ביום ב' בצהרים נזרקה אליו האבן הראשונה.

היא נפלה לרגליו, והוא נעצר בדרכו, משתומם. האבן, ששקעה בחול החם, היתה קטנה, וחדה, כאילו ניטלה מערימת חצץ. הוא נשׂא את עיניו לראות מי זרק אותהּ – ילד בדו־קרב עם חברו מעבר לרחוב, חשב – אך המגרש המגודר בקרשים שמשמאלו, שחרולים יבשים וצנומים גדלו בו בדלילות, היה ריק, והצריף האפור של הסנדלר יוסלביץ העומד בירכתיו, בשולי הפרדס הצפוף, היה אטום, תריסי העץ שלו מוגפים, ומימין – שלוַת צהרים נחה בכבדוּת על עצי הפלפל הסיני שבחצר שופעת העלוָה של האגרונום סגל. את בנו הפרוע של הסנדלר – בן שתים־עשרה ומגודל־אבָרים כבן חמש־עשרה – צריך להזהיר, אמר לעצמו בהמשיכו ללכת – יום אחד הוא עלול לנקר עין למישהו בקרבות האבן שלו.

לאחר כשעה, בשובו מן החנות לחומרי בניָן ובידו פחית עם חומר ריסוס, נזרקה אליו האבן השניה.

האבן פגעה בפח, והצליל האטום ורעדת הכלי שבידו סימרו אותו למקומו. שוב שלח מבטו – סומק של רוגזה עלה בלחייו – לעבר הצריף המצופה נייר זפת, קרוע ומדובלל בשולי הכתלים, ולא ראה איש, לא סביבו ולא בין שורות עצי הפרדס שמאחוריו. כבר עשה צעד לגשת לשם, להזהיר את האב מפני המשׂחקים המסוכנים של בנו, אך חזר בו והחליט שבערב יסור אליו.

על מדרגת הבית נעצר רגע לפני כניסתו. משהו מוזר, לא־נעים, היה בחנות, שרק עכשיו – ואולי גם קודם־לכן, בצאתו ממנה (אך הוא גירש את הדבר ממחשבתו כגרש זבוב) – שׂם לב אליו: עוֹד קונה נכנס לשם יחד אתו, וביקש צירים וברגים לדלתות, ופרידמן – שבדרך־כלל היה מאיר פנים אליו ושואל לשלומו ולשלום אשתו – פנה קודם אל הקונה ההוא ואחר־כך, כשהביא לו את הפחית מן האגף האחורי, האפלולי, של החנות, לא אמר אלא: לרשום על החשבון? – וללא מלה מיותרת נרכן על המחברת ורשם, ועל השלום שלו, בצאתו, ענה בקול כמעט לא נשמע. האם כועס הוא עליו? סיבה כלשהי יש לו לכעוס אליו? – תהה.

ביום ג' לפנות ערב, כשיצא מחצר בית־הספר וירד לרחוב – נחמיה שטיין, שיצא באותו רגע מבית־הכנסת, המגבעת השחורה מוּזחת על פדחתו, המקל המחוטב, בעל ראש השועל, בידו, עיכב אותו ואמר: “מה דעתך על ידידך הטוב ביותר…” וסיפר לו מה אמר עליו ראובני בישיבה הסגורה של ועד החינוך, שדנה בממלא־מקום למנהל בית־הספר, יהודאי, היוצא לשנת חופשה –

ואז ירד ערפל כהה על עיניו, באָזניו רחש כעין זמזום רחוק, והוא חש כאילו נפערה תהום תחתיו והוא נופל מטה, מטה –

“כלומר… אני…” – מילמל.

שטיין פרשׂ זרועותיו כנביא, המקל תלוי לו בידו האחת, כאומר: אלוהים יודע…

וזו היתה האבן השלישית. מוטחת ישר בפניו. גדולה וקשה כלחי החמור.

בלילה הוא מתעורר, אדם בן חמשים ושתיים, השׂיער שׂיבה כולו, שׂיבה דקה, משיית, גופו בוער, נחתה על גחלים, עיניו דלוקות אל התקרה, והוא איננו מבין. לעולם לא יבין, הוא אומר לעצמו ביאוש. הדבר שאין הוא מבין אותו – אדם בן חמשים ושתים, אב לבן נשׂוי, סב לנכדה – הוא, איך יכול היה ידיד – “ידיד”, הוא אומר עכשיו בלעג מר – כן, ידיד זה שבע־עשׂרה שנה, חבר לעבודה, שלא היתה לו מריבה אתו אף פעם אחת –

לא, אף לא פעם אחת – הוא מפשפש בזכרונו – להיפך, תמיד האירו פנים זה לזה, בחדר־המורים, במסדרונות, בישיבות ברחוב המושבה –

איך יכול היה להפיץ עליו עלילה שפלה כזאת, שרק אויב מרושע וחסר־מצפון – אך לא, אין לו אויב כזה – היה מסוגל להפיץ. ולהרוס את חייו. הדבר שאין הוא מבין אותו הוא טבע האדם. שקיימת אפשרות כזאת, של בוגדנות חסרת־פשר, זדונית, לשמה, מתוך רצון להרע – בטבע האדם. והדבר השני שאין הוא יכול להבין אותו – כרוך ללא הפרד בראשון, מדהים כמוהו, מוחץ – הוא, איך הוא עצמו, אדם שנתנסה הרבה בחייו, חי בין אנשים, נשׂא־ונתן עמהם, מחוּיב, מתוקף תפקידו כמורה, כמחנך, להבין, בעיקר להבין, את נפש הזולת, ילד או מבוגר – איך היה סומא כל־כך לגבי אדם שהיה קרוב אליו כל־כך, שראהו פנים־אל־פנים כמעט יום־יום, שעות רבות ביום, במשך שבע־עשרה שנה. הידיעה הזאת, שרק עכשיו, בהיותו בן חמשים ושתים, חדרה אליו, בדבר העוָרון הזה הטבוע אי־שם באָפיוֹ – כאילו היה שרוי באפילה כל השנים, ואולי להיפך, באור מסנוור – מיָאשת אותו. מטילה צל ארוך על כל שנותיו עד הנה.

הוא מנסה להבין. מנסה לברר לעצמו. מנסה, זו הפעם האלף בארבעים ושמונה השעות האחרונות, להיזכר אם עשה אי־פעם עוול כלשהו ל“בעל שן הזהב”, כפי שהוא מכנה אותו עכשיו, שיהיה בו כדי להצדיק, לפחות להסביר – שהרי מוכרח להיות הסבר הגיוני כלשהו להתנהגותו של אדם – את פשר המעשה השפל שעולל זה נגדו, מכה ניצחת שאין לו תקומה ממנה לעולם, שחיסלה אותו – הוא יודע זאת בוַדאות מחרידה – חיסול מוחלט. הוא אינו מוצא. ככל שהוא מעלעל בלוחות הימים הרבים – הרחוקים כבר הצהיבו מיושן אך לא נמחקו מן הזכרון – אין הוא מוצא. גם לא אחד. והוא מונה, זו הפעם המאה בארבעים ושמונה השעות האחרונות, את החסדים הרבים – שמעולם לא החזיק טובה לעצמו עליהם – שעשה עם ראובני זה מאז בא למושבה, צעיר כבן 25, בוגר הסמינר בירושלים, בעל גוף אתלטי ושׂיער בלונדי קצר ושׂפם דק, שקוף, חייכן, מבוּיש כלשהו, אך בוטח בעצמו. הוא נזכר שוב – רוצה להזכיר זאת גם לוֶרה השוכבת בגבּהּ אליו ונשימותיה שקטות, וֶרה, שמעולם לא סבלה אותו, והוא היה נוזף בהּ על כך; אך לא יעירהּ עכשיו, באחת או שתיִם בלילה – איך הלינו אותו בצריפם, על הספה, עשׂרה ימים או שבועיִם, עד שמצאה לו וֶרה חדר בשׂכירות אצל גרינשפן, ואיך האכילו אותו שלוש ארוחות ביום, למרות המחסור ששׂרר אז, כשאך פעם בשבוע עלה בשׂר על שולחנם, ואיך עבר אתו על רשימת התלמידים – רק עשרים ושלושה היה מספרם אז, בארבע כיתות – וציין לפניו את בעיותיו של כל אחד ואחד מהם, את אָפיוֹ את התנהגותו, לא חסך בהסברים, בעצה, כדי להקל עליו בראשית דרכו; ואיך העביר אל כיתתו שלו את בנו המופרע והמפריע של גרין, כדי להקל עליו בראשית דרכו –

והוא רוצה לצעוק צעקה שתהדהד בדממת הלילה הזה מקצה המושבה עד קצהָ, תעיר את הישנים השלוים, תוציאם לרחוב: ראובני! איך יכולת! מה רע עשיתי לך?!

בחַשרת החשיכה החירשת נקווֹת דמעות בעיניו. דמעות של עלבון שאין לו גאולה הן אלה, של זעם, של אין־מוצא, אך הן גם דמעות של נוֹסטַלגיה, בהיזָכר הימים הראשונים, כשהמושבה היתה קטנה, כשבבית־הספר היו רק שלושה מורים ומורָה, ומחיצות עץ דקות חצצו בין כיתה לכיתה באולם הלא־מטוּיח, והגג דלף, וציפָּרים עופפו בין קורות התקרה בשעות השיעורים, והוא והצעיר הזה, צעיר ממנו בכעשׂר שנים, במו ידיהם היו מעבירים יחד עם הילדים, כסאות וספסלים מבית־הכנסת הסמוך ומחזירים אותם לשם בתום יום הלימודים, ובמו ידיהם בנו במה באולם בית־העם והכינו תפאורות להצגות חנוכה ופורים… ראובני! – הוא מדבר אליו פתאום ברוך, מלב־אל־לב, כדבּר אל אח – אתה זוכר? הלוא אי־אפשר ששכחת… אתה זוכר אותו ערב, בדרך אל החורשה – ריח יסמין וטחב מילא את האויר – כשהתוַדית לפנַי על אהבתך לעתידה, ואני, למחרת, הלכתי לדבר על לבו של גרינשפן, שהתנגד, מאוד התנגד…

ראובני – נחנק בו קולו, נהפך ללחישה צרודה, חרוכה – הלא אתה עצמך, אתה עצמך אמרת לי, לא פעם ולא פעמיִם, כמה אסיר־תודה אתה לי… על הכוֹל… ובאותהּ מסיבה שערכתם לי לכבוד יובלי, לפני שנתים, כשקמת מן השולחן ונשׂאת את דבריך, והרעפת עלי שבחים כה רבים… דמעות עמדו בעיניך… דמעות!

האם עד כדי כך צבוע הוא האיש הזה, ואני לא הרגשתי בזה, כל השנים? שואל את עצמו המורה בן ה־52, מיואש מעצמו, מן האדם.

בחשיכה יתעה האדם. בסנוורים ילך.

בעבי יער אפל.

לא יֵדע מקומו…

וֶרה ישֵנה. רוח לילה קלה מאַוושת בענפים שמעבר לחלון. בחצי הלילה דעתו של אדם מיושבת עליו מפני שישקוט הגוף ונזדכך הדם – כך נאמר; אך גופו לא שקט ודמו מורעל. חמלה עצמית – הוא יודע היטב – אין בהּ שום מרפא, שום הקלה, שום התרת סבך. עליו לצנן את רוחו, לנתח את המצב, להבין. לפני שנים אמרה לו וֶרה, ורה שיש להּ עין בוחנת, רואה לפני־ולפנים: אתה צר את האנשים בצלמך, כדמותך, את הרשעוּת לא תבין לעולם. הוא צחק להּ בלבּו: אני את הרשעות אינני מבין? אני רואה אותה סביבי יום־יום! גם בין תלמידַי! אני עצמי… כמה זעם מרושע מצטבר בתוכי לפעמים… כמה מרירות…

אבל ראובני – הוא חייב להודות, להודות עכשיו, אחרי שבע־עשרה שנה, להודות בבושת־פנים כלפי וֶרה – מעולם לא ראה בו “רשע”, במובן התנ"כי, או בכל מובן אחר. לא, לא אדם חורש רע, זומם מזימות בסתר. בוַדאי לא כלפי ידידיו.

בסנוורים ילך אדם, כל שנותיו עלי אדמות.

כחציר ימיו.

אנחה שוברת את גופו. הוא רואה את הצעיר הזה, המנומס, בעל השׂפם הזהבי, זה מקרוב בא, בצריפם הישן. בוקר. בוקר אביב. הוא וּוֶרה קמו זה כבר לעבודת היום.

הצעיר מסתגר בחדר־הרחצה, משתהה בו שעה ארוכה – ובפָתחוֹ את הדלת – משב צונן של ריח סבון גילוח ומי קולון יוצא עמו, פושט בחלל הצריף –

וֶרה לא יכולה לעמוד בזה. היא יוצאת אל החצר.

רענן, מבושׂם, לחייו שעועות, הוא יוצא אחריה, מתיצב, נכון תמיד: “גבִרתי..”

“קרא לי וֶרה, בבקשה,” היא אונסת עצמה לחייך אליו.

“במה אוכל לעזור?” הוא מזדקף לפניה כאביר.

וכבר נוטל מידהּ את הדלי, פונה אל הלול, עושה בכה ובכה –

חוזר אל הצריף, רוחץ את ידיו –

נכון לשמש את רבו, לשׂאת את כליו לבית־הספר.

ולפנות ערב, על המדרגה, מצחצח בחריצות את נעלי־הלָכּה השחורות שלו. שעה ארוכה, בכוונה רבה, שורק תוך כדי הנפת המברשת הנה והנה, איזה פזמון חיילים אנגלי (למה בקול רם כל־כך! – רושפת וֶרה במרפסת הסגורה); יוצא לאן־שהוא אחר שסעד, חוזר בחצות, על בהונות, נכנס למטבח, מוציא חרש מן המזוֶה אוכל כלשהו, צלצול הכף והצלחת מרגיז את הדממה…

(מה היתה השמועה ההיא על כובעו – האם כובע היה זה? – שמצא בפרדס שומר־הלילה? – הוא מנסה להיזָכר ולא נזכר).

“הדור הצעיר, וֶרה! עולם אחר!” אמר בבוקר, כשראה את פניה הקפוצות, במחאה על חוצפת חצות של טרזן זה, חניך בית־המדרש בבית־הכרם.

ובבית־הספר –

כן, הוא כובש את מקומו בבטחה, הצעיר האתלטי, הזריז, נעים־ההליכות־והמראה, קונה, תוך זמן קצר, את לב התלמידים, התלמידות, את לב הוריהם, בשיטות החדשות: מנהיג, כבר בחודש הראשון לבואו, התעמלות בוקר, מִסדרים, דגל תכלת־לבן מתנוסס על תורן באמצע המגרש; מלמד דקדוק בשלושה מיני גיר צבעוני, משׂרטט, בשיעורי התנ"ך, טבלאות על הלוח, בהן הוא רושם, זו מתחת לזו, את תכונות גיבורי הסיפורים; מחבר שאלות חשבון מבדחות, כל שאלה בדיחה, הילדים נהנים יחד עם מורם־כאח־להם; שופט במשחקי המחניִם, הכדור־יד, הכדור־רגל, מתרוצץ בעצמו על המגרש, חלוץ, שוער; ובשיעורי המִשנה – הוא נזכר עכשיו בחיוך; בחיוך, כאילו לא היה זה אויבו, שהמיט עליו אסון שלא יקום ממנו – הוא משבץ שירים, שהתלמידים מזמרים אותם בניצוחו: על שור וחמור כשמלמד בבא קמא, על שבּלים וגורן במסכת ביכורים… השירה מהדהדת מבעד לדלת הסגורה, במסדרונות, פורצת אל החצר…

"הדור הצעיר, וֶרה! עולם אחר!

לא, הוא לא קינא בו, עד כמה שזכור לו, מעולם לא קינא, כוחו שלו – ידע – במקום אחר. לעומק, לעומק חתר! קו לקו, ללא להטוטים! האם לא כיבדוֹ ראובני ככבד תלמיד את רבו? האם לא היה נכנס אליו לשאול – מוחל על גאוָתו – פירושו של פסוק מוקשה בתנ"ך? או להיוָעץ עמו איך ינהג בתלמיד זה ואחר? האם לא היה בא, מדי שבת בשבתו, בשנה הראשונה, לשמוע את שיעוריו באגדה?

הוא נזכר עכשיו – ושוב גוברת עליו הנוסטלגיה, שפגיעתה רעה, המרַפסת את לבו – באותם שיעורים, בבָקרי שבתות, בבית־העם, לקהל מבוגרים קטן אך נאמן. ראובני, הצעיר מכולם, היה מתישב בשורה האחרונה, כמתוך ענוָה, מופרש מן היתר, לא גורע ממנו כל עת ההרצאה, חיוך קל – של גילוי הבנה, של הסכמה, של הכרת־טובה – נסוך על פניו, ובתום השיעור הוא ממתין בפתח, על המפתן, עד שעוברים כולם על־פניו, עומד וממתין לו, לוחץ את ידו, מודה על התורה שקנה, משמיע כמה מלים של שבח, בענוָה, אחר־כך מלַווה אותו מבית־העם אל ביתו, מתעכב עוד ליד פשפש הגדר, לשמוע עוד קצת דברי תורה מפיו, כעין קינוח לסעודה. כל השנה הראשונה כך, עד שנשׂא את עתידה לאשה. ולאחר־מכן, כאשר כבר היו לו בית וחלקת אדמה, היה בא אליו בשבתות לשאול לעצה בדבר הטיפול בעצים: כינמת של עלי האשכולית, שׂרף נוטף מגזעי השזיף, הצפּרים מנקרות את פרי הגוּיַאבה. היה מתהלך עמו בחצר, מתפעל מיפי העצים, מגדר הפעמוניות הסמיכה, משפעת הפריחה של ההרדוּפים, הלבנים והורודים, מן האדום הלוהט של ההיביסקוסים, מן העיבוד היפה של האדמה התחוחה, המנוכשת מעשׂבי־בר.

כל זה בזכותהּ של וֶרה! – אמר לו לא פעם. אך הצעיר הזה – לבו נחמץ בו כשהוא נזכר בכך – לא היה מגיב. רק חייך ושתק. אף פעם לא הגיב כשהוזכר שמהּ של וֶרה. רק חיוך חסר־פשר על שׂפתיו. אך הוא מחל לו, התעלם –

ראובני! – הוא משווע ממעמקי לבו הפצוע – איך יכול!

נחמיה שטיין, בצאתו מפתח בית־הכנסת לאחר תפילת המנחה, נעצר, בראותו מרחוק את המורה יוצא מספריַת בית־הספר – אותהּ ספריה, שבהּ, אומרים אירע המעשה – ושאל את עצמו אם הוא כבר יודע, אם גילה מישהו את אָזנו. הוא נעץ את מקלו בעל ראש השועל בחול, שחום היום כבר שקע בגמומיותיו, הזיח את מגבעתו, ואמר: נראה שלא. נראה שלא, על־פי צעדו המאושש וזקיפות קומתו, שאינם מעידים על דאגה כלשהי. והלוא כך יקרה לעתים קרובות – צחק בלבו – שכל העולם יודע – על אשת־איש נואפת, למשל – ורק הבעל… כבר שבוע עבר, יותר, מאז הישיבה של ועד החינוך – והמושבה רוגשת כנחיל נמלים שרגל גסה דרסה את קִנוֹ. נץ השמים הוליך את הקול, עכברי השׂדה הנוברים מתחת לרצפות הוליכו אותו, הצרצרים מחצר לחצר. השמועה נלחשת בחנויות, משוטטת בין השיטין של הסידור בשעת התפילה (אלוהי, נצור לשוני מרע ושׂפתי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תִדוֹם) ומקפצת מהם אל זויות השפתיִם, המתעקמות בגיחוך, אל זויות העיניִם, המתהבהבות בהנאה מסותרת. שמועה רעה תדשן עצם. מי היה מאמין. לא, אין להאמין. אך מי יודע יצר לב האדם.

הוא עקר את מקלו ואת רגליו ממקומו, פנהּ אל הרחוב, נעצר שוב, וכשהגיע המורה עדיו, בירכו לשלום, ואמר, גיחוך בעיניו המצטמצמות: מה דעתך על ידידך הטוב ביותר…

ובעודו מדבר, ראה איך המורה המכובד הזה, המיושב בדעתו, – כבר תשע־עשרה שנה במושבה, שנה לפניו הגיע אליה – מצהיב כמו החול, מתנמך, שׂפתיו רועדות –

הוא נשתתק רגע למראה חִוורונוֹ – דומה היה שהנה יצנח ארצה לעיניו – ואמר, כדי להשיב את רוחו:

“כמובן, לא משמו אמר… סיפר רק מה שאמרו לו האֵם ובתהּ כשבאו אליו. הוא עצמו לא מאמין… אבל לאחר שתלמידה מגיעה לידי מעשׂה שכזה… והמשפחה כולהּ עוזבת את המושבה ויש רינונים… הוא לא חושב שאפשר… עם כל הצער שבדבר… ואתה כבר מבין מעצמך מי ימלא את מקומו של יהודאי בשנה הבאה… רק רציתי שתדע מראש איך ובגלל מה התקבלה ההחלטה המבישה הזאת… נבלה!” – רקק אל החול.

הוא קם. מפיג רגליו אל הרצפה הצוננת. הולך אל המטבח, ממלא כוס במים קרים מן הברז ושותה את כולה בגמיעה אחת. יוצא אל המרפסת ומתבונן בחצר מבעד לדלת הרשותה. בעלוָה הצפופה שהכוכבים משַווים להּ ברק כהה. מרחוק־רחוק, מן הבִּצה שבחורשה, מגיע קרקור שוקק של מקהלות צפרדעים, נפסק, שב ומנסר. המורה בן החמשים ושתים זקוף הקומה, שלובן שׂער ראשו הדק לא הזקין את פניו – איש מתון הוא, שוקל את מעשיו. כל שנותיו, דומה לו, נזהר שלא לצאת מגדרו, לנהוג במידה של אצילות: לא התפרץ, לא פלט גידוף מפיו, לא הרים יד. אך עכשיו, בעָמדוֹ על המרפסת, מתבונן אל אפילת החצר, חיוכו של “בעל שן הזהב” מבהיק לנגדו משולחן ועד החינוך – “אני עצמי איני מאמין, כמובן, אבל…” – מצטמצמות עיניו כעיניו של בעל־מזימות. ארס נחשי מפעפע בו. רֶשע. הוא חורש נקם: הוא יוציא את הטוריה שבמחסן, יארוב לאויבו ברחוב, לאור היום, ינחית אותהּ על ראשו. דם תחת דם. השופך דם נקי, דמו בראשו. ואם השמים מחרישים – כמו עכשיו, כשכל צבאם מנצנץ בצנינות זוהרת כמדי לילה, כמימי בראשית; ואם המושבה מחרישה, כמו עכשיו, כשכולהּ ישֵנה שינה שאננה, אנשים ונשים במיטותיהם, העופות בלולים, הפרות ברפתות – עליו לגאול את דמו השפוך במו ידיו!

רֶשע־תחת־רשע! – מתמלא חזו גאוָה, עזוז – כן, וֶרה, גם אני יודע רשע מהו! דם יישָפך!

אנחה נמלטת מחזו. הוא יודע: הוא לא יעשה זאת. רק הזיית קודח, סיוט לילה, עשויים לבדות מחזה כזה, שהוא, המורה, שעשרים וארבע שנים, מהן תשע־עשרה כאן, לימד תהילים, איוב, ירמיהו, פרקי אבות, אבן גבירול, ביאליק, אחד־העם, כתב מחקרים על סעדיה גאון, על שלמה שילר והגותו, על צורות הפועל לפי הרד"ק – יסתתר מאחורי הכותל וטוריה בידו ויארוב לאיש כדי להכותו נפש. הוא לא יעשה דבר. לא יאמר דבר. גם אם ייקָרה אויבו על דרכו, יסטה מעליו ויעבור. אין גאולה. אין נקם. כאֵבי רב וּמכָּתי אנוּשה, וכוֹחי סָר ועצמוּתי חלוּשה.

הוא רוצה לכתוב מכתב לבנו, באיילת־השחר:

דן יקירי, כשקראת את “רשימות מן המרתף” של דוסטויבסקי, בהיותך בן 15 או 16, אמרת לי שאינך יכול להבין איך אדם מגיע למצב כזה של ביזוי עצמי, של השפלה עצמית, עד כדי כך שהוא רואה עצמו כשרץ, כתולעת, כעכבר. אמרתי לך אז שכדי להבין זאת צריך אדם להתנסות במצב שבו נסיבות החיים מביאות אותו לידי איבוד כבודו. גיבורו של דוסטויֶבסקי מדמה את עצמו לעכבר, כי העכבר, הוא אומר, אפילו כשהוא חושב על נקם, הוא עורם סביבו כל־כך הרבה ספקות ופקפוקים, כדי שלא להוציא את מחשבתו אל הפועל, עד ש“אנשי הפעולה”, “אנשי הטבע והאמת”, יורקים עליו ועל סרחונו והוא ממהר להימָלט מפניהם אל חורו. אמרתי לך שאני מקווה שאתה לעולם לא תבוא לידי נסיון כזה. ובכן, אביך, דן, שהכרת אותו כאדם המכבד את עצמו, מכובד על הבריות, אולי גם חביב עליהם, אביך, דן…

דמעות חונקות את גרונו. וכשהוא פונה לחזור אל המיטה, עולה לעיניו מראה ישיבת בית־הדין – שבעת הנכבדים, מוָתיקי המושבה, היושבים סביב השולחן הארוך, הנורה שבתקרה מטילה צוהב חולני על פניהם המרוכזות, המתארכות, המתקדרות מרגע לרגע מגודל התמהון, ההשׁתערות, כשהם מקשיבים לדברי ידידו הטוב – כן, ידידו הטוב זה שבע־עשרה שנה – הפותח, בקול שבור, בהבעת צער עמוק, בהתוַדוּת על הקושי האישי שיש לו, בהתנצלות, ואומר אחר־כך – קולו מתיצב, עוטה שריון של בִּטחה, של מי שדוחה מלפניו כל משׂוא־פנים רגשני – כי האמת נעלה מכול, והאמת הקשה, המכאיבה, היא כמו שלמד לדעת מפי התלמידה רקפת שהתיַפחה בחדרו, ומפי אמהּ שהתפרצה בזעקות חמס לביתו, תובעת משפט, פיטורין מיד, גירוש מיד, האמת היא –

לא, אין שום טעם להמשיך. אין טעם.

דן יקירי, סלח לי. לא יכולתי אחרת. לחיות בקלון –

בצהריִם, יחפה בחול החם, בשׂמלה פרחונית רחבה לגופהּ הגוץ, משכה צופיה גרשוני את בתהּ בידהּ. “אַת תבואי אתי!” צעקה, “תבואי ותספרי את הכוֹל!”

צעקתהּ נפזרה אל הרחוב, רסיסיה פגעו בתריסי הבתים, המוגפים מחמת החום.

הילדה סירבה, סנדליה ניסו להתחפר במקומם, אך האֵם משכה אותהּ בכוח, והיא נגררה אחריה, היעָקר והיגָרר, ואחר־כך הלכה לצִדהּ, יד ביד.

ראובני, משתומם בפתחוֹ את הדלת, היסס רגע.

“אתה מתפלא שאני באה בשעה כזאת,” להבוּ פניה של צופיה. קולהּ נחנק.

“שֵבנה,” הראה על הספה, בחדר הגדול.

המַרצפוֹת היו חלקות וצוננות. זיו הגן הירוק, שמעבר לחלון, נזרה על שולחן־הכתיבה, שקסת וסופג של עץ הזית, מלאכת “בצלאל”, עמדו עליו, ועל טבלת הזכוכית המבריקה של השולחן הנמוך. עלעלים טיפטפו מענפי הפרקינוזוֹניה.

“ספרי!” דחקה צופיה בבתהּ.

אך רקפת – וילון שׂערה השחור, היפה, מאפלל את פניה, הביטה בעיניִם גדולות במורה היושב מולהּ – זרועותיו נחות על ידות הכסא, שׂער חזה צהבהב מבצבץ ממִפתח חולצתו – ולא פצתה פה.

“ספרי! פה אַת לא צריכה לפחד!” גערה בה אמהּ.

הילדה החרישה.

“מה קרה?” פנה ראובני אל האם, לחלוחית יגעה בעיניו.

“אני… הילדה הזאת… ראובני!” נפלטה צוָחה מפיה, “לפני שבועיִם…”

קולהּ פקע. שתי ידיה אחזו זו בזו באצבעותיהן על ברכיה, להדביר את סערת רוחהּ.

“הירגעי, ספרי בסדר…”

עתידה, כחושה, גבוהה, פניה יבשות, נכנסה, נושׂאת מגש ועליו שתי כוסות מיץ תפוזים רענן. כשהעמידה את הכוסות על טבלת השולחן, ליכסנה מבט סקרני אל פני האם והבת, ומהן עבר מבטהּ אל פני בעלהּ. רגע קט, בהזדקפהּ, ניצבה במקומהּ, הסתכלה בילדה הגדולה, בת השלָש־עשרה, שעיניה אדישות, ויצאה.

בנשימה מתקצרת, קוטעת מדי פעם את דיבורהּ כדי לשאוף אויר, מרימה את קולהּ, מנמיכה אותו כדי לחש נחנק, סיפרה צופיה גרשוני את מה שאירע לבתהּ.

רקפת הרכינה גופהּ ונשכבה על הספה כשראשהּ מוטל על זרועותיה.

“אדם כזה, ראובני, צריך לסקול באבנים!” נסק קולה של צופיה אל הענפים הגבוהים של העץ שמעבר לחלון, “הלוא היא…”

“קומי!” משכה בזרוע את בתהּ, והקימה אותהּ, ובחָשׂפָהּ לעיני המורה את פרק ידהּ השמאלית, ששׂרטת דקה, חיוֶרת, כתךְ של תפירה, נראתה עליו, אמרה: “לולא אני…”

פניו של ראובני, שגונן הרגיל הוא כעין הקש, היו עכשיו סמוקות מאוד. הוא העביר מבטו מפרק היד הצח אל עיניה המאיימות של האֵם ואמר:

“לפני שבועיִם אַת אומרת, זה קרה. מדוע לא באת אז?”

“לי זה נודע רק אמש! כשהביאה את התעודה! היא יכולה לחיות עם זה? אנחנו?!”

רקפת, שׂערהּ השחור, היפה גולש על כתפיה, פניה כשזיף אפיל, התבוננה בתמונה שעל הקיר, מעבר לראשו של ראובני, כבוחנת אם חמניות הן אלה, או חרציות גדולות.

“אם אתם לא תגרשו אותו מבית-הספר… אני במו ידי…” זרו עיני צופיה זיקים אל פניו של ראובני, “בואי!” תפסה ביד בתהּ וקמה עמהּ.

ראובני ליוָה אותן אל פתח הבית, חזר אל החדר, נעמד ליד החלון, והסתכל, נרגש, בפרחים הפרפריים, הצהובים, התלויים בענפי העץ. הוא חש צחוק דק מחלחל בו, כמו בעבוע בחול, והוא התבייש בו. שם לב ששני עמודי גדר, בירכתי החצר, נוטים על צִדם, צריכים תיקון.

עתידה, שׂערה הקצר, החלק, מוזח לאחורי אָזניה, נכנסה לחדר והשניִם הסתכלו זה בזה. שׂפתיה החיורות היו חשוקות ומבטהּ החמור שאל: מה אתה אומר:

שלא ברצונו נפלט צחקוק מפיו.

“אותך זה מצחיק?” הגביה עתידה גבּה.

“בן כמה הוא? ששים?”

“ששים?” גיחכה.

לאחר רגע, אמר:

“צופיה זאת… היא עוד מסוגלת באמת לפגוע בו.. פיסית…” החיוך לא סר מעיניו.

“לא היית מאמין, מה?”

ראובני ניגש אליה, שם שתי ידיו על כתפיה ופיזם מול פניה: “מי יגור באוהליך, ומ – – –י ישכון…”

“פנטסטי, לא?” חייך.

“זוכר מה שאמרתי לך לפני שנים?” אמרה עתידה בפנים חמורות.

ראובני עשׂה כמה צעדים אל החלון, העיף עין על החצר, ושב ופנה אליה:

“הוא השאיר אותהּ עוד שנה בכיתה, את הילדה. שנה שניה…”

קמטי החיוך בזויות עיניו שיווּ מראה חתולי לפניו הצהובות.

“אינך מאמין..” הסתכלה בו בעיניִם קרות.

ראובני זימרר:

“כן – יש – לנו – בעיה…”

עתידה ציפתה, בפנים סגופות.

“נראה,” אמר.

עוד רגע הביט בעיניה, אחר־כך אמר:

“טוב, אני יוצא קצת לחצר.”

הוא יצא מן הבית, חצה את החצר, נכנס אל מחסן הכלים, הוציא משם פטיש כבד, וניגש במרץ לדפוק את שני עמודי הגדר שהתכופפו.

השחר כבר מחויר בחלון, כאנחה אחרונה של הלילה הגוֹוע. הכתלים מתערטלים מעט־מעט משחוריהם. על הקיר מנגד ניבטת אליו, עמומה באור הקלוש, תמונת דיוקנו של רמברנדט, מצנפת על ראשו, צער אפל ועמוק בעיניו. על השולחן שבפינה מבהיקים באפלולית גבעולי האלמוות של החילף באגרטל הזכוכית הדק והגבוהּ. תרנגולים קוראים מחצר אל חצר ומשתתקים. צפצוף הבולבול נפצח מצמרת האזדרכת, צפצוף יחיד, חוזר וחוזר על עצמו בחריצות. כעבור רגע עונה לו צפצוף שני, מענף אחר. אחר־כך ניעורה מקהלה שלמה, שוקקת, שקדנית, של דרורים, מעצים רבים, מענפים רבים, רון יחדיו. ומשתתקת בפתאום. לילה ארוך, מסוּיט, נמוג, ולבוקר אין גאולה. הוא ינסה להתגבר, הוא אומר לעצמו. הוא יֵצא אל החצר, וכמו מימים־ימימה בבָקרי החופש הגדול, יעדור סביב העצים, יגזום, יגרוף את הזבל ממצודות הלול. וֶרָה מתהפכת על משכבהּ אך אינהּ פוקחת עיניִם. אליו, אל המציאות. אין לנו מוצא, וֶרָה, אין כל מוצא.

הוא קם. לובש את בגדי החאקי הישנים והמרופטים שלו, רוחץ את פניו ויוצא. קרום של טל על עפר השביל נרמס תחת נעליו. טל מנצנץ על העשׂבים, כבר מזדהר בשמש העולה. תולעת־משי שׂעירה מזדחלת, חוליה־חוליה, על עלה דשא רענן. הוא סוגר בחָזקה את הברז המטפטף ופונה אל מחסן הכלים. מוציא טוריה, עומד ומשקיף על החצר המשופעת ירק, שוקל היכן יתחיל. פוסע אל עצי השסק הסמוכים לגדר, מהדק את חגורת מכנסיו ומתחיל לעדור תחת הענפים. העשבים הדשנים – חלמית, רב־ברך, חמציץ – נופלים תחת להב המעדר, גבעוליהם, עליהם, פרחיהם, מתערבבים בעפר הנתחח, כחום היום יכמשו כציץ נובל. הוא משׂדד ומיַשר, מוסיף ומנכש ועודר, וגם בלא שישׂא עיניו מן העפר הוא יודע שוֶרה, ברגעים אלה, כבר טורחת בלול ומסביבו, שׂמה תערובת באבוסים, ממלאה את השקתות במים, מעבירה את התרנגולות הנגועות, פצועות הניקור, החלושות, ממצודה למצודה. הוא עובר מעץ לעץ, גבו כואב, זיעה ממליחה את עיניו, מדביקה את החולצה לעורו. הוא מזדקף, מיַשר את גווֹ, ידיו תומכות בקת הטוריה. בעיניִם מצועפות זיעה הוא משקיף על סביבו. ניטל הטעם, הוא חש, ניטלה כל הנאה. הוא לא יהָנה עוד ממראה העצים, מירקותם, מעלוותם השופעת, מעמל הכפיִם, מיפי הטבע, מהדר הזריחה, מכל מה שהרחיב כה את לבו כל השנים, בוקר־בוקר, ומילאו שירה. הכול תפל, זר לו. כאדם שחוש הטעם ניטל מחִכּו.

וֶרה, מפתח המרפסת, קוראת לו לבוא לאכול. הוא מניח את הטוריה ובצעדים כבדים, בשפל עין, פוסע אל הבית. ובשבתוֹ אל השולחן, לאחר שרחץ, אין הוא נושׂא מבטו. וֶרה אומרת: לא ישנת בלילה, קמת, התהלכת. הוא אינו עונה. הוא בוש מפניה. בוש בחולשתו, בוש באי־הבנתו את בני־האדם, את העולם. ורה, הרואה ללב, יודעת זאת, אך אינה יודעת איך – או אולי אינה רוצה? – לחלצו. לכן היא משמיעה דברים רק כדי להסיח את הדעת: על הצורך לחסן את העופות נגד מגיפת הניו־קַאסל שפשׂתה בלולים, או על מה שתקנה במכולת היום. הוא מקרב אליו את העתון, עיניו משוטטות על הכותרות, קוראות ולא קוראות. אין זה מעניין אותו. כלום לא מעניין אותו. המכולת! – הוא חש צביטה בלבו. כשתחזור משם, הוא יודע, היא לא תגיד לו איך מסתכלים בה החנוָני, הקונים. איך חותמים את פניהם כנגדהּ, או סרים מפניה כמפני הטומאה. וֶרה אומרת, בהתעוררות מוגזמת: כבר התחילו לבנות על המגרש של הורביץ. פירקו שם בלוֹקים, ראיתי. כדי לעודדו היא אומרת זאת, כדי להסיח את דעתו. ורה אומרת: צריך לכתוב לדן. כבר חודש לא שמענו ממנו. ואינה יודעת שאמנם חשב לכתוב לדן, הלילה חשב על כך, אך דברים שלא שיערה. ורה אומרת: בעוד שבועיִם יום ההולדת של רונית, זכרת?

הוא קם, מפַנה את הכלים אל הכיור. עומד בפתח המרפסת ושוקל אם ימשיך בעידור. לא, הוא לא ימשיך. אין לו כוח לכך. אֵין מִברַח ואֵין מנוֹס לנפשי / ואין מקום תהי לי בוֹ נְפישָה. הוא נכנס לחדר וסוגר את הדלת בעדו. מתישב ליד השולחן ומוציא מן המגירה, בלי חמדה, כמעט בבחילה, את צרור הגליונות של המלון למלים נרדפות, שהוא שוקד על חיבורו כבר שנתיִם ורק עד האות ד' הגיע. בגליון העליון, הכתוב בצפיפות, מלים רוכבות על מלים, מלים מחוקות, מלים משוכות מן השוליִם ומבין השיטין, הוא קורא: דאבה – עצב, עצבות, יגון, כאב, צער, עָגמת-נפש. הוא מנסה להיזכר במלים נוספות. גם אחת לא עולה במוחו. באנחה הוא דוחה את הצרור הצדה. האסון רובץ כהר על שכמו. מקומו לא יכירנו. הוא מושך מן הצרור גליון נקי, לוקח עט, וכותב:

נולדתי בעיר זָמוֹשץ' בא' באלול תר… אבי ז“ל, שלמה־חיים, היה סוחר בתבואות, יהודי שומר מצוות, אך משׂכיל וציוני. על קיר ביתנו, בחדר הגדול, תלוי היה ציור של הכותל המערבי, ברושים זקופים לצדו, ומעליו בקשת צבעונית, המלים אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. בתחתית הציור כתבתי אני, בשורה ישרה ובאותיות מרובעות: עוד אבנך ונבנית בתולת בת־ציון. בלילי שבת, סביב השולחן, היינו מזמרים את שירו של מ”מ דוליצקי, ציון יפתי ציון חמדתי. למדתי בחדר מתוקן, ואחר־כך, כשעברנו לגרודנו, מחמת פשיטת־הרגל של אבי, שלא הצליח בעסקיו, בבית־ספר של “תרבות”. שם, בהיותי בן 16 הצטרפתי לתנועת צעירי־ציון ומשׂאת־נפשי היתה –

ידו נשמטת אל השולחן, אָזלת־דם. לשם מה? למען מי? מי ירצה לקרוא זאת? כל מה שיישאר ממנו בזכרון האנשים, בדור הזה, בדורות הבאים, יהיה שהוא, מורה ותיק, בן למעלה מחמִשים, כשנשאר ביחידות לפנות ערב, בלשכת הספריה, עם תלמידה בת שלָש־עשרה –

צעקה עוברת כאש בחזהו: מדוע אתה מחריש?! אתה יושב כאן בחדרך ומניח לעלילה המטורפת הזאת לרחף כנץ בשמי המושבה, לפשׂות כמו דבר מבית לבית! צא! צא והכרז ברחוב, מקצה אל קצה: שקר נתעב! נבלה! נבלה!

הוא מתהלך בחדר כחיה פצועה. הוא לכוד: אפילו להזים את השקר אי־אפשר. הילדה ומשפחתהּ עזבו את המושבה. הוא צונח אל הכסא, אוחז את ראשו בשתי ידיו –

ובחשכת עיניו העצומות עולה לפניו שוב השעה המקוללת ההיא, שש לפנות ערב, השמש עדיין לא שקעה, קרניה חודרות מבעל לחלון המערבי, מפִזוֹת את אותיות הזהב על כרכי בן־יהודה, הקונֹקוֹרדַנציה, בראוֶר, קלויזנר, ספרי העזר שעל המדפים בחדר הקטן; “אוצר השרשים” של י"ל בן־זאב מונח פתוח לפניו, היא נכנסת, באיחור של כמה דקות, המחברת הדקה בידהּ, חיוך מצטנע בשתי גומות החן שבלחייה, אך עיניה, המביטות תמיד בחציפות אל המבוגרים, מיישירות אליו, נצנוץ ערמומי כלשהו – כמו אירוני – בהן, מתיַשבת לידו, פותחת את מחברתהּ, מבקשת שיקרא – מעולם לא שיער שכותבת היא שירים, תלמידה נחשלת ומרושלת זו, ששגיאות כתיב לאין־ספור פזורות כעשׂבים שוטים בחיבוריה המבולבלים; והתפלא מאוד כשאמרה לו, יום קודם־לכן, שרוצה היא להראות לו, לא בשעות השיעורים, משהו שכתבה; ובו־ברגע דחה איזה חשד שהתגנב ללבו, שרצונהּ לשחד אותו, לשׂאת חן, לפני מתן הציונים של סוף השנה –

הוא קורא במחברת, השמש כבר יורדת בין עבי אש ועבי דם, ודמדומי בין־ערבּיִם מתכנסים בחדר הקטן; קורא שיר אחר שיר, כתובים בעפרון, בכתב מתנופף, אך ללא שגיאות הפעם, חש את מבטהּ הבוחן מן הצד את פניו, מבטהּ של ילדה יפה זו, יפהפיַת הכיתה, בעלת השׂיער השחור והארוך, ארוך מדי, חצוף מדי, לטעמהּ של המושבה הקטנה, הצנועה, “יופי מושחת” כמו שאמרו המורים לא פעם בינם לבין עצמם; קורא את השירים, פניו מתעננות, טעם תפל בפיו, חיקויים, חיקויים, העתיקה שורות מפה ומשם, קצת מביאליק, קצת משניאור, משיר של רחל, משיר של שמעונוביץ, חרוזים על יפי הטבע, על הקמה העומדת בשׂדה, על הבריכה הזוהרת בשמש שאלונים ניצבים על שפתהּ, על הירדן המגיח מסוּבכו… אַת כותבת על הבריכה, הוא אומר להּ – לא בחומרה, לא כמורה בשיעור, אלא כאָב לבתו שנכשלה בשגגה – וזו בוַדאי הבריכה שבחורשה שלנו למטה. ראית אלונים ניצבים על שפתהּ? היא מחייכת, לא משפילה את מבטהּ, גומות החן מתעגלות בלחייה, מחייכת אליו ולא עונה. אַת כותבת על פרחי כפור. ראית פעם פרחי כפור, רקפת? היא מחייכת, מושכת קלות בכתפיה, לא עונה. אף הוא מחייך. הוא מדפדף שוב במחברת, מקווה למצוא גרגר־בר בתבן, משהו שמתוכהּ נבט, ויהא זה בוסר, ובלבד שאמת בו. כבר יורדת עלטה על החדר, זהב השקיעה מעבר לחלון שוכך, נח אל החול –

רק סופר, הוא אומר לעצמו ברדת המסך על המראה, רק סופר, הרואה לנפש גיבוריו ועומד מחוץ להם, מעליהם, לא מעורב, יכול היה לתאר את הדרמה הזאת, להבין מה עבר בלבּהּ של ילדה נחשלת־וערמומית־ויִצרית זו, ברגעים אלה, ומה הביאהּ לכך שתבדה את הסיפור הנואל והמטורף הזה, שהוא, המורה בן החמשים ושתים, אב וסב… אלוהים אדירים! – כן, רק סופר, המקשר דבר לדבר, סיבה למסובב, רואה את כל הנפשות הפועלות סביב ואיך צמחה היא בתוכן, רואה את אביה ואת אמהּ המוזרים –

ופתאום בוקעת קרן אור לחשכת היאוש האופפת אותו זה שלושה ימים: כן, סופר. שיתאר פרט לפרט, מעגל־בתוך־מעגל, כל מה שאירע, איך, מדוע. האמת לכל היקפיה. האמת לכל עוּמקה. אמת שתצא לאור. תופיע כשמש צִדקהּ. תזַכּה, תגאל.

הוא קם על רגליו. פושט את בגדי העבודה. לובש נקיים. כוחותיו חוזרים אליו. מִרצוֹ. האופטימיות, שליוותה אותו תמיד. עכשיו, ברגע זה, ילך אליו, אל הצעיר. יעלה אליו לרגל, אל הסופר חד־העין הזה, שהגיע למושבה לפני יותר מחצי שנה ואיוָה לשבת בשכונת התימנים, על הגבעה, שׂכר לו שם חדר קטן בבית בלוקים, עובד בפרדסים שלושה ימים בשבוע, כותב. כמה פעמים כבר היה אצלו, הצעיר הזה, בא לשאול ספרים, כרכים ישנים של “התקופה”, ברנר, ברדיצ’בסקי, עגנון, וישב אצלו לשׂיחה, התעניין בקורות אנשים, משפחות, מתושבי המושבה, גם גילה ידיעה במקורות, בלשון, וסיפור שלו, ב“דבר” בחג הפסח, על אשה שילדה ללא נישואים, בקיבוץ בעמק – הפרטים כבר לא זכורים לו – יפה היה, יפה. בתבונת־לב כתוב, בראִיה לנפש האדם.

כוחותיו שבים אליו. רענן הוא יוצא אל החצר, מוצא את וֶרה במחסן, מקצצת אספסת במערוֹפת־היד. אני הולך עכשיו, הוא אומר להּ – גם קולו שב אליו – אחזור בצהריִם. לאן? – היא שואלת, בדאגה שיש בהּ קשיות מעשׂית, נשמרת לא להיתּפס לרחמים. הולך. אחזור. בצהריִם. ובפנותו ללכת הוא חש את מבטהּ בגבו. נדמה לו: יותר תרעומת מדאגה.

לא על הכביש ילך. לא בדרך הקצרה. דרך הפרדסים ילך, סביב־סביב. לא יפגוש איש על דרכו. היום זוהר, החום בעיצומו, החול רך ונשפך, אך רגליו לא כבדות. פרדסים עבוּתים, משיבים מחנק, משני צִדי הדרך הסוגה במשׂוּכוֹת של שיטת־הגדר ובמשׂוכות צבר. פרחי השיטה מפיצים ריח דק, משכרר, על שׂיחי הצבר הפרועים תלויים פירות קוצניים, ירוקים וצהובים וכתומים. הוא משנן בלבו מה יגיד לצעיר. הוא יפתח ויאמר שעלילה נפוצה עליו, עלילה זדונית ומרושעת, שאולי טרם הגיעה לאָזניו, אבל בודאי תגיע. ויספר לו מה אירע. אך לא מן הילדה יתחיל אלא מהוריה.

האב, גרשוני: עגלון קשה־רוח, שתקן וזעפן. מהלך לצד העגלה ברגליו הנכות, הנגררות, עפעפיו אדומים, שׂפמו המזונב יורד על פיו. מוביל חָמרי בנין, חול זיפזיף, בלוֹקים. נוהם על סוסו, הכחוש כמוהו, מצליף עליו בשוטו. בדַבּרוֹ, דבריו מלועלעים, מבוהלים, קשה להבין את הנפלט מפיו. לא משׂא־ומתן לוֹ עם הבריות מלבד ההכרחי בעניני עבודה. בבית־הספר מעולם לא ראוהו, בערבים לא היה יוצא מן הבית.

האֵם, צופיה: נמוכה, עגלגלת פנים, שׂערהּ שחור ועבה. מהלכת יחף כל ימי הקיץ. חיה ברחוב יותר מבביתהּ. אשת־להבים, סעורת־מזג. צעקותיה, על הילדים, על שכנים, כנגד אויביה הגלויים והסמויים – נשמעות מקצה המושבה עד קצה. פעם אחת הרימה קולהּ ברחוב ואיימה לשׂרוף את ביתו של מזכיר המועצה, כי סגרו להם את המים לאחר שלא שילמו מִסים שנה שלמה. פעם התפרצה אל חדר־המורים וצעקה על המורה רבקה שהיא מתנכּלת לבתהּ, לאחר ששילחה אותהּ הביתה כי לא הכינה את שיעוריה. את שׂוטמת אותה כי אַת רוָקה זקנה ומכוערת! – הכריזה, לאָזניהם הנדהמות של המורים – ואני מבטיחה לך: אַת תפלי לבור שכרית להּ! לא תִּנקי! – בעברית היפה, התנ"כית שלהּ. ושני הילדים בן שנתיִם ובן חמש, מתהלכים ברחוב חשׂופי שת, בכוּתנוֹת צואות, משוטטים בחצרות. משפחה צוענית. מן הגליל באו וצופיה – ילידת יסוד־המעלה או משמר־הירדן.

ועל הילדה יספר לו, כמובן, על רקפת. בבת־עינהּ של אמהּ. על הילדה הטיפשה הזאת, ארוכת השׂיער, אפֵילת המבט, יפהפיַת בית־הספר, שכבר שדיִם להּ, קטנים, שיש בהּ עָרמה מסוּתרת, צופנת סוד כביכול, המגוננת עליה, שומרת פתאים. הנערים נטפלים אליה, סובבים סביבהּ כזבובים סביב צפחת של דבש, צחוק חמדני על פניהם, אך היא מגרשת אותם מעליה, מכה על ידיהם, לא מניחה גם לאחד מהם לגעת בהּ. גוערת, מסתגרת, מתעטפת בשתיקה. ואל המורים היא מתחנחנת, מאמינה – בטיפּשותהּ – בכוח קסמיה עליהם –

שׂדות קוצים וחרולים ודרדרים צהובי עין משני צִדי הדרך החולית, בהִסוֹג גושי הפרדסים, ובבהירות הוא רואה עכשיו איך היה הדבר:

מפחד פן תושאר שוב, שנה שניה, בכיתה, ומאימת אמהּ עליה, באה אליו עם מחברתהּ, מקווה לקנות את לבו בהּ, לתקן את הציון, ובשובהּ הביתה, שותקת, מדוּכּאה, הפצירה בהּ האם, חזור והפצר, חזור וגעור, שתספר מה אירע להּ. ואז, מפחד, מטיפשות, בדתה מה שעלה בו־ברגע בדמיונהּ. נגע בך? – צעקה האם – איפה נגע? הגידי! – והיא הראתה על חזה, על שדיה הקטנים. ואז – נבהלת, מתחלחלת, דחוּפת זעם – משכה אותהּ האם בידהּ, ללכת, מיד – בכוח משכה אותהּ – לבוא אתהּ, מיד –

ואולי ימים לאחר־כך, כשהביאה הביתה את התעודה הרעה, ואמהּ חירפה אותה –

ידידי הצעיר! איש לא היה מאמין לעלילה השפלה והנואלת הזאת, לא נער ולא זקן, אילולא טפל אותה המורה הזה, החביב, המכובד, בן־טיפוחי, אותו גידלתי ורוממתי –

הסופר הצעיר יתבונן בו מן־הסתם בחיוך של ספקנות וחמלה, חושש להתחייב למשהו, לא בטוח בוַדאות גרסתוֹ. הלוא אין קל… – יאמר – אין קל מלהזים את העלילה הזאת… אם יעמידו את עדותך מול עדותהּ… פנים־אל־פנים…

הם ברחו! – הוא קורא בכאב, ושוב מציף את ראשו גל החימה והמרירות עד חשכת עיניִם – לא עבר חודש מאז המקרה והם העמיסו את מטלטליהם על העגלה, המשפחה הצוענית הזאת, ועזבו את המושבה! ברחו! אינם! –

גבעת־התימנים כבר לפניו, מעבר לתעלת השופכין שעשׂבים גבוהים גדלים על שׂפתהּ. גבעה ללא עץ חשׂופה לשמש, ציבור מעורבב של בתי בלוֹקים קטנים וצריפי עץ ופח, חמור אסור אל כרכרה ריקה, תרנגולות אדומות נוצה מתהלכות בין הקוצים החרוכים, דוד כביסה על־גבי חצובה, שורות דלילות של קני תירס גודרות חצר, אשה בשביס כחול יוצאת מפתח הבית, מפזרת זרעונים לתרנגולות הנחפזות אליה ללקטם –

הוא נעצר על שׂפת התעלה, מוחה את הזיעה ממצחוֹ, נושא עיניו אל ציבור הבתים הקטנים שבמעלה הגבעה, שבאחד מהם – איזה הוא? – מתגורר הסופר הצעיר –

מחלון חדרו הצופה אל הפרדסים רואה הסופר הצעיר החותם על סיפוריו בּשֵם “יוסף הלחמי”, איש בעל שׂער שׂיבה – האפשר שזה המורה הוָתיק? – פוסע אל הגבעה בדרך העפר החוצה את שׂדה הבור. הנה הוא מתקרב, חולף על־פני התאנה הפרועה – כן, הוא־הוא, המורה! לאן פניו מועדות? –

מתעכב רגע, נושׂא עיניו אל הגבעה, פניו, דומה, דאוגות, מוסיף לפסוע, בצעדים אטיים כבדים כשקוע בהרהורים, הנה הגיע אל אמת מי השופכין ששׂיחי נרד מאוּבּקים גדלים על שׂפתהּ, נעצר, שוב נושא מבטו אל הגבעה, מוחה את הזיעה ממִצחו, עיניו מצטמצמות, אולי האור מסנוור אותן והנה – מה מוזר! – פונה לאחוריו, כאילו חזר בו מכוונתו, מחיש את צעדיו בדרך שבּה בא, חוזר לעבר הפרדסים הכהים, נבלע בחיקם –

מה מוזר! – הוא מניח את עפרונו על הדף החלק שעל שולחנו – איש מכובד, בחצי ימיו נוהג כמתעתע, לאן רצה להגיע? למה שב על עקבותיו? האם העלילה – זו הנלחשת במושבה, וגם אָזנו קלטה אותהּ, ברחוב, בחנות, בבית־האריזה שבפרדס בשעת מנוחת הצהריִם, בין נגיסה לנגיסה מפת הלחם, מן הגבינה המשולשת, מן הדג־המלוח הכבוש – בילבלה את דעתו?

רחמיו נכמרים על המורה הזה – כצל־עובר בשׂדה הצהריִם, כהזיה, הופיע, נעלם, רוח חמה נשבה בו ואיננו – שבביתו ישב, שמספריו שאל, שלמד מפיו פרק ב“מורה נבוכים”, ושני דפים מן ה“זוהר”, ושמע סיפורים על פולין מפיו – אחד נפלא כל־כך, על דגל תכלת־לבן שהוסתר בעליית־הגג ועטלף התעטף בו – ואור זרח מעיניו בסַפּרוֹ –

האם “לִית תּנָנא בלא אֶשׁא”? – כמו שלימדו המורה הזה, פסוק בארמית?

כמה נסתרים מאתנו דרכי אדם!

הוא מנסה לגרש מעליו את המחשבות, את מחזה השרב של הדמות הקרבה אל הגבעה בשׂדה, נעצרת, שבה על עקבותיה, הוא נוטל את עפרונו ומשתדל להתרכז במה שרצה להתחיל בו –

אך כמו ענן טורד של יבחושים מרחף מעליו, הילה סביב ראשו.

ועם דמדומי ערב יוצאים הוא וּוֶרה לצעדת יומם, לאורך הרחוב הארוך.

בשתיקה הם צועדים, זה בצד זה, על רצועת הכביש, יורדים ממנה מפעם לפעם, בהישָמע רחש מכונית מאחור, או רעש אוטובוס מתנשף, יורדים אל שולי החול, חוזרים ועולים וממשיכים לצעוד. מחלונות הבתים שלשני צדי הרחוב, הוא יודע, מסתכלים בהם, נדים לו, לזקן האשמאי, מגחכים, זימה בעיניהם, והוא מנודה, בגזירת בית־הדין, עובר בקלונו בין שתי שורות המצליפים בשוטים ויורקים. ביתו של רזניק, ביתו של גולדין, ביתם של הפרסובים, ביתו של השוחט שוַרצמן, ביתו של הפחח בן־יוסף, ביתו של המסגר ענתבי, ביתו של שלמה לוי, ביתו של בָאואר – את כולם הוא מכיר משנים רבות, יש מהם ששמעו שיעורים מפיו, את ילדיהם לימד, גידל אותם כגדל בנים ובנות.

וֶרה שומעת את מחשבותיו. בכל רגע ורגע. אין הוא צריך להשמיע להּ אותן. כמו אריאדנה האוחזת בחוט, היא הולכת אחריהן עד נבכיהן האפלים. הוא חושב על עקירה. למושבה אחרת, רחוקה, או לעיר. למקום שאין מכירים אותו. ילבש שחורים ויֵצא. יתחיל הכוֹל מחדש.

“אסור להיכּנע” – משמיעה ורה משפט יבש, כעונה למחשבותיו, בלי להיעָצר בצעידתהּ.

הוא מעריץ את אומץ־רוחהּ. את כוחהּ לשׂאת בסבל הזה שבא עליה בגללו. אך נחמה אין בזה. ולא שינוי כלשהו במצב. כאן לא יוכל עוד להביט בפני איש. בית־הספר סגור בפניו. לצמיתות. לאן ילך? לאן? כנפיִם לשקר ולכל פינה הוא מגיע, בארץ הקטנה הזאת.

לאחר צעדים רבים הוא אומר, קולו רצוץ:

“הייתי עובר לאיילת־השחר, אל הבן.”

דן יקירי, לאחר שנים רבות של הוראה, של עבודת־רוח, של חיים במושבה, שבהּ כל אדם נתון לעצמו, החלטנו, אמך ואני –

וכבר הוא רואה עצמו משכים עם שחר, עם כל החברים, יוצא אל מטע התפוחים, עודר, גוזם, קוטף, רוח חמה מן ההרים מיבּשת את חולצתו המיוזעת, בצפון מלבינה כיפת החרמון, הוא השׂניר –

הטבע מטהר. העבודה מטהרת. אדם ואדמה.

“לא בגילנו” – פוסקת וֶרה.

כן, לא בגילנו, לא בגילנו. לא לגילי היסורים האלה, הקלון. הבשׂר רפה, הרוח רפה. יש לך פתרון, וֶרה?

“מספיק לחשוב על זה!” – היא גוערת בו בשָמעהּ את מחשבותיו.

נוהגת בו כבילד. לא, כבחולה.

וֶרה, אשת־בריתו, שאולי מראש צפתה את העלול להתחולל עליו. לפני שנים אמרה לו על ראובני, שכבר מתחילה, בבואו, לא חיבבה אותו: “הוא לא רוצה בטובתך.” והוא כעס עליה. על חשדנותהּ, על נטייתהּ לראות את הצד הרע באנשים.

" מה בשם אלוהים, יכול להיות לו נגדי?" – התרעם. “אתה עוצם את עיניך,” אמרה לו, “נוח לך ככה. לחיות בשלום עם העולם, כדי שלא לריב עם עצמך.”

פתאום, בצעדם כך, זה בצד זה – החשיכה יורדת, כבר הגיעו אל קצה הרחוב, אל גבול גושי הפרדסים, והם חוזרים על עקבותיהם – מבצבצים לעיניו, כראשי תולעים מתוך הפרי הרקוב, מקרים פעוטים, שהשכיחם, שהרחיקם לירכתי מוחו, שביטל את משמעם:

הוא נזכר בברית־המילה של בנו השני של ראובני, לפני שתים־עשרה שנה. הוא הוזמן, כמובן, לטקס, בביתו, בשעת הצהריִם, כמו יתר המורים. אך ביום א' בבית־הספר, נודע לו, שבמוצאי־שבת התכנסו אצלו מורים, תושבים, התכבדו במאכל ובמשקה, שהו עד חצות. הוא נדהם. נפגע עד עמקי נשמתו: אותו, שליוָה אותו בראשית צעדיו, שתמך בו וסייע לו… איך? איך?.. יומיִם או שלושה נמנע מלהיפּגש עמו, החליט שמעתה והלאה לו יהיה לו עסק אתו. אך אחר־כך, כשראה שהלה מאיר לו פנים כאילו לא אירע דבר, אמר בלבו: אולי לא הזמין כלל, מעצמם באו האנשים אליו לברכו, להשתתף בשמחתו. ונזף בעצמו על שלא עשׂה כמוהם, ועל שחשד בכשר. ולוֶרה לא סיפר על כך כלום.

וגם עכשיו לא יספר.

ועכשיו, כשזכרון המקרה ההוא שוב פוצע אותו, כמו אז, הוא חושב – מתוך נטיה ארורה זו, שאין הוא יכול להיפּטר ממנה, ושוֶרה שׂונאת אותה כל־כך, למצוא צידוק, סיבה, לכל פגיעה בו – שאולי בגללהּ, בגלל וֶרה, לא הזמינו, כי ידע היטב כמה אינהּ מחבבת אותו. חשש מפני עינהּ הרעה.

והוא נזכר –

האמן לי, הוא לא רוצה בטובתך.

נזכר בענין החוברת. חוברת חצי היובל למושבה, ש“בעל שן הזהב” קיבל עליו לעָרכהּ. והזמין אצלו רשימה על הימים הראשונים של בית־הספר. אך לא נקב את המועד למסירתהּ. ולא הזכיר לו, ולא הפציר בו. והוא דחה את כתיבתהּ מיום ליום, בטוח שידחק בו בהתקרב המועד. והחוברת הופיעה – כאילו לפתע הופיעה – ושמו איננו בהּ. ואת הרשימה על השנים הראשונות של בית־הספר כתב הוא.

וֶרה, בבית, דיפדפה בחוברת, דף־דף, מפנים לאחור, מאחור לפנים, נשׂאה עיניה אליו: “אותך לא הזמין?”

“הזמין. דחיתי מיום ליום. אחר־כך שכחתי מכל הענין.”

ורה הסתכלה בו. מבט עצוב, אולי עוין, בעיניה. דיפדפה שוב, התעכבה רגע על דף זה ורגע על דף אחר, אחר־כך קמה ויצאה אל החדר השני.

הם כבר קרבים לביתם. עוברים על־פני שׂדרת הברושים השחורים, הניצבים כמשמר כבוד לצִדי השביל המוליך לבית־הספר. הסגור בפניו לצמיתות. לבו שותת דם. תשע־עשרה שנים. נגעלו בסחי. במהלומה אחת הוטלו לתוך הרפש.

הוא נזכר בפרשת המגרש בן חמשת הדונמים, ששנים רבות נלחם ללא ליאוּת על כך שהמועצה המקומית תעבירו לרשות בית־הספר, כדי לעשות בו גן־ירק, משתלה, חממות, תחנת נסיונות קטנה, ללמד את התלמידים את עבודת־האדמה, מצוַת ארץ-ישראל. חזונו שלו היה זה, שהטיף לו, שהשתדל הרבה להגשימו, גם כתב עליו לירושלים. אך לפני שלוש שנים, כשנטל הוא, ראובני, את היָזמה לידו, לא פנה אליו כלל. ואל ישיבת הוַעד שדנה בדבר נטל עמו את המורה לטבע ואת המורה למלאכה, ולוֹ לא הודיע דבר.

אך האיר פנים אליו, כתמיד.

בקידה, בקידה של כבוד היה מברכו. טורח להגיש לו תה בחדר־המורים. קם לפניו. ובמסיבה שנערכה לו לפני שנתיִם, לרגל יובלו –

מה, מה יכול להיות לו בלבּו עלי, וֶרה?

אתה מפריע לו.

אני? במה?

בזה שאתה אתה.

הוא צחק אז: ורה, החושדת תמיד בכוונות סמויות שיש לאנשים.

איך לא צירף מקרה למקרה, אות לאות, ולא קרא את הכתוב, הוא, היודע לקרוא ולפרש!

“מחר אני קונה חומר חיסון” – אומרת ורה בהיכּנסם אל הבית. ומאוחר יותר, בעשׂר, היא פושטת את בגדיה, לובשת את כוּתנתהּ, ונכנסת למיטה. בשתיקה. שתיקה עוֹינת, הוא אומר לעצמו כשהוא נשכב לצדהּ. מסתירה טינה.

טינה שנצטברה במשך השנים, אומר לעצמו המורה היודע לקרוא ולפרש. טינה על שהניח לאחרים לעבור על־פניו. על שלא נאבק, לא על משׂרת המנהל, לא על חברוּת בועד החינוך… – אין לי כל ענין בזה! ורה! תביני! אין לי ענין בניהול, באדמיניסטרציה, בשלטון, לא נוצרתי לזה! – טינה על שלא השיב מלחמה, על שהעלים עין מפגיעות, טינה על שקרה לו הדבר הזה, הנורא! מדוע לו?!

הוא מתהפך על משכבו. חיוכו של “בעל שן הזהב” מרחף לנגדו: לבוש הוא חליפה בהירה, עניבה תכולה, מתהלך בין הקרואים למשתה – האם זו מסיבת גמר שנת הלימודים? כנס מחזורים? – ופניו מפיקות הנאה. לוחץ ידיִם רבות, טופח על שכם זה וזה, מזכיר נשכחות, מתבדח, בחיבה רבה משׂיחים עמו תלמידים משנים קודמות, מספרים לו על מעשׂיהם, נזכרים בתעלולים, בחטאים, בענשים, צוחקים יחדיו… המראות סובבים, מתהפכים, תחת עפעפיו… רשע וטוב, רשע וטוב לו…

לבּו נעצר דום. כלִבּו של אדם המהלך בדרך ומחשבת־פתאום מסמרת אותו למקומו. האמונה! – הוא אומר לעצמו – האמונה! לפתע הוא חש כמה עלובים החיים ללא אמונה. אילולא נסתלקה ממני האמונה התמימה, אותהּ אמונה שהיתה לי בילדותי, שהאירה את חדרי לִבּי כשהייתי קורא “שמע” על המיטה, או כשהיינו מזמרים ניגונים סביב השולחן – הוא אומר לעצמו – הכוֹל היה שונה. כשיש באדם אמונה במה שלמעלה ממנו, במציאותו של זה המכונה אין־סוף, והוא מידַבּק בו לאהבה אותו – הוא בז לשקר, לרשע, ומחשבות נקם וקנאה לא מחשיכות את לבּו. ואם אמונה כזאת אין בו – משתלטת עליו הנפש הבהמית. משתלטות עליו הקליפות.

צמאה לך נפשי, כמֵהּ לך בשרי, בארץ צִיה ועייף בלי מים.

בארץ ציה – אומר התניא – גדול הצמא שבעתיִם. בחשיכה – אומר הוא – מתעצם כוחו של האור.

אבל האמונה מאיִן תימָצא?

במשתלת הפרחים של ריגאי התהלך ראובני בין הערוגות ברגל קלה, חגיגית, מתכופף מדי פעם לפרח זה ואחר, מריח, מקרב באצבע ובוהן את הגבעול אל חָטמוֹ. פרפרים צהובים ולבנים פיזזו בין הפרחים, ריפרפו סביב מגבעתו, מגבעת קטיפה ירוקה, שנוצה קטנה, אדומה, מבצבצת מן הסרט המקיף אותהּ, והיא דומה למגבעת ציידים.

הוא לא ידע אם לבחור בצפּרנִים לבנים או אדומים, או באירוסים סגולים, או בצבעונים הגבוהים, המרהיבים, שהם כגביעי יין אציליים. הוא שאל את עצמו מה מכל אלה ישׂמח יותר את לב שפרה טנא, תלמידתו הטובה לפנים, ורצה שהצרור יגיע לביתהּ מבעוד אור, לפני טקס הכלולות הנערך לאחר השקיעה בחצר בית־הכנסת. שש שנים עברו מאז, והוא זוכר אותהּ כתלמידה הטובה ביותר בכיתה, בכל המקצועות, בטיולים הבוטניים –

זכרון הטיולים הבוטניים, אל הגבעות שמדרום למושבה, בימים רחוצי הזיו שלאחר הגשמים, כשתלמידה דקת־גו וגבוהה זו מקפצת בין השׂיחים, קוטפת פרחים, מביאה לו אותם, ראשונה להגדיר כל פרח בשמו ובשם־משפחתו – ממלא את לבו נהרה.

אך רק לרגע, כי מיָד צובט אותו עצב.

על מה העצב? – הוא תמהּ על עצמו – על תור הנעורים שחלף? של תלמידַי? שלי?

כשסיימה את בית־הספר הקדישה לו אלבום של פרחים מיובשים שליקטה ומיינה והגדירה. “בהערצה”.

“אם תשאל אותי,” ניגש אליו ריגאי, שהבחין מרחוק בהיסוסיו, “קח ורדים. לכלה – ורדים הם המתנה הכי הולמת. בתוליים וסגורים לפני החופה. פתוחים בבוקר, לאחר ליל הכלולות” – קרץ לו.

ראש גדול של איכר רכב כאבן־ריחיִם על כתפיו המרובעות, ועינים מוֹנגוליוֹת חייכו בפניו הרחבות.

ראובני פלט צחוק קצר, שלא היתה בו שׂמחה.

במבט אחד הקיף שוב את מִשטח הפרחים הססגוני, אחר־כך הכּה באצבע צרֵדה:

“כדבריך. ורדים! עשרים ואחד. כמספר שנותיה ועוד אחד.”

ריגאי, מרוצה, התיר את המזמרה התלוּיה לו בחגורתו, והחל עובר בין הערוגות, בוחר בהקפדה את היפים בורדים, אחד לאחד.

בפיזור־נפש הסתכל ראובני במעשיו של בעל־הגן, העובר מערוגה לערוגה, והעצב שהתגנב ללבּו – כה לא־קרוא, כה לא־רצוי – כוסס בו עכשיו, הוסיף לכסוס, והוא לא ידע על מה ולמה.

כשיצא משער החצר, הצרור העטוף בנייר מרשרש בידו, השׂיג אותו ריגאי ועיכבו.

“סלח לי. השמועה הזאת שכל המושבה מדברת בהּ…”

ראובני מיצמץ בעיניו, התחייך ופיקפק רגע.

“פי חסום!” צלב בשתי אצבעות את שׂפתיו ואת שׂפמו הצהוב.

“בשום אופן לא הייתי מאמין!” נתרווחו עיניו הצרות של ריגאי, “הוא?!”

“איך כתוב?” חייך ראובני, “אלוהים יראה ללבב.”

אחר־כך הרצין והוסיף:

“בעיה קשה.”

“באיזה מובן?”

לאחר פקפוק נוסף אמר ראובני:

“כדי להיות מורה ומחנך… אבל פי חסום, כמו שאמרתי.”

והניף את צרור הורדים בברכת פרידה.

האם נרדם לרגע? לרגעים? חלום בלהה הוא שהעירוֹ מתנומה חטופה וטרופה:

הוא היה דוב, דוב גדול, מגושם, מהלך על שתיִם. יגון כבד מילא את גופו, את עיניו. הוא הלך בעיר זרה, שרחובותיה מרוצפים אבן ואיש לא נראה בהם, וחיפשׂ את הבית מספר 27, שגר בו אדם ששמו בריינין. הוא נושׂא עיניו אל מספרי הבתים ואת המספר 27 אינו מוצא. הוא פוסע אַנה ואנה ברגליו הכבדות, רואה 26, רואה 28, ו־27 איננו. דכאון נורא משתלט עליו. הוא נכנס לאחת החצרות, גם היא מרוצפת אבן, משלושת צדדיה בתים בני שלוש וארבע קומות, ובאמצעהּ קילון. הוא נעמד על־יד הקילון, ורואה שחלונות הבתים נפתחים וראשי נשים וילדים מופיעים בהם. הוא נושׂא את ידיו השׂעירות אליהם, כמבקש עזרה, והם, בפנים צוחקות, משליכים ספרים לעברו, כאומרים לרגום אותו בהם. הוא מתכופף להרים ספר שנפל לרגליו ורואה שזהו “ספר יראים”. אימה גדולה נופלת עליו. הוא נושׂא ראשו אל החלון שממנו נזרק הספר ורוצה לצעוק משהו, אך קולו נאלם. פיו נשאר פעור בצעקה לא־נשמעת.

הדוב המהלך בעיר, מחפשׂ בית ואינו מוצא, מבקש עזרה ונרדם בספרים – לא סר מנגדו. נדמה לו, שכל אָבדן חייו, כל יגונם, ניבט מעיני הדוב חסר־הישע. איך נתגלגל בדוב – הוא שואל, ועם כך נזכר שבילדותו, בפולין, ראה דוב כזה, שצועני היה מוביל אותו, קשור בחבל, מחצר לחצר, מרקיד אותו, ומן החלונות היו דיירי הבתים משליכים מטבעות אל צלחתו. ונזכר שהיה מרחם את הדוב הזה, שעיניו היו אדומות וחוסר־ישע נשקף מהן –

ושוב פוקדת אותו השעה האומללה ההיא, בלשכת הספריה.

השמש כבר נטתה לשקוע, זהב מועם נשטח על דפי הספר המונח לפניו. מרחוק נשמעות טפיחות כדור הנבעט ברגלי הנערים, מתעופף גבוהּ וניטח אל הקרקע, טפיחות רחוקות מעירות געגועים על נעורים שלא היו. ללא דפיקה נכנסת הילדה לחדר, מחייכת אליו, לא מתנצלת על איחוּרה. שׂמלה קלה, של אריג זול, אדום־ופרחים־כחולים, לגופהּ. שׂערהּ הארוך פזור על כתפיה. הוא אומר להּ לשבת, והיא מקרבת את הכסא, להיות סמוכה יותר אליו – יופי ללא תום, ילדות ללא תום, הוא חושב – ומניחה את מחברתהּ לפניו. “שירים?” הוא מחונן אותהּ במבט מחמיא, מעודד, “יפה, יפה.” חיוך של ענוה מדומה מגמם את לחייה, זה החיוך המוּכּר לו כל־כך מן השיעורים, כשהיא יושבת בשורה הראשונה, לא גורעת עיניה מן המורה, כמבקשת לקנותו, להקסימו, בחיוכהּ. הוא קורא במחברת, חש את מבטהּ על פניו, את מרפקהּ הסמוך לזרועו. סנטרהּ תמוך בכף־ידהּ, מצפה היא לדברו. מה יאמר להּ? תומתו של כתב־היד הילדותי לא מסתירה את הגניבה. “ארזים?” הוא מסב את פניו אליה, מבטו נרתע מעט מקִרבת מבּטהּ, “אַת ראית אי־פעם ארזים, רקפת?” היא מחייכת, מושכת בכתפיה. “מן הדמיון,” היא לוחשת. הוא מצטחק. דעתו מבולבלת רגע. מן החלון נפלה שלהבת. זהב שחוט. הוא מוסיף וקורא. לא, הוא אומר לעצמו לאחר כל שיר ושיר, לא. לא, הוא רוצה לומר גם להּ, לא. האור שוכך, ענני ארגמן פזורים בשיפולי השמים. לא.

פתאום, דקירה עזה בלבו: אולי גם וֶרה. חיידק החשד חדר אל לבּהּ, אל מוחהּ. מנקר. על־כן היא מרבה לשתוק. עונה לו בקוצר־רוח המסתיר רוגז, הרהורי ספק. אולי גם ורה, בינהּ לבין עצמהּ, בשעות הרבות –

הוא רוצה לגעת בכתפהּ, להעירהּ, לומר להּ: וֶרה, אַת מאמינה? כל האמת! אַת מאמינה?

גופו לוהט. הוא מוריד רגליו מן המיטה, מושך את הסדין עמו ונשכב על השטיח. טמא, מצורע. מי יתן בוקר, הוא מיַחל. בהִמוֹג החושך אולי גם הסיוט יגוז.

ורה קוראת בשמו. “מה קרה?” היא אומרת, ערה.

“כלום, היה לי חם.”

שתיקה באפילה.

אחר־כך בגערה: “חדל לחשוב על זה! די!”

ולאחר רגעים אחדים, ברוך: “בוא הנה. די.”

הוא חוזר ונשכב לצִדה. מתכנס לחיקהּ כמו ילד. רוצה לבכות תחת כנפהּ.

לא, לא את הסיפור הזה רצה לכתוב. לא לשם כך בא להתגורר בשכונה התימנית הזאת, בשולי המושבה, בחדר הבלוקים הערום; חשיכה מעברים, מבעד לחלון המרושת רוח מאַוושת את עלי האשכוליות היבשים על העפר, נביחות כלב זועמות מן הכפר הערבי שמצפון, שני פרפרים מחוללים סביב הנורה החשׂופה שבתקרה; לא לשם כך בא להתבודד פה, שלושה ימי עבודה בשבוע, בעידור, בהשקיָה, בחפירת גומות (ריח נמלים חריף בצוַאר שָרשי העצים), ששים גרוש ליום, די ללחם וזיתים, קֶפיר, לאקֶרדה, חלב טרי מן הפרה של זכריה, די גם לבקבוק קטן של קוניאק מֶדיצינַל בצד המחברת הפתוחה –

סיפור אחר רצה לכתוב. שונה מכל מה שכתב עד כה. ואולי לא סיפור כלל. לא עלילה. רק קסמו של מקום. המקום הזה, שזכר אותו מילדוּת, מחופשת קיץ מלאת נהרה, והזכרון לא עזבוֹ. שיהיה בכוח המלים להחיות את המסתורין הזה של שעות הצהריִם החמות, כשהרחוב ריק ודממה כבדה פרושׂה על המושבה, רק זמזום דבורה נלבטת על כותרת קִפּוֹדן, ומרחוק־רחוק מגיע, מרוסק, כמו על גלי ים, קול זמרתו של קארוּזוֹ מן הפטיפון של המסעדה השוממת. והמסתורין של שעות בין־הערבּיִם, כשהצללים מתכנסים אל חביון עצי הפרדסים ומתחת לענפיהם רשרוש חשאי של עלים ורמשׂים רוחש חיים עטופי תעלומה. והלילה עם מהקלות הצרצרים בעשׂבים ומקהלות הצפרדעים בתעלות המים, והצינה הרעננה העולה מן החול הטלול… לתפוס את הזמן, במקום האל־שני הזה, לפני שיחמוק ולא יהיה, לפני שהכוֹל ישתנה ללא הַכּר. לקבוע אותו כמו השבּעה, כמו מזוזה על דלת…

אך מראה האיש בעל שׂער השׂיבה, המורה הוָתיק, הפוסע בדרך העפר כחום היום, בצהרים, נעצר פתאום, מוחה זיעה ממצחו, חוזר על עקבותיו, בודד, נכזב –

והמלים יוצאות מעפרונו כמו חוט הצמר הנטוָה בכישור, ואת הסיפור הזה –

פרפר נחבט אל הנורה בנקישה. נביחות הכלבים לא פוסקות –

לפנות בוקר, כשצללי הלילה עוד מגששים על־פני הכתלים, הוא מתעורר משלוש מלים המנקרות במוחו כמו צפור המנקרת בענף:

טלית שכולהּ תכלת.

האם בחלום שמען? האם נחמיה שטיין השמיע לו אותן, משמו של ראובני, כשסיפר לו על ישיבת הועד?

ואולי לא כך אמר ראובני, אלא:

הלוא איש מאתנו אינו טלית שכולה תכלת.

טלית שכולהּ תכלת… – הוא חש בחילה בבטאו את המלים.

לרגע הן משתתקות ודממה משׂתררת בתוכו, ופתאום הוא מתקומם וצועק כנגד ראובני:

טלית שכולהּ תכלת? אני?!

עיניו פקוחות לתקרה, לבו נחמץ בו. אדם אינו רואה את עצמו. אפשר שכל שנותיו ידמה את עצמו תמונה אחת, והזולת יראה אותו תמונה אחרת. ואתה, כל השנים –

אחר־כך, מול הראי בחדר־הרחצה, הוא בוחן את קוֵי פניו. עומד ומתבונן בהם, אינו מכּירם. עיניו התכולות, משהו עכור בהן, נכלם, מתחטא, אולי מתחסד. מתחסד? – הוא מביט בהן, ועצב יורד עליו. כמים הפנים לפנים. מִצחוֹ הבהיר, עננה שוכנת עליו, מקננת בקמטיו האָפקיים, כמחפה על הרהורי־סתר. והשפתיים קפוצות, וכאילו מתנועעות שלא ברצונן. מעולם לא שׂם לב ששׂפתיו מתנועעות. כמו מיתר נמתח ומתרפה חליפות.

הוא מעביר כף־ידו על פיו, למחות, בכוח, את העוִית הקלה הזאת, שאין לו שליטה עליה. הוא מיַשר את שׂפתיו, מעביר אצבעו ביניהן, לרפותן, אך הן חוזרות ונמתחות. ונרעדות מעט. כמתאמצות לרסן איזה יצר האורב מאחוריהן. רשעות?

“אני אדפיס מודעה,” הוא אומר לוֶרה בקומו מארוחת־הבוקר, “אדביק אותהּ על כל הלוחות, על עמודי החשמל.”

ורה מגחכת בעצבות. הוא מדאיג אותהּ. הוא מאבד את שפיותו.

“מה תכתוב?”

“נבלה! נבלה נעשׂתה בישׂראל!”

“כשאדם צועק – מאמינים לו יותר?”

“כשאדם שותק – אין זו הודאה?”

“צריך לחכות,” היא אומרת, “האמת, בסופו של דבר, תצא לאור.”

“מעצמה?” הוא מתישב. ובאותו רגע עולה בו המחשבה, שהיא, היא היתה צריכה לעשות את הדבר: ללכת מאיש לאיש, אל כל חברי אותו הוַעד, לתבוע את דינו, לא להרפות. עד שיכריזו קבל עם ועדה: עלילת־שוא! דיבה מרושעת!

האם שומעת ורה את מחשבותיו? היא שותקת. מבטהּ נעוץ באיזו נקודה רחוקה וכאילו יגון כבד משתלט עליה.

המבט הזה, הנפרד מעליו, המתרחק ממנו, המתנכר לו – צף ועולה בזכרונו מנבכי השנים, כמו מחלום רע. אותו המבט בדיוק.

וכל הפרשה ההיא, שהסתיר אותהּ ממנה, כן, עד שגילתה בעצמהּ –

בן שלושים ושבע או שלושים ושמונה היה. דני עלה אז לכיתה ה'. ואל בית־הספר באה מורה חדשה, זה עתה סיימה את לימודיה, בת בנימינה, והוא הדריכהּ בצעדיה הראשונים –

שמהּ, מה היה שמהּ? עמליה? אראלה?

סתיו שחון היה, צהוב, והוא זוכר את השׂיחות הארוכות, אחרי שעות הלימודים, כשהיה מלווה אותהּ בדרך העפר, תיק בידו, תיק בידהּ, אל ביתהּ שעל גבול חורשת האקליפטוסים. את השתהותו אִתהּ, לפני הפתח, הוא זוכר, להאריך את השׂיחה, שלא תִּתּם. את הליכתו בחזרה, נרגש, משפיל עיניו, נכנס הביתה כגנב.

למה העלים ממנה? למה שיקר להּ כשהגישה לו אתארוחת־הצהריִם שהצטננה ואמר שבבית־הספר השתהה? – הן לא קרה דבר!

ימי חורף בהירים הוא זוכר, אחר הגשם, עדרי עננים לבנים שטים בשמיִם, שטיח ססגוני של סביונים, שן־ארי, כלניות, משני צִדי הדרך, היא רצה לפניו, הוא זוכר, קוטפת צרור כַרכּוּמים, מגישה אל חָטמוֹ, להריח, צוחקת מול פניו.

הוא זוכר ירח יקר הולך מעל צמרות האקליפטוסים, מאחורי ביתהּ, וכשהוא מתעכב שם עוד ועוד, היא צוחקת ואומרת:

“שלום, דַי, לֵך, מחכים לך בבית.” ונכנסת במרוצה לביתהּ סוגרת את הדלת אחריה, והוא נשאר לבדו, עזוב, שחוח.

האם היה מאוהב בהּ, בבחורה הזאת, ששובבות של ילדה היתה עוברת בהּ פתאום, פורצת בצחוק רענן במפתיע, ופתאום מפסיקה, מתרצנת, מסתכלת בעיניִם גדולות בעיניו, כשואלת, כחוקרת להבינו?

עור צח, צונן, היה ללחייה, הוא זוכר, ורק שושני סומק, כמו סומק של קור החורף, היו פורחים בהן בצחקהּ.

את ריח הכריזנטֶמות של שׂערהּ הוא זוכר. את הרי"ש המידרדרת תחת לשונהּ. את טעם הלשון הזאת, המתענבלת בתוך פיו, בעָמדם חבוקים בחסות החשיכה. את מגע היד הרך בדחותהּ אותו מעליה.

איך שכח את שמהּ? היכן היא היום? שנים רבות עברו, והיא את המושבה עזבה בסופהּ של אותהּ שנה.

סומק מציף את פניו כשהוא נזכר איך השתטה אז. התאהבות־שוטה, הסתחררות־שוטה, שהעבירה אותו על דעתו. ורק מתוך בלבול־דעת ובלבול־חושים גמור מסוגל היה –

איילה היה שמהּ.

מסוגל היה, ביום אביב אחד, בחופשת הפסח היה זה, לנסוע אִתהּ העירה, להצגת “אוריאל אַקוֹסטָה”, ולחזור סמוך לחצות, ולשקר, ולהתעקש ולומר החציפות שאמת הוא דובר –

לא הוא. איש אחר היה זה.

ולאחר יומיִם, כשגילתה זאת וֶרה, במקרה – כי היו באותהּ הצגה עוד שניִם מן המושבה, אחד מהם פקיד הדואר הצעיר, זבולון שניצר –

חדלה לדבר אִתוֹ.

והמבט הזה בעיניה, בשִבתהּ ליד השולחן, אל נקודה מרוחקת, מבט שנפרד מעליו, מתרחק, כאילו זר הוא להּ –

אותו המבט.

ואולי לא בא עליו כל הדבר הזה עכשיו אלא כעונש. אין התישנות לחטאים.

הוא קם, ניגש אלי, נושק על מצחהּ.

ובצאתהּ לחצר, הוא נכנס לחדר, מוציא גליון נקי מן המגירה, וכותב מכתב לבנו.

הוא כותב לו על הגן. על עצי השסק, שמניבים פרי השנה יותר מבכל השנים הקודמות, ממש שפע מדהים. על הרמונים המאדימים בין הענפים, מתבקעים בבשילותם, דבורים מזמזמות סביבם ובתוכם. על חלקת החצילים והבצל הקטנה שהוא מעַבּדהּ. על העופות, שוֶרה מחסנת אותם נגד מחלת הניו־קאסל. ועל תכניותיו לימי החופשה הוא כותב: להמשיך בחיבור המלון למלים נרדפות, שהגיע בו רק עד האות ד' בגלל העבודה הרבה בשנת הלימודים, וכן – אם יספיק, אם תשרה עליו הרוח – לכתוב עוד מחקר, על רעיון העבודה בספרות ההשׂכּלה, אצל יל“ג, מיכ”ל, אד"ם הכהן, פרץ סמולנסקין ועוד.

את כל אהבתו לבנו, לכלתו מירב, ילידת הקיבוץ, שכמו בת היא להם, לנכדתו רונית, שבעוד שבועיִם ימלאו להּ ארבע – הוא מערֶה אל המכתב. האם יוכלו לבוא אליהם, שלָשתם, ליום ההולדת? לשבּת, ליומיִם־שלושה? יפַנו להם את חדר־המיטות והוא וּוֶרה יִשנו בחדר הגדול. אושר יגרמו להם אם יבואו, מאז הפסח לא ראום. האם תִסע מירב לקורס לגננות בירושלים? והוא עצמו, דן, האם מספיק הוא לקרוא אחר ימי העבודה המפרכים במטע? הלוא כה אהב לבלוע ספרים, עוד בהיותו ילד! האם קרא את “במשעול הצר” של קבק? כדאי, כדאי לקרוא, אם כי יש לו השׂגות רבות עליו.

הוא מקפל את המכתב – האם לא נתפס לרגשנות יתירה? מכתביו של דן קצרים, יבשים, עובדתיים, כאילו לצאת ידי חובה – מכניסו למעטפה, אחר־כך יוצא והולך אל משׂרד הדואר במרכז המושבה, לקנות בול, לשגרו.

אנשים מעטים ברחוב בשעה זו. עגלה עמוסה רעפים משׂיגה אותו מאחור, מתרתעת על אבני השׂפה וממשיכה למישרין במסעהּ. מכונית – מכוניתו הישנה, החבוטה, של הקבלן בנימיני – מעלה ענן אבק. כן, כבר החלו לבנות על המגרש של הורביץ. ערימות של קרשים, של זיפזיף וחול, סוָרי בלוקים, סביב השטח המגודר, וטפסנים מכופפים מטילי ברזל על שולחן־העבודה. לקראתו קרבה ובאה תחִיה רבינוב, סלסִלת מכולת בידהּ האחת, ענף ירוק, עטוף בשׁק לח, בידהּ האחרת. צועדת נמרצות בנעליה הגבוהות, המעופרות.

שׂא את ראשך! – הוא אומר לעצמו – אל תהיה כאשם, כנרדף!

הוא מברך אותהּ לשלום. היא עונה לו. בנעימות.

“לשתילה?” הוא מצביע על הענף הירוק.

“להרכבה,” היא אומרת, “על תפוח חולה.”

“כן, כן,” הוא מנענע בראשו אל הענף.

“כמעט עקרנו אותו,” היא מחייכת.

“לא עת לעקור נטוע!” פוסק המורה את פסוקו.

“כן, בהחלט!” היא מחייכת וממשיכה בדרכהּ.

כמעט כתמול־שלשום, כבכל הימים – הוא אומר לעצמו, מעוּדד, צועד בראש זקוף.

טירוף לחשוב שיש מי שמאמין בעלילה השפלה. אין גם אחד.

כחלום יעוף – הסיוט הזה.

אתה מפריע לו, כי אתה אתה.

אתה אתה, ושום עלילה זדונית אין בכוחהּ להפוך את חמִשים ושתיִם שנותיך, את פעליך, את מה שצברת בתוכך, את מה שהענקת לזולתך – לגל של סחי.

משל לבן־מלך שפוקרת אחת היתה מראה עליו בשוק ואומרת: זה עשׂה בי מעשׂה, ויצאו נעריים וקראו אחריו: ריקא! ריקא! –

והנה גם משה כספי, מזכיר מועצת הפועלים, פוסע לקראתו, כובע המצחיה שמוט אלכסונית על בלוריתו הצהובה, פניו כווּיוֹת שמש, תיק עור מרופט תחת זרועו. ממהר, כהרגלו.

“בוקר טוב!” מברכו כספי בקול, בחיוך רחב.

“בוקר טוב,” הוא עונה לו בקידת ראש קלה.

“חופש, מה?” אומר כספי בלי להתעכּב.

“כן, כן.”

“לא לי!” מצטחק כספי.

ממהר, כהרגלו.

כתמול־שלשום. כבכל הימים.

ובמרכז המושבה אנשים נחפזים לעיסוקיהם, זה בכה וזה בכה. שעתם אצה להם מהתעכב.

הוא נכנס למשרד הדואר. זבולון שניצר – כבר אב לשתי בנות, שתיהן תלמידותיו לפנים – עודו ניצב שם על משמרתו, פקיד יחיד, מוכר בולים, שוקל צרורות, בזריזות של קוסם מטביע חותמות על מעטפות. “במה אוכל לשרת את כבודו?” הוא אומר, חיוך לאה בעיניו העגומות, מאחורי המשקפיִם במסגרות המוזהבות. המורה שואל לשלום בנותיו, והוא עונה: “לא כל־כך.” ומספר שאצל הגדולה בת השמונה־עשרה, נתגלה גידול ממאיר, בשד.

“מה אתה אומר!” הוא פולט בתדהמה, צמרמורות חולפות בו, מצמיתות אותו, כהלום־חשמל, למקומו.

“יצטרכו לנתח, כנראה,” משתדל פקיד הדואר להסתיר את דאגתו הכבדה מאחורי חיוך קלוש.

“מה אתה אומר!” הוא פוער מבטו אליו והדם אוזל מפניו. מראה התלמידה השקדנית, הרצינית כל־כך, המצביעה בצניעות ממקומהּ שבשורה האחרונה ועונה תשובות נכונות בקול כמעט נלחש, עומד לנגד עיניו.

“נקווה שיעבור בשלום,” אומר זבולון שניצר, כאילו לנחמו.

"מסור להּ… בשמי… " הוא ממלמל, קולו נבלע.

“כן, בוַדאי. היא מזכירה אותך לעתים קרובות.”

ובצאתו משם, חנוק מהתרגשות מצער, קור בלחייו, הוא עומד על המדרכה בלי לדעת לאן לפנות. המכות הניחתות על בני־אדם! בלתי־צפויות! לעולם אין לדעת מאַיִן תבואנה! כה צעירה – וגידול! עוברת בו שוב הצמרמורת.

השמש שופכת חוּמהּ על הרחוב, על האספלט הנוצץ, על החול, על הקיוסק של גמליאלי, ממול, שסוכך קטן, מפוספס, מצל עליו. הוא חוצה את הרחוב וניגש להשיב את נפשו בכוס גזוז. גמליאלי, שמן גוץ, אינו מדבר. מוזג סירופּ אדום בקמצנות, סודה תוססת, ואינו אומר מלה. הבעה נזופה על פניו העגולות, הסמוקות. אך זה טבעו: שתקן. מר כנגד העולם כולו. שׂם את העודף על לוח השיִש הלח, ושותק.

הוא שוקל עוד רגע לאן יפנה, ומחליט ללכת אל ברכיהו. כן, אל ברכיהו ילך, לשאול ממנו את חוברות “האמת” של א. ש. ליברמן, הנחוצות לו כל־כך בשביל המאמר על רעיון העבודה. ואת המאמר, אם יעלה יפה, ישלח ל“תרביץ”. אולי ל“הד החינוך”.

אל ידידו הטוב ברכיהו הוא שׂם פניו, הקשיש ממנו כחמש שנים, שזה שלָש־עשׂרה שנה הם עובדים יחד, מבינים איש את רעהו, נפגשים בשבתות ללמוד טן־דו פרקים באריסטו, ברמב"ם, בקרשקש, בשפינוזה. שואלים ספרים זה מזה. יחד נסעו בחופשת פסח האחרונה לירושלים, לכינוס על מדעי היהדות, ובחדר אחד התגוררו, בפנסיון קטן בבית־הכרם.

ניתוח שד! – הוא נזכר שוב בבתו של זבולון שניצר, ציונה, ורחמים רבים הומים בו עליה – כה צעירה! אפילו יעבור בשלום, קללה לכל החיים!

ושניצר עצמו – הכאב, היסורים! קשה, קשה.

גם לעזור אי־אפשר.

עמליה היה שמהּ של ההיא? – לא, איילה.

ברכיהו פותח לו את הדלת, קולו רחב, אך צל של מבוכה על פניו. “לא אפריע לך, לשני רגעים…” – הוא מתנצל, וכבר מתחרט על בואו, וכל העכרורית, ששקעה לשעה קלה, שבה ועולה לגרונו. “לא לא, היכּנס! היכּנס!” מכניסו פנימה ידידו הקשיש ממנו, רעמת השיבה שלו מתהפכת בשני גלים לצדי מצחוֹ הבולט, כשתי קרני איִל. אשתו נסעה אל אחותה ברחובות – הוא אומר – והוא בגפו. “עקר־הבית” – מבשל לעצמו, מנקה בעצמו, עושה את כל העבודות. מהו “עקר־הבית”? – הוא דורש – מי שנעקר מאשתו. ואשתו היא ביתו, כנאמר. האם ישתה משהו? ואולי יאכל? – כבר בישל עוף לצהריִם, די והותר בשביל שניהם.

ידידו הפיקח, שראשו הגדול הוא כעין ממגורה של דעת, מביאו אל חדר־עבודתו. “חדר־הלימודים” הוא מכנה אותו, שאין למפיסתופל דריסת־רגל בו. ממדף גבוהּ, מבין מאות הספרים, הוא שולף את שלוש החוברות של “האמת”, של א. ש. ליברמן, ומניחו לפניו. שלא כדרכו – מה תמוהּ הדבר! – אין הוא שואל לשם מה הן נחוצות לו.

האם גם הוא מאמין? גם הוא?!

הוא מספר לו על ספרים חדשים שרכש. “המסתורין בישראל” של הורודצקי, שהופיע כבר לפני כמה שנים ורק עכשיו נזדמן לו לקנותו, ארבעת הכרכים של סֶנקא, בתרגומו של קמינקא, מישו עד פאולוס" של קלויזנר… והנה קרא עכשיו שוב את “ברוך שפינוזה” של קלצקין. לא – הוא אומר – קלצקין, אם כי פילוסוף מעמיק הוא, לא הבין את שפינוזה. טעות חמורה טעה כשכתב שהפַנתיאיזם מנוגד להשקפה היהודית ולמונותיאיזם. אילו התעמק יותר בקבלה היה מוצא שכל מה שיש אצל שפינוזה כבר יש שם. האין־סוף כתַארוֹ של אלוהים, המלא את כל הארץ בזמן ובמקום, שלילת האין־סוף והגבלתו, שהם הצמצום וההסתר, אָפני המחשבה וההתפשטות – הכוֹל כבר מצוי ב“זוהר” ובקבלת האר“י. ומה שאומר שפינוזה על הידע העצמי של אלוהים, ה”קונסיינצה סוּאי“, כבר כתב הרמב”ם: הוא היודע והוא הידוע והוא הידיעה עצמהּ. הכול אחד… וחסדאי קרשקש כתב “אלוהים הוא מקומו של עולם”…

האפשר שגם הוא? גם הוא?!

כו, ובשבוע שעבר קנה את “פאוסט” בתרגומו של יעקב כהן. תרגום לא טוב, קלוקל – הוא מעקם את חָטמו הבולבוסי, ועם כך מוריד את הספר מעל המדף, פותחו, ואומר: שמע איך הוא מתרגם את המשפט הידוע מן “הפרולוג בשמיִם”, “אֶס אִירט דֶר מֶנש זוֹ לאַנג אֶר שטרֶבּט”: “תועה אדם כל עוד הוא שואף”! קודם־כול, “אירט” הוא טועה בטי“ת ולא בתי”ו. יש הבדל. ושנית “שטרֶבּט” הוא שואף? “שטרֶבּט” הוא פועל אקטיבי מאוד, כמו מתאמץ, או חותר, בשעה ש“שואף” מורה רק על כוונת־הלב… או דוגמה אחרת – שולף הוא ספר שני, ממדף שבקיר השמאלי, בכריכת עור עתיקה, מכובדת, מדפדף בו, נעצר באחד הדפים, וקורא בגרמנית: “מיינֶה רוּהֶ איסט הין, מיין הֶרץ איסט שוֶר”. איך מתרגם יעקב כהן את החרוז הנפלא הזה מתוך “חדרהּ של גרטכן”? – “אבדה מנוחתי, לבבי יכבד! איזה חוסר-רגישות! – מתקצף ברכיהו, יליד גליציה שלמד בברלין, ועיניו הצרות, השקועות מתחת למצחוֹ, מתנוצצות בבוז – “רוּה” היא מלה שאתה חש בהּ פתיחות, אווריריות, נינוחות, ו”אבדה מנוחתי" הוא כמו אבנים כבדות… אילו תירגם “אין מנו – ח לי, מה כבד הלב…”

הוא שומע מלים מלים ואינו שומע דבר. צעקה עומדת לפרוץ מתוכו: ברכיהו, אתה, שמכיר אותי זה שלָש־עשׂרה שנה, שבכפיפה אחת למדנו “מורה נבוכים” ו“חובות הלבבות”, שכמעט יום־יום היינו מתארים ומחליפים דברים זה עם זה מתוך הבנה גמורה – איך אתה יכול ללהג וללהג לפנַי על שפינוזה ועל גיתה בשעה שאתה יודע שלבּי שותת דם! שאני נשׂרף בתוכי! אתה מדבר על “רגישות”, ברכיהו? אם אתה חש רק שמץ ממה שמתחולל בי – מדוע אינך אומר כלום? מדוע אתה מחריש כששופכים את דמי בראש חוצות? מדוע אינך קורא חמס? מדוע אתה משטה בי?!

ברכיהו מוסיף ומשמיע משפטים בגרמנית, משפטים בעברית, בהתעוררות, בלעג, ברוגז. “חוצפה!” הוא אומר, “שערוריה! ליטול את אחת היצירות הגאוניות בספרות העולם ולרדד אותהּ לחרזנות פשטנית ועלובה –”

ואולי גם אתה? גם אתה?!

אחר־כך מלווה אותו ברכיהו – שני תלתלי השׂיבה שלצִדי מִצחוֹ נראים עתה כקרני מפיסתופל – אל הפתח. על מדרגות הבית הוא רואה שאורחו שכח לקחת אתו את חוברות “האמת”. הוא חוזר ונכנס ומביא לו אותן ונותנן בידו. בחצר הוא מעכב אותו להראות לו קן שבנו הצפּרים בין ענפי הלימון, ומספר לו בהתלהבות של חובב טבע ותיק, איך בוקר־בוקר הוא רואה את שתי הסנוניות האלה, זכר ונקבה, היא דוגרת על הביצים, בן־זוגהּ מעופף להביא להּ טרף, עוד ימים אחדים יבקעו גוזלים מן הביצים…

מיינֶה רוּהֶ איסט הין, מיין הֶרץ איסט שוֶר – נופל בו לבו בצאתו אל הרחוב. – – –

הסוס הכחוש, עורו לבן־עכור, רקע מדי פעם ברגלו האחורית, כמו לגרש פרעוש עיקש מארכובותיו, והעגלה כבר היתה עמוסה ברהיטים הקבצניים: שתי מיטות ברזל, שעכשיו שימשו גם תמוכות, מן הדפנות ומעלה, וביניהן שרפרפים, תיבות אריזה, שולחן הפוך, שרגליו, כטלפי בהמה שנתפגרה, זקורות כלפי מעלה, ובחללו גיגית, סירים, פח נפט, שני פרימוּסים, מזרנים. הילד בן השנתיִם עמד ליד הגדר, בכתונת פסים מוכתמת, חָטמוֹ זב, ובכה. וצופיה, שיצאה מן הצריף ושׂמיכת מוֹך מרופטת בזרועותיה, גערה בו: “שתוק כבר, שתוק, נוסעים עוד מעט.” היא הטילה את השׂמיכה על הכלים וחזרה לקחת עוד דברים. ידיה של רקפת, בדרכהּ אל העגלה, היו עמוסות בגדים, שׂמלות צבעוניות, תחתונים וגופיות, ומכנסי אביה, מרופטים ומטולאים, השתלשלו להּ מזרועה עד ברכיה. אחריה פסע אחיה בן החמש, שלושה כרים אדומים, שאניצי נוצות מבצבצים מתפריהם, מסתירים את פניו. לבסוף יצא גרשוני מן האורוָה, רתמות על כתפו השמוטה, קלשון בידו האחת, פטיש ומשׂור באחרת, גורר חול ברגליו מן החצר אל הרחוב. הוא תחב את הכלים בתחתית העגלה ונהם: “טוב, תעלו כבר. נוסעים.”

הקטן בן השנתיִם הגביר את בכיו, וצופיה מחטה באצבע ואגודל את חָטמוֹ, הצליפה את הריר אל החול, משכה בידו והניפה אותו אל מרומי העגלה, על־גבי השׂמיכות. בן החמש טיפס והתישב לצדו, מורט בזרועו: “תשתוק, תשתוק.” צופיה עלתה אל הדוכן, ואחריה רקפת, בפנים אילמות.

גרשוני אחז במושכות, שירבט בשוטו את ירכי הסוס ופסע בצד העגלה, שעקרה ממקומהּ והתנהלה לאִטהּ. כשנחלצו אופניה מן החול ועלו על הכביש, עלה גם הוא אל הדוכן.

דלת הצריף ותריסיו היו פרוצים כלאחר שוד. שמש הצהרים שפכה חמתהּ על הרחוב. פרידמן ולקוח שלו עמדו על סף החנות וליוו בעיניִם מרות את העגלה המתרחקת. הקבלן ברמן ושני פועליו, בסרבלים זרויים סיד, יצאו מן המסעדה ונעמדו על המדרכה, דוממים. גמליאלי, מאחורי דלפק הקיוסק ומכָלי הסירוּפּ, האדום והתרוג, שלה מטפחת גדולה מכיסו ומחה זיעה ממִצחוֹ. רבקה וסרמן, חברתהּ לכיתה של רקפת, השקיפה מן החלון, קראה לאמהּ, וזו קרבה ראשהּ אל ראש בתהּ ושמה ידהּ על פיה. כחוסמת קריאת תמהון.

עיניה העזות של צופיה שילחו קללה אל החלל הלוהט.

תרנגולת שסופת צוָאר, נוצותיה הלבנות מוכתמות בדם, נמלטה, צורחת, מחצר השוחט כץ, התנודדה כברת־דרך קצרה, פירכסה, ונפלה מובסת על עלי האקליפטוס היבשים.

כשהגיעה העגלה אל סוף הרחוב, התפרצו שני כלבים משער ביתו של ברקאי – האחרון בשורת הבתים – ורדפו אחריה בנביחות, מבטשים חול לצדי פרסות הסוס, דולקים ומגדפים, דולקים ומגדפים, עד שנתעייפו וחזרו, בלשונות נוטפות ריר, אל שערם.

בדרכו הביתה, השמש כבר בחצי הרקיע – כלו כל הקִצין, הוא אומר לעצמו, אין עוד מוצא, הוא אומר לעצמו – עולה לעיניו המסיבה שערכו לו המורים וּותיקי המושבה במלאות לו חמשים שנה: השולחנות המכוסים מפות לבנות ועליהם בקבוקי יין ומיץ, ועוגה גדולה שאפתה אמילי, אשתו של ברכיהו, לכבודו, ונרות נעוצים בהּ, פני המסוּבים קורנות חיבה אליו – כמו אֵדי חיבה חמים אופפים אותו – וֶרה לימינו, בחולצת המוּסלין הלבנה, המנהל יהודאי לשמאלו, ומכאן ומכאן ראובני ועתידה, ברכיהו ואמילי, מזכיר המועצה גרוסמן ויהודית… אחד אחר אחד הם קמים ונושאים את דבריהם, יהודאי בקצרה ובאיפוק, כדרכו, גרוסמן במליצות ובגוזמאות, ראובני –

דמעות נצצו בעיניו של ראובני כשסיפר ברגשנות – האפשר להעלות על הדלת שלא רגשנות כנה היתה זאת? – על הימים הראשונים לבואו למושבה, ואיך קיבלו המורה הוָתיק, ואיך סעד אותו, והעניק לו, ללא שמץ של אנוכיות, מנסיונו, ואיך חלק עמו את פִּתוֹ, ואיך, לאחר ליל גשם וסופה, בבואם לבית־הספר, ששכן אז בבית־העם, ראו כי הרצפה מוצפת מים, ונטלו שניהם דליים וסמרטוטים, ושעה ארוכה, עוד לפני בוא התלמידים, ניגבו וסחטו ויִבּשו… ואיך – היה זה כבר חמש שנים לאחר בואו – הכינו שניהם את חגיגת הביכורים, ובנו בימה גדולה על המגרש, ועמלו יחד על הטקס ועל הצגת “רות ובועז”, ששמהּ יצא בכל המחוז… ואיך ערב אחד, בצאתם מישיבת מורים קשה, שהתנהל בהּ ויכוח סוער בין שניהם, על הנהגת משמעת, אמר לו עמיתו, הגדול ממנו בשנים ובתורה – הוא לא ישכח זאת! – "צדקת ממני, אישי הצעיר, טעיתי! – ואז נוכח לדעת מהי גדלות־נפש, כי איזהו גדול…

ואחריו ברכיהו. בהרבה התחכמוּיות דיבר, בהרבה בדחנות, לענין ושלא לענין. אך גם בחיבה, כן, בחיבה ובכבוד. “מן הצדיקים אני מתיַרא בדרך־כלל,” אמר, “כי שמש צדקה, לא רק שאינהּ מביאה לי מרפא בכנפיה, אלא גורמת לי גירוי בעורי. אך את קרבתו של חברנו בעל-היובל אני שוחר תמיד, כי בזכות הענוָה שבו, אפשר לחסות בצלו.” וגם סיפר מעשׂה מבדח, שהצחיק מאוד את המסוּבּים, איך טיילו פעם שניהם ברחוב והיו משׂיחים בתורת היחסיות, ובאה רוח חזקה והעיפה את מגבעתו מראשו, וידידו בעל־היובל, הזריז ממנו, רץ לתָפסהּ, והוא רץ אחריו, והמגבעת נתגלגלה והלכה, ובמקרה נזדמנה לשם המורה מלכה והחלה גם היא לרוץ אחר המגבעת וכיוָן שהיא צעירה משניהם, ורגליה קלות, רצה לפניהם, ואנשים שעברו ברחוב נעצרו והשתוממו איך שני מורים קשישים מרדפים אחר ריבה נאה…

לאחר המסיבה, כשנכנסו הביתה, אמר לוֶרה, כמו להוכיח להּ כמה לא צדקה בכל סברותיה: “לא יפה היה?”

“כן, יפה…” אמרה.

אך כשפשטה את בגדיה, אמרה:

“שׂמת לב שראובני לא הזכיר את שמי אפילו פעם אחת?”

כן, הוא שּם לב, ולבו גם נחמץ מעט. אך חשב: הרי זו אי־אהבה הדדית. וחזקה ממנה אי־האהבה בינהּ ובין עתידה. ממילא לא היה אפשר לצפות…

וכאשר כבר שכבו במיטה, אמרה ורה:

“שניהם, גם ראובני וגם ברכיהו, יכלו לומר עליך דברים שונים במקצת ממה שאמרו.”

ועכשיו, כשהתקרב אל הבית בחום הצהריִם, הטעם המר של הפגישה עם ברכיהו מהפך את קרביו – “ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מחה, נקרא רשע,” נזכר בפסוק – הוא אומר לעצמו ביאוש: לא, אינני מבין כלום. אינני מבין כלום.

השמש כבר משתפלת אל ירכתי הפרדסים הרחוקים ובוהק היום שוכך. בחדרו, בגבעת־התימנים, נובעים המשפטים מעפרונו. הוא לא קורא לו בשם, רק “המורה” יכונה בסיפורו. הוא מלווה אותו בכל צעדיו, שוכב אתו במיטתו הלוהטת, הוזה את ביעותיו. האיש שנפילת־פתאום ניפצה את בטחונו ואת כבודו.

בבוקר, בדרכו אל החנות, ראה אותו יוצא ממשרד הדואר, חוצה את הכביש, ניגש את הקיוסק, לוגם גזוז להחיות את נפשו, משתהה שם רגעים אחדים, זיעה מבצבצת במצחוֹ, עיניו מכוּוָצות, עומד כמו על פרשת־דרכים, תוהה לאן יפנה, אחר־כך מכונן את צעדיו לאי־אן, צעדיו כבדים, ראשו שחוח.

כמקל שקד העפרון בידו. כמטה פורח. ההנאה הזאת, שכמוה לא חש זה זמן רב, כשהמלים נענות לרצונו, מציירות צורות וגוונים: החול הגמיש, ברק עלי האשכולית, פחדים המתרוצצים במלכודת ראש איש. מִצלולן ההרמוני של המלים, הבורא ישות חדשה.

בתשוקה הוא כותב. עונג זורם באצבעותיו. יין עובר על גדולת הלב.

הוא קם, מחלץ את עצמותיו, פותח את הדלת ועומד על סִפּהּ. אור בין־ערבּיִם זרוי על השׂדות, הפרדסים, על שורות הבתים אדומי הרעפים, אפורי הרעפים, שמעבר להם; על מגדל המים שבמרכז המושבה, על ראשי הברושים, צמרות האקליפטוסים; וכאן, מקרוב – דוד כביסה על אש זרדים מתפצחת, מפיצה גִצים, אשה כורעת ליד גיגית, אשה פורמת תרמילי אפונים אל אִלפס נחושת, מחרוזות של פלפלים אדומים תלויות על חבל, ריח מאפה והבל מים מורתחים.

הישמר מרחמים! – הוא אומר לעצמו – הם מקלקלים את השורה. הישָמר מרגשנות! היֵה בתוך עורו של האיש, אך גם מחוצה לו. ראה אותו מבפנים, אך גם מגבוהּ. רק אז תבחין לא רק במצוקה ובסבל, אלא גם במגוחך. שהרי אין בקומדיה האנושית הזאת – שאתה, העומד כאן על הגבעה וצופה, הנך חלק ממנה – צדיקים גמורים ורשעים גמורים, אלא פנים לכאן ולכאן, והרשות נתונה –

לדמיונך. תן דרור לדמיונך!

האשה הגחונה על הגיגית הנה קמה מרבצהּ, אוספת את שולי שמלתהּ הפרחונית, שופכת את המים הדלוחים בהטיית הגיגית על צדהּ, והם זוחלים במורד הגבעה, מתפתלים בערוצים קטנים ועכורים בין הקוצים אל אמת מי השופכין שלמטה. “מרגלית!” היא קוראת לעבר הבית, “מרגלית!”

והוא סוגר את הדלת, חוזר ומתישב אל השולחן הרעוע, נוטל שוב את עפרונו –

בבוקר – הוא כבר איבד את מניַן הזמן, האם עברו חמשה ימים? ששה? מאז התהפך עליו הגלגל? – מותש מלילה ללא שינה, מהרהורים סובבים־הולכים וחוזרים על עצמם – הוא מצפה בעצבים מרוטים שוֶרה, השוכבת לצדו, תתעורר סוף־סוף משנתהּ.

וכשהיא זעה, מתהפכת על גבּהּ ולבסוף פוקחת את עיניה, הוא אומר:

“איך תסבירי את זה… איך תסבירי שכל הימים האלה לא נמצא גם אדם אחד, גם לא אדם אחד, בכל המושבה הזאת, שייכּנס לומר משהו, להביע אהדה, להביע שאט־נפש ממה ששמע, ללחוץ יד…”

עיני וֶרה פקוחות, אך חושיה עדיין לא פקוחים. רגע ארוך עובר עד שהיא אומרת:

“מתביישים כנראה.”

כן, את הסברה הזאת כבר השמיע לעצמו, בין אלף סברות אחרות. וסתר אותהּ לחלוטין, כששיוָה לנגדו את האנשים הרבים שהיו אסירי־תודה לו כל השנים על חסדים שגמל להם בלי לבקש שׂכר, את תלמידיו לשעבר, את המורים, המורים…

“אדם שאסון ארע לו, נמנעים מלהתקרב אליו,” אומרת ורה, השומעת את טיעוניו עם עצמו.

רוגז מטפס אל ראשו:

“חשבתי שנהוג לבוא לנחם אותו!”

“לפעמים לא יודעים איך לנחם…”

ועכשיו מציף אותו גל של בהלה, כאומר להטביעו: אם היא סבורה שאין יודעים איך לנחם, משמע שגם היא! גם היא!

בלָבשהּ את בגדיה היא אומרת:

“צריך לחכות. להתאזר בסבלנות.”

עליו לקום, להתלבש, אך אין הוא יודע לשם מה לקום, לשם מה להתלבש, ומה יעשה לאחר שיקום ויתלבש.

ליד השולחן, בארוחת־הבוקר, הוא מניח את המזלג ואומר בקול מעוך:

“אני לא אעמוד בזה.”

ורה אינהּ יכולה להבליג עוד על הרוגז האצור בתוכהּ:

“חדל לרחם על עצמך! שום טובה לא תצמח לך מזה! אתה נעשה חדל־אונים, חדל־אישים!”

הוא מביט בהּ נדהם. רואה את הפנים הרחבות, הגלויות, האלה, שכמעט אין קמט בהן, את השׂיער האסוף לאחור, שנימי שׂיבה מתוחות בו, את העיניִם השחורות, שאיזו אש זרה מנצנצת בהן עכשיו, והוא נדהם: ורה אחרת, אין הוא מכירהּ. אויב בבית.

אין היא נרתעת ממבטו. היא ממשיכה בגערתהּ:

“למה אתה מצפה? כל השנים אתה חי באשליָה שכל העולם אוהב אותך, מכבד אותך, רוצה בטובתך. כל־כך נוח היה לך באשליה החמימה, המתוקה, הזאת, שלא ראית בני־אדם! כל משפט, כל תנועה, פירשת כפי שנוח היה לך לפרש! כדי שלא תצטרך לצאת קצת משלוַת־נפשך, להילחם! אפילו כשחשת אשמה, כשעשית משהו שגם בעיניך היה רע, נדמה היה לך שסולחים לך, כי כל־כך אוהבים אותך! עכשיו ניפצו לך את האידיליה הזאת! במהלומה אכזרית אחת! חדשה מרעישה: יש אנשים רעים בעולם! ובכן אני מודיעה לך: כן! יש! אז צא והילחם בהם!”

והיא מתירה את סינָרה, משליכה אותו על הכסא, ויוצאת אל החצר.

הוא המום, מָחוּץ. האם זו הטינה שהיתה חבוּיה בהּ במעמקים וארבה לרגע הזה? כשהוא שפוף, חשׂוף, חסר־מגן? ליַדות בו עוד אבן אחת, כבדה כסלע?

שעה ארוכה אין הוא יכול לקום ממקומו. עירום ועריָה נשארת, לבדך.

אחר־כך – ביתו אינו מצודתו עוד, הריסות כולו – הוא קם על רגליו ויוצא לרחוב.

הוא יקח את גורלו בידו. כן, הוא עצמו ילך אל חברי ועד החינוך, אחד־אחד. ילך אל נחמיה שטיין –

לא, אליו לא ילך. לא ישפיל עצמו לבקש את עזרתו.

ילך אל גבריאלי, המכיר אותו מיום בואו למושבה. שיחד ישבו ערבים ארוכים וטיכּסו עצה איך להקים את בית־הספר הזה כאשר רק אחד־עשׂר תלמידים היו. שעמד לימינו בשעות הקשות, כאשר מחוסר־תקציב, כלים לא היו ומורים חסרו, והוא, גזבר ועד המושבה אז, תמך בו ועודדו. איש־מעשׂה הרואה נכוחה, שוקל נכוחה, ללא רגשנות, בקיא בכל הנעשה.

ייכנס אל ביתו המרוּוָח, הצונן, העומד בצל עצי הפרקינזוניה והפלפל־הסיני, מזרקה לפניו יֵשב ויספר לו –

אני אינני שופט – יאמר לו גבריאלי, פניו המצומקות יבשוֹת, קולו מאוזן, לא מסגיר כל רגש, – ישבנו ושמענו את דברי חברנו, שהוא נאמן עלינו –

לא, אין לי הוכחות, מר גבריאלי. אין עדים. אני עצמי ההוכחה. זה הכוֹל.

ובצעדו ברחוב הקטן, המסתעף מן הרחוב הראשי, ובתים בו מעט, פרדס וגן־ירק ושׂדה קטניות בין בית לבית – הוא חש את שׂפתיו, דבוקות כמו רטיה לפניו.

את השפתיִם הדקות, המתוחות, הוא חש, המרטיטות מעט שלא ברצונו.

הוא רוצה למרוט אותן מעל פניו. הוא מהדקן, מרפה אותן. אבר זר. צלקת.

למולו הוא רואה את צביה מלצר, תלמידתו לשעבר, קרבה ובאה לעומתו, בשׂמלה קלה, סרט תכול מקיף את שׂערהּ, מסיעה עגלת תינוק לפניה.

הוא מהדק את שׂפתיו, מרפה אותן, משתדל להעלות חיוך עליהן. הנה ישאל לשלומה, יביט בפני התינוק…

והיא קרבה ובאה, ובהיפָגשם –

היא מנענעת בראשהּ לשלום וממשיכה ללכת.

הוא נעצר על מקומו, מסומר. הוא אינו מאמין. חשיכה נופלת עליו.

תלמידתו, חניכתו מד' עד ח'! שלאחר צלצול הפעמון להפסקה עוד היתה ניגשת אליו, מבקשת ביאורים, מודה. שבאחת מחופשות הקיץ נתן להּ שיעורים בחשבון בביתו, וקידמהּ –

הוא מביט אחריה בהתרחקהּ לאורך הרחוב, עם עגלת התינוק שלפניה, ואינו מאמין.

אל־אלוהים, עד היכן הגיעו הדברים!

הוא פונה לחזור. אין הוא יודע לאן. ולפתע ננעצת מחשבה במוחו. מחשבה רעה, כלבית, הוא יודע.

פיתוי שאין בו כוח לעמוד נגדו.

הוא מחיש את צעדיו בדרך לביתו. בפתח החצר, מבעד לעצים, הוא רואה את וֶרה מתהלכת בין הלולים. חרש הוא נכנס אל הבית, פונה אל שולחן־הכתיבה, מוציא מן המגירה את צרור המפתחות הגדול – זה המופקד בידו כל השנים – ובו מפתחות הספריה, חדר־המורים, המזכירות, מפתחות ארונות ומגירות, שׂם אותו בכיסו, ויוצא. ורה בחצר. לא ראתה בבואו ובצאתו. כגנב הוא מסתלק משם.

אתה מטמא את ידיך, את נפשך, הוא אומר לעצמו בצעדו לעבר בית־הספר. אך שוב אין הוא יכול לחזור בו. מעטים האנשים ברחוב, ומי שמשגיח בו אינו משער לאן הוא הולך. בצעדים מאוששים הוא דורך על השביל המוליך לבית־הספר. אין נפש חיה מסביב. צהרי קיץ, והמגרש ריק, החצר ריקה.

הוא נכנס אל הבנין, תוקע את המפתח בחור המנעול של חדר־המזכירות, ואומר: עכשיו אתה חותם במו ידיך על כתב הודאה. מאַשר את כל מה שטפלו עליך אויביך. אדם מושחת אתה, שפל, גנב. בסתר, באין־רואים, אתה מסוגל לכל מעשה מגונה.

ובהיכֹּנסו פנימה הוא בורר מן הצרור את אחד המפתחות הקטנים, פותח בו את מגירת הארון ששמורות בהּ מחברות הפרוטוקולים – של ישיבות המורים, של ישיבות ועד החינוך – מוציא מתוכהּ מחברת עברה שכריכתהּ משובצת, מניח אותהּ על השולחן, מתישב, ופותחהּ.

עין-בעין יראה את אויבו, ישמע את קולו.

פניו מתלהטות והולכות כשהוא קורא. ככל שהוא מוסיף וקורא, מתקצרת נשימתו, אָזניו בוערות, החום בחזה הוא ללא נשׂוא. הדם כאילו עומד לפרוץ מעיניו.

וכשהוא מגיע לשורה האחרונה, לבו מתכווץ כל־כך, שדומה לו כי שבץ יאחז אותו. פה תהיה קבורתי, הוא אומר באין בו כוח לקום, קבורת כלב.

הוא סוגר את המחברת בידיִם טמאות, מתרומם מן הכסא בשארית כוחותיו, מחזירהּ למגירת הארון, נועל את המגירה, ויוצא כגנב.

ובצעדו ברחוב, האור נחשך בעדו, הוא חש שהוא מתנמך והולך, מתנמך והולך. תולעת, רמשׂ, שרץ.

ובהיכּנסו הביתה עולה בחילה נוראה ממעיו אל גרונו. הוא ממהר, כמעט רץ, אל חדר־הרחצה, רוכן על הכיור, ומקיא. הקיא פורץ מתוכו, נאלח, תשפוכת סחויה של דלֵחה צהובה וחומה וכתומה, וריר מעיִם. ורה נבהלת אליו, שואלת מה לו, הוא דוחה אותהּ בידו, יורק את ליחתו, את מיציו, אחר־כך רוחץ את פניו שהלבינו כקיר, ומדדה כהלום־יין, אל הספה, ומטיל עצמו עליה.

שעות הוא שוכב כך, פקוח עיניִם. פעמים אחדות ניגשת אליו ורה, מנסה אליו דבר, שואלת אם הוטב לו, אולי יאכל משהו קל, ישתה תה לפחות, הן אי־אפשר שיצום כל היום, אך הוא אינו עונה.

פסוקים סובבים בראשו, אין הוא יודע איך פלשו לתוכו, סובבים־הולכים:

בגד שאבד בו כלאַיִם… עושה ממנו תכריכין למת, דכתיב במתים חפשי… כיוָן שאדם מת נעשה חפשי מן המצוָה…

על מה הקטורת מכפרת, על לשון הרע. אמר הקדוש־ברוך־הוא יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי…

דבר שבחשאי, דבר שבחשאי…

ורה נכנסת, יוצאת, אך אין הוא שומע בכניסתהּ ואינו שומע ביציאתהּ. פסוקים סובבים בראשו:

באונס ומפתה להקל ולהחמיר… אחד שאנס ופיתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל… והבושת והפגם הכוֹל לפי המבייש והמתבייש…

ומוציא שם רע, להקל ולהחמיר… על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל…

דבר שבחשאי, דבר שבחשאי…

ולפנות ערב, כשאפלולית משׂתררת בחדר – צעדיה של ורה לא נשמעים עוד בבית – וצללים משוטטים על התמונות שעל הקיר, על ירמיהו של מיכלאנג’לו, על מאלמות האלומות של מילֶה, עולה לעיניו שוב השעה הרת־האסון ההיא, בחדר־הספריה:

השמש כבר באה ורק ענני ארגמן פריכים נראו באופק מבעד לחלון. החדר הוצף פז. אור זרוע על הספר הפתוח, נזרה על גבות הספרים שעל המדפים. הוא נושׂא עיניו מאוצר השָרשים, מביט לרחוק, רואה את צמרות העצים בפרדסים, הנדלקים בזוהר השוקע, שׂרעפּיו מעופפים, כמיהה ענוּגה עוממת בלבו. הוא שומע צעדים קלים קרבים על המדרכה המוליכה אל הספריָה. צעדי הילדה הם. הנה היא נכנסת, חיוך מבוּיש על פניה, מניחה את מחברתהּ לפניו, מתישבת מולו. “שירים” – הוא פותח את המחברת – “כבר מזמן כותבת?” היא מושכת בכתפיה, “לא,” היא לוחשת, “רק מלפני חודש, חָדשיִם.” היא מביטה בו, מצפה, הוא שואל למשמעה של שורה שלא הבין. “כינרת בוערת?” – הוא שואל. היא מקרבת את כסאה אליו, סמוכות עכשיו ברכיה לברכיו, מתבוננת במחברתהּ, “כינרת סוערת,” היא מתקנת, ומשעינה ראשהּ על זרועהּ, שׂערה הארוך גולש לצִדהּ, ומביטה בו, אינה גורעת עיניה ממנו. לא, הוא אומר לעצמו בהלוֹך מבטו מדף אל דף, לא. “מהו גאון הירדן, אַת יודעת?” הוא מרים עיניו מן המחברת, פניה קרובות כל־כך לפניו. היא מחייכת, עיניה קרובות כל־כך לעיניו, “גאון,” היא לוחשת, “זה כמו מתגאה.” לא, הוא אומר לעצמו, לא. ובסיימו לקרוא, ידו על הדף מונחת, הוא מסב ראשו אליה: “מעצמך כתבת זאת, רקפת”, החיוך סר מפניה. “תוך מה שראית אַת? הרגשת?” הוא שואל, קולו לוחש. היא שותקת, מביטה בו, הוא רואה דמעות נקווֹת בעיניה. כבר עלטה ירדה, האור שכך, צללים נִטָיוּ. הוא מניח יד מנחמת על שׂערהּ, רוצה הוא לומר להּ אין דבר, רקפת, אין דבר, אך קולו לא נשמע לו –

הערב חם, והסופר החותם בשם “יוסף הלחמי” עוצר בעפרונו, אחר־כך מניחו על הדף באנחה.

אולי טעות, הוא אומר לעצמו, כל הסיפור הזה.

אם בדיָה – צריך שהכול יהיה בדיה. לא “המורה” הזה, שאתה מכירו, שהכול מכירים אותו, לא אשתו, לא חבריו, לא תלמידיו. האומנם היה מעשה? לא היה? ואם יתרחש על הדפים האלה – להנאתך – האם אינך מיַדה בו עוד אבן, אבן אחרונה, שתכריע אותו למוות? את שמו ואת כבודו גם לאחר מותו? שהרי המלים החקוקות על הנייר מאריכות ימים מגיבוריהן. חיות הן גם כשהם כבר שוכני עפר. מי אתה שתדון אותו לגיהנום?

וקול אחר בו אומר: לא, כל מה שאירע או לא אירע באמת – ישות אחת, והמלים המצטרפות למשפטים, והמשפטים המצטרפים לסיפור – ישות אחרת. אין ישות אחת נוגעת בחברתהּ. אין היא העתק שלהּ, לא בבואה שלהּ. בממלכה שלך אתה האדון, הרשאי לנהוג בחירות גמורה, ככל שיעלה הדמיון.

הבהוב גחליליות חוצה ביעף את החשיכה שמעבר לחלון. הוא נוטל שוב את עפרונו, אך הרהוריו מעופפים מן הסיפור והלאה. הוא חושב על הישארות־הנפש, על עולם־האמת. מה נותר מאדם לאחר מותו אם לא הזכרון השמור בלב החיים אחריו? יש אדם החי בכבוד כל ימיו ומת באי־כבוד, ואי־כבוד הוא כל מה שנותר אחריו. זכרו הוא שנִצלה בגיהנום. האם מרחפת הנשמה אי־שם ויודעת? ואם לא – מה הבדל אם כך ואם כך?

ואולי, אולי, הוא חושב, נשמר זכרון המת לא רק בלב האנשים החיים, אלא צפון הוא גם בעשׂבים שעליהם הילך, בעצים שגידל, בבית שבנה, בספרים שקרא, במָקום, במקום עצמו. כי מקומו יכירנו. זכרון שמעבר לדין הטוב והרע…

ואולי מתגלגלת נשמתו של אדם במלים הנכתבות עליו? שם תמצא את תיקונהּ?

היה מעשׂה? לא היה?

ילל תנים מרחוק, מקרוב, ממשקאות האבטיחים שמעבר לגבעה. ילל אנושי כמעט, לא נשמע כמאיים אלא כמתיַפּח. הם קרבים אל הלולים. נביחות כלבים עזות, חורצי לשון, עונות לעומתם. בפתאום משתתקים כל הקולות, ובדממה נשמע רק הלחן המסתלסל, העולה ויורד, של עובדיה הזקן, מן הבית הסמוך, העושה תיקון־חצות, מקונן על גלות השכינה: הַלִית דמוּעי באַעיַני, ואוּגאַני אַלתִנתין יסילַאני….

בבית־החולים שבמושבה הסמוכה ורה יושבת ליד מיטתו. שעות רבות היא יושבת, ידהּ על ידו. לשאלותיה אין הוא עונה אלא בנענועי ראש, הן או לאו. פניו הצטמקו, קמטים עמוקים בצוָארו, שנתכווץ והתארך כצוָארו של עוף מרוט נוצה. זרועותיו על הסדין כחושות. הרופאים אומרים להּ שכּיב עיכולי הוא וייתכן שהכרח יהיה לנתחו, אך היא חושבת שאין זו האמת.

בעיניִם קמות הוא בוהה בהּ. אשה זרה היא לו. אין הוא יודע מה בלבּהּ. נשיקתהּ במצחו צורבת את עורו. בצאתהּ הוא חש הקלה.

לבדו הוא בחדר הלבן. האחות נכנסת ויוצאת. מעבר לחלון נעות אט־אט צמרות הקזוארינות, גם אִוושתן נשמעת. צפּרים באות ביעף, נעמדות רגע קט על ענפיהן ופורחות.

שלוַת קיץ בהירה, שמשית, בחדר. בעצלתיִם הוא חורז מלים נוספות למלון המלים הנרדפות: דאה – עוף, התעופף, טוס, המרא, נסוק. דבב – דבר מלל, שׂיח. דום – החרש, הסכת, השקט החשה. דראון – חרפה, בזיון, תועבה, בושת, קלון…

קלונו של מי? – הוא שואל – של הנרדף? של הרודף?

הוא חושב שאולי לא ימשיך עוד בחיבור המלון הזה של מלים נרדפות. יחבר מלון של צמדי מלים כפולות משמעות, או הפוכות משמעות, בהיפוך אותיות. כמו: קדושה – וקדֵשה. תפילה – ותִפלה. חפור וחרֵף. שׂכֶל וסָכָל. זוּן וזנה. עמוד ומָעוֹד. קרֵב וקבוֹר. הָכֵל – וכָלֶה.

ייתכן – הוא אומר בלבו – שכל מלה מכילה בתוכה את היפוכהּ כשמשתנה סדר אותיותיה. כמו עולם – שהוא כל היֵש, והעלם – שהוא ביטולו. חלד – שהוא תבל ומלואהּ, וחדול – שהוא העדרהּ. או: תם – ומת. סוד עמוק יש בדבר.

וֶרה מביאה לו ספרים אך אין הוא קורא בהם. מונחים הם על השידה בלי שיפתחם. בנפול מבטו עליהם הוא חש בחילה קלה. נדמה לו, מארון הספרים של ברכיהו הם. ראשו הגדול, עם רעמת השׂיבה ושני קרני האיל, קרני מפיסתופל, מופיע לעיניו.

האחות נכנסת ויוצאת. זיו פניה מאיר את חדרי לבו. היא היחידה, הוא אומר, היחידה.

תפילה מספר חיי אדם: כמצורע – דאיתמר ביה, בדד ישב מחוץ למחנה…

כששמש אחר־הצהריִם מגיהה את החדר, ריבוע אור בוהק על הסדין ונופל למרגלות המיטה, הוא חושב בגעגועים על הימים הראשונים, כשרק שניִם הם היו בבית־הספר, הוא ומיכאל שיין, וכמשפחה אחת היו הם עם שנים־עשׂר התלמידים. בשבת, הוא זוכר, היו הוא ווֶרה יוצאים עם הילדים אל חורשת האקליפטוסים, יושבים כולם במעגל על האזוב הרך, הריחני, השוקע תחתם כשטיח, הוא קורא להם סיפור קצר, של ש. בן־ציון, של גוֹרקי, “כמה קרקע דרוש לאדם” של טולסטוי, ורה מלמדת שיר, הם פורשׂים מפה לבנה על האזוב הירקרק, זהרורים נושרים עליה מצמרות העצים הגבוהים, הילדים מניחים עליה רקיקים שהביאו מן הבית, עוגה שאפתה אחת האמהות, דבֵלים, תפוזים, אחר־כך משׂחקים בכדור, במחבואים, משפחה אחת ואהבה בהּ –

הרהוריו משתתקים לפתע, בדום־לב. הוא שומע את קולהּ של ורה: באשליה חיית כל השנים, שכל העולם אוהב אותך… פירשת כל תנועה, כל דיבור, כפי שנוח היה לך… נדמה היה לך…

ואולי גם זה נדמה. לא משפחה אחת. לא אהבה. אשליה.

אין הוא מצפה לאיש. ובכל־זאת באים אליו לבקרו, מי ברגל, מהלך חצי שעה, ומי באוטובוס הנוסע ארבע פעמים ביום.

האחות אינה מקפידה. מניחה למבקרים להיכּנס בכל שעה שבאים, לשהות בחדרו כמה שירצו. חיבה רבה נובעת ממנה אליו.

בא משה כספי, מזכיר מועצת הפועלים, תיקו המרופט תחת זרועו, מראה לו פנים עליזות, מתבדח, מספר לו, כדי לשׂמחו, על חנוכת המועדון של “הנוער העובד”, שהיתה מוצלחת כל־כך, חצי המושבה היתה שם בערב, והנערים והנערות – ביניהם רבים מתלמידיו – העלו מסכת של תנועה ודיבור על־פי שירו של שלונסקי, עיר לבנך הבי אֵת, עוד אבנך ונבנית, פח ודלי דלי ופח, מול הבלי יוקם כרך – הוא מצטט לו; ובא לשם זלמן רובשוב ונאם, ולאה דגנית דיקלמה את הוֹפלָה, אנו חיים! ואחת הנערות ניגנה בחליל את הן דמהּ בדמי זורם של רחל… לולא היה עסוק כל־כך – אומר כספי – היה בא אליו יום־יום, אך בקרוב מאוד – הוא מבטיחו – יחלים מחָליוֹ, בוַדאי יחלים, ואז יזמינוֹ להרצות במועדון הזה, על ספרות העליה השניה.

ובאה שכנתם גאולה, פניה דאוגות, אין היא יכולה להסתיר זאת. לא מצאו דבר, הרופאים? מה פירוש לא מצאו? ושואלת היא היכן בדיוק הוא מרגיש כאבים. בבטן? משׂמאל? מעין רעבון צובט, מציק? ומספרת שלבת־אחותהּ היה דבר מעין זה בדיוק, ובבית־החולים גילו שהיה להּ שַרשוֹר מעיִם, תולעת־סרט, שלושה מטר אָרכּהּ, ולאחר שבועיִם הוציאו להּ את התולעת הזאת על־ידי שטיפת הקיבה בנוזלים חמים ושמן קיק. ומספרת לו שהיא עוזרת קצת לוֶרה בלול, בחצר, כמידת יכָלתהּ, כי באמת עול כבד נופל על כתפיה עכשיו, מה גם שיום־יום היא נוסעת לבית־החולים. וֶרה היא גיבורה! – היא אומרת – נושׂאת הכוֹל בשתיקה, לא מתאוננת, לא מרת־נפש. אדם אחד מאלף! בערב היא נכנסת אליה, הרבה הן משׂוחחות.

ובא זבולון שניצר, לאחר יום עבודה בדואר. שוב עוברת בו אותהּ צמרמורת בראותו אותו ואת החיוך העגום שבעיניו, מין יגון עתיק כזה, משלים עם הגורל, והוא שואל אותו לשלום בתו. “האם נותחה?” – “לא,” משיב זבולון, “עדיין לא, אין שינוי. נקווה.” והוא מחפשׂ מלים לנחם את המורה, אך אינו מוצא. מגמגם משהו על הצרות הבאות על אדם, “תמיד כאילו במפתיע, מפני שבטוחים אנו שהטבע יעד לנו רק טוב. טעות,” הוא אומר, “טעות.” – “כן,” מסכים עמו המורה. “השׂטן מנסה אותנו. גם על איוב לא חמל.”

ונכנסים יחד, לביקור של כמה דקות, הנהג שמעון הררי, שהיה תלמידו לפנים – תלמיד גרוע ופרא־אדם, עד כמה שזכור לו, אך בעל לב טוב – והחשמלאי בן־טובים, שהתקין אצלם את החשמל בלול, שניהם בבגדי עבודה, נזדמנו למושבה זו לרגל ענין כלשהו במוסך, והחליטו לקפוץ רגע לדרוש בשלומו; ונכנסת חיה גורביץ –

בראי עיניהם של המבקרים, שברגע הראשון לכניסתם אינם מצליחים להסתיר את תדהמתם למראהו, הוא רואה את עצמו.

ובשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני בואהּ של וֶרה, נכנס אליו ברכיהו. בחליפה אפורה בא, בעניבה, מתישב על הכסא בפישוק־ברכּיִם, שואל לשלומו. הוא עונה לו במלמול, קשה לו להסתכל בפניו, רק רוגז וסלידה מעורר בו מראהו. ברכיהו מדבר, קולו מנסר בחדר, אך הוא שומעו כמו מבעד לענן. מדבר הוא, נסער מעט, על חילופי המורים וחילופי הכיתות בשנת הלימודים הבאה. על מורה אחד שיצא, עובר ללמד בחדרה, ועל מורה שני שיבוא, ושמע שאיננו ראוי למשׂרתוֹ. על המנהל יהודאי, שכפי הנראה גם לאחר שנה לא יחזור למושבה. מספר הוא על ישיבות שדנו בהן על שינויים בתכנית הלימודים, שינויים מיותרים לדעתו. מרוב ישיבות אין הוא מספיק לעשות כלום לעצמו, חשב לכתוב מאמר בשביל “הארץ”, על “דקדוק לשון המשנה” של מ.צ. סגל – כבר שלושה מכתבים הריץ לו העורך – אך לא מצא זמן. ועל ענין המשׂכורת, משׂכורת המורים, שגם בשנה הבאה לא יעלו אותהּ, מוטב לא לדבר. אילולא הפרדס ברחובות שיָרשה אמילי, לא היה לו ממה לחיות.

כמה רשעות יש באדם הזה! – הוא חושב בהסתכלו בו.

אך לאחר שיוצא ברכיהו, ועייפות משתלטת עליו, הוא חושב: ואולי איננו רשע כל־כך… הרי לא כזה ראיתי אותו כל השנים… וכשהתגוררנו יחד בבית־הכרם, היה הוא קונה את המכולת לארוחת־הערב בשביל שנינו, וסירב לקבל פרוטה, לחלוק בהוצאות… מי יודע אם רע האדם או טוב הוא, ואם לא משתנה הוא לפי הנסיבות… כל אדם ואָפיוֹ, ואָפיוֹ הוא גורלו… ואָפיךָ אתה הוא גורלך, כי אילולא היית מה שאתה, לא היה קורה לך מה שקרה… לא מקרה הוא שעליך טפלו את העלילה הזאת… על ברכיהו לא יכולים היו להעליל, ולא על יהודאי, ולא על צבי שכטר, ולא על…

האופי הוא הגורל, האופי הוא הגורל – רוחשות עוד המלים באָזניו כשתנומה נופלת עליו מרוב החולשה והעייפות.

ובצהרי יום א' או יום ב' – את מניַן הימים אין הוא יודע עוד – והנה הבן דני לפניו. מזועזע מאושר הוא מתרומם ממשכבו, פורש זרועותיו הכחושות אליו: “דני!… באת!…” דן גוחן עליו לנשקו והוא מחבקו בחָזקה, מאמץ ראשו הגדול אל פניו, כמעט חונקו, ודמעות חמות פורצות מעיניו, מרטיבות את פניו של דן, נושרות אל הכר. הוא גועה בבכיָה כילד, כזקן.

דן נחלץ ממנו, מוחה את פניו במטפחתו, את עיניו, שאין לדעת אם דמעותיו בהן או דמעות אביו, ומסתכל בו, מנסה לחייך, אך את התדהמה למראהו אינו יכול להסתיר: כמה הצטמק, כמה השתנה, לא גוף ולא דמות הגוף…

ודן עצמו, במכנסי החאקי הרחבים, בשרוולים המקופלים ברישול – גבוהּ, רחב־כתפיִם, פניו רחבות כשל אמו, העינים משוקדות כשל אמו, גדול משראהו לאחרונה –

“שב, דני, ספר… איזה אושר אתה גורם לי…”

דן מנסה להתבדח, אך המשפטים יוצאים מאולצים: “מה זה, אבא, אתה מבייש את עברך… התנהגת יפה כל השנים, לא זוכר אותך במיטה אחרי שש בבוקר…”

“סַפר, מה שלום מירב, מה שלום רונית…”

רונית מדברת עליו הרבה, אומר דן. שואלת מתי יבא סבא. זוכרת איך הושיב אותהּ על ברכיו וניענע אותהּ כבנדנדה. והקפיץ אותהּ למעלה, ותפסהּ, ואיך הרכיב אותהּ על החמור של השכנים וכמעט נפלה…

“כן? היא זוכרת?” עומדות שוב דמעות בעיניו.

ומירב שולחת לו אהבתהּ, רצתה מאוד לבוא אתוֹ, אך לא היתה להּ מחליפה בגן־הילדים. בשבוע הבא, היא מקווה. ובא אליהם לקיבוץ מורה צעיר, חנן שמו, שהיה תלמידו לפנים, והוא מדבר עליו בהערצה רבה. את שיעורי התנ"ך שלו, הוא אומר, לא ישכח…

“חנן?” הוא מנסה להיזכר, “חנן גוזמן?”

“כן, גוזמן, נכון. איוב – הוא מתפעל, פקחת את עיניו להבין את איוב.”

“כן, תלמיד טוב. אני זוכר.”

“‘לפיד בּוּז לעשׁתּוּת שאנן’,” מצטחק דן, “איזה פסוק! עד היום אני לא זוכר את פירוש המלים…”

איכר, איש־טבע בריא – מסתכל בו האב באהבה גדולה, ומבחין בשׂרטת שבמצחוֹ, מתחת לקווּצת השׂיער הערמוני.

“נפצעת, אני רואה.”

“זה?” מעביר דן את אצבעו על השׂרטת, “שום דבר. ענף יבש של עוזרָר.”

ובהתעוררות הוא שואל אותו על המלון למלים נרדפות. האם המשיך בחיבורו? עליו לקום מהר מחָליוֹ ולהמשיך! מפעל עצום! מפעל לדורות!

ענן מעיב את פני האב. הוא נזכר בעלילה הנוראה עליו המתהלכת בעולם, שעה שהוא שוכב כאן, בבית־החולים. מתהלכת חָפשי, אין עומד בעדהּ. מתעופפת כנץ בשמי הארץ. האם הגיעה לאָזני הבן? סיפרה לו אמו?

הוא מתבונן בפניו. מבקש לדעת.

“אמא אומרת שאתה לא אוכל,” אומר הבן, נבוך ממבטו, “מה הענין הזה, אבא? כך חינכתי אותך? אתה צריך להתחזק! אתה רוצה להרעיב את עצמך לדעת?”

האב מתבונן בו בחיבה, אחר־כך אומר:

“אתה יודע שאני סנדלר, בעצם? סנדלר מוסמך?”

“סנדלר! ועוד מוסמך!” צוחק דן; אך בדאגה הוא מסתכל בו: האם לא השתבשה דעתו?

“לא סיפרתי לך אף פעם?”

“מקצוע טוב, סנדלר! איך זה שכל השנים לא עסקת בו? טיפלת בראשים במקום ברגליִם!”

“כשהחלטתי לעלות ארצה,” הוא מספר לו, “הלכתי למשרד הארצישראלי לקבל סרטיפיקַט. אמרו לי שעם תעודת ההוראה שלי לא אוכל לקבל, כי מעט הסרטיפיקטים שהקציבה ממשלת פלשׂתינה מיועדים לבעלי־מלאכה בלבד. הלכתי אפוא ללמוד סנדלרות. ישבתי שלושה חֳדשים אצל סנדלר, ר' השל היה שמו, יהודי תלמיד־חכם, דופק, גוזר, מרקע, ופיו לא פוסק מלהשמיע דברי תורה… בקיצור, פצעתי את עשׂר אצבעותי בסכין ובמרצע ובסוף שלושת החֳדשים אמרו לי: ‘סנדלר אתה כבר לא תהיה, אבל עור קשה יש לך עכשיו, ובשביל ארץ־ישראל נחוץ עור קשה…’ נתן לי מכתב שעבדתי אצלו והצטיינתי בתיקון סוליות ובחיתוך רצועות… הראיתי את המכתב לפקיד המשרד ולא האמין לי. רק לאחר שהנחתי לפניו את שתי ידי וראה את האצבעות, שעורן היה בקוע ומחורץ, אישר לי את הסרטיפיקט…”

“ובאת ארצה ונעשית מורה…”

“כן… אולי טעות… אולי טעות…”

“טעות?!” צוחק דן, “אתה מורה מצוין! מעריצים אותך!”

הוא מסתכל בבנו, כמו ממרחק רב:

“אבי, עליו השלום, אתה יודע, כל מה שהתחיל בו – לא הצליח. סחר בקמח והפסיד, סחר בתבואה והפסיד, ניסה בעצים, בפחמים… תמיד היתה בבית אֵימה של פשיטות־רגל, עיקולים, ז’נדרמים מידפקים על הדלת…”

העייפות משתלטת עליו. נוטלת את המלים מפיו.

“אבל הוא היה אופטימיסט,” הוא מעורר עצמו להמשיך ולדבר, “היה בו איזה בטחון שהגלגל יתהפך, בקרוב, תמיד בקרוב, והיה מעודד אותנו, נכנס הביתה, מבשׂר בשורות טובות… שאף פעם לא התגשמו, כמובן… משפשף את ידיו ומפזם זמירות… מאַיִן שאב את הבטחון הזה? – אמונה! היתה בו אמונה!”

“את זה דווקא ירשת ממנו,” אומר דן, “תמיד היית מאמין גדול!”

הוא מביט בבנו במבט עייף, אחר־כך מתאושש ואומר:

“אתה יודע, דן… אילו הייתי צעיר יותר… הייתי מתחיל, אפילו עכשיו, בחיים אחרים… בריאים יותר… הנה אתה, שם בקיבוץ…”

“לעולם לא מאוחר!” מצטחק דן.

וקם ממקומו. עליו עוד להספיק לחזור לגליל. האוטו יוצא בעוד שעה.

הוא גוחן עליו שוב, נושק על מצחוֹ, מבטיח לחזור ולבוא, עם מירב, ומקווה למצוא אותו בריא. העיקר שיאכל! שלא יצום! “על מה אתה צם, אבא? ביום כיפור תצום!”

עיני האב יבשות עכשיו. דועכות בלווֹתן אותו אל הדלת.

ואולי גם הוא – הוא חושב כשהוא נזכר בדבריה של וֶרה. אולי גם הוא. רק מתוך חובה בא, מתוך חובה נשק לו, ניסה לעודדו. לא מאהבה. אולי אפילו טינה בלבו, כל השנים. על שהייתי זונח אותו בהיותו ילד. כל התלמידים בניך והוא אחרון שבהם.

הוא מתנמנם, נרדם, ולאחר שעה או שעתיִם – כבר דמדומי בין־הערבּיִם בחדר – הוא מתעורר בצעקה.

חלום נורא חלם, מחריד:

הוא הסתתר מאחורי אחד מעצי האקליפטוס בחורשה ובידו סכין סנדלרים חדה שהסתירהּ מאחורי גבו. אל החורשה נכנסה ילדה ארוכת שׂיער – כן, זו היתה רקפת, אלא שנראתה קטנה ממנה, כבת שש או שבע – ובניתורים קלים, כמשׂחקת, התקדמה לעבר הקרחת המדושאת. כשעברה על־ידו קרא להּ: טסססט… טסססט… היא נעצרה, נפחדת, והוא לחש להּ: אל תפחדי, מפנַי אַת לא צריכה לפחד… ואמר שהוא רוצה להראות לה פטריות שגדלות בין העצים, לא רעל, טובות למאכל. היא הסתכלה בו רגע, כלא מאמינה, ופנתה להמשיך בניתוריה, ואז תפס אותהּ בידהּ, משכהּ אל מאחורי העץ, ובתנועה חדה ומהירה –

ואז צעק.

שעה ארוכה אין הוא יכול להתאושש ממחזה האימים. בשׂרו סומר. התאוָה שבהּ הניף את הסכין…

וכשהוא נרגע מעט, הוא מעביר במחשבתו את חילופי המשמעויות שבחילופי האותיות: סכין־סכנה־מִסכּן. חלף־החליף־פילח. שחט־שטח…

וֶרה מקצרת את ביקוריה. יום אחד היא באה בבוקר, יום שני אחר־הצהריִם, ממעיטה לשבת, טורחת הרבה סביבו, נכנסת ויוצאת אל הרופאים, האחיות. הכרסום במעיו אינו פוסק. כאילו צביטות על ריק.

ויום אחד הוא מתעורר משינה עמוקה ורואה למולו, על הכסא, אדם זר, יושב, בגו זקוף ומחייך אליו. פיאות שחורות משתלשלות לו משני צִדי פניו הכהות וכיפה ברוּדה לראשו.

“חלום טוב חזית!” אומר הזר במִבטא תימני ועיניו מחייכות אליו.

הוא תוהה עליו, אינו מכירו.

“שלום לרחוק ולקרוב אמר אדוני ורפאתיו – כתוב בהטבת חלום. עכשיו בטוח שתירָפא.”

“אתה…” הוא מבקש לזהותו.

“אבא של מרגלית. מרגלית לוי. אני שמעון.”

“לוי…”

“היית מחנך שלהּ, בכיתה ו'.”

כן, הוא נזכר: הילדה הצולעת, הגוררת במאמץ רב את רגלהּ הנתונה בסד.

“אתה סמכת הנופלת. בזכות המכתב שלך – ישמור השם כולנו מכל צרה וצוקה, נגע ומחלה – קיבלה את הברזלים בשביל הרגל. רצתה לבוא אתי, אבל קשה. הולכת קשה.”

במטושטש הוא זוכר עכשיו שמסר בידי התימני הזה מכתב למנהל קופת־חולים בתל־אביב, ובו ביקש לסדר להּ סד ללא תשלום, כי אביה פועל עני.

“מה שלומהּ?” הוא מתרומם מעט ממשכבו.

“ברוך הנותן ליעף כוח ולאין־אונים עָצמה. אפילו הולכת לעבוד קצת. לקטוף אפונה אצל ברגר.”

“ואתה? עובד?”

“יום כן יום לא. גם את הטוב גם את הרע נקבל מאת הפרדסנים. שמענו שאתה חולה, ישלח לך השם רפואה שלמה מן השמיִם ובאתי לדרוש בשלומך. גם הבאתי קצת פירות מן העץ שלנו,” הוא גוחן אל השׂק שלרגליו, מוציא מתוכו כתריסר גוּיָאבות ומניחן על השידה שליד המיטה.

“הוֹ, למה, באמת לא נחוץ…”

ריח הגוּיאבות המתקתק ממלא את חלל החדר. התימני תוחב ידו לצקלונו, מוציא מתוכו פיסת בד מקופלת ומגישה למורה:

“זה שלחה לך מרגלית. מעשׂה ידיה.”

והוא פורש את הבד על הסדין, מתבונן בו ורואה עץ תומר רקום בחוט כתום וירוק, סביבו מגן־דויד רקום בכחול, ובששת עוקציו המלים: צדיק – כתמר – יפרח – כארז – בלבנון – ישגה. למטה מן התמונה, רקום בחוט אדום: למורי האהוב בברכת רפואה שלמה.

דמעות מערפלות את עיניו בהתבוננו ברקמה התמימה.

“אינני צדיק,” הוא ממלמל, שׂפתיו נעווֹת בגיחוך.

“זה מן הדברים שאין להם שיעור!” אומר התימני, “במדרש כתוב: אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. אבל מי שרשעים טופלים עליו שקר, אסור לו למנות עצמם עמהם! גם אם הוא עניו כמשה!”

התמונה הרקומה מיטשטשת לעיניו. שם, ברחובות המושבה, עד גבעת־התימנים, מתהלכת העלילה חָפשי, אין עוצר בעדהּ, חודרת לכל בית ובית, כמו דֶבֶר.

“שׂפת אמת תּכּוֹן לעד ועד ארגיעה לשון שקר!” מחייך אליו התימני וקם ממקומו. הוא מקפל את השׂק תחת זרועו, מרכיב את הצקלון על כתפו, מברכו שוב ושוב, ויוצא.

עיניו נעצמות. זהרורי שמש משוטטים על עפעפיו. הוא רואה עצמו עומד ומרצה לפני קהל שומעיו בבית־העם, כמו בימים הטובים הרחוקים. בוקר שבת הוא, בוקר בהיר, והוא דורש את הפסוק מדוע דרך רשעים צלחה שָלוּ כל בוגדי בגד.

“רבותי,” הוא אומר, “השאלה הזאת ששואל ירמיהו את אדוני, מדוע דרך רשעים צלחה, איננה שאלה של צדיק. כי צדיק אמִתי איננו מבקש שׂכר על צדקתו, ואם איננו מבקש שׂכר, מה אִכפּת לו אם הרשעים מצליחים והבוגדים שלוים. צדיק אמתי יודע ששׂכר מצוָה מצוה, ואיננו מתקנא כלל בהצלחה! וזוהי גם טעותו הגדולה של איוב, רבותי! זכרו על מה הוא מתלונן: לפיד בוז לעַשתּוּת שאנן! כלומר, הוא מתלונן על כך שהשאנן בז למי שפקדהו פּיד, אסון! אילו היה איוב צדיק באמת, לא היה שׂם לב לכך שהשאננים בזים לו ולא היה מתגעגע לירחי קדם שלו, כאשר רָחַץ הליכָיו בחמאה, כצוּר יצוק עִמָדוֹ פלגי שמן… כל ענין החלוקה הזאת של האנושות, רבותי, כל ענין ההתמרמרות הזאת על סדר העולם… רגילים אנו לומר, מתוך פסימיוּת: צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אבל אם תתעמקו בדבר, רבותי, פסוק זה יש לו משמעות אחרת לגמרי מזו שמיַחסים לו ההדיוטות! צדיק ורע לו – משמע שגם בצדיק יש רע, רשע וטוב לו – משמע שגם ברשע יש טוב! שהרי בכל אחד מאתנו שוכנות שתי נשמות, שתי נשמות, רבותי… לעתים אנו עצמנו איננו יודעים…”

ולמחרת – שוב מופיע בחדר איש שאין הוא זוכר מי הוא. זוכר הוא אותו מאיזה מקום ואינו זוכר מאַיִן.

איש צעיר, גבהּ־קומה, בעל שׂפם שחור, עבה, וסנטר מוצק, נמרץ. ואילו עיניו החומות, המחייכות אליו, יש בהן רוֹך, מעין רוֹך של היסוס, של רתיעה. זכור הוא לו מאוד, ואינו זוכר מיהו.

“אינך מכיר אותי?” מתישב הצעיר על שפת הכסא.

“הזכר לי…”

“הייתי בביתך כמה פעמים. השאלת לי ספרים… עגנון, ‘משני עולמות’ של ברדיצ’בסקי… זוכר?”

“כן! כמובן!” עולה סומק בלחייו השקועות. זכרון היום ההוא, בצהריִם, כשהלך אל הגבעה דרך הפרדסים, מעלה בו משקע של בושה, חרטה, עלבון. “מה… מה נשמע אצלך? אתה כותב?”

“קצת, במידת האפשר…”

“סיפורים? רומָן?”

“סיפור… מנסה…”

“מן החיים?”

“כלומר?” תוהה הסופר הצעיר.

“יש סיפורים שכולם דמיון… מסעי גוליבר, דון קישוט… או האדונית והרוכל, למשל…”

“אינני יודע…” נבוך הסופר החותם על סיפוריו כּשם “יוסף הלחמי”, “באמת אינני יודע… מן החיים? הכוֹל הוא מן החיים… ואולי דמיון… אינני יודע… כשאסיים את הסיפור אדע אולי…”

“הרבה יש לך עד הסיום?”

“לא, לא הרבה. אבל הסיום הוא לעתים הקשה ביותר.”

“כן, כן…” מביט בו המורה, וחושב: טוב, טוב שחזרתי בי אז. מה הייתי מספר לו? את האמת? כדי שיכתוב את האמת? לסופר יש אמת משלו…

“אראה לך אותו, כשאגמור,” אומר הסופר הצעיר.

עצב רב כובש את לבו. מי יודע – הוא לוחש בתוכו – מי יתּם קודם, אני או הסיפור.

הסופר מסתכל בו, עיניהם נפגשות, מביטות אלה באלה רגע ארוך. כראי הפנים לפנים. כראי הדמיון לחיים.

“טוב, רציתי רק לשאול לשלומך,” קם הצעיר ופונה לצאת.

ובהגיעו לחצי החדר הוא מחזיר פניו אל המורה, נושׂא זרועו אל החלון, שצמרת הקזוארינה נראית בעדו, ואומר: “יפה בחוץ!”

ויוצא.

המורה בן החמשים ושתיִם מסב פניו אל החלון. ירק הענפים, שרוח קלה מניעה אותם, סורק את תכול השמיִם. זיו נוהר אל החדר ושלוָה נמסכת ללבו. צריך אדם להיות שפל־רוח במאוד, עניו בפני הבריאה – הוא אומר לעצמו – כדי שיתקרב אל המנוחה הנפשית. צריך הוא להבין כי קטן הוא מכל החסדים, ואז אור יקיף אותו. זוהר גדול שופע אל העולם. השמיִם מספרים כבוד אל, ואנו מתעסקים רק בעצמנו. להתעלות צריך, להתעלות… אז יסור מר המוות.

הוא עוצם את עיניו והשמיִם נפתחים לפניו. ערבת־שמיִם תכולה, נמוגה והולכת, נמוגה והולכת בחלל האין־סוף. זו המנוחה, הוא אומר בלבו, המנוחה הנכונה.

לפנות ערב, כשיושבת וֶרה לפניו, מלא לבו על גדותיו. הוא רוצה לומר להּ שהוא אוהב אותהּ, אשת־בריתו הנאמנה, החזקה, תמיד אהב. ושתסלח לו על כל מה שעולל להּ, הצער והבושת והכלימה והקלון. והוא רוצה לומר להּ שתשׂרוף את דפי המלוֹן למלים נרדפות, שעמל עליו כמה שנים, כי כל זה –

אך המלים נעתקות מפיו.

ולמחרת –

תדהמה נופלת עליו. הדם מציף את פניו. הוא איננו מאמין למראה עיניו, אינו מאמין!

חרש, כמו על בהונות, חיוך חיוֵר על שפתיו, נכנס הוא אל החדר. ניגש אל המיטה, אוחז בידו, שאינהּ מתרוממת מן הסדין, מברכוֹ בלחש, שואל לשלומו, מקרב את הכסא, מתישב סמוך־סמוך, למראשותיו ממש, מתנצל שעד היום –

הוא מסתכל – נדהם, מזועזע – באיש הזה שהמיט עליו את האסון, שהשפיל אותו עד עפר, ואיננו יודע אם הוא מתעב אותו, או בז לו, או רוצה לגרשו מעל פניו –

“איך זה קרה… היית בריא כל השנים, אינני זוכר שאי־פעם…” ממלמל האיש שבגד בו, שתקע סכין בגבו, שהרס במחי אחד את כל פועל חייו –

מבטו מכוּוָן אל האיש הזה ששבע־עשׂרה שנים עבד אתו, ששבע־עשׂרה שנים חשבוֹ לידידו, והוא רוצה לצעוק: ראובני, למה עשׂית לי את זה, למה?!

אך אין לו קול.

הוא שומע את קולו הנמוך, הנשבר, של מחריבו־ומהרסו – השואל בדאגה מה אומרים הרופאים, אם כיב קיבה הוא או דלקת, כּרץ, ואם חש הוא עויתות – ורואה את עיניו האפורות, המימיוֹת, פקוחות אליו בהבעה של השתתפות בצער, בסבל –

והוא משנן לעצמו: אין שלום לרשעים! אין!

“לי עצמי,” אומר ראובני, ועיניו מבהירות מעט, מצטללות, “היה פעם ענין עם מעַיִם…”

ומספר שבהיותו בן שמונה־עשרה, לפני בחינות הגמר בבית־המדרש למורים בירושלים, חלה, ונאלץ לשכב שבועיִם בבית־החולים, דווקא לפני הבחינות…

אך ניתחו, והוא החלים לגמרי. ואת הבחינות עבר לאחר חָדשיִם בהצלחה דווקא…

ראובני! – נחנקת הצעקה בגרונו.

“היית חזק תמיד!” אומר ראובני, “אני זוכר…”

ונוגהּ של זכרונות מאיר את פניו כשהוא מזכיר לו איך בשבת אחת יצאו עם התלמידים לטיול למבצר אנטיפטרוס, וילדה אחת, שרה גולדמן אם אינו טועה, נקעה את רגלהּ בנָפלהּ מסלע, ושניהם התקינו אלונקה משני ענפי אקליפטוס וחולצות, ונשׂאו אותהּ, שניהם, זה אוחז בהּ מכאן וזה מכאן, כל הדרך הארוכה עד המושבה…

והוא מזכיר לו את ליל הגשם ההוא, בחנוכה, כאשר הבימה בבית־העם, שעליה עמדו להציג את “חנה ושבעת בניה”, התמוטטה בחזרה האחרונה, ושניהם הקימו אותהּ מחדש, בו־בערב –

אין שלום לרשעים! אין! – הוא משנן בלבו. אך המלים נובלות בו, איבדו את כוחן. והוא תמֵהַ על עצמו איך התפוגגה בו כל השׂנאה אל האיש הזה, ואין הוא חש כלפיו לא תיעוב, לא בוז, אין הוא חש דבר.

חיוך רך, מפויס, נח על פניו של ראובני.

הוא נזכר – דמעות נוצצות בעיניו בספרו זאת – איך ערב אחד הלכו שניהם אל המושבה הזאת, שבהּ הם נמצאים עכשיו, כביש עדיין לא היה, בחולות הלכו, ליל ירח היה, צריכים היו להביא מפות בשביל בית־הספר, ואולי טָפסי בחינות, תנים יִללוּ בשׂדות, וכל הדרך, הוא לא ישכח זאת, הוא סיפר לו על חייו בגולה, על אביו, ואיך התפרנס משיעורי עברית בערבי החורף הקרים, כשדישדש בשלג…

הוא מסתכל בו, באיש הזה היושב לפניו, שדמעות נוצצות בעיניו בדַבּרוֹ – והוא אומר לעצמו: אינני מבין. אינני מבין כלום.

ולא אבין. לעולם לא אבין עוד.

עיניו נעצמות. חולשה תוקפת אותו, כאילו הלב עומד מדפוק. זמזום צולל באָזניו, ואין הוא חש בקום האיש ובצאתו מן החדר.

באפילה האופפת אותו הוא רואה את עצמו פוסע יד ביד עם הילדה ההיא, רקפת. שניהם מהלכים על איזו רמה שוממה, חרמש ירח דק זורה אור חיוֵר על ההר הקרח, הם נעצרים על פי תהום. בהביטו למטה הוא רואה – צמרמורת עזה עוברת בו מכף־רגל עד ראש – שהוא, הוא עצמו, מוטל שם בתחתית התהום, לרגלי הרכס התלול, ללא נשמה. פיו נפער לזעקה בפחד־מוות, אך הוא אילם. הוא אוחז ביד הילדה ומושכהּ, ושניהם מרחפים אט־אט מטה, מטה, מטה – – –