מתוך “הבוקר”, 28.9.1945
פרטיזן שהגיע ארצה סח לי כיצד חגג חג שמחת תורה בהרי יוגוסלביה, בחיל הפרטיזנים של טיטו: “זוכר אני שמחת תורה”, אמר וחיוך אירוני על שפתיו. “זו היתה שמחה! לעולם לא אשכחנה”.
כיוון שנשתתק לא עודדתיו לספר. ראיתי שהוא מעלה בזכרונו אותו יום, החי בזכרונו על כל פרטיו.
ולפתע פתח וסיפר: "נצורים היינו אותו היום, קבוצה פרטיזנית קטנה בראש גבעה מוקפת גרמנים. הרוסים בוששו לבוא. מוטלים היינו כדרכנו על פסגת הגבעה וסביבותיה, צמודים לקרקע, מזוינים וחמושים, משתדלים להחזיק מעמד, אך מלאי הכדורים אזל והלך, וכל אחד ממנו שומר לעצמו כדור אחד, כדור אחרון. יודע למי מיועד הכדור, על חיי מי יביא הקץ. ופרטיזן יהודי בייחוד, תוהה ומהרהר הרבה בכדור אחרון זה.
"ובינתים עודני חי ומוטל על האדמה, הרעב מציק לי, זה כמה ימים שאנו מתקיימים על קלחי תירס בלבד שאנו כוססים אותם בלתי-מבושלים כל היום, תולשים ואוכלים אותם כמות שהם וממשיכים לחיות.
שוכב אני ואיני מעז לירות, איני מעז לעשות מעשה כלשהו כי אין תחמושת, והגוף רפה, כאילו נצטמק ביום אחד. וממילא אני שוקע בהרהורים שאינם מצריכים אף ניע כל שהוא של הגוף. מהרהר אני בעבר ובהווה, בבני ביתי שהיו ואינם, בכל אשר לי, או נכון יותר בכל אשר אין לי. עושה אני את חשבון הימים, השבועות, החודשים ודומני, נתקרבה השנה היהודית לקיצה, ביום הכיפורים צמתי, אולם הימים המועטים מאז יום הכיפורים נִידמו בעיני כשנה תמימה. פתאום נזכרתי: היום שמחת תורה, ויודע אני שלא טעיתי, שמחת תורה היום.
מיד אני מניע ברגלי, נכון לקפוץ ממקומי ולהכריז ולומר לכל שחג היום ליהודים, להודיע לחברי היהודים אשר עמי, שחג לנו היום, שמחת תורה. אולי יתעודדו, יזכרו בבית אבא, יעלצו מעט, ישמחו…
ישמחו [השמים]…מילה זו מביאה אותי מיד לידי התפכחות. וכבר איני זז ממקומי ומשתדל שהסבך יחפה על גופי ככל האפשר מפני כדורי האויב. ישמחו…
ועוד אני שרוע, לועד מעט תירס וחוגג, חוגג את חגִי. והאמיני לי: דומני לפתע שאני נהנה הנאה רבה שיום זה שנועד לפי החשבון להיות יומי האחרון הוא יום שמחת תורה. יום נאה בחרתי לי אחרון עלי-אדמות, יום שכולו שמחה ועליצות, יום מרקיד את רגליהם של יהודים, זקנים ונערים, יום חדווה. מצד אחד מזדקר לעומתי כדורי האחרון, ומצד שני יום של שמחה יהודית טהורה, יום המלא בזכרוני מנגינות, ניגונים ונעימות של יהודים.
וחש אני, ראשי סחרחר מעט, התירס אינו משביע את רעבונו של צעיר כמוני. והרי ראשו של יהודי מרקד עם תורה סחרחר אף הוא, מעט מיין, מעט מהתנועה הסובבת ומעט מהתעלות-הנפש. ויודע אני, ששמחתי זו, כל עינויי נפש וגוף אינם יכולים לה, להצמיתה ולעכרה.
וכך מרקד אף ראשי הסחרחר ריקודי הקפות. מחולל אף רובי. וראה זה פלא, אף כדורי האחד והיחיד מרקד את ריקודו לפי שהוא ואנוכי… כלומר אנוכי והוא נהיה לאחד, או לאחדים בלשון המקרא. אחד. הוא בתוכי ואני בתוכו, לא, מה זאת? דעתי נתבלבלה עלי: הוא בתוכי, כמובן, עושה בי כבתוך שלו והופכני לאפס, ללא כלום, נוטל בחור יהודי, פרטיזן, סטודנט צעיר לשעבר היושב במרכז אירופה ונושא את נפשו לעלות ארצה, לומד עברית, שר שירים עבריים, והנה בא הכדור, כותש בו את מכתשו הקטן, והקץ ל“שמחה”, הקץ אפילו לשמחת-תורה דלה זו, ולסעודת התירס הירוק, שערכה לפני אמא-אדמה לפני לכתי מזה ואינני…
שמחה עצורה התחוללה בקרבי פנימה, מעין: טוב שעשיתי את חשבון הימים, שיודע אני יחד עם שאר היהודים שבעולם ששמחת-תורה היום, ש“בתוך עמי אני יושב” ולוּ אף במחשבה בלבד.
אולם רוצה אני לשתף ב“שמחתי” אף את חברי היהודי יעקב ס., המוטל לא הרחק ממני, צמוד אף הוא אל הקרקע. בודאי אף הוא מהרהר בכדורו האחרון ושמחה אין בלבו.
לכתחילה אני שוקל בדעתי אם לזוז ממקומי. שום שליחות אחרת בעולם לא היתה מניעה אותי לנוע ממקומי. אולם תגליתי אינה נותנת לי מנוח.
לכן זוחל אני לעברו ומלחש: “יעקב, היי, יעקב!”
אין תשובה. ושוב אני קורא בשמו היהודי ומלחש: “אינך שומע, יעקב, אני קורא לך!”
במקום תשובה אני מבחין ברשרוש קל, מעין ניע קלוש ורטינה, משמע יש שם יצור חי, אך איני מבחין בקולו של יעקב. צמרמורת חולפת בי. יתכן ש… יתכן שמישהו מנסה לחדור הנה? אני תופס בנשק, רובי לא יצלח, רק כדור אחד נותר לי. אבל רִימוני, הרי הוא בידי.
אך עד מהרה פחדי חולף, כי אני מגלה שם את ראשו המדובלל של יובן, איכר בן איכרים, השואלני מיד בלשונו הציורית ללא כל הקדמה ופתיחה: “מי הרעיד את קורקבנך?”
אני מספר לו שנבהלתי בהלת-שווא ושואל על חברנו בשמו הנוכרי המדומה. הוא מצביע לעבר מערב וממשיך לגרוס את גרגרי תירס בשיניו הגדולות והצהובות, הדומות הן עצמן לגרעיני תירס מבושל, צהובים.
אני זוחל הלאה לעבר חברי. כעת אני כבר מבחין בו. סנטרו הוא משעין על כף ידו השמאלית, עיניו מושפלות ארצה ובפניו אותה הבעה רפויה של ישן, של איש הבטוח שאין איש המסתכל בו. מבע אדם היודע שבודד הוא לנפשו, להגיגיו ולרגשותיו. במה הוא מהרהר?
וכמעט שצר לי להטרידו. שכן הרהורים אחרונים הם לו היום. אלא שאני איני יכול לעצור בלבי הכרה זו של שמחת-החג מבלי לשתפה עם אחרים. אני גורר את עצמי קרוב יותר עד אשר הוא שומע את הרחש, מתחלחל וקורא: “מי שם?”
אנכי משיב, וקורא בשמי, בשמי העברי. הוא משתומם: “מה היה לך?”
“יעקב”, שוב אני קורא בשמו העברי. וחוזר עליו בהנאה מיוחדת במינה. “יודע אתה איזה יום היום?”
“יודע”, הוא משיב מיד. ואני תמהַ עליו, שהוא זוכר מה שאנכי שכחתי כמעט ונזכרתי רק במקרה. אלא שתשובתו הפזיזה חשודה בעיני, ואף נימה של אירוניה ארסית נשמעת מתוכה. נדמה לי ששנינו איננו מכוונים לאותו הדבר. ואני שואל: “איזה?”
“יודע אני שהיום יומנו האחרון בארץ ברוכה זו. רשום לך בפנקסך לדורות אחרונים, למען ההיסטוריה: כאן נפלו פרטיזנים יהודים על אדמת נוכרים ונשקם בידם. הם מתו מות גיבורים. ת.נ.צ.ב.ה.”
'“עקב, מה אתה מדבר, מתכוון אני לשאול איזה יום לפי הלוח, הלוח העברי.”
“וכי מה ההבדל מתי נפחנו נשמתנו, לפי הלוח הגויי או הלוח העברי?”…ולפתע יעקב מהסס: “ובכל זאת, יודע אתה, הייתי רוצה שיהיה תאריך עברי על מצבתי.”
“לא לכך אני מתכוון. חג היום, חג ליהודים.”
“המ…” רוטן יעקב בשאלה. ושוב אומר באירוניה: “'בודאי ימים נוראים. מי לטבח ומי… הכל נחתם ונגזר. כבר יצאה הגזירה מגבוה, והכדור מצפה ליד שתהדק את ההדק.”
'“דל, יעקב, היום שמחת תורה.”
פני יעקב מתרככים: “באמת, היום שמחת תורה?”
ובלי משים חובק יעקב את רובהו כיהודי חובק את תורתו בהקפות, ומפזם פיזום חלש, נעימה ידועה משכבר הימים, מנבכי דורות יהודים, מסלסל קול רפה ואני עוזר על ידו. ואפילו רגלו, זו השטוחה על קרקע נוקשה, זו מתנועעת לפי קצב רחוק וידוע. אין הוא יודע לומר דבר. אך ניגונו של בית אבא מעלה לחות בעיניו וחנק בגרונו, אותו חנק נעים שבהתרגשות יתרה.
מזכיר אני לו נעימה זו או אחרת. והוא מלחש זכרונות ומספר על יום זה בביתו. ומפיזום חלוש אנו עוברים לסתם פסוקים מהתנ"ך, פסוקים יפים, יקרים, ומזה אפילו לשירי הארץ, וכל מה שמעלה המזלג מלשון עבר. חוגגים אנו חג אחרון. פורשים ממחטה לבנה ועליה גרגרי תירס וטועמים טעם מטעמי-שמים ושירה, שירה יהודית.
זו היתה שמחת-חג אמיתית. ואני אמרתי: “היי יעקב, יהודים אנו, יודע אתה, אף על פי כן, יהודים, וכי מה יודע יובן השרוע שם מטעמו של יום זה. יום נאה בחרנו לנו ללכתנו מזה, יום שכולו שמחה.”
ושנינו תוהים על מלה זו “שמחה”, שמחה יהודית שמשמעות לה מיוחדת במינה, מין ניצוץ של חדווה ממקור יהודי נעלם, עטור עטרות סבל, מצוקה וענויי עולם. שנינו תוהים על שמחה זו, ואף על פי כן והודות לה, מצפים לנס שיתרחש לנו היום, מקווים שעוד מינה לנו הגורל חיים, שנינו תוהים ושמחים…
“לעת ערב”, מסיים הפרטיזן, “התחילו לפתע הגרמנים נסוגים בבהלה מהגבעה. הרוסים הלכו והתקרבו אלינו. עדיין אני שומר את הכדור האחרון ההוא למזכרת…”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.