רקע
צפרא רוזנר
זכרונות על משפחתי

זכרונות צפרא רוזנר


זכרון לנשמת הורי שנרצחו ע"י האוקראינים בגליציה המזרחית, ב־10 ליולי 1942, כמה שבועות לפני כניסת הרוסים ולנשמת אחי, אחותי וכל שאר בני משפחתי וכפרי שנפלו קרבן בידי מרצחי אירופה הארורים על לא עוול בכפם. ה' ינקום דמם.

10 ליולי 1962 – יום הזכרון להורי.



בכדי להזכיר את כל משפחתי צריכה הייתי לכתוב ספר גדול, כי במזרח גליציה היו לי בכמה ערים וכפרים דודים, בני דודים ולכולם משפחות גדולות. לכן אביא כאן את רגשי ליבי רק לבני משפחתי הקרובים ביותר, שנהרגו בידי האוקראינים משרתי ההיטלריזם. אלה הם הורי, אחי, אחותי ומשפחתי.


אבי ז"ל היה סוחר בוויעז’בוב – כפר הסמוך לבריוב. הכפר וויעז’בוב שכן במקום יפה מאד בין הרים גבוהים. הבתים כולם היו בצל בין ההרים הגדולים. הכפר השתרע לאורך מספר קילומטרים. לאורכו עבר נהר שמימיו זרמו מההרים. כילדים אהבנו לטייל להרים אלה עם אחינו הגדולים ולהגיע עד למעינות המים של הנהר. זה היה די רחוק. המים במעינות היו צלולים וקרים מאד. בצדי הנהר הזה גדלו עצי ערבות. ערבה נקראת וויעז’בה בפולנית, מכאן שם הכפר שלנו “וויעז’בוב”. כמה יפות היו הערבות האלה! כשהתחילו לפרוח היו להן מעין פקעות גדולות אפורות, חלקות כקטיפה (קראו להן…..). אחד משעשועינו היה ללטף אחד את פני השני בענפי הערבה הללו שהיו מחוסרי עלים ורק מלאים מן הפקעות.

בשדות הכפר צמח שפע של עצי פרי ־ דובדבנים, תפוחים ואגסים. הגויים לא ידעו לנצל את הפרי לתעשיה לכן היה עודף רב מכל הפירות האלה בזמן העונה. בין עצי הפרי גדל חמציץ שתמיד אכלנו את עליו. טעמו היה נפלא. מעודפי הפירות ייבשו לחורף בעת שכל האדמה מכוסה שלג והנהר העלה קרח. על הקרח הזה של הנהר היינו גולשים במגלשים. במורדות ההרים היינו גולשים על השלג. בהיותי ילדה קטנה נהניתי עם עוד כמה חברים וחברות יהודים והרבה גויים מכל הדברים האלה.

הגויים לא אהבו את היהודים ואנחנו הרגשנו בזה אך לא יכולנו לעשות מאומה. אבל בגלל השנאה הגוברת לא נהניתי זמן רב מכל התענוגות האלה.

על ההרים היו באים בכל שנה מחנות של צוענים. הם התישבו עם כל משפחותיהם במקום למשך כמה חודשים ואחרי זה שוב נדדו. היו להם עגלות רתומות לסוסים ומכוסות כמו אוהל בפני הגשם. הצוענים היו כהי עור ולכן פחדו הילדים מפניהם. הרבה אנשים באו אליהם ותמורת כמה פרוטות היו מנחשים את העתיד. לעתים קרה שהם נבאו לאסון או טרגדיה כלשהי ובמשך הזמן באמת התרחש דבר דומה. היו בטוחים תושבי הכפר שהצוענים האלה יודעים בדיוק לנחש מה יקרה בעתיד וכך נתנו אימון בנחושיהם.

היתה גם שמועה שהצוענים חוטפים ילדים בלונדיניים. הנכדים של דודתי (אחות אבי) היו בלונדיניים לכן הבנות פחדו להתקרב לצוענים שלא יחטפום. אני וחברתי (אחות יואל נוימן) היינו שחורות־שער ולא פחדנו ללכת לבקר במחנה הצוענים.

יותר מכל דבר אחר זכור לי הבית בו גרנו. היה זה בית גדול מכוסה גג פח. היתה לנו מרפסת עם גג שאפשר לפתוח כדי להפוך את המרפסת לסוכה בחג הסוכות.

בזמנו היה בכפר כמנין משפחות יהודיות. כמה שנים לפני כן היו שם כשלושים משפחות יהודיות. חלק מהם הגרו לאמריקה וחלק עברו לערים הקרובות. אוקראינים היו שם כחמש מאות משפחות. היו גם כעשרים משפחות פולניות.

זכורה לי חנות הבדים הגדולה שהיתה לנו והמכולת. באו לקנות בעיקר גויים. רוב היהודים בכפר הזה היו סוחרים.

היהודים היו קונים את הסחורה בערים שבסביבה אצל סוחרים יהודים והגויים בכפר תמיד אמרו “שהז’ידים” במקום אינם מרמים אותם, לכן קנו אצלם. הם הראו שנאה ליהודים, אך למרות שנאתם ראו תמיד את היהודים כמבינים הכל. האוקראינים גם כיבדו את היהודים בשל דביקותם במסורת ואדיקותם הכנה. הם הביטו על חגינו בכבוד והערצה. עם זאת תמיד קנאו ביהודים עד שגלי האנטישמיות פרצו והחלה לפעפע בלב כולם השנאה.

בבית הספר הפולני בו למדתי היו רוב התלמידים אוקראינים ומעט פולנים. המורים היו רובם אוקראינים. אנחנו הילדים היהודים, היינו מיעוט והתחברנו יותר עם הפולנים. האוקראינים שנאו גם את הפולנים וגם אותנו, כי הם היו בחסות פולין ושנאתם זו קירבה אותנו לפולנים.


אבא ז"ל היה ציוני וותיק ואיש מסורתי מאד. היינו בבית חמישה ילדים. בהיותי בת שש נסע אחי הבכור, משה פפר, ארצה. הוא חי כאן עם משפחתו אשר הקים בארץ. באותו זמן נסע גם אחי השני, מאיר – הצעיר ממשה בשנה – לארגנטינה. אבי נתן לו כסף בשביל לחיות שם כמה חודשים ולהוצאות הדרך חזרה באם לא ימצא שם את מקומו. הוא הקים שם משפחה וחי שם עד היום. על סיבת עזיבתם את הבית לא דברו הרבה. אחר כך, כשקצת גדלתי ועוד צעירים יהודים עשו כמוהם הבנתי כי מלבד היותם ציונים היתה סיבה נוספת לעזיבתם את הבית.

הם רצו ע"י כך לברוח מחובת השרות הצבאי בצבא הפולני.

כדי להצליח לקבל אז היתר יציאה מפולניה צריך היה רק כסף.

מאחי משה פפר קבלנו מכתבים מבשרי טוב, למרות שעכשיו ידוע לי כי עבר עליו הרבה סבל פה בארץ בזמנים של חוסר עבודה וחוסר כל.

אצלנו בחוץ לארץ המצב הורע משנה לשנה.

הגויים היו חייבים לנו הרבה כסף ולא שלמו. נוסף לזה גנבו בחנות שלנו חמש פעמים. לא אשכח איך מצאנו בבוקר חנות ריקה. אמא ז“ל בכתה ואבא ז”ל הרגיע אותה. תמיד מופיע אבי בזכרוני כאיש מבין הכל, מבין כל אחד ויכול לייעץ לכל אחד. גם בבית נהג אבא כך. תמיד שרר שלום בית אצלנו. תמיד היה אומר “את החיים צריך לאהוב ותמיד ליצור מחדש”. אני זוכרת לפעמים שסרבתי לעשות דבר מה ואמרתי, אינני יכולה לעשות זאת. הוא היה אומר: “הרי זה דבר אנושי, בני אדם עושים זאת. מדוע לא תנסי גם את? כל דבר אנושי – אדם יכול וצריך לעשות”. בהזכרי בהתפרצויות לחנות נדמה לי שלא הבטיחו מספיק מפני גנבים.

אחרי שפרצו דרך החלון סידרו סבכה על החלון. בפעם השניה פרצו והורידו גם את הסבכה. בפעם השלישית פרצו דרך אשנב שהיה במרתף. מהמרתף הזה היה פתח ברצפה לחנות. לאחר שסדרו סבכה טובה על האשנב הרסו אבנים על־יד האשנב בקיר של המרתף ושוב פרצו לחנות והוריקוה מסחורות. לאחר הפעם הזאת רכשנו כלב זאב. אני זוכרת איך אחי הצעיר אילף את הכלב. הכלב הזה לא קיבל אוכל מאף אחד זר, כך למדוהו. כל ערב היינו קושרים את הכלב בפרוזדור ובאמת, אחרי זה כבר לא גנבו אצלנו.

אבא גם רכש לו אקדח ברשיון והיה לפעמים ישן בחנות. אני זוכרת שהאקדח היה במיוחד איזה זמן גלוי בחנות למען יראו הגויים וייראו. בעצם לא היה כבר מה לגנוב אחרי כל כך הרבה פעמים. מאז הפסקנו למכור בדים בחנות ועסקנו רק במצרכי אוכל. האנטישמיות הלכה וגברה והגויים מיעטו לבוא ולקנות. גם כשקנו והיו נשארים חייבים לא היו פורעים את החובות למרות שהיו באים אליהם הביתה כדי לתבוע את החוב. הם מצאו גם דרך אחרת להרע ולהזיק לנו. היה לנו מחסן גדול בו אכסננו את התבואות אשר קיבלנו ממשפחה אוקראינית כדמי חכירה עבור שדותינו. לילה אחד הציתו את מחסן התבואות הזה. לאחר שבנינו מחסן חדש הציתו פעם את הבית. ביתנו היה בנוי מלבנים, אבל בחורף היו נוהגים לשים בידוד מקש ליד הבתים. את הקש הזה החזיקו יתדות עץ. (קראו לבידוד הזה zagator ). הדליקו את הקש הזה, אבל הורי הצליחו לכבות את הדליקה עוד לפני שהאש התפשטה לעליית הגג, שם היו עצים. לאחר זה, כעבור מספר חודשים של שקט, הציתו את הרפת שלנו. היא נשרפה כליל. מעל הרפת היו תרנגולות שהיו עולות בסולם מעלית הגג אל הרפת. גם חציר היה על חלק גדול מעלית הגג של הרפת.לאחר שנשרפה הרפת הוציאו הגויים במרמה שאחי הציתה כדי לקבל פיצויים. למשטרה היה כמובן נוח לקבל מין הוצאת דיבה כזאת. אחי הוזמן בכל פעם לחקירות וזה נמשך הרבה זמן עד שהאמינו לגויים מבלי לדרוש ולחקור את האמת.

בינתיים, כמה שנים אחרי נסיעת אחי, התחתנה אחותי. למרות שהיו לנו מעט אפשרויות סדרו לבת שהתחתנה בית יפה עם כל הדרוש לבית. סדרו לה גם חנות מכולת בבית שתהיה להם פרנסה וכמובן ערכו לה חתונה מפוארת מאד. לא אשכח את סבתי כיצד רקדה בחתונה וכמה מאושרת היתה. בת כמה היתה בדיוק אינני זוכרת ואולי גם היא לא זכרה. כי מאז כמה שנים ששאלתי אותה בת כמה היא, תמיד אמרה לי שהיא בת 96. היא נפטרה אחרי עלייתי ארצה.

נדמה לי שאבא אפילו לווה כסף בכדי לסדר טוב את הבת. בהדרגה הורע מצבו וקשה היה לו להחזיר חובותיו.

המסחר אצל אחותי לא עלה יפה. כנראה התחתנה עם בחור שלא היו לו כשרונות למסחר. הוא היה מגדל דבורים, ומזה היתה להם פרנסה.

בשנתיים האחרונות לפני עליתי ארצה עבד אחי הצעיר חיים ז"ל עם הגיס יחד. הוא מאד התעניין במקצוע הזה.

כך המשכנו לחיות בין כל השונאים האוקראינים בתקוה שנעלה לארץ הקודש.

היו לנו גם שדות כמה מורג (מורג אחד שווה לחמישה דונם בערך). הגוי האוקראיני ווסיליק עיבד את שדותינו. תפקידו היה לעבד את האדמה ולשמור על הפרי. ביבול היינו מתחלקים חצי לנו וחצי בשבילו. הוא היה כביכול ידיד שלנו. אבל בשנים האחרונות הרגשנו את שנאתו. הוא התחיל גם לגנוב אצלנו.

ידענו זאת בבירור אבל אי אפשר היה להוכיח ועברנו על כך בשתיקה מתוך פחד של נקמה מצידו.

עידוד רב בתוך השנאה הביאו לנו המכתבים מאחי משה מישראל. זוכרת אני איזה אושר עמוק ורוב נחת גרם מכתב כזה לכל המשפחה. אני הבנתי מהם אז כי בארץ ישראל ממש גן־עדן מחכה לכולם. ולמי באמת מגיע להיות בגן עדן אם לא ליהודי כמו אבי ומשפחתו? אבי גם היה מאד גאה בבנו משה אשר בארץ־ישראל בנה לעצמו בית במו ידיו. הוא שלח לנו תמונה בה הוא נראה עובד בבנין ביתו עם עוד פועל. המשפחה היתה מאד מאושרת ואבי הראה לכולם את התמונה הזאת. גם לגויים שהיו באים אלינו הראה אבי את התמונה הזו וכאילו אמר “חצי ישראל הוא שלי”. אחי באותו הזמן עבד פה קשה מאד וגם סבל לא מעט. אבל מאחר שידע שבבית המצב רע שלח מדי פעם כמה לירות.


אחרי מחלתה הקשה של אמא, שהעמידה את חייה בסכנה, שלח משה שלוש או חמש לירות ישראליות כדי לממן את נסיעתה של אמא לבית הבראה. היא אז הבריאה יפה ובחוזרה הביתה הביאה לי במתנה תיק חדש, ענבים ושני תפוזים. היא סיפרה לי שבישראל התפוזים יותר זולים מאשר אצלנו תפוחי אדמה. היא אמרה “נסע פעם לארץ־ישראל ונאכל שם הרבה תפוזים”. הם כולם לא זכו לכך.


לא אוכל לסיים זכרונות אלה בלי להזכיר, לפחות בכמה משפטים, את המשפחות היהודיות שחיו בכפר הזה. המשפחות היו קשורות מאד זו לזו, כשהייתי מבקרת עם הורי אצל איזו שהיא מן המשפחות הייתי מקבלת תמיד רושם שכולם קרובי משפחה שלנו. שבת אחרי הצהרים היה זמן הביקורים בשביל המשפחות היהודיות שבכפר. לפעמים היינו אנו הולכים אליהם ולפעמים היו הם באים לבקר אצלנו. לאחר מנוחת אחר הצהרים של שבת ולפני הסעודה השלישית היה הזמן קודש לביקורים אלה. הסעודה השלישית של שבת זכורה לי מאד. לפעמים היינו אוכלים בשר עוף קר ותה שהתחמם כל היום בתנור ולפעמים היתה זו ארוחה צמחונית. גם לגבינה ולשמנת של ארוחה זו היה איזה טעם מיוחד במינו. מבלי לדעת בדיוק מה פרוש השם הזה קראתי לאוכל הזה באידיש “שאלאשידעס”, שפירושו שלוש סעודות. הרבה פעמים השתתפו אתנו בארוחה זאת ידידיו של אבא מבני המקום לאחרי תפילת מנחה ולפני מעריב.


בייחוד נחרתו בזכרוני משפחת יוסף נוימן וביתם עם הגן והפרחים היפים סביב הבית. יוסף נוימן היה ידיד של אבי ובתו צפירה היתה חברתי הטובה. הוא נספה במלחמה. ליוסף נוימן היה גן עצי פרי יפה מאד. הגויים עבדו אותו כמובן. היו לו כוורות דבורים. בגינת הפרחים היפה שלהם היו שיחי לילך מאד יפים, שיחי שושנים ועוד מיני פרחים יפים מאד. את הגינה הזו טיפחו מאד בנות משפחת נוימן.

כאן בארץ חיים כיום שלושה מילדיו. שניים הגיעו הנה בשנת …192 בערך – יואל ובלומה נוימן יזכו לחיים ארוכים. ביתם משמש ארץ מקלט ובית לכל בני העיר והסביבה, כי הם ובני משפחותיהם אהובים מאד על כולם. אחות אחת, שרה נוימן, הגיעה ארצה לאחר המלחמה וחיה בקיבוץ.

יוסף נוימן, כמו אבי ז"ל, היה עוזר תמיד לנזקקים ונהג לתת תרומה מכובדת יותר לפני פסח. בכל שנה היו שולחים עגלה מלאה מצרכי מזון כגון שומן, תפוחי אדמה, צימוקים מיובשים ליין ועוד הרבה דברים בשביל העניים. בזכות התרומות האלה היתה לאבי ולעוד יהודים כמו נוימן הרגשת סיפוק בחגים.


בשנת 1937 סידר בשבילי אחי משה ניירות לעליתי ארצה. מספר היתרי הכניסה שנתנה ממשלת המנדט היה מצומצם ולא בקלות אפשר היה לקבל היתר כניסה לארץ. בזמן ההוא נתנו מספר מסוים של היתרי כניסה לתלמידים. הייתי כבר בת 15 אבל סדרו לי ניירות של תלמידה. זוכרת אני שהורי התנגדו שאסע לבד, היות ואני עוד צעירה. אמרו “נחכה עוד קצת ומקווים שנסע כולנו יחד”. הקשיים הכרוכים בעליה ארצה עוד לא היו ידועים לי אך גם אני חששתי קצת להפרד מהורי והבעתי את רצוני לחכות ולנסוע עמם יחד. אחינו הצעיר חיים שהיה ב־ 9 שנים מבוגר ממני התנגד לכך בכל תוקף. הוא נלחם עם ההורים שיתנו לי לנסוע. גם אתי דיבר הרבה מאד והסביר לי את המצב הקשה בבית בגלל האנטישמיות. הוא החדיר ללבי תקוה שחצי שנה אחרי יבואו כולם ארצה. הרגשתי גם כמה הוא מקנא בי שאני עוזבת את המקום המאוכלס גויים השונאים אותנו והוא אינו יכול לעזוב. הוא דיבר אתי כל כך הרבה שהתגברתי על הפחד לנסוע כל כך רחוק בלי הורים ואפילו לא בכיתי בשעת הפרידה מהורי בתחנת הרכבת. כולם נפרדו ממני בתקוה להתראות בקרוב בארץ ישראל.


בבואי ארצה לא הכרתי את אחי לאחר ש־9 שנים לא ראיתיו. גם הוא לא הכירני, רק בנמל דימה שזאת אני כאשר ראה אותי לובשת חולצה רקומה מעשי ידי.

מאד התגעגעתי בזמן הראשון. כל מכתב שקבלתי מהבית הרטבתי בדמעות. בייחוד שבכל מכתב הזכירו שמקווים בקרוב להתראות אתנו. כאן באותו הזמן לא נתנה ממשלת המנדט ליהודים לעלות ורוב העליה היתה במחתרת.


היהודים שבאו באופן בלתי ליגלי ירדו בחופים צדדיים בחשיכה. אנשי ההגנה קבלו לרוב את העולים ואת רובם שלחו לקיבוצים. הרבה פעמים נשארו בלב ים שבועות רבים כי הרגישו סכנה להתקרב לחוף, לבל ייתפסו על ידי האנגלים. חלק הצליחו לבוא בדרך זו אבל גם חלק מהאניות נתפסו, והוחזרו עם האנשים, שבחלקם חלו בדרך מחוסר אוכל ותנאים אנושיים ־ לארצות מוצאם או לאיים שונים כמו מאוריציוס ואחרים. רבים בחוץ־לארץ נרתעו ולא נסעו בדרך זו. אחי, אשר כבר התיאש מהתקוה לבוא ארצה יחד עם ההורים רצה מאד לבוא בעליה הבלתי ליגלית. אנחנו כאן פחדנו מזה מאד כאשר קראנו כמעט כל יום בעתון על התנהגותם של האנגלים עם העולים האלה. עד היום אינני יכולה לסלוח לעצמי ששלחתי לאחי חיים חלקים גזורים מהעתון בהם היתה מתוארת הפרשה הזאת והנעשה כאן בארץ. תמיד נדמה לי שאני אשמה בכך שאחי חיים אינו חי אתנו כיום בישראל.

תוך כדי מאבקם של היהודים בארץ על זכותם של יהודי הגלות לעלות ארצה פרצה באירופה מלחמת העולם השניה. זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה עברה פולין המזרחית לשלטון רוסי. אז, בהיות הכפר שלנו תחת שלטון רוסי קבלנו מאחי גלויה בה כתב שכולם בריאים והוא עובד בבז’זנה. בגלויה זו גם ברך אותי לקראת כניסתי לחיי משפחה. מכתבים שלנו כנראה הגיע אליהם למרות שלא קבלנו מהם תשובה בגלל המהומות במקומם. אני אז הייתי בקיבוץ אלונים. עד היום אני שומרת גלויה זו, למרות שבזמן קבלתה לא תארתי לעצמי שזו הגלויה האחרונה ממשפחתי. מאז נפסק הקשר בינינו. על כל האמת האכזרית מהנעשה אז בפולין ובאירופה שמעתי רק בסוף המלחמה.


בהיותי בקיבוץ הגיעו עולים בודדים שחיו כפרטיזנים ביערות פולין והם ספרו על השמדת היהודים. קשה היה להאמין שהמרצחים הגרמנים עוללו כזאת באירופה כולה. תמיד קווינו שממשפחה כל כך גדולה כמו שהיתה לנו נשאר חלק בחיים ויגיע ארצה. אך לא שמענו על אף אחד. לא נשאר שריד מכל משפחתינו שהיתה אז באירופה.

ד“ש קבלנו משרה נוימן אשר הגיעה ארצה אחרי המלחמה ונפגשה עם אחי לפני שברחה לרוסיה והצילה בדרך זו את עצמה. אחי חיים עבד אז בבז’זנה והחליט גם כן לברוח לרוסיה עם רבקה בומזה (בת דודתנו), לאחר שהחליטו להתחתן. למרות הפצרות מצד החברים שיצאו לרוסיה רצו חיים אחי ורבקה ז”ל לחזור לוויעז’בוב להודיע להורים על החלטתם להתחתן. לפני שהגיעו לכפר רצחו אותם האוקראינים בשדה. הורי עברו משבר נוסף, הקשה מכל הקודמים. הם לוו את בנם, את חיים, לדרכו האחרונה. הוא היחידי והאחרון מכל הילדים שנשאר אתם.


גם אחרי האסון הזה האמינו כפי הנראה הורי שאותם לא תשיג יד המרצחים. אך יתכן גם שמרוב יאוש כבר לא יכלו לברוח. אינני מבינה למה נשארו שם עד הסוף ולא ברחו. זמן קצר אחר כך שדדו האוקראינים המרצחים את הורי ורצחו אותם.

בכפר נותרו אז רק כמה משפחות יהודיות, ביניהן משה ברימר, ידידו של אבי ז"ל. גוי אחד בא לקרוא לברימר שיבוא לקבור את הורי. הוא בעצמו חפר קבר בשבילם בגן שלנו, מאחורי הבית. פרטים אלה סיפר לי וולף גבל שהיה שם בסביבה עד אחרי המלחמה. הוא עבד אצל הגויים כרועה בהמות. כדי לנחם אותי סיפר לי שאת כל הגויים האנטישמים הגדולים שלחו הרוסים לעבודות־פרך, או שהם נהרגו כאנטי קומוניסטים משום שהם לחמו כל השנים למען עצמאות אוקראינה.

כידוע עברו מקומות אלה אחרי זה לגרמנים ובסוף שוב לידי הרוסים ונשארו תחת שלטון רוסי עד היום הזה.


כך נספו הורי בהיותם תמיד אנשים ישרים ותמיד האמינו שלא יפגעו בהם לרעה. לא חששו כלל כי אנשים שמעולם לא הרעו להם יקומו יום אחד ויהרגום.


גבל גם סיפר לי שהגויים הבטיחו לאביו, אשר היה רופא בהמות בכפר, שלא יפגעו בו לרעה. הוא האמין להם. הם קיימו זאת כל זמן שהיו זקוקים לו. אבל גם אותו הרגו בהיותו היהודי האחרון בכפר.

לפי דברי וולף גבל שהגיע ארצה כתייר מאמריקה וסיפר לנו את הדברים האלה נהרגו הורינו לפני שהרוסים נכנסו למזרח פולין בפעם השניה. זה היה בשנת 1943 בחודש יולי. מאז אנחנו במשפחתנו עורכים אזכרה לנשמתם בזמן הזה. על הנעשה במקום ההוא היום יודעים רק מעט כי זה שטח רוסי ואין משם עולים.


מאחותי ומשפחתה אשר חיו בהודוב לא הרחק מההורים לא שמענו שום דבר. גם מדודתינו (אחות אבי) האלמנה אשר גרה על ידנו לא יודעים דבר. בעלה נהרג במלחמת העולם הראשונה והיא גידלה ששה ילדים בעצמה. עד השנים האחרונות בהיותי בחוץ־לארץ התפרנסה מטחנת קמח שהיתה מופעלת על ידי זרם מי הנהר שעבר בכפר. טחנת הקמח היתה לפני ביתה של הדודה. דודתי זאת תמיד עבדה קשה מאד וגם נהלה את הטחנה.

בת דודה אחת ־ תבדל לחיים ־ חיה בארץ, לאה, עם משפחתה. עוד אחות אחת של לאה חיה בארגנטינה עם משפחתה.

גם מהדודים והדודות מצד אמא, אשר היו משפחה גדולה מאד, איננו יודעים דבר. כנראה הושמדו בידי הגרמנים או האוקראינים ולא נשאר אפילו מי שיזכיר ויספר עליהם.


בזמן כל הקורות האלה עוד היתה הבת שלי קטנה אבל ידעתי שאספר לה כשתגדל את כל זה.

בינתיים יש לנו עוד שני ילדים שקראנו להם בשמות ההורים. הם יודעים את אשר קרה עם כל יהודי הגולה, אבל לא מתארים לעצמם עד כדי כך. אני מקוה שדברים אלה אשר מתארים קצת את חיי המשפחה שלנו בחוץ לארץ ואת מותם הטרגי, יענינו גם את ילדינו למען ידעו מה היתה משפחתם ומה נעשה לה באירופה.

נקוה שהדורות הבאים יזכרו את כל הדברים האלה רק כהיסטוריה ויחיו תמיד בשלום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!