דברים בטכס סמיכת עורכי־דין

חברים צעירים למקצוע –

היום הזה יום חג הוא לכם, לידידיכם ולבני־משפחותיכם. היום הוסמכתם לכהן כעורכי דין במדינת ישראל. תעודת הסמיכה שניתנה בידכם לפני רגעים מספר תפתח לפניכם היכלי־בתי־המשפט ושערי־בתי־דין, לבוא בהם ולטעון בשם ציבור שולחיכם ומרשיכם. תפילתי וברכתי, כי תמצאו את מקומכם הראוי בציבור, אם בשורות בעלי המקצוע או בשירות המדינה, ואם מחוצה להם, בין אנשי הכלכלה, או בהיכלי המדע, וכי תמלאו באמונה וביושר־לב את התפקיד המכובד שתטלו לעצמכם, בכוח נטיותיכם, הכשרתכם וכשירותכם לשמש פה לאילם ומליץ לכבדי־לשון. ברכתי הנאמנה גם לבני משפחותיכם, להורים, לנשים ולבעלים, לארוסים ולארוסות, לחברים ולחברות. אשר סעדו אתכם ועודדו את לבכם בימי דכאון, וחיכו בכליון־עינים ליום שמחתכם זה.

ברי לי, כי רבים מאלה היושבים כאן לפני היום, כרבים אחרים אשר ישבו כאן במקומכם לפני מחצית השנה ולפני שנה ושנתים, אין שמחתם שלמה, ונטפי־עצב מסוכים בכוס אשרם. אחרים – מרה שחורה נפלה עליהם זה כבר, עם רדתם מספסל הלימודים והתקרבם לעולם המעשה, ואלה כן אלה מאמצים ללבם את תעודת הסמיכה, אשר לה ציפו ימים רבים כל כך. ושואלים בינם־לבין־עצמם ביאוש מר את השאלה המדכאת: “מה אנו ומה כוחנו? בעיות־המשפט החשובות ביותר הן באו כבר על פתרונן לפני היותנו; הלכות־היסוד כבר נפסקו; התקדימים המנחים והאסמכתאות המחייבות כבר הונחו ודרכי המחשבה והמעשה כבר נסללו. אפילו הלקוחות השמנים והטובים כבר נתפסו על ידי הלויתנים שהקדימונו, ומאומה לא נותר לנו, דגי־הרקק. כיצד נכבוש אנו מעמד לעצמנו בשדה־תחרות צפוף ודחוס זה, ומי יפקח אוזן לקולנו החלוש בשאון ההמולה הגובר והולך?”

אם אמנם כאלה וכאלה הן מחשבותיכם, או מחשבות רבים מכם, הרי אין לכם טעות גדולה מזו. בתחומי מדע המשפט כבתחומי הפיסיקה, הכימיה והרפואה עדיין לא נפתרו כל הבעיות כלן, חרף הגילויים המרעישים וההתפתחות העצומה שאנו עדים להם, ולעולם אין אתה יודע, ואין אתה יכול לנחש, מה יהיה בסופו של ענין קטן, ולכאורה משולל כל ערך עצמי שאתה מטפל בו, וכיצד יתפתח רעיון מעורפל, ומטושטש, המנקר במוחך ומדריך אותך מנוחה. יתכן, כי דוקא ענין פעוט זה, ורעיון בלתי מחוור זה. עתידים לשמש יסודות מוצקים לבנין מפואר ורב־מידות שיוקם עליהם מחר או מחרתיים בידיך שלך . נסיון החיים מורה, כי תגליות גדולות ונצורות ראשיתן מצערה. ומה גם שהיכל המשפט עדיין אינו עומד על תלו במדינה. ורבה המלאכה. עוד נותרו לכם, לכל אחד מכם, וגם לרבים אחרים שהיו לפניכם ושיבואו אחריכם, בקעות הרבה לגדור בהן גדרות. אך תנאי אחד קודם הוא לכל הצלחה: שאיפה בלתי פוסקת להתרחבות ולהשתלמות אי־הסתפקות בקיים, במה שנרכש כבר, ונהייה תמידית לתקן, לשכלל, למלא את הפרצות. בל יחשוב איש מכם אף רגע קט אחד, כי כבר הגיע לתכלית השלמות וכי אין עליו אלא לצאת לשדה־הקמה, או – ביתר דיוק – לשבת בכורסתו בשלוות נפש, ולקצור ברינה את אשר זרע בדמעה במשך הרבה שנות עמל. שעה זו עדיין לא הגיעה, ואולי לעולם לא תגיע. ומוטב כך, לפי שקפיאה על השמרים, הסתפקות במועט במדע המשפט, כבכל המדעים, וכמו בשאר מאמצי־אנוש, סימנים מובהקים הן של התנוונות וכליה.

לא אבוא למנות כרוכל את כל הבעיות המרובות, שאנשי המשפט בארץ מתחבטים בהן בשעה זו, ומבקשים להן פתרון, עוד פחות מזה יש בדעתי להעלות לפניכם בעיות חדשות, שעדיין לא הועמדו על סדר היום, אף שלא יתכן להתעלם מהן עוד זמן רב. אני רוצה לדון קצרות, במסגרת הזמן העומד לרשותי, בענין אחד, כאוב ביותר, אשר עד היום לא הוקדשה לו תשומת לב מספקת. ביחס למעלת חשיבותו ורוב ערכו, והוא היחס של אנשי מקצוענו לערכי תרבותנו המקוריים, ובראש וראשונה ללשון העברית ולספר התנ"ך.

השופט האמריקאי המהולל Learned Hand אומר באחד ממאמריו (soutces of Tolerance, 79 University of Pennsylvania' Law Review 1, 12) כי שופט הנדרש לדון בשאלה הנוגעת למשפט הקונסטיטוציוני, לא די לו לקרוא את הספרים הדנים במיוחד בנושא ספציפי זה. עליו לרכוש לו מושג־מה גם מיצירותיהם של אקטון ומייטלנד, גיבון וקרלייל, הומרוס, דנטה, שייקספיר ומילטון, אפלטו, בייקון יום וקנט, הנימוק לשפע הספרותי הרב שהוא מבקש להשפיע הוא, שבענינים כגון אלה סובב הכל על הרוח שבה על השופט לגשת לבעיה שלפניו. המלים שהוא מצווה לפרשן הן כלים ריקים שיש למלאם תוכן, ובידיו למלאם תוכן חי ותוסס או שיקוי חסר־טעם ונטול־כוח מפרה. אך את הרוח יכול הוא לקלוט רק ממשב־הדפים של אותם ספרי קדמונים אשר הניחו את היסודות למחשבה האנושית.

השופט היהודי־אמריקאי שינטאג, במאמרו המעניין The Trial of Civil Jury Action in New־York (US Law Review, 1935) מונה שמות של ספרים העשויים להביא תועלת מרובה לעורך־דין צעיר המופיע בבתי משפט לפני חבר מושבעים. בין השאר הוא מונה את חיבוריהם של אריסטו “אמנות הדיבור”, של ציצרו “על נאומים ונואמים” ושל קווינטיליאן “יסוד הנאום”. אך על אלה הוא מוסיף גם את ספר התנ“ך כיצירה ספרותית ממדרגה ראשונה במעלה. וכאן חושש אני, שאנשי המקצוע שלנו לוקים בחסר או נוהגים קלות דעת ויחס של זלזול. ספר התנ”ך והלשון העברית, מצטער אני לומר, עדיין אינם תופסים בלבנו ובמחשבתנו את המקום המכובד להם הם ראויים, כלומר את המקום הראשון והראשי.

מטיבו של מקצוענו שכוחנו בפה, בהבעה בהסבר לשון, ואין לך מקצוע שבו נודעת לצורה שבה נאמרים דברים חשיבות לא פחותה מאשר לתכנם. צורה ותוכן ירדו כרוכים מן השמים לצרכי דין ומשפט. הצורה שבה ניתנים דברי חוק היא, למעשה, רוחם ונשמתם ולעולם אין אתה יכול לציין במדוייק את קווי התחום שבין החוץ והפנים, המלים ומשמעותן, הלבוש והתוך. צא וראה כמה יגיעות יגע המחוקק עד שהוא מוציא מתחת ידו דבר מתוקן. ואף־על־פי־כן יש והוא שוגה בניסוח משפט אחר שאינו מהוגן, בביטוי שאינו לרוח הלשון, במלה שאינה במקומה. ובאים פרשנים לאחר מכן ותולים בדבר חיקוקו תלי תלים של הלכות שלא שיערם מראש, ושלא עלו על דעתם מעולם. בין שבחיו הגדולים של השופט קרדוזו מונים את כשרון ההבעה שלו, את שליטתו בלי־מצרים באוצר המלים האנגלי. פסקי הדין שיצאו מעטו הם גם פרקי־ספרות נפלאים ביותר.

ואנו בדורנו זכות גדולה נתגלגלה לידינו לראות בהחייאת הלשון העברית כשפת דיבור חיה בפי שופטים ופרקליטים בבתי הדין, וכשפת מחוקקים בבית היוצר של חוקים ודינים מקוריים, אין זה מעניני לדבר הפעם על חלקו הרב של המחוקק הישראלי בהתקנת לבוש לשוני נאה לדברי החוק והמשפט היוצאים מתחת ידיו. די לקרוא את החוקים והתקנות המתפרסמים חדשים לבקרים, וביחוד את חוקי המנדט הניתנים בנוסח חדש, כדי להיווכח שהמחוקק – ביתר דיוק: נסח החוקים – אינו חוסך עמל מעצמו, צולל לנבכי האוצרות העתיקים של יצירתנו המשפטית הלאומית ודולה ממכמניהם לבושי־לשון הדורים, או מתקין מהם, או לפי מתכונתם, מחלצות עבריות נאות. אך כיצד מנצלים אנשי המקצוע, אלה אשר רוממות המשפט בגרונם, שעת־כושר זו שבאה לידם? אני חושש, שכאן רבה העזובה ושדה הלשון העלה חרולים. בהזדמנות חגיגית זו, כך נראה לי, מן הראוי להשמיע את הדברים באזני פרקליטים צעירים העומדים בשער, אף אם מרים הם וקשים.

דיברתי לפני רגע על ספרי העיון והמחשבה שאנשי משפט מעולים מציעים למשפטנים לקרוא. ספרים אלה יקרים הם וחשובים. אך אין אני מהסס כלל לקבוע כי אנו, אנשי המשפט בארץ, חייבים להעמיד בראש הרשימה את “ספר־הספרים”, את התנ“ך. אני אומר כך לא רק מפני שהתנ”ך הוא אחד ממקורותיה הראשיים של המחשבה האנושית בכל הזמנים ובכל המקומות וערכו המחנך גדול ורב; ולא רק משום שהוא נכס מנכסי היסוד של תרבותנו המשפטית הלאומית, ומן הדין שהקריאה והלימוד בו יהוו משום כך חלק עיקרי מחינוכו המשפטי, לא פחות מאשר העיון והלימוד בספרי הפילוסופים והמחוקקים היוונים והרומים והאנגלו־סכסים, אלא גם משום שהוא עשוי להורותנו כיצד לחשוב וכיצד להביע דברי הגיגנו בשפת אנוש, ומשום שמאוצרותיו הבלומים יש בידינו לדלות צורות־הבעה ברורות וניבי־לשון הולמים ביותר. אמנם אין אנו מצווים מפי המחוקק להעביר למשפט הארץ, דרך הסימן 46 לדבר־המלך־במועצה, או באמצעות כל צינור אחר, את דרכי הביטוי ואת צורות ההבעה שמשתמשים בהם משפטנים אנגלים ביצירותיהם ושופטים אנגלים בפסקי־דיניהם. אף־על־פי־כן מוטב להעיף עין לעתים אל מעבר לים, ונלמד גם מן המתוקנים שבהם כיצד לעשות שימוש ביצירות רוח ובדברי לשון השאובים מספר־הספרים.

במשפט Russian Commercial Industrial Bank v. British Bank for Foreign Trade Ltd. (1921)2A.C.438 נדונה השאלה באיזו מסירות מותר לו לבית המשפט לתת פסק־דין הצהרתי. לורד דונידין מזכיר את הנטייה הרווחת בבתי המשפט של יושר לא לתת פסקי דין מסוג זה, ומוסיף (בעמוד 449):

כידוע שלח עוזה את ידו אל ארון האלוהים ויאחז בו “ויכהו שם האלוהים…וימת שם”. אני מסופק אם אפשר היה לבטא את רעיונו של הלורד דונידין במשל נאה מזה ובצורה קולעת יותר.

לדעתו המשפטית של הלורד דונידין באותו ענין התנגד הלורד Wrenbury, אך הוא נשאר במיעוט. וכיצד מביע הוא את הלך־רוחו כיחיד בין הרבים? הוא מציין בצער, כי אף אחד מארבעת השופטים של בית המשפט שלמטה, ואיש מחמשת הלורדים שישבו בערעור, חוץ ממנו, לא חונכו על העקרונות של בתי המשפט של יושר, ולפיכך הוא מרגיש באוירה זו כי קולו הוא “קול קורא במדבר” (שם, ע' 463: “A voice crying in the wilderness” לפי התרגום האנגלי והבלתי־מדוייק של הפסוק בישעיהו מ‘, ג’), כלום אפשר היה להתאים לאותן מסיבות ביטוי הולם יותר. ומביע נאמנה יותר, את בדידותו של השופט היושב בין חבריו וחולק על דעתם? “קול קורא במדבר” – כלומר, אדם צועק ואין שומע לו. פסקי דיניהם של שופטים ודברי טיעונם של פרקליטים אנגלו־סכסיים רבים מתובלים בביטויי לשון הלקוחים מן התנ"ך, באמרי משל וברעיונות־מוסר הלקוחים מן התורה ומן הנביאים והכתובים.

אני בטוח שאין איש כאן באולם, על־כל־פנים מאלה העטופים גלימות, שלא שמע את שמו של הלסבורי, השופט האנגלי המהולל ומכנס החוקים המפורסם. בבנין הזה נישא שמו על שפתים הרבה פעמים ביום. אך מעטים מאד מאתנו יודעים כמה חיבב האיש הזה את התנ"ך, ומה רבה היתה בקיאותו בספר הספרים. בהיותו פרקליט הופיע פעם במשפט דיבה נגד כמה מחבריו של איגוד צדקה דתי. הפרקליט מטעם הנתבעים דיבר בהתרגשות על המטרה הנעלה שהציבו לפניהם הנתבעים, האדוקים בדתם, והביא קטע מן הברית החדשה המדבר בשבח האמונה הצרופה, שמשמעותה “לבקר יתומים ואלמנות במצוקותיהם ולהשתמר מן שמץ דבר מן ערות הארץ” (אגרת יעקב א, כ"ז). כשהגיע תורו של הלסבורי להשיב, אמר: “ואם ידמה איש להיות עובד אלוהים ולא ישמור רסן לשונו, כי אם יתעה את לבבו – עבודתו הבל היא” (שם כ"ו). היתה זו תשובה כהלכה ליריב אשר ביקש לטבול ושרץ בידו (ר' The Law Times, Vol. 179, p. 426).

ואילו אצלנו? רבותי, בושה תכסה פני מדי שמעי את דברי תשובתם של כמה מן הפרקליטים המציעים עצמם כמועמדים להיות שופטים בישראל. אינני מפריז אף כמלוא־הנימה כשאני מספר לכם, שחלק גדול מבין אלה משיב, כי אין הוא זוכר את שם הספר העברי אשר קרה במשך עשר השנים האחרונות. פירוש הדבר, שחלק זה לא קרא כל ספר עברי מחוץ לתחומי המקצוע בתקופת רבת־שנים והרת גורלות שלאחר תקומת המדינה. אחרים העידו על עצמם כי לא קראו מעולם ספר שנכתב לפני זמנו של ביאליק. אחרים לא יכלו לקרוא אף בשם אחד מספרי הנביאים האחרונים; ואחד מהם, פרקליט שיצאו לו מוניטין כבעל מקצוע מוכשר וכאדם הגון, השיב בגילוי־לב, כי בחומש “בראשית” אין הוא מתמצא. אוי לאזנים שכך שומעות. לא חלילה, ב“יד החזקה”, ב“מורה נבוכים”, ב“כוזרי”, ואף לא בספרים החיצוניים או במגילות הגנוזות, כי אם בסיפורי התורה, בבריאת העולם, במעשי האבות וביציאת מצרים אין הוא מוצא את דרכו. את המיתולוגיה היוונית ודאי יודע הוא, כי על כן אדם משכיל הוא. אך מסיפורי התורה פטור הוא.

הדבר היה בשעה שבעולמנו הקטן התווכחו בחום ובהתלהבות בבעיה: מה קורא הנוער שלנו? חשבתי אז בלבי: הנוער? ומה קורא המבוגר, איש המקצוע המשכיל, פרקליט עברי בארץ אבות. אשר כוחו בפיו והמלה העברית היא מכלי־מלאכתו? התודעה היהודית טרם קנתה שביתה, כנראה, בלבם של הללו, והרי הם הטובים והמשובחים שבאנשי המקצוע, שכן רואים הם עצמם ראויים לשבת על כס־המשפט. מובטחני בהם, שהם יודעים להגיש תביעת פינוי, להתגונן בפרוצדורה דחופה ורגילה. להשיג צו־על־תנאי ופקודת מאסר נגד חייבים שמסרבים לשלם את המגיע מהם. ועל כך נאוה להם תהילה, אך האם זהו כל האידיאל אליו שואפים אנו? הזוהי המטרה הסופית אליה אנו חותרים? הנאמר די בכף של מג’לה ובד' אמות של פרוצדורה? לאן פנינו מועדות ומי ילד לנו את כל אלה? אם נמשיך בדרך זאת, אם תסתפקו גם אתם, פרקליטים צעירים, ביש המעט, כי אז אין עתידנו מזהיר ביותר. אז יתמלאו שורות המקצוע ואולמות בתי־המשפט בורות ועם־הארצות כמים לים מכסים, ועינינו רואות וכלות.

ומה היה הצידוק לתופעות המעציבות שהזכרתי? חוסר פנאי. “העבודה אוכלת אותנו בכל פה ואין אפשרות לקרוא ספר עברי, לעיין בתנ”ך“. זו היתה תשובתם של אותם מועמדים לשפיטה, מצד אחד יכולה תשובה זו לשמש לכם עידוד ונוחם: היא מעידה כי העבודה מרובה והפרנסה מצויה. אך חלילה לכם לשקוע במ”ט שערי חמריות ולשכוח את הייעוד שלכם, את הייעוד של כל איש משפט בארץ: להעמיד על תלו את בנין המשפט העברי ולהחיות את הניב העברי המקורי בפי יודעי דת ודין. מובטחני באותם מועמדים־לשופטים שהם יודעים כי “אין די בכך שהצדק ייעשה; יש צורך כי גם ייראה שנעשה צדק”. הם משתמשים חזור והשתמש במימרה זו לא רק בתרגום־לשון כי אם גם בנוסחו המקורי:

אך מה בצע בכל אלה אם הם אינם יודעים את הביטוי הפילוסופי הנאה יותר והעמוק יותר: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט”? וביטוי זה מצוי דוקא בספר “בראשית”, שאותו מועמד־לשופט אינו מתמצא בו. אני אומר לכם בכל כובד ההכרה, כי לא די להם לפרקליט עברי ולשופט עברי לדעת מה זה “מס קנייה ו”צו־עשה", ומה עונש צפוי לו לאדם העובר על אחת ההוראות שבפקודת המלאכות והתעשיות. דברים אלה חשובים הם ביותר ואין אני מזלזל בהם כלל. פרקליט בור בעניני משפט עושה מלאכתו רמייה. אך מי שאינו יודע ולא שמע מעולם על החטא הקדמוני, אבי אבות כל החטאים והעוונות והפשעים שבעולם, אינו יכול להיחשב לאדם משכיל, על־כל־פנים לא לפרקליט יהודי משכיל. ועל החטא הקדמוני מסופר דוקא בספר “בראשית” ולא בהלסבורי ובקני או ברוסל וגלנוויל ויליאמס ובשאר ספרים על עוונות וחטאים.

הדבר מורה על צרות אופק ועל צמצום־מחשבה. אסור לו לעו“ד ולא כל שכן לעו”ד צעיר, להסגר בעולמם הצר של מאה העקרונות הראשונים של המג’לה. הרחיבו את ידיעותיכם אל מעבר לצרכיה המידיים של התביעה שבה עליכם להופיע בביה“מ ביום מחר. קנו בינה ודעת. קבעו עתים לתורה. היו קנאים ללשון העברית, לניב העברי, למונח המשפטי העברי; קנאה לשם בנייה. חפשו באוצרות ישראל היטב, והעליתם משם כל ביטוי נאה, כל צירוף־לשון מתאים. לא ימוש מפיכם ספר התנ”ך, זה האוצר היקר ביותר שהותיר לנו הגניוס היהודי, והגיתם בו יומם ולילה. אל תהיו מן הנחשלים והמפגרים. בשעה זו שאני יושב כאן ומדבר לפניכם מתקיים באולם אחר בעיר זו עצמה כינוס של לומדי־המקרא. חוקרים ומלומדים בעלי־שם, וסתם יהודים פשוטי־עם נאספים בכינוסם השנתי לשמוע ולהשמיע דברי תורה. מאווים הוא לחקור את רוח התנ"ך, לעמוד על טעמו, להתבסם מריחו ולעמוד על טעמו, להתבסם מריחו ולהפיץ את ידיעתו ברבים. כלום נאה לנו, לאנשי משפט בארץ האבות, לעמוד מרחוק, להתייחס בזלזול, או אפילו בשיויון־נפש בלבד. לאוצרות תרבותנו?

הקשר שלנו אל המשפט האנגלי ואל שפת המשפט האנגלי הולך ורופף, אף כי הוא לא יינתק לחלוטין עוד זמן רב. אך עדיין לא הצלחנו ליצור כלי משפט וכלי ביטוי חדשים אשר יקחו את מקומם של הישנים. כידוע לכם מתרוצצות במחננו שתי השקפות שונות זו מזו וסותרות זו את זו. האחת סוברת, כי יש לשמור על התוכן של הסימן 46 לדבר־המלך־במועצה ולקיים במלואה את הזיקה למשפט האנגלי. לפי הדעה השניה, צרתה של הדעה הקודמת, יש להריק לחלוטין את הסימן 46 מתכנו, ולמלאו תוכן חדש – ביתר דיוק: תוכן חדש שהוא ישן־נושן – היינו, להזרים למשפט הממלכתי את כל היצירה המשפטית המקורית של עם ישראל, את המשפט העברי. אינני יודע אם כשרה השעה לכך, ואם אמנם זוהי הדרך להתחדשות פני המשפט במדינה. אך יש גם שביל־זהב: להדגיש ביתר תוקף וביתר עוז מאשר עד היום את הסיפא לסימן 46, לאור ההוראות הכלולות בסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. לפני קום המדינה לא היו חיינו בארץ מגובשים ומסודרים מבחינה ממלכתית. “תנאי המקום” לא חייבנו משום כך לתת את הדעת על צרכיו החיוניים של עם חפשי העומד על רגליו שלו ומבקש להחיות את עברו הרחוק. באה המדינה ונתנה משמעות חדשה לביטויים “תנאי־ישראל ותנאי־תושביה” האמורים בסימן 46. משמעות מורחבת זו גלומה גם בביטוי “ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה” שבסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. התנאים החדשים שנוצרו, והשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה, אין פרושם רק הקמת משרדי מיניסטריונים שניתן להם שם עברי, שבראשם עומדים אנשים בני עמנו. שינויים אלה ותנאים אלה אין פירושם רק שקיים במדינה בית מחוקקים משלנו, תחת הנציב־העליון־במועצה, או שאנו בעצמנו רשאים להתוות את קווי מדיניות החוץ שלנו. שינויים אלה ותנאים חדשים אלה כוללים גם את ההכרזה החגיגית במגילת העצמאות, כי “מדינת ישראל…תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”. דברים יפים אלה ייהפכו לפראזה נבובה אם שופטים, מחוקקים ועורכי־דין לא יבינו את מהותו של החזון הנבואי של עם ישראל ולא יידעו אפילו באיזה ספר של "אסמכתאות ותקדימים אפשר ללמוד אותו. ובשינויים אלה אני כולל גם את תחייתה השלמה של השפה העברית, של העלאת לשוננו מדרגת שפחה, שבה היתה נתונה בימי המנדט, לדרגת גבירה השולטת בביתה. שפה סדורה, רהוטה ושגורה ולא גמגום ופטפוטי מלים ודיבורי־כלאיים.