומים, חייבים אנו לומר בכל זאת, כי דין וחשבון זה אינו משביענו רצון. מוצאים אנו את הדו“ח בלתי מתאים בחלקיו העיקריים למציאות והוא מעיד על אי־ידיעת המצב האמתי בארץ־ישראל. עובדה זו של הדין וחשבון שופכת מחדש אור גדול על הקשיים העצומים שבהם נתונה עבודתנו. חבר הלאומים כלו וכל האידיאולוגיה שלו מיוסדים על מושגים ידועים של דימוקרטיה, של הגדרה עצמית וכו'. המושגים האלה, כשהם באים בלי פירושים ובאורים, אינם הולמים כלל את העם היהודי ואת תנאי עבודתנו בארץ. קרה לנו כאן ממש מה שקרה תמיד בעולם היהודי; פעמים תכופות מאד אין אנו מתאימים למסגרת שנעשתה בידי אחרים. היתה זו התאמצות מצדו של חבר הלאומים להכניס את הציוניות על כל מושגיה לתוך המסגרת הצרה של סעיפיו. כל השניות הזאת של המנדט היא חדשה בעולם המדיני, כשם שכל בנין ארץ־ישראל הוא דבר חדש בעולם. אם שאלת ארץ־שראל נתפסת כשאלה מקומית, הרי אנו נתקלים בקשיים. אולם אם שאלת א”י נתפסת כמו שאנו תופסים אותה, כנסיון לפתור שאלה גדולה וחמורה המעיקה על העולם, כפתרון שאלת היהודים, יוכל גם חבר־הלאומים להתאים יפה פתרון זה לסעיפי חוקתו. מגמתנו מעתה צריכה להיות לברר לחבר הלאומים ולדעת הקהל באירופה: ראשית, כי הכרזת בלפור וכל מה שבא אחריה לא ניתנו למאת אלף יהודים שבארץ־ישראל כי אם לששה־עשר מליוני היהודים שבעולם; ושנית, כי מאת אלף היהודים האלה אינם אלא חלוצים, הסוללים את הדרך למליונים, שמחכים רק ליכולת שתנתן להם לעלות לארץ. והעליה הזאת והצפיה לה הן זכותו של העם היהודי, זכות שלא נחלשה במשך אלפי שנים. אם השקפה זו תחדור אל הכרתם ונפשם של העמים הנאורים מקוה אני כי יתמעטו הקשיים, שאנו נלחמים בהם כיום.

בין מתנגדינו הרבים תופסת מקום חשוב קבוצה אחת. שנלחמת בציוניות ובעם היהודי בא“י, בהנהלתו של הואתיקן. אין כונתי להכנס כאן בוכוחים עם הואתיקן. מבינים אנו ומכבדים את האינטרסים שיש לה לכנסיה הקאתולית בארץ־ישראל. זה כמה שנים אנו עומדים ומכריזים בהתגלות ובתום־לב, שאין לנו ענין במקומות הקדושים של הנוצרים. לפיכך, מעונינים אנו מאד כי המקומות הקדושים הללו, עם כל השאלות הקשורות בהם, יתנהלו על ידי העולם הנוצרי לפי רצונם של אלה שיש להם האבטוריטה והאפשרות לקבל עליהם הנהלה זו. שום דבר לא היה משמחנו יותר מזה אילו היתה שאלה זו, שגרמה כבר בא”י הקטנה לסכסוכים ולחכוכים, נפתרה סוף־סוף לספוק רוחם של המעונינים. ותהא ההנהלה בידי מי שתהיה. ואולם הייתי רוצה ליטול רשות לעצמי להביע פה, שאין שטחי־חכוכים ושטחי־מגע בין פעולתנו ובין עניניה של הכנסיה הקתולית. יש רק אינטרס משותף אחד: שלום ושקט בארץ־ישראל, ומאמין אני כי לא רחוקים הימים שמצב זה ישתרר בארץ. יש גם ארצות בעולם, ואני רוצה להזכיר את אמריקה בתור אחת הארצות האלו, ששם היהודים והקאתולים חיים ועובדים יחד מתוך יחסי ידידות. יש לקוות שמספר הארצות האלו יתרבה עוד. אולם עם זה עלינו להטעים בכל תוקף – ואני עושה את הדבר הזה לרגלי התעמולה שמתנהלת בזמן האחרון כנגדנו בהטעמה ובחריפות מיוחדת, ולפעמים גם בכלי־זיין מורעל: יבינו נא האנשים פעם אחת ולעולם, כי אנו מתקיימים ורוצים להתקיים בארץ־ישראל; כי אנו באים לארץ־ישראל מתוך זכות מלאה שלנו, וכי בשם זכות זו אנו רוצים ליצור בנין של שלום ושל תרבות, בנין שיהיה לתועלת ולכבוד לעם ישראל ולארץ כולה.

מתוך התאור הקצר של המצב הזה אפשר להסיק רק מסקנה אחת: יש הכרח להגביר ולהרחיב את עמדותינו בארץ מצד אחד, ולחזק את עבודת ההסברה בין מתנגדינו כדי לקרבם להבנה יותר עמוקה של שאלת היהודים מצד שני. הצעד הראשון לקראת זה הוא בהתאמת התנועה הציונית לתנאים החדשים, שתביעותיהם כיום גדולות משהיו לפני חמש־עשרה או עשרים שנה.

אשתמש שוב במלה יהודית פשוטה: הציונות נעשתה “בר מצוה”, ועל ידי כך קבלה על עצמה אחריות כבדה. ודבר זה דורש יחס יסודי חדש והסתדרות אחרת לגמרי. בכוון זה נעשה גם הצעד אשר אתם, סבורני, מסכימים לו ואשר שימש זמן רב נושא לוכוחים בתוך ההסתדרות הציונית, והוא: הרחבת הסוכנות היהודית. לאחודן וקשורן של השדרות היהודיות, המתקבצות מסביב למרכז הציוני, מכוונת גם נסיעתי הקרובה לאמריקה.

ועתה, עוד מלים אחדות על ארץ ישראל עצמה. היתה לי ההזדמנות לפני ששה או שבעה שבועות, אחרי הפסקה של 18 חודש בקירוב, לעשות זמן־מה בארץ־ישראל. נסיתי לסקור בימים מועטים את אשר נעשה במשך הזמן הקצר הזה ולתפוס בקירוב את המגמות שלפיהן הולכת התפתחותנו שם. איני רוצה להלאות את עצמי ואתכם בזה, שאדבר באזניכם דברי קילוסים על החלוצים ועל החלוצות. נראה לי כי מוטב שנחריש ולא נדבר בדבר הזה, שהוא גדול מהביעו במלים ונוגע בנו יותר מדי. מפעל עצום ורב קם ונהיה בא“י אשר הוציא אותנו משטח ההתחלות והנסיונות המגששים והעבירנו לשדה ההגשמה. קודם כל יש לציין בארץ ישראל אמונה עצומה באפשרויותיה של הארץ ושל העם. ויש בא”י עוד דבר־מה וזהו אולי הדבר החדש שהפליא אותי: יחס הרבה יותר טבעי ובלתי־אמצעי אל תפקידנו שם. יחס בלתי־אמצעי זה אל החיים, אל הנושא שבאים במגע־ומשא עמו ואל הקשיים העומדים למכשול – הוא הדבר הממלא אותנו יתר בטחון. חדלו מקונן על זה שבארץ־ישראל זורם הירדן ולא הנילוס ושיש בה הרבה הרים ולא הרבה מישורים; תופסים את מצב הדברים כמו שהוא, את העם היהודי ואת הארץ היהודית על כל חולשותיהם ומומיהם ועל כל תכונותיהם הרעות והטובות, ונכונים לעשות מן החומר הנתון הזה את הטוב והמעולה ביותר. דבר זה יש לו השפעה גם על הפסיכולוגיה של האוכלוסים. העצבנות, שהיתה שוררת בארץ לפני שנים, נעלמה. הצפיה לנסים חדלה, ועמה חלף גם מפח־הנפש הקשה, הבא במקרה אם הנסים אינם מתרחשים. התפקיד הוא קשה, מכירים בקושי שבתפקיד זה, ואולם עם זה שוררת גם ההכרה, כי יש לו לעם היהודי די כוחות בשביל לפתור את השאלה הזאת.

ארץ ישראל עומדת כיום בסימנה של העלייה החדשה, עלית המונים. כיום נכנסים אל הארץ כאלפים איש מדי חודש. אין אני רוצה לנבא אם כוח־קליטתה של הארץ יעמוד תמיד בעינו. פחות מכל יש לנסות להיות נביא בארץ־ישראל. הנה כי כן קשה להשיב על השאלה, אם כוח קליטתה של הארץ יאריך ימים. אולם כשיהודי פרודוקטיבי בא לארץ, הרי הוא תופס אולי מקום אחד, ואולם עם זה הוא יוצר מקום וחצי או שני מקומות לעולים חדשים. וכן רואים אנו את החזיון המפליא ־ והריני מקוה, שאין זה חזיון חולף – כי בדצמבר 1924, בעת העלייה הגדולה, אין כמעט מחוסרי עבודה, בעוד שבדצמבר 1923, בעת עליה זעומה מאד, הגיע מספר מחוסרי העבודה עד אלפים ויותר. לפניכם, איפוא, מהפכה כלכלית, העוברת לעינינו, ושחוקיה, צריך אני להודות, הם נעלמים מן העין ואינם מובנים לי, ואין אני רואה את עצמי די בקי בדבר, כדי שאוכל לדבר עליו. אולם בארץ־ישראל חיים אוכלסים המבקשים ומוצאים אמצעים ודרכים חדשים, וכוח קליטתה של הארץ לא נפגע עד עתה, ומקוה אני, כי לא יפגע גם בעתיד הקרוב.

ויש להוסיף עוד – ובזאת איני אומר חלילה לדון לגנאי את העליה הנוכחית – כי העליה הזו היא במדה ידועה בעלת תכונה אחרת מזו שהיתה לפני שנתיים, וארבע שנים. ישנם אנשים, העולים אל הארץ מפני כוחות מושכים, יש המהגרים בסבת כוחות דוחים. חושב אני כי העליה הזאת, אם לא ברובה הרי בחלקה, נדחקת לארץ מטעמים שליליים, ז. א. מפני ששערי ארצות אחרות נעולים. אולם גם עם דבר זה צריכים אנו הציונים והיהודים להשלים, גם זה אינו אלא חלק מן הפרובלימה היהודית. ואנו צריכים להודות בדברים ברורים, כי העליה החדשה מוצאה את ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל בלתי מוכנה בחלקה. ומבחינה זו רוצה אני להרשות לעצמי, בלי להכנס כלל בענינים הפנימיים וחלוקי־הדעות השוררים בתוך היהדות, לפנות בכל זאת בקריאה אל אותם היהודים, העומדים מחוץ לשורותינו, ולאמר להם במלים פשוטות: הנה ארץ, המתפתחת על ידי כוחם ועבודתם של מיטב האנשים שבמחננו; הנה הזדמנות להביא לארץ אנשים הנידונים לכליון ושצפויה להם סכנה להשחט או להיות לבנים בלי שם נעים ונדים על פני תבל כולה. איזה יהודי, ויהא שייך לאיזו מפלגה שהיא, יעז להניד אצבע או להרים יד, כדי להניח אבנים או ליצור מכשולים על דרך העבודה הזאת! עומדים אנו כיום לפני הפרובלימה הנוראה, שמיליוני אדם הם מחוסרי מולדת. פתח קטן נפתח אשר דרכו יוכל חלק מן המיליונים האלה לבוא לארץ־־ישראל ולחיות בה בשלוה ובתנאים יותר טובים. מי הוא אשר ימלאנו לבו להפריע לעבודה זו? הריני מאמין וזהו הדבר שיש לי אולי בכלל להגיד ביחס ליסוד העבודה המדינית: לא רחוקה השעה שבה תפנה דעת הקהל הנאורה של אירופה אל העולם היהודי, ותאמר: חובתכם הקדושה היא לאמץ את כל כוחותיכם, כדי לשחרר את העולם פעם אחת ולעולם משאלת היהודים המעיקה.

ואולם רוצה אני לחזור אל הנושא שלי. תפקידי היה להרצות לפניכם בקיצור על ארץ־ישראל. אמרתי כי העליה החדשה מעמידה אותנו לפני פרובלימות חדשות וקשות, ונראה לי כי פתרון הפרובלימה הזאת צפון במגמתה של עבודתנו. באופן מקביל לגידול העיר היהודית, התעשיה והמסחר, יש לשאוף גם לאינטנסיביות וגידול יותר חזק של ההתיישבות החקלאית – בסיס החיים היהודיים בארץ־ישראל. על הסתדרות הציונית ומוסדותיה, הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד, להכפיל ולשלש את התאמצותם, כדי להצעיד קדימה את ההתישבות החקלאית ואת החיים התלויים בה, במדה שתתאים לעליה החדשה. אם הדבר הזה יעשה וההתישבות החקלאית תתנהל בהתאמה לגידולה של תל־אביב, יבטלו סכנותיה של העלייה החדשה מאליהן. אולם אם החיים העירוניים יתפשטו ויעלו על חיי המושבה והכפר, אז תתקל עבודתנו בקשיים גדולים.

גבירותי ורבותי, הלאיתיכם כבר יותר מדי, והרי זה כמעט כל מה שיש לי לאמר לכם. אנו עומדים כיום לפני מציאות ברורה, לפני אפשרויות גדולות וקשיים גדולים. חיים אנו עתה בזמן שההכרה חדרה לתוך היהדות, כי בארץ־ישראל נעשה דבר שלא יהיה מפעלו של חלק אחד מן היהודים, לא מפעל של קבוצה אחת ביהדות, כי אם במדת מה, מפעל העם והגזע כולו. המפעל הזה ימצא לו אולי סמל רוחני בהתחלה אחת צנועה מאד, אולם זו עתידה להטביע את חותמה על שאיפותינו ופעולותינו בארץ; כונתי לפתיחת האוניברסיטה העברית, שתתקיים בפסח הבא על ידי הלורד בלפור. היא מסמלת את הרוח שבה באנו לא"י בתור נושאי תרבות ובוני ארץ שוממה בשלום. אף כי בתוך שורות ידידינו ובין אנשי שלומנו תשמע לפעמים תרעומת על אי־הצלחתו או אי־מהירותו של מעשה זה או אחר – הריני סובר בכל זאת, בדרך כלל, שכשאנו מדמים את מצבנו לפני עשר שנים למצבנו כיום, כשאנו מציגים את מספר הכפרים, הרחובות, הבתים ואת מספר האנשים הבאים כיום אל הארץ מול הערכים שהיו לנו לפני עשר או שתים־עשרה שנה, אנו יכולים לאמר בלי שביעת־רצון עצמית יתרה ובלי יהירות: כן, נעשתה עבודה קשה, אבל היא נעשתה, ועבודה קשה מזו והרבה יותר גדולה הימנה עומדת עוד להעשות.