א

כחלום היה הדבר בחיי, וכחלום אספּרהו. לא ארבה בתאריכים ובשמות. לא אטוה את החוטים עד תומם. כאשר קמו והיו עמדי, כאשר ספו־תמו ואינם, כך יעברו המראות ויחלפו בשורות הללו. מראות עיירה יהודית מן הגולה – או כפי שייזכר בסוף: מראות עיירות שתים – אשר קמו בימינו ועלו בנעוריהם ובזקניהם, ללא הכשרה וללא הכנה, אלא בתוקף החזון הגדול, לתקוע יתד בציון, לבנות שממות פינה בארצנו מחדש, לשוב ממיצר גיטאות ומצוק סימטאות אל חיק שדה ונחל. השמחות אשר גמעו מלוא הנפש בימים הראשונים. הפורעניות שעברו עליהם כתומן. שארית הפליטה אשר ניצלה ועברה דרך כור היסורים הללו עד הגיעה הלום, עד הקימה כפר של קיימא בארצנו, בו נרפאים פצעי החיבוטים, מתישרים הגבים הכפופים, בנים ובנות עובדים את האדמה, רועים את הצאן, ואבות מתהלכים וחוזים בהקיץ חלום שנתקיים. הלא הוא כפר חסידים שבעמק עכו, לפתח השער של עמק יזרעאל, על גדות הקישון, פנים אל הכרמל, בואכה “נשר” וחרושת הגויים.

ב

היו אלה שנותי הראשונות בציון. גרנו בקצה הצפוני של ירושלים, בבית האחרון של שכונת הבוכרים. מן הבית הזה והלאה התחילו ההרים החשופים, רבי המראות והגוונים, אשר קבר חוזה רמתָיִם ניצב כגַלעד בקצה אפקם. ימי שכרון אין קץ היו לי ימים אלה. שיכור הייתי למראה עיני. שיכור מן האבן ומן העץ ומן האדם אשר בציון. חפצתי לספוג אל קרבי את הכל. לגמוע מלוא הנפש מן ההויה החדשה, מתכלת הרקיע, מזוך המרחקים. ולא הספיקה לי ההליכה ברגל. סוס שכרתי לי ודהרתי יומם ולילה. הלאה־הלאה. הלוך וגמא, הלוך וסוב, שלא לאבד אמה משטח הפלאים הנע לנגד עיני, שלא לפגר אחרי הזוהר הבורח. וכששבתי מרכיבות אלה אל שער ביתנו, עדיין לא יכולתי היפּרד מרעי למרחקים, מן הסוס האציל שנשאני על כתפיו, וערכתי מעין הילולה של רכיבה ליד שער הבית, טוּס ודהוֹר ועצוֹר תוך כדי טיסה, רחף מעל לאוּכף כנישא באויר והחזק ברסן ברגע האחרון, סמוּך לנפילה.

ובשעת הילוּלה כזאת ליד שער ביתנו נפגשתי לראשונה עם הרבי הצעיר, מיסד הכפר, ועם משלחת חסידיו, שנשלחו על ידי אגודת החסידים המתישבים אשר בפולין, לקנות אדמה בארץ ישראל, אליה יעלוּ אחר כך לעבדה ולשמרה.

ג

הרבי, אדם צעיר היה, בגיל השלושים. זקן צהוב, מחודד ודליל. פנים סגופים ומצומקים. עינים לופפות. גוף גבוה ורזה, כפוף במקצת לפנים, עטוף חלוק של אריג־משי, פעמים שחור ופעמים לבן. יחד אתו באו ר’ מנדיל אוסטרוביצקי, יהודי בעל אף נשר ומבט נועז, בעל קומה ובעל זקן היורד על פי מידותיו, נעול מגפים גבוהים, מפורזלים, שהיו מתיזים ניצוצות שעה שהיה רוקד על השולחן, למחיאות כפיהם של החסידים המפליגים בזמר. ר’ אפרים אורנשטיין, מוקף הזקן העבות מכל הצדדים, בעל העינים הפיקחות, שהיו מחייכות בשחרוריתן מסבך הגבות. ר’ אברהם מלינק, כביר הגוף ותמים הנפש. ר’ שלמה רבינוביץ, חסיד משכיל, בר אוריין ובעל משקפים ומיטיב לנאום נאומים ציוניים בלשון הקודש. ר’ איצ’ילי גליקסון, יהודי שחרחר, עגול ונמוך, טוב מזג וטוב עסק, מי שהיה ממונה על הקופה. ר’ חיים אוסטרי, חתום בחתימת זקן, ותיק בתפילות, יודע דף גמרא ותוספות, מנהל הפנקסים של החבורה. כל אלה וכיוצא באלה חברוּ יחדיו ובאו עם הרבי לקנות קרקע בארץ־ישראל בשם חסידי הרבי וחסידים אחרים שנצטרפו אליהם לאותה מטרה והחליטו להתישב יחדיו בארץ־ישראל. כמאה בתי אב מנתה האגודה, אגודת “נחלת יעקב”, על שם ספרו של אבי־הרבי ז"ל, מהם אמידים יותר ומהם אמידים פחות, שמסרו את כספם לקופה המשותפת שבידי הרבי. אמידים פחות היו מחויבים להקדים לעלות ארצה ולהשקיע בעבודת ההכשרה מאונם מה שהאמידים יותר השקיעו בקופה המשותפת מהונם. וכשתוכשר הקרקע ויוקמו הבנינים יבוא איש אל ביתו ואל נחלתו, ויהא המקום מעין מושב עובדים, שבו יש דברים שהם משותפים לכל ויש דברים ששייכים לכל איש וביתו לחוד. והמקום יהא בנוי על עבודת כפיהם של המתישבים עצמם, אבל גם תורה ותפילה לא תחסרנה בו. והרבי הצעיר יהא חולש על כולם בחומר וברוח.

ד

הרבי עם משלחת חסידיו באו לירושלים אל בית סבא ז“ל, האדמו”ר מדרוהוביץ’, שעלה ארצה כשנתיים לפני כן ושהיה חלוץ בעולם האדמו“רים החסידיים בחיבתו לציון. בדירתנו שבקצה שכונת הבוכרים באו בדברים עם מוכרי הקרקעות, ובעצת דוֹד אמי, הרב ישעיהו שפירא ז”ל, יהודי שכולו ניגון הגאולה, שעלה ארצה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה וקיים בגופו חיבת ציון ועבודת ציון (היה ממיסדי “הפועל המזרחי” ופרש לעבודת האדמה ונפטר כמתישב בכפר פינס), נקנתה האדמה מידי בעליה הערבים באמצעות החברה “הכשרת הישוב”. והקרקע דשנה ורחבת ידים, מן הגבעות שליד הקישון בתארו את גבול הכרמל ועד חרושת הגויים העתיקה והלאה מזה. ויום טוב עשו בביתנו באותו יום של קנית הקרקע וחסידים שתו יין ויצאו במחולות. וכטוב לבם בהתלהבותם החליטו הרבי וכמה מחסידיו הקרובים ביותר, שלא להוציא לבטלה את ימי שהותם בציון בקשר עם העברת הקרקע על שם האגודה, אלא לסגל את עצמם כבר עתה לעבודה בארץ, לחריש ולקציר, לאדם ולבהמה, ובעיקר לבהמה, שהיתה זרה להוי הגלוּתי שלהם. ומשראני באותם הימים רוכב ודוהר על סוּסי לפתח ביתנו, ואני גם בחור “משכיל” הנני, יודע דף גמרא ומבין בלשון הקודש ואוהב מחולות חסידים, דבק בי לב הרבי לאהבה, וראשית פרשת האהבה הזאת היתה המשימה ללמד אותו ואת אחוזת חסידיו את אמנות הרכיבה.

ה

היינו שוכרים סוסים אצל מכירי הערבי ויוצאים רכוּבים על גבם לסביבות ירושלים. הרבי בחלוּקו הארוך ואני בבגדי הקצרים בראש, והחסידים בחלוקיהם המוּפשלים ולצדדים ובפיאותיהם הארוכות, שהתנפנפו ברוח – אחרינו. יש שהיינו יוצאים בהשכמה וסופגים אל קרבנו נוף הרים פלאי, רמת שמואל מזה ומוצא וקרית־ענבים מזה. ויש שהיינו יוצאים בשעות אחרי הצהרים ושבים באשמורת הלילה, לזיווֹ של סהר המתרחק לאטו, או לאורה הכוכבי של החשכה, כשסוסינו הדוהרים מקימים רעש בשבילי הכפרים, וערבים עם לפידי אש בידיהם עולים על גגות בתיהם השטוחים, לראות מה קול ההמון העולה לקראתם מן הבקעות. בגינת האכר ברויזה במוצא היינו יושבים באישון לילה להינפש, שותים חלב ומחליפים דברי חלומות בינינו על המושב העתיד לקום, ושבים ועולים על הסוסים, שהיו בוטשים תחתיהם בחשכה מקוצר רוח.

– ואתה מוכן לעלות עמנו על האדמה? – שאלני בליל רכיבה אחת הרבי, כשהוא מפסיק פתאום את השתיקה אשר אהב ומקריב סוסו אל סוסי.

– אני מוכן – עניתי אל תוך הדממה.

– להיות אצלנו מורה ארץ־ישראל לכל דבר, מקרב לבבות לאהבה אותה, מפעיל ידים לעבדה?

– עד כמה שידי מגעת.

– טוב, בשובנוּ הכוֹן ליום העליה.

רכבנו כברת ארץ בשתיקה.

– וגם זאת – החל הרבי מדבר שוב – לשון הקודש שפתך. שפה אחרת לא תדע בכפר שלנו. וכל מי שיהא נזקק לך, יזקק ממילא לעברית שבפיך. כי כפר חסידים עברים, על טהרת לשון הקודש, חפץ אני ליסד בארץ־ישראל.

ו

הרבי וחסידיו נפרדו מביתנו ברוב חיבה וחזרו אל הגולה, כדי להעלות עמם את החסידים המתישבים על האדמה אשר קנו עבורם. וכעבור חדשים מספר, באביב תרפ"ה, קיבלתי מברק מחיפה: ”באנו ועלינו. בוֹא!” ארזתי את צרורי, נסעתי לחיפה, ושם נודע לי, כי כמה ימים לפני כן הגיעו כחמישים משפחות של חסידים והרבי בראשם ועלו מיד על הקרקע, בנקודה אשר קבע הרבי לפי ראות עיניו. הנקודה שנקבעה אז על ידו נמצאה כעשרה קילומטרים דרומה־מערבה מכפר חסידים של היום, על גבעת חרושת הגויים העתיקה, ליד חורבות שיך־אבריק, ממש בשער עמק יזרעאל.

בהגיעי לשם מחיפה, באוטובוס החדש של המושב, שנקנה בו ביום ושהיה מלא עד אפס מקום נשים שחזרו מן “המקוה” שבעיר – נגלה מראה לנגד עיני, אשר לא במהרה ימָחה. פזורים על שטח גדול של הגבעה נמתחו אוהלים רבים, ולפניהם ובתוכם עמדו ועמלו והתרוצצו, הומים ומהמים, רוגשים ונרגשים, חסידים בזקנים ובפיאות נכריות, נערות בלבוש האביב הנכרי ובחורים־חסידים שחורי חלוק וארוכי פיאות מבוקבקות, שהתעופפו מסביב לכיפתם המציצה מבעד לכובע השחור. וילדים, ילדי חמד מאירי עינים, לבושים כגדולים, ”יהודים קטנים" לכל דבר. וטף – טף לרוב.

בחוץ עמדו ארגזים גדולים טעוני חפצים, ליד “חדרים מרוהטים”, תחת כיפת השמים. כי כל משפחה הביאה עמה את רהיטיה מפולין, ומאין מקום להכניסם עמדו הרהיטים בלהט השמש ערוכים מסודרים כ“בבית”.

ועל שולחן ארוך, מחוץ לצריף האוכל המשותף, הבנוי כבר על תלו, עמדו בקבוקי יין כרמל וכל מיני משקאות אחרים בתוך אנדרלמוסיה של כוסות וגביעים מגביעים שונים. כי אותו יום ערב שבת היה, והיה הכל מוכן לקידושו של היום, ולכוס “לחיים” ביד רחבה.

ולעת ערב, עם קבלת השבת בהמון גדול, בתפילות ובמזמורים שבקעו חללו של הצריף ופרצו חוצה מבעד לחלונותיו חסרי השמשות, ואחרי קידוש היום וסעודה חטופה של “בשר ודגים” שהביאו מן העיר, שתו הכל “לחיים”, התחממו ונזדמררו וקפצו מבעד לחלונות ונדחקו מתוך הדלתות, ויצאו במחולות תחת כיפת השמים, מחולות אשר לא ראיתי כדוגמתם בכל ימי הילדות החסידית שלי. הנשים רקדו לחוד, בשולי הגבעה, הזקנות לחוד לפתח האוהלים, הילדים לחוד בכל אשר היו, הטף בזרועות האמהות, מעגל על יד מעגל, מעגל בתוך מעגל, ובאמצע – החסידים המתלקחים והולכים, הנכרכים לפקעות ורוקעים רקיעות מגפים מסומרים. ובלב המעגלים, על השולחן הארוך, העמוס בקבוקים ריקים ומשקשקים, יוצאים בריקוד מצלצל ומתיז ניצוצות ר’ מנדיל אוסטרוביצקי, בעל זקן־המידות שהלבין – מזה, ור’ שלמה פרלמן, כבד הגוף, בהיר הזקן, חם הלבב וקצר הנשימה – מזה. כל אחד מהם עיניו אל גבוה, אל כוכבי השמים אשר ממעל, או אל השמש הצורבת הקופחת על ראשם. כי בלילה רקדו ולמחרתו ביום רקדו ובמוצאי שבת רקדו ובאשמורת הבוקר של היום הראשון עדיין נשטפו במחול. ”עם ישראל חי, עם ישראל חי!” ”עמך ישראל יבנה, ארץ־ישראל תיבנה!” ”יבנה המקדש, יבנה המקדש, עי – יר צי – יון – צי – יון תימלא!”

בנהלל הרחוקה, שהיתה אז צעירה לימים אף היא, שמעו את הקולות וראו את האורות ובאו ברגל מהלך שעות, כדי להצטרף ללהט המחול. האהלי הבדואים שעל הגבעות מסביב הוצתו לפידים והועלו מדורות, וכעין הד ומענה בקעו והגיעו משם קולות עמומים ודחוסים של זמרה מונוטונית וטפיחת רגלים ב“דָבּקה”. בקצה הגבעה, עייפים מן המחול, ישבו זקנים מופלגים והביטו נכחם כשעיניהם זולגות דמעות, דמעות סתם, ללא פירוש וללא עד רואה.

ז

וביום הראשון, כתום אחרית המחולות, החלה העבודה. ”עבודה" – מלה זו צלצול מיוחד, הדר־קדומים היה לה בלבו של כל חסיד בגולה. ביום הכיפורים, בעיבורו של יום, כשהקהל סיים את תפילת “מוסף” בלחש ו“בעל־התפילה” פתח ברטט ובזיע בקטעים הראשונים של התפילה בקול, הושלך פתאום הס בבית התפילה הצפוף, ורעד עבר בין הטליתות של המתפללים הכפופים על מחזוריהם. הכוהנים היו אצים ומחליקים בגרביהם הלבנים בלבד, והיו ניגשים אל כותל המזרח, כשפניהם מופנים אל הקהל ועטרות טליתותיהם מכסות עליהם כליל. נרות השעוה הדולקים לאור היום השמיעו בכל פעם איזו איושת רתיחה, מדי נשור טיפה של שעוה ומדי נפלה אל מקידות המים שמתחתיהם. מעזרת הנשים הגיעה בכיה חרישית, כהמית גלים מסוערים, ורק עתה פתח בעל־התפילה באימה וביראה ב“עבודה”, הלא היא פרשת עבודתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, בזמן שבית המקדש היה קיים. בשפה פשוטה ונשגבה כאחד, דבר דבר לפרטיו, תוארה כל אותה עבודת־היום, רחיצת הגוף והחלפת הבגדים, ההשבעה והפרישה בדמעות ושילוח השעיר המשתלח, שחיטת הפרים והזאת הדם, ואחריה הכניסה לפני ולפנים אל קודש הקדשים. ועתה הנה נשמעה גם תפילת היחיד של הכוהן הגדול, כשהוא ניצב יחידי אל מול ארון הכרובים, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. “והכוהנים והעם, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא, מפורש יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ומודים”… מלים פשוטות, עבודה פשוטה, בשר ודם פשוט, אך הכל הרגישו בהתפללם, כי היו ימים ואותה עבודה פשוטה עבודת קודש היתה, ולמען ישראל נעשתה עבודת הקודש הזאת, ולמען השדה והכרם, ולמען הבּעיר ולמען האדם, למען כל האדם כולו.

“אבל עוונות אבותינו החריבו נָוֶה” – היה בוקע פתאום קולו, קול נכאים של בעל־התפילה, כסיכום וכסיום נוּגה של ״העבודה״. חבל־חבל. ועתה אין לנו "לא כוהן ולא דביר, לא ירושלים ולא יער הלבנון, לא מקדש ולא “עבודה”. לא כלום. לא כלום. לא כלום… אנחה גדולה וחרישית היתה תלויה אותה שעה בחללו של בית התפילה בגולה…

ועכשיו שזכו החסידים הללו ועמדו שוב על אדמתם, וניגשו להקים בעבודת כפיהם את הכפר שלהם בארץ־ישראל, כשהכרמל העתיק מסתכל בהם באהבה, והים הקדום מבהיק לעיניהם מרחוק, דמתה להם אותה גישה לעבודה – שהוכרז עליה בלשון הקודש ושהחלה בתכונה רבתי – כהחזרת עטרה ליושנה, כהמשך במקום שהפסיקו, כגשת כוהן גדול ביום הכיפורים לעשות שליחותם של ישראל, ש“זה פורש ובוכה, והללו פורשים ובוכים” ו“השם הנכבד והנורא” צופה ומביט עליהם בכל אשר יפנו.

כך פירש לפני את היציאה לעבודה בעל־התפילה הזקן, העליז והלוהט, מחסידי קוז’יניץ, שהצטרף זמן־מה לאחר מכן אל רבו הצעיר והאצילי, בעלותו מן הגולה ובהקימו אף הוא בקרבת מקום נקודת חסידים שניה, בשם “עבודת ישראל”, שנתחברה לבסוף את “נחלת יעקב” והיו שתיהן יחדיו ל“כפר חסידים” של היום.

פלוגות־פלוגות יצאו לעבודה. לבושי מכנסי בד וכתנות בד, ועליהן “טליתות קטנות” רחבות ושופעות, שטפחו בציציותיהן על חמוקי המגפים. הזקנים והפיאות פרועים ומתבדרים ברוח הקיץ הלוהט, וכיפה שחורה או לבנה, או “כפיה” של ערבים, מכסה את הראש.

מי שיצאו לחריש. צמדי פרדות מושכות במחרשות ואבות ובנים הולכים אחריהן בדחילו ורחימו, והרי הם פוסעים בתלם, כאותו איכר שעה שנתאבל על חורבן בית המקדש, וניגש אליו המבשר ואמר לו: "אסוֹר מחרשתך, כי ברגע זה נולד המשיח!”

מי שיצאו לשריפת הקוצים השדות הישימון, כשענני אש מתנשאים מסביב להם, והמה כעומדים על המזבח, להרים את הדשן.

מי שחפרו גומות ובורות לנטיעות, וכל נטע ונטע שבידיהם כפרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. והמים שהם שופכים על השתילים הרכים, כאותם המים שהיה המלך המשוח יוצקם לעיני כל ישראל, בשמחת בית השואבה, בזמן שבית המקדש היה קיים.

מי שהקימו צריפים על הגבעה בהלמות עמלים. המסמרים בפה הקמוץ והפטישים בידים שהופשלו שרווליהן וציציות ה“טלית קטן” מתפרחות ממעל להם. והם עומדים על כסאות מרופדים שהביאו “מהתם” ומחברים קורות ומרישים, כאשר יחברו הלוחות והקרשים בסוכה של מצוה, הנבנית במוצאי יום הכפורים, כשעדיין הנפש הומיה מניגונים של נעילה.

ונשים עומדות ומתעסקות בצריף המטבח הגדול ובצריף האוכל הגדול המחובר אליו, שחלונותיו מחוסרי המסגרות והשמשות קרועים אל המרחב. מבשלות הן, ואופות הן, ועורכות הן את השולחן הארוך כבערבי פסחים, שעה שמשפחות רבות מזומנות לבוא ולהסב אל “הסדר” של “הרבי” הגדול, ומאולם בית הכנסת כבר נישאות ברכות החג…

כי על כן מתי היו יהודים אלה, חנוונים, רוכלים, כלי קודש, חובשי ספסל בית המדרש, נעים ונדים, מנושלים מכל נחלה ומנותקים מאם־אדמה – מתי היו זוכים להתעסק בעבודת כפים בגולה? בערבי שבתות ומועדים, בהתקנת הדגים לסעודה של מצוה, בכיבוד הבית לחג הפסח, באפית המצות, בקישוט הירק לשבועות, ובבנין הסוכה לסוכות, או בהקמת אפריון לחופה, לשמח חתן וכלה. ועכשיו שזכו ועלו על האדמה שכולה קודש, ועכשיו שנתעסקו בעבודה שכולה של מצוה, מצות ישוב ארץ־ישראל, נהפכו להם כל הימים ל“ימים טובים”, לערבי־שבתות ולערבי־מועדים ולימי כלולות בין ישראל וארצו, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, והזמר והמחול חולשים על הכל.

ובאמת אמור: נס נעשה להם בעלייתם, שנפל פחד על הבדואים והשודדים הידועים, יושבי האוהלים והמערות שבהרים ובגיאיות שבסביבה, ולא נגעו בהם לרעה. כי על כן לא יכלו הללו לתאר לעצמם עליה המונית כזאת בלי נשק וגינוני צבאיות, והיו אגדות מתהלכות ביניהם על כלי המלחמה המרובים שהביאו החסידים עמם, על ששים גבורים סביב להם ועל אנשי מעשה מזוינים מכף רגל ועד ראש ההולכים בראש צבאותיהם. ומרוב פחד באו לידי יראת הכבוד, ומכלל יראת הכבוד באו לידי אהבה. והיתה אהבה ואחוה וריעות שרויה בימים ההם בין החסידים העולים ובין שכניהם הבדואים שבכל הסביבה.

ח

תינוקות של בית רבן מאירי עינים. ילדי ישראל פליטי הגלויות. שתילים מוצלים מאש. ראיתים בבואם חדשים מן הגולה, ובהיקלטם רעננים באדמת המכורה. חשתי נשמת אפם הצעירה באויר החפשי. חזיתי בחיותם וחיתה נפשי בגללם.

תחילה הייתה מורה הבנות בלבד. גוזלות רכות ונערות שהגיעו לפרקן, הכל נצטרפו לכיתה אחת. עם בוקר כהנץ החמה היינו יוצאים מגבעת מגורינו אל החורשות העתיקות שבמורדות ההרים, אל השדות ואל המרחבים, כדי לקרוא כל דבר בשמו העברי. והכל נתגלה לנו התגלות של בראשית, הכל נתודע אלינו התוַדעוּת מקדמת דנא עם נתינת שמו. הכלנית והרקפת, הפרג והנורית ודם המכבים, האלה והאלון אשר בשלכת, הארז והשקמה וערבי הנחל. והתנ"ך התחיל חי בקרבנו: מלחמת סיסרא וברק על גדות הקישון שבמימיו היינו דורכים, שאול ויהונתן בהרי הגלבוע הנשקפים ממולנו. בעלת האוב מעין דור בכפר האפל הנדבק לצלע ההר. אליהו בהר הכרמל המולך בכובד רכסיו על חיינו. “כי גדול יום יזרעאל” – בעמק הנפרש לרגלינו כשטיח מגוון.

משנצטרפו אלינו גם הנערים – אשר שלושה מורים ידידים לימדום משך חדשים אחדים לחוד – החלו החיים הממשיים מתעוררים ופורצים אל תוך עולם האגדה שלנו. כיצד היו נערי פרברים חיורים אלה מתנפלים בצמאון אל חיק הטבע הקדמון. כיצד היו דוהרים על סוסים ללא אוכף ועל פרדות פרא, שעה שהיו מפסיקים עבודתם בשדה ובאים ללמוד לשון הקודש מפינו. כיצד היו מטפסים על העצים כסנאים, קופצים ועוברים את הקישון בשחיה כצלופחים, מדלגים על הסלעים כאיילות שלוחות. כיצד היו תופסים נחש ארסי במרוצתו, כשידיהם חונקות את גרונו, ולשונו לשון אפעה מפעפעת לקראתם בחמת שולל.

כי בית ספר לא היה לנו בחדשים הראשונים, והאדמה הרחבה שימשה לנו מקום לימודים וכיפת הרקיע גג לראשינו. ופעמים שהיינו יושבים לפוש תחת אלה עתיקה, אשר עליה המרשרשים כיסו עלינו כליל. והיתה אז השיחה בינינו כשיחת עשבים ואילנות בימי שלמה, והשתיקה שבינתיים הכילה בקרבה ניגון אין מלים אשר המה הלב לקראתו. הלא הוא מזמור שיר לאם־אדמה, “כי שבו בנים לגבולם”.

ט

היו גם “דמויות מבחוץ” בין קהל החסידים הרב, אנשים שנצטרפו אליהם, אם מלהט החזון ש“גייר” אותם, אם מחמת מקצועם שהיה דרוש, ושנהפך להם אף הוא לחזון כאן, באוירת ההתלהבות המשכרת.

“יעקב הנגר”. איש כביר, בעל כובע שוליים כביר ומגפים כבירים. ובת־צחוק היתה לו של ילד תמים, ודיבור לו – רק דברים אחדים, באידיש “גיורית”, הן – הן ולאו – לאו. ועושה הוא את מלאכתו בבנין הצריפים הציבוריים וריהוטם בצנעה ובנאמנות וביכולת מפליאה. נגר אמן. ולמה נקלע לכאן? אין איש יודע. רישומו כממוצא רוסי, ואולם ידוע שאת מיטב שנותיו הוציא אי־שם במכסיקו, ועבר עגום מאחוריו. אך בפניו הרחבים, מגודלי הסופות וחרושי הנדודים, אין שום סימן לעגמימות. עובד הוא ועובד ועובד, ומספיק רק לארוחת היום, לחם ומלח וזיתים, שהוא אוכלם בעיון ובניחות. בשבת הוא יוצא לטיול של מרחב במגפים מצוחצחים, בכובע רחב השוליים ובחולצת בד לבנה, מרוקמת קוי אודם בחזה. וכלבו הגדול רץ לפניו.

שרייבמן הנגר אף הוא. צעיר חיור, בעל בלורית שחורה עם יפה־עינים. מי שהיה עורך־דין בחוץ־לארץ, והחליף את המקצוע למען העליה ונעשה לבסוף חקלאי כמו האחרים. נואם הוא בשבתות נאומים ציוניים חוצבי להבות אש בפני קהל החסידים שאינם רגילים בכך, ובחול הוא טובל בים של זיעה, כורע תחת משא העבודה שאיננה לפי כוחותיו. אשתו העדינה והמעונגה פסנתר לה בצריף. אבל היא נעשית מיום אל יום עדינה יותר, ולנגינה בפסנתר אינה מגיעה. היא מיניקה תינוק ומאכילה תינוקת גדולה יותר. היא מגדלת אח קטן שלה, לוניה, שבא מרוסיה הסוביטית ואינו מבין בלשון, ואינו יודע בכלל מה נעשה פה. היא מבשלת וכובסת ועוזרת גם בעבודת הנגרות. היא נעשית רזה יותר ויותר. והיא מתגעגעת יותר ויותר אל הפסנתר העומד לו בפינת הצריף. וידה אינה מגעת לפתוח את מכסהו.

שאול המדריך, ענק, יליד רוסיה, שנתחנך ב“מקוה ישראל”. משכמו ומעלה גבוה מכל גבוה במקום. גלוי פנים ובהיר שער ותמים עינים. אינו יודע ליאות. אינו יודע סבל. תמיד בשדה ובביצה, ובכל מקום אשר יעָשה בו במלאכה. והוא מדבר בצליל ילדותי ממושך, מעט מאד, והמעט הזה בעברית מופגנת.

מוריה הגננת. ילידת מתולה. פרח מן הגליל. פרח ארוך־גבעול. רזה וגבוהה ופניה יפים יופי רך של שלומית, ושערותיה יער עבות. והכל היא תופשת מצד המתיקות של ילדיה, חניכיה בגן. אף החסידים הללו עם הרבי בראשם מה מתוקים הם, אלא שלפעמים כשאינם מספקים רצונה אינם דואגים לצרכי הגן שלה, הרי היא רוגזת עליהם כעל אותם זאטוטים משתובבים, שעה שאינם נשמעים לקול צפור שלה, שאף בגערתו יסתלסל בסלסולי חן.

ואחרונה אחרונה: בלה מירנבורג הרופאה. סיימה רפואה כללית ברוסיה והשתלמה בריפוי עינים בשוייצריה ועלתה משם ישר לנקודה. צעירה עדיין, אך אפה זקוף ופניה הנאים נמרצים, ואינה יודעת פשרה במלאכתה. נקיון. סדר. דיוק. ומי שאינו נכנע עלול לקבל נזיפה בדוֹ העליון. ואם המות לא נכנע, בלה מירנבורג פותחת במלחמה גם עליו. ואף אלה שכבר מתו לא יבהילוה. הרבי עוזר על ידה תמיד, וממלא את כל דרישותיה בשדה ההיגיינה. ועל כן היא שקועה תמיד בהזיות על אצילותו של הרבי. אבל בכל רגע ורגע דופק מישהו על דלת צריפה ומפסיק אותה מהזיותיה, ומשיב אותה לעולם המציאות האכזרית. כי על כן קם בינתיים והיה דבר חדש: סר המות אל כפר חסידים.

י

אכן המות כבר עמד אחר כתלנו. לפתח כל יחוד וכל אהבה גדולה ניצב תמיד המות.

“עליזים־מתרוננים” עלו החסידים על הקרקע. לא שאלו לתנאי שיכון ולא חקרו לחוקות היגיינה. הרבי אמר פה תחנו – ויחנו… אדי הקטב עלו מן הביצות, ולא שמו אל לב. יתושי הקדחת זימזמו בלילות לאזניהם, ושנתם הקצרה, שנת עובד מתוקה, לא הוחרדה בגלל כך. חידקי הטיפוס והדיזנטריה דבקו במים העכורים – מי גבאים שהובלו מרחוק בחביות טחובות – והמה שתו אותם כיין הטוב. "בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים!” וכשהגיע המות מן המארב ויתנפל פתאום על כל בחור וטוב בתוכם, בא הדבר כחתף, לא צפוי ולא מובן, ובעיני הזיה מעורפלות, חסרות דמעה, הסתכלו בו פליאה, וכמו ההולכים אליו לא לעולמים ילכו, וכמו החיים פה עמנו לא בעולם הזה הם חיים.

היתה נערה יושבת אתנו תחת האלה ואומרת שיעורה, ופתאום לשונה משותקת ועיניה יוצאות וראשה נשמט לאחור, ורוח חיים אין בה. אנו נושאים אותה על כפים אל צריף הרופאה, תהלוכה גדולה של ילדים מבוהלים אחרינו, ומשם אנו מחזירים את גופה לקבורה. נער שוכב על העשב, שומע לכאורה את דברי המורה, משתתף לכאורה בשיח ושיג, והנה אנו קמים והוא אינו קם. מנערים אותו ומטלטלים אותו והרי הוא – מת. טרם נתַנו בו עינינו יצאה נשמתו.

ואף “הגדולים” מתים… צעיר מאד הייתי אז, וחיי עמדו בעצם תסיסתם, וחזון העבודה בציון מילא את כל חדרי לבי. ולא הסתפקתי בהוראה בלבד ובשיעורי הערב שהייתי נותן, אלא מרוה הייתי את צמאוני, צמאון דורות למלאכת כפיים, בהפסקות שבין לימודי יום ללימודי ערב ובימי פגרא, ומנוחה רחקה ממני ושינה לא ידעתי כמעט. הייתי יוצא בטרם בוקר עם מיבשי הביצות, חורש בין החורשים וקוצר ומערם עם הקוצרים בשרב הצהרים. והייתי יודע כל אחד בשמו ובמזגו ובעברו, כל יהודי יקר, כל בחור חמד, איש־איש וניגון הוייתו. ועתה הנה ראיתים נופלים לנגד עיני אחד אחד, קורסים תחת משא היסורים, מתפתלים בעוית המכאובים, נשרפים בחומם – ואינם… הרופאה הצעירה, העושה לילות כימים, עוברת בפנים חיורים מחולה לחולה, מתבוננת ומיעצת וקובעת אבחנות: מלריה, דיזנטריה, טיפוס, אנגינה פקטוריס.

מה לבנות היו עתה פני הנערות בלמדן. מה עששות היו עיניהן מבכי. זו – אביה מת עליה הלילה בקדחת. זו – אמה נסתלקה מנשיכת נחש. כי גם חית הארץ שילחה עתה חמת־ארסה במחנה הנדהם. בשבוע אחד נהרגו שני אנשים מבעיטת פרדות… והנערים מתהלכים כמוכי תמהון, כמוכרעי חידה לא ידעו פתרונה. לשעה קלה עוד אפשר להסיח את דעתם. אני שר עמם שירי מרי והוללות. אנו יוצאים במחולות, הנערים והנערות יחדיו, שמחה של שכרון מכוון מלכדת את כולנו. משהו מקשר אותנו בחבלי אהבה מופלאים, לא ידענום עד עתה. אך הנה כבר נשמטת נערה זו מן המעגל, ושפתיה כחולות ועיניה קמות ממכאוב. הנה נער קורס תחתיו, דם שוטף מפיו. הבהילו את הרופאה! הצילוהו כל עוד נפשו בו!

ולמרבית המבוכה לא פסחה השואה גם על המורים והמדריכים. ויש שהילדים נשארים ימים וגם שבועות ללא עצה ותושיה, מופקרים לאסון השוטף. אנו אמנם מבליגים. אנו מושכים שפתינו ואיננו מגלים מכאובים שתקפו עלינו. אין אנו מודדים את החום, וטעם מיוחד לעבודה באש הקדחת. עתים ובדיבורי עם הילדים תחת האלה מתערבת שלא מרצוני הזיית הקדחת, ואנו צוחקים כולנו צחוק נוגה בהיתפשי בקלקלתי. או שאני יוצא אתם פעם לטיול ארוך יותר, והנה אני נופל מתעלף בדרך, והילדים רצים לבדם הביתה, מרחק קילומטרים, כדי להחיש לי עזרה: ואולם אין כל זה מרפה את ידינו. חשים אנו בבהירות חריפה, כי יש שעה לכל אדם, בה הוא נקרא להתרומם על עצמו ולמלא שליחות – ועתה שעתנו זו הגיעה. כפר זה שהעפיל ישר מעיירות הגולה אל אדמת המולדת, אנשים אלה שהלכו בעינים עצומות לקראת חלומם, ישוב חדש זה שלא דאג לשום תנאים סניטריים, לשום סכנה אורבת, אלא האמין אמונה שלמה ותמימה בכוח החזון ובקדושת הארץ – אנו מחוייבים לגמול לו תום לב בתום לב, קדושה בקדושה, מסירות נפש במסירות נפש. איש מאתנו, “הותיקים” בארץ ו“אנשי הצד” שצירפו עצמם מרצונם אל מפעל הכיבוש הזה, אינו נותן שינה לעיניו ומנוח לכף רגליו. את צריף בית הכנסת הגדול הפכה הרופאה לבית חולים, ומאין מיטות די הצורך הושכבו שני חולים על כל מיטה, ואנו מתרוצצים מחולה לחולה, מאכילים, משקים, מרפאים, וגם מובילים לקבורה. אנו קופצים וממלאים כל מקום עבודה שמתפנה. אנו שרים בגרון חנוק ומחוללים ברגלים כושלות לרומם את הרוח הנכאה. ואין אנו נשארים יחידים במאמצינו. לא ידעו עצבות החסידים האמיתיים שבין המתישבים, לא ידעו רפיון רוח. גם בימי פורענות אלה לא נדם הניגון, והריקוד של מצוה לא עמד. הנה זה קם מחליו, וכבר הוא מקבל את שבת מלכתא במקהלות, מרקד על השולחן ומקפץ על רגל אחת למחיאות כפיהם של הנלהבים. הנה ר’ יהודי פלוני קם מן השבעה על מות בתו, עוד דמעתו על לחיו, אך על מעגל ההילולה לא יוַתר.

אבל המות חזק מהם, חזק מכולנו. זעקה של יאוש בדמי הלילה, זעקה של אשה פורצת מן הדלת באימים. אנו נכנסים בבהלה אל הצריף העלוב. על הרצפה שוכב אחד המיוחדים שבמחנה, אחד עמוד של אש, ונשמת חיים אין בקרבו. יודעים אנו שהמחלה מידבקת, ברור לנו שאפסה כל תקוה, אבל אנו נותנים עינינו בשני הפעוטות העומדים מן הצד, כיונים נאלמות, והפחד השחור פוער עיניהם ושיניהם זו לזו נוקשות, ואנו מתחילים לשפשף את גופו של המת, להנשימו נשימה מלאכותית, לנערו, לטלטלו, לבקש אחרי נשמתו שנסתלקה. לשוא. הוא מת… וגם שתי הילדות קמוצות השפתים, שאביהן היה ידידי ואוהבי, ושהוא קרא אותי אל ערש דויין בלילן האחרון, אף הן מתו. כעל כנפי יונה יצאה נשמתן בשעה אחת. בת־שחוק היתה מרחפת על שפתותיהן הקמוצות, כאילו עודן ממשיכות בשיחן אלי.

קציר גדול קצר המות בימים הראשונים ההם.

יא

ויש אשר ניצח המות גם את החזון. בין חמישים המשפחות ברוכות הבנים שעלו על הקרקע לא כולם היו חסידים, לא כולם ברורים, לא כולם מתכוונים לשם יחוד קוּדשיה בריך הוא ושכינתיה בארעא דישראל. היה גם עֵרב רב. היו גם מי שנסחבו עם הזרם, או מי שנתלקחו בהתלהבות לשעתה. היו גם אנשי על תנאי. בימים ובשבועות הראשונים, כשהארץ החדשה היתה עדיין “ארץ זבת חלב ודבש”, כשהיין נשפך כמים והריקודים נמשכו עד אור הבוקר והשמחה הקיפה קטן וגדול – נזדככו אף הם באש־דת האהבה, נשתלהבו גם בהם ניצוצות ישראל סבא, ולא ניכר כמעט כי שונים הם. ואולם משהתחיל הסבל, משנתברר כי אין מים במקום ואנוסים היו לסחוב מים בחביות טעונות על עגלות־פרדות מאגמי הקישון, והמים עכורים ודלוחים וחרקים וזחלים שורצים בהם, והקדחת שורה במחיצתם. משהחלה העבודה הקשה בחמה הקופחת, והיתושים עוקצים בלילה ושוב אינם מניחים לישון, והגוף מעלה פצעים ואבעבועות, והעינים נדלקות, והשרב לוהט, והמאכלים פוחתים, והלחם אינו אפוי כהלכה, והמעיים מתהפכים במכאוביהם; ובעיקר משהחלו המחלות בהמון ולא עבר יום בלי צרה או פגע או מקרה מות חדש – “וילוֹנוּ בני ישראל”, החלו האנשים הללו רוגנים, תחילה באוהליהם ובצריפיהם, איש־איש בחוג משפחתו, ואחר כך כיתות כיתות, כשהם מתאספים אצל ראשי מדברים שלהם. ולבסוף בריש גלי ובראש הומיות, בשעה שיוצאים לעבודה, והם עומדים וצועקים שאינם חפצים בעבודה זו אינם מאמינים בעבודה זו, הנעשית כבעולם התוהו. או בבית הכנסת, כשהם משסעים פתאום את התפילה בטפיחת אגרופים על השולחן, מחרפים ומגדפים וצועקים חמס. או לפני חדרו של הרבע, שהיה חי חיי פרישות ומאמצים, יושב יום ולילה ומחשב חשבונות ומתכן תכניות, ורושם ומוחה, ומצחו מתקמט והולך מיום אל יום, ושפתיו מלבינות והולכות. ולילה אחד אף השליכו אלמונים אבנים אל חדרו של הרבי, ואנוסים היו מקורביו מעתה והלאה להגיף את התריסים בלילות…

והצרה היתה זו, שגם החסידים האמיתיים, גם הבחירים שבמתישבים, דעתם חלשה עליהם ולא ידעו דרך. אמנם הרבי ומקורביו היו אנשים ישרים וכשרים. יתר על כן, השעה הגדולה האצילה עליהם מרוממותה ויש אשר התנשאו למדרגה גבוהה מאד. פעמים שהיה נדמה, כי על ידי אנשים אלה נפתחו שערי הגאולה האמיתית. ההד בעולם היה עצום. בעיני ראיתי מכתב חתום בשבע חותמות, שהגיע מכפר נידח של נוצרים אי־שם בנבכי אמריקה, וכל האיכרים של הכפר חתומים על המכתב, והם שואלים אם אמת נכון הדבר שבא משיחם של ישראל, ואם הרבי הוא המשיח, ואם אמנם כן הוא, מוכנים הם למכור את נחלאותיהם ולעלות כולם לארץ ישראל. בדי עמל עלה בידי לנסח את התשובה יחד עם הרבע. קסם היה שפוך באותם הימים הראשונים על האיש הזה, בעל הפנים הצנומים והמוארכים, שרק הרוחניוּת האצילה עליהם הילה של יופי, בעל העינים הטרוטות והנבונות וזקן הסנטר הבהיר והדליל, שהיה רגיל ללעסו בין שיניו. קסם היה שפוך על כל אנשי הפמליה שלו. ויש שמעינות הקסם נבקעו גם בלבו פנימה, והיה כמחולל נסים בסביבותיו. ואולם עם החולין והדכדוך והבהלה והמות הלך הקסם ופג לאטו, פג מבחוץ. ומה שצר עוד יותר, הלך ונמס גם מבפנים. נתבררו השגיאות שנעשו, בעלותם על הגבעה הזאת, מבלי לברר תחילה אם אמנם זוהי הנקודה המתאימה למגורים. נתבררו השגיאות שנעשו באופן הבניה של המקום, בחוסר הדאגה לשאלות ההיגיינה, בקניית האינבנטר, בכיוון העבודה. מאות הבורות שנחפרו למען הנטיעות נשארו פעורים, בורות, שוּחות ופחתים בעיבורו של הישוב, מפני שהשתילים של עצי הפרי לא נקלטו. הפרות שנקנו בכסף תועפות חלו ומתו. הלולים נהרסו במגיפה. החברים העשירים של האגודה, שנשארו יושבים ברובם בחוץ לארץ ושלחו כל הזמן כספיהם לקופת הבניה שבידי הרבע, מששמעו בשורות איוב מן הנקודה הפסיקו משלוחיהם, ולא עוד אלא היו מי שתבעו את כספם חזרה. ומשלא ניתן להם, כי שוב לא היה כסף בעין והכל התנהל בהקפה, יש שהתחילו תובעים גם בערכאות, ותובעים היו מן האחראי, מן הרבי. והרבי עצמו, מתוך איזה יושר משונה, ויושר טרגי בנסיבות אלה, התחיל דווקא עתה, בשעת המשבר הגדול, כשהאמונה היתה נחוצה להציל, לקומם, לחולל נפלאות – דווקא עתה התחיל לפקפק בעצמו ובכוחותיו ובדרכו כרבי… ותכניות ספרותיות החלו להתרקם בנפשו הנכאה… הוא, שנקרא להיות נביא לעדתו, נתאוה פתאום לכתר סופרים מפוקפק, והיה יושב וכותב לילות שלמים…

באישון לילה הוא בא כמתגנב אל צריפי שבקצה המושב. אני קם ממיטתי ומעלה אור, וקורא את “היצירה” החדשה שבידו, סיפור בשפת אידיש מסוג הסיפורים, שהופיעו בימים ההם בעתונים היומיים של ורשה היהודית.

– רבי וידידי – אני אומר לו – אתה החילות בכתיבת סיפור של ממש, סיפור בחיים, שלעומתו כל הסיפורים שבספרות כאין וכאפס הם. אתה נקראת להיות יותר מסופר. השלך את הדברים האלה לאשפתות. דבר אל בני ישראל ויבנו!

רגע אחד הוא ניבט בי כנפגע. באותם הימים התחלתי אני מדפיס את שירי הראשונים בגליונות הראשונים של “דבר”. האומנם הוא חושדני בקנאת סופרים?.. אך הנה מזדעזע קיר הצריף מחבטה עצומה. אור הפנס מתרעד, הזכוכית נשברת. מישהו השליך אבן בקיר… הרבי יודע למי היתה מכוונת אבן זו, והוא מחויר ונותן עיניו בצפרני ידיו. שתיקתו אומרת לי יותר מכל דיבור. מתחיל אני להבין את הבולמוס הספרותי שאחזו. אך הנה הוא כבר כובש את פניו בכפות ידיו ומתנשא לעולמות העליונים… או אינו והוא בוכה?..

יב

ואחת יצאה מדעתה.

אֲמונה על ספרות פולין, שאת משורריה היא מדקלמת בעל־פה, ספוגה לחלוחית חסידית “שולחנות” של שבת הנמשכים עד אור הבוקר, “תיקוני חצות” שזיעזעו את נפשה, נכנסה בעול המשק עם אמה “הרבנית האלמנה”, שהתנחלה אף היא עם המתישבים בכספי הירושה של בעלה המנוח, הובילה זוג פרדות בחריש, זרעה ושתלה ופתחה תעלות להשקאת הגינה שלפתח צריפן. רגליה היחפות תופחות והולכות בריתמת האדמה, עיניה השמימיות, הסיגליות, נדלקות ביקוד השרב, גופה השופע קורע את חולצת העבודה קרעים־קרעים ושערה החום־כהה מתפרע יותר ויותר. מתהלכת היא בביצות לאור הדמדומים ומדקלמת בקול. כשמוליכים מתים לקבורה היא שרה. והרבה מתים מוליכים לקבורה. למרחוק, לחיפה העיר.

ערב שבת אחת אף אני מוביל מת לקבורה. תינוק מת. יש הכרח לקברו לפני כניסת השבת, שאם לאו יהא מוטל כל השבת כולה בבית הוריו הצעירים, המיואשים. אני פנוי מעבודה, ואני מיטיב לרכב על סוס. ברכיבה מהירה עוד אספיק לעבור את עשרים ושנים הקילומטר לחיפה ולמסרו שם לקבורה. אני רוכב והתינוק המת בידי. ממש כבאותו שיר נודע. אני עובר את בית החרושת “נשר”, כשהוא עובד במלוא הסאן של הסיום. אני דוהר בהתחרות עם רכבת העמק בין השדות. ואולם כשאני מגיע לחיפה שוקעת השמש בים. הנה השבת. הקברנים כבר אינם. בקושי פותחים לי את בית הקברות. בעל המפתח ואנכי “מטהרים” את הגוף הפעוט, קוברים אותו בחפזון. כשאני חוזר בדהרה דולקים כבר נרות השבת בבתי היהודים שבעיר.

במבוא צריפי, ליד הפתח ניצבת היא, בלבלוב טירופה. הילד שאר בשרה היה. היא שרה. היא חפצה לשמוע מפי את פרשת הקבורה. היא יושבת על הרצפה בצריפי ומדקלמת שירי מות וקבורה. בחדרי אין אור. פתאום היא בוכה. היא מתחננת שאדליק את המנורה. בשבת? – לא איכפת! – היא אומרת. אני מדליק ונבהל מפניה המשוקעים בשינה בהקיץ. אך הנה היא מרימה את המנורה ומשליכה אותה מבעד לחלון ומנפצת אותה לרסיסים. הנפט עוד בוער בחוץ. – למי נחוץ אור? – היא צועקת – אלוהים אינו אוהב את עמו. במחשכים הושיבנו… והיא צוחקת צחוק גדול ורצה החוצה, רוץ וצחוק במרחקי הלילה…

ואחר כך באים ימים והערבים מביאים אותה מכפרים רחוקים. יחפה התהלכה ימים ולילות בכבישים, לאורך פסי הרכבת, לכל רוחבו של העמק, בין כפרי הפלחים, בין אוהלי הבדואים. לפעמים היא מובאת פצועה ונגופה, כל עוד נפשה בה… יפה היתה בטירופה, במערומיה המופקרים, בעיניה הסיגליות… מוסרים אותה תמיד להרבי, והוא מוליכה אל אמא שלה, האלמנה־הצדקת. אך עתים היא מתבהרת ובאה אלי. יושבת היא על סף צריפי ושופכת שיח לפני: – אלוהים אינו אוהב את עמו. במחשכים הושיבנו…

יג

לא חסרו גם מעמדות מגוחכים בתוך התוגה. הנסיעה של הנשים אל “המקוה” בחיפה. כולן בשעה ידועה. הכל מתאסף מסביב לאוטובוס של “המקוה” וחברה־לצים אינם טומנים לשונם באפר. הנשים מקושטות “כמו בורשה”, כובע הנוצות, שמלת השיראין. כשהן חוזרות הן מבהיקות ומהבילות עדיין. אשה־אשה יורדת מן האוטו ופורשת אל חדר משכבה.

הפחד מפני הזריקות. הרופאה מכניסה חסיד זקן לחדרה. אומרת לו להפשיל את שרוולו. היא הופכת פניה להרתיח את כלי הזריקה. משהיא נוטלת את המזרק בידיה וניגשת לעשות את הזריקה, שוב אין איש עמה. החסיד הזקן נעלם. ואולם כיצד?.. הרי הדלת לא נפתחה, והחלון סגור. מתבוננת היא כה וכה, והנה כעין מטאטא יוצא דופן מתחת לספת הבדיקות. אוחזת היא במטאטא זה, והרי הן שערות זקנו של החסיד, היוצא עתה אף הוא אחרי זקנו מתחת לספה, אשר שם התחבא מפני הזריקה…

בצריפי יש סדקים בקיר. בבוקר השכם, עם צאת החמה, כבר אורב סימ’לי, הוא שמעונ’לי, בן החמש, הקטן שבחבורת ילדי החסידים, נועץ עיניו הסקרניות, עיני שקדים גדולות, בסדקים אלה ומכריז בקול גדול אל החבריה המתקהלת בחוץ: – דער לעהרוּר פין דיא מיידלוך טיט זיך סוין און די סיאוּך! – (מורה הנערות כבר נועל את נעליו!).

ובאמצע היום, בחמה היוקדת, עומד סימ’לי, דק ומאנפף ומסנסן וחמוץ אף, בעיבורה של חצר המושב העזובה ומשתפך ב“סיר” פוליטי:

"נחום סוקולוב, וייצמן דער פרופיסור,

א יידישע מליכה, ענגלישע פּעס’יר".

(“נחום סוקולוב, ויצמן הפרופיסור, ממלכה יהודית ודרכיות אנגליות”).

ואולם מיד הוא עובר לשיר הדביקות האהוב עליו ביותר, אשר קלט אותו כנראה עוד בורשה הבירה:

“אוי באיאדירה, ס’איז מיר קאלט אין דיא פיס” (“הוי ביאדירה, קר לי ברגלים”) – – –

צעירים אחדים מבקשים ממני שיעור השתלמות פעם אחת בשבוע. בפילוסופיה חמדה נפשם. רוצים הם שאספר להם משהו על שפינוזה. הנני מבטיח לקיים את רצונם, מעיין בספרים, מתכונן.

בשבת, בצריף בית הכנסת, דופק קנאי אחד על השולחן, מפסיק את הקריאה וצועק חמס: – “יידען גוואלד. דער לעהרוּר פון די מיידלוך האלט היינט א דרשה איבער שפּינוזה. ער וועט דערציילען אונזערע יינגע לייט אז דיא וועלט איז א משינ’קה אין אז גאט ברוך הוא איז א שפּרוּנז’ינקה”. – (“יהודים, הצילו! מורה הבנות ידרוש היום על שפּינוֹזה. הוא יספר לצעירינו, כי העולם הוא מכונה, וכי הקדוש ברוך הוא אינו אלא קפיץ קטן”).

אחד מגזע תרשישים, יהודי טהור־עינים, בעל פני יונה צחורים כחלב עם אודם פורח בלחיים, ועטור זקן שחור כעין הלכּה לזוהר, חושש פן יגנבו ממנו בלילה את פרתו, שיא חלומותיו בארץ הקדושה, והרי הוא מעמיד את הפרה כל הלילה ליד חלון צריפו, וקושר אותה אל גופו בחבל מבעד לחלון, שאם יבואו, חס ושלום, בדואים למשוך אותה אחריהם – יתעורר משנתו ויגרשם…

יד

ובאו ימות הגשמים והשטפונות. הננו מנותקים מכל וכל. צריפים מתמוטטים. רהיטים צפים על פני המים. נהרות יוצאים ומפרידים בין צריף לצריף. אין איש יודע מה נעשה בצריף חברו. עם צאת השמש לרגעים מתחילים זריזים לשוט על גבי קרשים, לטפס על סלעים חלקלקים, כשהם כושלים ומועדים וטובעים מלוא רגליהם בבוץ. בחולים שוכבים עזובים לנפשם, איש־איש בצריפו. רק למקרי לידה מביאים את הרופאה רכובה על סוס. רק את המתים מוציאים מצריפיהם לקבורה.

אך ילדים וילדות באים בכל זאת אל צריפי. אנו שרים שירים עבריים חדשים בגשם השוטף, המידפק על גג הפחים הרעוע, החודר מבין הסדקים, ומטפטף כמחטים קרים על צוארינו. פעמים שאנו מעיזים ויוצאים בדלף ובבוץ לחרתיה, לשלוחה הקיצונית של המושב, ומוצאים מחסה בצריף חרב, אשר בעליו, זוג ישישים אמידים, עזבוהו ואינם, מחמת שכל בניהם ובנותיהם, חמישה במספר, מתו כאן לעיניהם בצריף הזה… הגשם נעשה שוטף והביצה מתרחבת, ושוב אין אנו יכולים לחזור הביתה, והננו נשארים כאן ללון. לנים בצוותא, הנערות מן העבר האחד של החדר, והנערים מן העבר השני. הישנים מכסים את הרצפה כולה. אוכל אין. מרתיחים מי גשמים בכלים שמתגוללים במטבח, ושותים תה בספלים המעטים בתורנות. בין הבנות מתגלות מיד בעלות כשרונות מיוחדים לשעת צרה. הללו כאילו נבראו מששת ימי בראשית למסירות הנפש. הן אינן ישנות בלילה, אלא מנקות, מדיחות, ממציאות ומכינות בכל זאת אוכל כלשהו לפי הטף. הן מנחמות את הבוכים ומכסות את אלה שקר להם, אבל האחת ועוד אחת ביניהן כבר רועדות מקדחת. אף אני עצמי קודח. אבל אין אחר במקומי, ואני מוכרח לעמוד על רגלי. ולמה אכחד: היה גם איזה אושר מיוחד וחריף בשלהבת טמירה זו של אהבה ביסורים, שנאצלה מ“צאן קדשים” אלה אשר הופקדו בידי כליל על ידי הוריהם החולים והנדהמים. כשומר משמרת הקודש הרגשתי עצמי באישון לילה, בעלות הנחרה מפיות ילדותם החפה, ובילל הסופה והמטר מבחוץ. ואיש אינו עומד על גבם, מרחקי מרחקים מסביב, אלא אנכי לבדי. והאושר הזה בא כשיקוי בעצמות, עד כי אף המות לא היה בו עוד כדי להבהיל.

טו

שבועות אחדים אחרי עליית חסידים אלה על אדמת “נחלת יעקב”, עלו חסידים אחרים עם רבם הצעיר, מגזע המגיד מקוז’יניץ, על אדמה אחרת, קרובה יותר לחיפה, ויסדו אף הם כפר חדש, שנקרא בשם “עבודת ישראל”, על שם ספרו של המגיד. גם מיסדי הכפר הזה עברו דרך בית סבא ז"ל, וגם אליהם נצטרף אחד מבני משפחתנו כמורה ומדריך, הוא אחי הצעיר יצחק. אחי ואני היינו מבקרים זה את זה בלילות, כשאנו רכובים על סוסים, ומתוך כך עמדתי גם על חבלי לידתה של נקודה זו. מלבד זה היו גם הרבי הצעיר, שנקרא “הנשיא” בפי אנשיו, וגם גיסו שעלה עמו, בן הרבי מגוואדז’יץ, שארי בשר קרובים לנו, זה מצד אמי וזה מצד אבי. אשתו של גיס זה, אחות “הנשיא” היתה “שם־דבר” בגלל יפיה, ואולם עד מהרה נתפרסמה עוד יותר בגלל מומחיותה בחליבת הפרות, בגלל המהירות בה היתה מדהירה זוג פרדות להביא חביות מים מן הקישון, ובגלל חכמת הבניה שגילתה, בהטעינה עגלת חציר על כל גדותיה בשדות השלף שעם הביצה.

גם נקודה זו הוקמה באותן הנסיבות ועברה אותם מדורי היסורים, כאחותה הבכירה ממנה, אלא שהחומר האנושי היה כאן שונה במקצת. מצד אחד נמצאו ביניהם כמה ציונים “משכילים” וכמעט “חפשים”, שהצטרפותם ל“נשיא” ולחסידיו היה בה יותר משום גילוי של יפי־רוח חלוצי, מאשר משום גרירות חסידית. ומצד שני היו ברובם אנשי עבודה אמיתיים עוד מן הגולה, יהודים בריאים בגוף, טובים בלב ותמימים ברוח, רחבי כתפים ועזי־זרועות, אנשי־קרקע ונפחים ונגרים ובעלי מלאכה אחרים מעיירות הספר ומחסידי קוז’יניץ המצוינים בשיעור קומה שלהם, אשר עוד בגולה בכופפם פסי ברזל בחתונות שבבית רבם, היו מפגינים בכך משהו מעיקבתא דמשיחא, ואשר הפרדות הארצישראליות נכנעו מיד לנחת זרועם ברזל. את המחלות נשאו תחילה כשאת זבובים עוקצים, שיש בהם אמנם מן ההטרדה, אבל אין בהם כדי להוציא אותם מסדר עבודתם. לוהטים מחום הקדחת ודלוקי עינים, ופעמים אף שותתי דם ומוגלה מפצעים משונים, היו יוצאים בוקר בוקר לעבודת היום, כשה“חזן” שלהם העליז, יהודי כסף־חי, היה מצית את גרונותיהם בזמירות עליצות, ריקודיות “וביום, וביום, וביום – וביום, וביום, וביום השבת שני כבשים בני שנה, בני שנה תמימים”. ורודפי תפנוקים לא היו מעודם. ואולם מקרי המות הפתאומיים החרידו ענקים בוטחים באדמה אלה עוד יותר מאשר את “הערטילאין” שבין החסידים האחרים. ריבונו של עולם, ובכן מתים באמת מ“הבלים” אלה? אימה שלא הוגדרה נלוותה מעתה עם בטחונם המוצק שכוחה של עבודת הכפים.

אחד מהם, זקן שעיר וגרום, שדיבורו לא היה אלא נהם כבד־הגיים, בעל בנים ונכדים פלודי גוף ואמיצי לבב, שהיו כולם יחד עובדים נאמנים עוד באחוזה של אבות “הנשיא” בקוז’יניץ, לא יכול שאת את יסורי הקדחת והפצעים האוכלים את בשרו, שעה שהוא רואה מימינו ומשמאלו קרובים ושארי בשר נופלים ולא קמים, כאלונים גדועים, מתיגרת היד הנעלמה, ועל אחת כמה וכמה שלא יכול לראות בצערו של “הנשיא” ושל אחיותיו העדינות, נצרי בית הרבי שלו, אשר הוא עוד נשאם על כפים, וכאן נתנסו בכל הנסיונות ועברו כל מדורות היסורים ממש כבני ביתו שלו “הפשוטים”. אוי לעינים שכך רואות! יום אחד לוהט בשרב לבש בגדי יום טוב, שטריימל וקיטל וטלית, ירד בחשאי אל הקישון, מקום שהוא עמוק ביותר, וטיבע עצמו במימיו. משביקשוהו ומשוהו מן המים, היה עוד מעוטף בטליתו וקופסת הטבק של בית הרביים מקוז’יניץ נמצאה לחוצה בין אצבעותיו.

טז

אנחנו שהיינו מוגבלים במקום ובזמן, ראינו רק את נצחונו של המות. נתחים־נתחים גזרה מאכלתו מן הגוף החי של הישוב המתהוה, ומיום ליום גדלה החרדה לקיומו. היו כבר מי שארזו את חפציהם ונעלמו באישון לילה עם כבודה וטף, בדרך השיבה אל הגולה. בבוקר עמד צריפם הריק כפצע פתוח בלב הנקודה. היו מי ששוב לא יצאו לעבודה. ישבו עם נשיהם וטפיהם ישיבת אבלים ואכלו מן הטמון, שהביאו עמם והצליחו לשמרו עד היום ההוא. כמה מן הלמדנים חזרו אל “בית המדרש”, סילסלו בניגון הגמרא כל היום וכל הלילה, ומשלא היה להם מה לאכול לא אכלו. מן הגולה החלה מגיעה זעקת הקרובים והנותרים, לאמור: “למה תמותו במדבר הזה? שובו אל המקום אשר יצאתם ממנו”… קמו מומחים מיוחדים, שנשבעו והוכיחו שחור על גבי לבן, כי אם לא יעזבו המתישבים את המקום, ימותו כולם עד אחד. והסטטיסטיקה של המות סייעה בידם והקלה עליהם את החישובים.

ואולם במסתרים ובאין יודעים נלחמו החיים את מלחמתם העקשנית, כי על כן החיים ולא המות הם שהביאו נידחי ישראל אלה מעיירות הגולה ומכפרי הנכר להתיכם יחד וללכדם לגוש אחד על האדמה אשר לוקחו ממנה, ואשר דמם שיוע אליה מכל דרכי הנדודים. עוד המות קוצר את קצירו ביד רמה, והנה יצא דור חדש מחיתוליו, נערי גלות דלולי פנים ורחופי עצמות, ניערו מעליהם עובש גיטאות וטחב מרתפים ונעשו בִּן שנה־שנתים לבחורים זקופים ותקיפים, שׂשׂים לעמל ובזים לכפן, שהובילו יחד עם אבותיהם הישישים והתשושים קציר אחר מן השדות שנחרשו ונזרעו אף על פי כן, קציר דגן וקציר שחת, תירס ובקיה. והנערות עם אמותיהן אשר המות פסח עליהן, תלשו מן הגינות, אשר גידלו בעצבונן, ירק לתפארת, יבול רב, גזר וסלק וכרוב וכרובית, צנון ובצל, פולים ואפונה. מתהלוכות הלויות חזרו הבחורים לניר ניר, מערש דוי קמו הנערות אל החליבה ברפתות. בפרות שנותרו מן המגיפות מצאו מרעה טוב דוקא באדמת הביצות. הלולים החלו מתמלאים עופות חדשים שקירקרו למרחוק את קרקור האביב. השכול האכזרי חישל רצונות של ברזל, אבדן כל משען ומשענת חולל פלאים בגוף המעורער. החיים והמות נפגשו פנים אל פנים, והאדמה הברוכה היתה עם החיים.

בד בבד עם המלחמה בחוץ נלחמו החיים על נפשם גם בפנים, במצפונם של הרביים המיסדים, שהביאו את האנשים הלום. לא מְרַדְפֵי הרפתקאות היו אלה, לא שֵׁם ביקשו לעשות להם בגבורים. קול אמר להם לעלות – ועלו. ועכשיו שראו כי לא בהם בחר הקול הזה לסיים שליחותו, היו להם אמנם רגעים של חולשת הדעת ונפילת הרוחין, אבל האזהרה הגדולה שכתב המות על כותלם, החרדה האמיתית למפעל ולאדם שבו, הכריעו לבסוף את הכף, והם עשו עצמם אסקופה הנדרסת למפעלם, דרך לעבור גאולים. ביד כהה וברוח נכאה הידפקו על דלתות המוסדות הציוניים מלומדי הנסיון בהתישבות, ומסרו לידם ולפיקוחם את שני הכפרים, כשהם עצמם נדחקים הצדה, שלא להיות למפגע לסדר החדש. והמוסדות הציוניים הכירו בכל כובד האחריות שהוטלה עליהם, ונרתמו בעול ההצלה במיטב הונם ואונם. אלה מן המתישבים שנתיאשו, או שמשפחותיהם דללו מחמת המות האכזרי, קיבלו את כספם חזרה ועזבו. והנותרים החלו הכל מחדש, בכוחות חדשים ובהתלהבות חדשה. שתי הנקודות – “נחלת יעקב” ו“עבודת ישראל” – עברו מן הגבעות שנבנו עליהן תחילה ללא תכנית, והוקמו בהדרכת מומחים כ“כפר חסידים” אחיד, במקום שהוא עובד היום, כשמונה קילומטר קרוב יותר לחיפה. פלוגה של “הפועל המזרחי” שצורפה אל הכפר הביאה כוחות חדשים ורעננים לעיצוב דמותו העברית־הארצישראלית של הכפר. מן הישובים השכנים והותיקים נקשרו קשרים, הגיעו יועצים, עוזרים, מדריכים. החלה עבודה אנטי־מלרית כבירה. תכנית חדשה של ניקוז ביצות הקישון הפכה שממות מות לשדות אשר בירכם ה’. הוקמו בנינים של קיימא, רפתות של בטון, בתים ציבוריים מרוּוחים ובית כנסת נאה. הועמקו השרשים וחוזקו היסודות וזהב החלומות הוּמר בברזל של מציאות.

יז

עמדתי על גשר הקישון ונסתכלתי בכפר שמנגד. רחב הלב למראה. בתים של חן יהודי בתוך ירק רענן של ארץ ישראל. שדות בור משני עברי הנהר. חורש מצל בהרים שבקצה. המולת ילדים עולה מן החורש. ילדי איכרים חסידים. ילדים בחיק הטבע והחירות. פרש הבעל־שם־טוב את טליתו על נצרי־טיפוחיו ונטעם איתנים בארץ האבות.

והנה שתי דמויות מתקרבות בנתיבה היורדת מן הכפר. דמות סגופה, כפופה לפנים, וכמו מחפשת אבידה על האדמה. הרבי מיבּלוֹנה. ודמות זקופה, צעירה להפליא, בעלת עינים כחולות וחולמות וזקן שחום על פנים שזופים. הרבי מקוז’יניץ. כל אחד מהם נשא מזוָדה בידו וכאילו הלך בפני עצמו, לא דיברו דבר ביניהם.

ידעתי לאן הלכו עתה. משנמסרו על ידיהם הכפרים לפיקוח המוסדות, ונעשו למושב עובדים אחד, בהדרכת מומחים מיוחדים, שוב לא היה מקום ל“רביים” מחוסרי הנסיון, שכשלונם המעשי לא ניתן להימחות. אחרי חדשים אחדים של חיבוטים ולבטים לבשו שחורים והלכו אל האפלה, להיעלם אי־שם בין כל האלמונים בישראל. זאת היתה דרכם האחרונה מן הכפר שיסדו…

תחילה ביקשתי להתחמק. לבי לא עמד בי לראותם עוברים על ידי בדרך אשר לא ישובו בה. ואולם שוב לא היה סיפק בידי ללכת. כמו על מנת לעצור בעדי, החלו מחישים צעדיהם וקרבו אלי.

בלא אומר ודברים לחצו את ידי. בלא אומר ודברים המשיכו בדרכם. הרבי מיבּלוֹנה כאילו נזקפה קומתו לקראת השמש השוקעת על רכסי הכרמל. והרבי מקוז’יניץ צופה היה בעינים מופנות פנימה. ודמעות עמדו בריסי העינים של שניהם. ההיו אלה דמעות גיל על כי חלומם המופלא לא עלה בתוהו? או אינוֹ, ומשהו נשבר בלבם לעולמים?

חלילה!

“אשרי הזורעים ואינם קוצרים”.