מִנְחָה שְׁלוּחָה

המחברת הזאת לאבי היקר מחמד נפשׁי,

הר“ר חיים חייקיל לערנער נ”י

מאת בנו מוקירו כערכו

המחבר.

מי כעם הכוזרים גוי אחד בארץ אשׁר ימשׁוךְ עליו כעת את עין סופרי דברי הימים ואשר על קורותיו הראשׁונות, מקורו וזמן מחצבתו פרושׁה תעלומה, עד כי בצדק נוכל להגיד‏ כי עוד לא הצליח אחד החוקרים להסיר את המסכה הנסוכה עליהן ולחזק השׁערותיו במופתים נאמנים. בימים האחרונים נשאו ונתנו הסופרים ביחוד על דבר הכוזרים, יען כי רבים מהם התעוררו אז לחקור ולדרושׁ על אדות קורות היהודים ברוסיא ויראו לדעת כי התיחסות ‏ גדולה – בין הכוזרים והיהודים אשׁר אחזו לראשונה בארץ. והנה אף כי מצער הם האמצעים אשׁר על ידם נוכל לחרוץ משׁפט נכון על קורות הכוזרים מאז היותם לגוי עדי אבד זכרם מני אדמות, בכל זאת גם הידיעות המעטות האלה שנשארו לנו מעידות עד למדי כי הכוזרים היו גוי רב ועצום וכי שגו ברואה החכמים אשׁר גלו את דעתם, לפני שׁלשׁים שׁנה, כי כל הידיעות אשׁר יביאו לנו דברי הימים מהגוי הלזה כוזבות הנה וכי לא נמצאו כוזרים מעולם; ולפלא בעינינו איךְ לא שׂמו לב לשני המכתבים הנודעים של המלךְ יוסף הכוזרי ור' חסדאי, אשׁר כבר הסכימו חוקרי זמננו כי כנים המה ואין לחשׁושׁ בזה מאומה. לזאת חשׁבנו לחובה עלינו להוציא את כל היריעות הנמצאות מהענין הזה בספרי החכמים גראֶץ, כרמולי ודומיהן, ולתת מאמרנו זה לפני אחינו בתקותנו כי ינעם להם לקרות את קורות הכוזרים, אשר עוד לא נִדבר מהם כראוי בספרות העברית. ועינינו תלויות על חוקרי דורנו זה, אשר אחדים מהם הקדישׁו כחותיהם לחקירות ודרישׁות מדברי הימים ליהודי רוסיא¹, כי יתאמצו למצוא פשׁר דבר לכל הספיקות ‏ הנפגשׁות בין הידיעות האלה שהשׁתמשׁנו בהן, ויגלו לנו חדשׁות ונצורות!

סופרי הערביים קוראים לעם הכוזרים בשׁם האזאר. הכוזרים שכנו לחוף ים הקאספי, אשׁר נקרא בימים ההם על שׁמם ים הכוזרי, ויטו אהליהם גם על שפת הנהר הגדול וואָלגאַ שהיה נודע אצלם בשׁם אִיטִיל או אַטִיל, ותהי ממשׁלתם מקצה הגבול אשׁר בין איירופא ואזיא עד סביבות העיר אסטראהאן, במקום מושׁב כעת עמי הַקַלְמִיקִים. את המלךְ אשׁר בחרו מקרבם קראו בשׁם חאהאן ובפקודתו ערכו קרבות את כל העמים מסביב, עד אשׁר נפל פחדם עליהם, ובכל המקומות אשׁר דבר הכוזרים מגיע – אבל גדול ליושביהם ואימתם בעתתם. אז אחזה גם חיל ורעדה יושׁבי פרס ואחד ממלכיה בקשׁ תחבולות ויצו לבנות חומה גדולה ובצורה המקפת את כל העיר, ובזה חשׁב להסתר מזעם הגוי הנורא בקומו לערוץ ארץ. אךְ המבצר החזק הזה לא יכל לעצור בעד רוח הכוזרים ‏ אשר שאפו לטרף, ולא ארכו הימים ויצורו על ארץ פרס ויכבשׁוה. אחרי כן העפילו ‏ גם לעלות על הרי הקויקאז ויתנפלו על יושבי ארמני"ה, וגם חצי־האי קרים נפל להם לחבל, מני אז קראו לו בשׁם כוזריא, אז יצא שׁמם לתהלה בארץ וכל מלכי יון הובילו להם שׁי ויקריבו להם אשׁכר למצוא חן בעיניהם; הבולגארים ויתר שׁכניהם הגוים הקטנים היו עבדים להכוזרים וישׂאו את עולם הקשׁה על צוארם, וגם הרוססים אשׁר ישׁבו אז בעיר קיעב על נהר דניעפר שׁלמו להם מס, כמו שׁנזכר אצל הסופר הקדמון נסתור. בלתי הערביים עם קשׁה עורף – לא חפצו להכנע תחת ממשׁלתם ויתגרו בהם עוד קרב, ועל כן הראום הכוזרים את ידם החזקה עד כי רבים חללים נפלו על שׂדה המלחמה ואת מבחר גבוריהם הוציאו להריגה.

אולם לא כל העם היו מלומדי מלחמה ובחרבם הורישׁו את שכניהם להתנחל עלי אדמתם: רבים מהם בחרו להם נאות שָׂדַי ובשׁלוה והשקט עבדו את אדמתם וישׂבעו לחם. על שׂפתי הנחלים נטו אהליהם וימלאו אסמיהם ברכה,‏ שׁם נהלו את עדרי צאנם על מי מנוחות וממשׁמני הארץ דשׁנו נפשׁם לרויה. רק ארמון המלךְ היה בנוי לתלפיות לחוף הנהר וואָלגאַ. כל החקים והמשׁפטים שׂם לפניהם החאהאן, אשׁר חשׁבוהו כאחד מבני אֵלִים, ולכן כל אשׁר יצא מפיו כמצות ה' שׁמרו לעשׂות. כאשׁר חרץ לפעמים המלךְ משפט מות על אחד העם, אז ידע הנאשׁם כי מאת ה' יצא הדבר ויקבל את ענשו באהבה ובלב טהור הצדיק את הדין; ויראת החאהאן גדלה אצלם כל כךְ, עד שׁלא פעם אחת אבד הָעַוָל את עצמו לדעת בטרם עוד השׁיבו לו גמולו בראשׁו. למען הגדיל ביותר קדושׁת החאהאן לא נתנו לעם להגיש את דברי משׁפטם אליו,‏ ויעשׂו את המשׁנה למלךְ לשׁופט בשׁער, ובידו נתּנה העוז והמשׂרה לשׁפוט בין גבר לעמיתו ועל כל דברי ריבות אשׁר ישׁמע בשׁעריהם ואותו קראו בתואר הכבוד פעה. על פי האופנים האלה נהגו המושׁלים הכוזרים וירדו בעם; המלךְ היה שׁליט בכל ומבלעדו לא יכל אישׁ להרים יד או רגל. אךְ ברבות הימים השׁליכו החאהאנים את הנהגת המדינה אחרי גֵוָם והממשׁלה נתּנה על ידי השרים והיועצים אשר עשו כאות נפשׁם באין מפריע, ובעת אשׁר המון העם הביט על המלךְ כעל מלאךְ ה' הלךְ איש אלהים זה בשׂרירות לבו ויעשׂ המזמתה הרבה, לנשׁים נתן חילו ומבחר יעלות החן אסף ההרמונה,– והכוזרים אשׁר הלכו בחשׁךְ לא ידעו מתועבותיו אלה ולא התבוננו. הכוזרים כשׁכניהם הבולגארים והרוססים עשׂו להם אלהי מסכה, לו השׁתחוו ויסגדו ויאמינו כי הוא העושׂה נפלאות לבדו ומאל עליון לא ידעו עד מה. כאשׁר החלוּ כנעני הארץ מהערביים והיונים לבוא לעיר המלוכה באלאנגאר ולהחליף את סחורתם שהביאו אתם בעורות חיות יִקְרוֹת־הערךְ, אז נודעה להם מציאת דת מחמד ואמונת הנוצרים.‏ לאחר זמן מועט באו גם עברים לארצם, המה פליטי יון אשר נמלטו על נפשׁם מחמת המלךְ לעא כי קשׁתה בשנת 723², ועל‏ ידי היהודים האלה למדו הכוזרים לדעת את רוח עם עבר וחוקי דת‏ משה. לא ארכו הימים וחריצות היהודים עמדה להם לכרות ברית אהבה עם יושׁבי הארץ, סוחריהם עשו עשׁר במשׁפט בהיותם מוכשׁרים מאֹד למקנה וקנין, וחכמיהם נִשׁאוּ למעלת רוֹפאים, מליצים ויוֹעצי המדינה – והמה הסבו כי שׂם החאהאן הגבור בולאן את עינו עליהם לטובה ויאהב גם את דתם בלבבו.

המלךְ הזה היה הראשׁון אשׁר התעורר משׁנת הבּערות וישׂם אל לבו לבקשׁ את אלהי אמת ולקבל עליו דת הישׂראלית. לדאבון נפשנו לא הגיעו אלינו ידיעות נכונות מכל הסבות הפּרטיות שׁאלצו את הכוזרים להתיהד, ורק דברים מעטים אנו קורין מזה בספר שׁארית ישראל פרק ט' בדברי המכתב שׁל המלךְ יוסף הכוזרי. בכלל נוכל להבין ‏ כי בעלי אמונות שׁונות אשׁר באו בימים ההם לארצו, ואשר רבים מהם היו קרובים למלכות כנושאי משׂרה, העירו את לבבו לחקור ולדרוש איזו אמונה יתר זכה וברורה, ועי“ז נתגלגל הדבר שׁהבין מעצמו‏ מה נואלו בני עמו המשׁתחוים לבולי עץ ולמעשׂי ידיהם יסגדון, ויגזר אמר להשׁמיד כלה את עבודת האלילים מקרב הארץ. כה עברו ימים רבים ורוב העם עזבו גם הם את דרכם כסל, אךְ לא בררו להם עוד דת אחרת, יען כי גם החאהאן מאס ברע בטרם עוד ידע לבחור בטוב. ויהי היום כאשׁר צרו הכוזרים על הערביים והמלחמה כבדה מאד, וירא מלאךְ ה' להמלךְ בחלום ויבשׂר לו כי יַדבר אויביו תחתיו ועוד רב טוב צפון לו אם אךְ יפקח את עיניו לֵאוֹר באור האמונה הטהורה. כחזיון הזה נראה גם להפעה בלילה ההוא, וישׁמור גם הוא את הדבר. אולם כתום המלחמה ולאומי ערב נפלו תחת רגליו וגם מבצר שׁל ארמני”ה ארדביל נהרס עד היסוד, אז ראה בולאן כי פי ה' דבר וימהר למלא רצונו ולהתגייר בשנת 731, הוא והפעה, לעיני השׁמשׁ. הדבר הזה עשׂה רושׁם גדול בין כל העמים מסביב, ויחליטו הכליף הישׁמעאלי ומלךְ יון לשׁלוח לו את כהניהם, פן יפתוהו ויסירו את לבבו מדת היהודית. כאשׁר באו השׁלוחים האלה לארצו בחר בולאן בחכם עברי אחד ויצו את שׁלשׁתם להתוכח יחד לפניו וכל אחד יחוה דעתו במה יתר שׂאת לאמונתו על רעותיה – ומהשׁקלא וטריא הלזו יבין עם מי הצדק. אכן הכהנים הקנאים לא ידעו לכלכל את דבריהם במשׁפט וכל אחד התאמץ להוכיח בלי ראיות כי דרכו היא הישׁרה שׁיבור לו האדם ובשׁאר האמונות נתן דופי. ויהי כראות המלךְ כי אין ה' לנגד עיניהם ורק הקנאה מדברת מתוךְ גרונם וישׁלח לקרוא את הכהן היוני וישׁאלהו לאיזה אמונה משׁפט הבכורה – ליהודית או לישמעאלית, ויען: לעברית. אחר שׁאל גם את הישׁמעאלי, לאיזה אמונה היתרון אם לנוצרית או לעברית, ויאמר כי לדעתו דת העברית יתר טובה. אז ענה ואמר המלךְ: אם גם לפי דברי שׁניכם אין כל עול באמונה היהודית, הלא היטבתי עֲשׂה כי בחרתיה, וישׁובו הכהנים לארצם ולמולדתם ומני אז גדלה אהבתו עוד יותר לדתו החדשׁה וימל את ערלת בשׂרו. ולדעת סופרים אחדים היה ר' יצחק הסנגרי³ רבו ויורה לו חוק ומשפט.

המלךְ בולאן היה מופת לרבים מהשרים ואצילי העם, ובמשךְ זמן מועט עלה מספר המתיהדים עד ארבעת אלף נפשׁ. אחריהם החרו החזיקו גם יתר העם, בלתי השכירים היוצאים בצבא אשׁר היו ישׁמעאלים מבטן. רבים מהנשיאים הקטנים אשׁר סככו עליהם הכוזרים התגיירו גם הם והראו בזה חבה יתרה למלכם כי יתנו לפעלו צדק; והסופר הערבי אבן הוכאל מזכיר בשׁם אחד מהם – הוא נשיא חבל סעמענדער המשׁתרע לצר המערבי של ים הקאספי.⁴ והנה כל קורא יבין כי בימות בולאן וגם בהדורות הראשׁונים אחריו לא יכלו הכוזרים הפראים לדעת את יסודי הדת העברית על נכון ומאד היה קשׁה להם לעזוב את מנהגיהם הנושׁנים אשׁר לאורם הלכו הם ואבותיהם זה שׁנים רבות בעת אשׁר חוקי האמונה החדשׁה נודעו רק למתי מספר אשׁר הגו בתורת משׁה. לעומת זה פרח מצב האמונה לאחר דורות אחדים במלוךְ אחד מצאצאי בולאן, אשׁר כנה את עצמו בשׁם עברי “עובדיה” ובימיו נתפשׁטה האמונה הנכונה בין הכוזרים. עובדיה אשׁר חשׁקה נפשׁו בתורה שׁלח לחכמי ישׂראל מקצוי ארץ וישימם לראש על בתי כנסיות ובתי מדרש אשר יסד ויתן להם משׂאות כיד המלךְ. החכמים האלה הפיצו ידיעת התורה והתלמוד בקרב העם, הם סדרו את עבודת ה' ויחנכום במצות עד אשׁר בזמן קצר נהיו לעדה שׁלמה, והיא שׁעמדה להם להשׁרישׁ מקרבם את המנהנים הנמבזים בעת אשׁר הכוזרים האלה במקומות האחרים נשׁארו במצב פרוע ותהי הנקל בעיניהם למכור את בניהם ובנותיהם לעבדים ולשׁפחות ולא חמלו על פרי בטנם. כאשׁר מת עובדיה מלכו אחריו עוד מלכים רבים מזרע היהודים, כי חוק הושׂם בארץ ההיא, לבל ישׁב בעל אמונה אחרת על כס מלכות כוזריא. בכלל נוכל להגיד כי רוח היהדות נוססה בין הכוזרים כאשׁר משׁלו עליהם חאהאנים עברים; אז לא נודעה כל איבה ומשטמה וכל העמים אשׁר חסו בצלם ישׁבו בשׁלוה והשׁקט איש תחת נפנו ותחת תאנתו, כי תורה אחת ומשׁפט אחר לכל יושבי הארץ כאשׁר צוה ה' ביד משׁה. גם בבית המועצוֹת לא שׁלטו המלךְ ויועציו ביד רמה, רק נתּנה רשׁות לכל העמים השׁונים לשלוח אנשׁים שׁנים למקום הועד, והבחירים האלה חרצו משפט עפ"י חוקי אמונתם. כה הנחילום היהודים מצות רבות ויקרות, אשׁר היו אז תפארתם לעיני הגוים, ואין לךְ מדה יתר ישרה כסבלנות הנטועה תמיד בלב הישׂראלי. ומה מאד צדקו דברי ה' גראֶץ באמרו כי הכוזרים יכלו להיות גם בימינו אלה למופת לעמים רבים המתימרים בכבוד ההשכלה ובאור פניה יהלכון!

אולם בעת אשר הכוזרים קדשׁו את שׁם ישׂראל לעיני כל, לא ידעו מזה מאומה היהודים היושׁבים בארצות אחרות‏ וכאשׁר הגיעה אליהם לאחר זמן רב איזו ידיעה מהתיהדות הגוי העצום הלזה, החליטו כי המה לבטח שׂרידי עשרת השׁבטים, וכה נתפשׁטה ביניהם האמונה: כי מעבר להרי הקויקאז במקום לא שׁזפתו עין אנושׁ נמצאת מלוכה גדולה מיהודים גבורי החיל, יראי אלהים באמת ,והם בני אברהם אבינו יוצאי ירךְ שׁמעון וחצי שׁבט המנשׁה, אשׁר בכחם כי עז הכבידו אכפם על חמשׁה ועשרים עמים ולכל שׁכניהם המה מגור מסביב.

אלה המה הידיעות הנוגעות להתגיירות הכוזרים אשׁר נוכל להוציא מדברי הימים, ואם גם נניח שׁלגוף הספור מחלום בולאן והתעוררותו ע"י מלאךְ ה' אין כל יסוד והוא כמסורה בעלמא, אךְ באמיתת המקרה הנפלא בעצמו לית מאן דפליג וכדי הם הסופרים אשׁר הסכימו כלם בזה לסמוךְ עליהם, ועדותיהם נאמנו מאֹד. עתה נשימה עינינוּ על המכתב שׁל המלךְ יוסף הכוזרי אשר עליו בנו כל החכמים השׁערותיהם ולזאת נטיף דברים אחדים אדות ר' חסדאי אשר שם אל לבו לבקשׁ את אחיו הרחוקים ונתכבד במכתב הזה.

ר' חסדאי בן ‏יצחק המכונה אצל קוראי הדורות אבן שׁפרות נולד בארץ שפניא בשׁנת 915 ונאסף אל עמיו בשׁנת 970 ובימיו עמדה הממשׁלה תחת יד הערביים. אביו היה מנשׂיאי העדה כי יצא כחטר מגזע משׁפחת אבן עזרא רמת היחשׂ, וה' ברךְ אותו בכל ולכן התאמץ לתת חנוךְ טוב לבנו ולעשׂותו לאישׁ ראוי להיות אזרח נאמן בארץ מולדתו ולהביא תועלת בכשרונותיו להמדינה. גם הטבע העניקה מטובה את הנער אשׁר עודו באבו התנכר כי לב רַגָשׁ לו גם רוח כביר העשׂוי לבלי חת – המה שׁני האמצעים אשׁר רק על ידם יגיע האדם אל מטרת חייו אשׁר הציב לו עלי אדמות. בתחלה שם פניו לחכמת הרפואה ויהגה בה בשׁקידה רבה וגם עשׂה חיל עד אשׁר המציא מזור חדשׁ וינחול כבוד; אולם מהר השׁליךְ את החכמה הלזו אחרי גווֹ ויגמר בלבו לדרוש ולהבין לשׁונות רבות, כי ידע שׁעל ידן יוכל יתר להועיל להנהגת הממשׁלה. ובאמת עשׂה לו שׁם עולם בידיעת הלשׁונות, והממשׁלה נתנה על שׁכמו משׂרה גבוהה בהיותה בטוחה כי ימלא את משׁלחתו באמונה. כאשׁר נדרשׁה המלוכה לכרות ברית עם יושׁבי ארץ רחוקה, גוי אשׁר לא שׁמעו לשׁונם, אז נשׁלח ר' חסדאי אליהם והוא בפיו הצח הצליח להטותם לכל אשׁר חפץ וברכשׁו את אהבתם הביא תועלת גדולה לבני ארצו. מלחמה כי תקרינה בארץ והממשלה מנעה מבֹא בדמים, נבחר רק הוא לִמְתַוֵךְ השלום וחפצו תמיד הצליח בידו. במעשׂים כאלה המעידים עד למדי על חריצותו ואמון רוחו קנה את לב העם ויהי אהוב ונחמד לכל, וכמעט נוכל להגיד כי בידו היה רסן המלוכה: כל עסקי המדינה רק על פיו נושׁקו, ובנוגע להחדושׁים והשנוּים שׁנצרכו לעשׂות שׁם שאלו את פיו ולעצתו יחלו.

אולם אף כי הצלחתו עלתה כפורחת ויהי בתור אדם המעלה לא שׁכח את אחיו בני בריתו ויאהב להתבונן במצב נדחי ישׂראל בכל מקומות פזוריהם. מלבד שׁהיתה עינו צופיה על היהודים יושׁבי שׁפניא, אשר למחיה שׁלחו ה' לפניהם לתמכם בימין צדקו, עוד נשׁא ונתן עם רבים מחכמי דורו בדבר אחיו הנשׁארים בארצות שׁונות וישׁת עצות במה להטיב מעמדם הפרוע. כאשׁ תמיד בער לבו ביקוד אהבה לעמו ומדי זכרו את היהודים הרצוצים המורדפים בלי חשׂךְ לבשׁה רוחו עצבת על כבודם כי גלה ממנם. לא פעם אחת דבר. חסדאי במר רוחו: סר שׁבט מיהודה וה' זנח את ישׂראל ולא יצא עוד לו לישׁע. בימים ההם עשׂתה לה השׁמועה כנפים בין יהודי שׁפניא, כי בארץ רחוקה מאד נמצאת מלוכה עברית ומלכיה למשׁפט יָשׂוֹרו על גוי צדיק שׁומר אמונים, ובלב רבים עוד היה חי זכר הרמאי הנודע אלדד הדני אשׁר בעברו דרךְ ארצם ספר להם כמה מאורעות נפלאות מהממשׁלה הגדולה הזאת; ונקל להבין מה גדלה שמחת ר' חסדאי כאשר גלו את אזנו מהדעה ההיא, והרעיון שאישׁ מזרע יעקב יושב על כסא המלוכה לא נתן לו מנוח ויעורר ‏את לבבו לחקור ולדרוש היטב אם אמת נכון הדבר. את פּי כל עובר אורח שׁאל בדבר מלכות היהודים וידרושׁ אצל השׁלוחים מארצות אחרות, אשׁר באו לחצר המלךְ, אם שׁמעו גם הם שׁמץ מזה. ויהי היום ויבא לשׁפניא ציר ארץ חארוזאן (לצד המזרחי שׁל ים הקאספי) ועל ידו נודע לו כי באמת ‏ יש מלכות כוזריא המתנהלת עפ“י מלךְ יהודי, והדברים האלה אשׁרו וקימו גם שׁלוחי ביצנטי”ה, אשׁר גלו לו כי שׁם המלךְ הוא יוסף וממלכתו רחוקה מארצם מהלךְ חמשׁה עשׂר יום, והכוזרים הגבורים יבאו כפעם בפעם לארץ יון לרגל מסחרם. אז גדלה התשׁוקה עוד יותר בלב חסדאי ויגמר לבל ינוח ולא ישׁקוט עדי יאסוף ידיעות נכונות מאחיו המאושׁרים האלה, ולתכלית הזאת ערךְ מכתב ברכה להמלךְ הכוזרי ויחל לבקשׁ איש עתי אשׁר ישׂים נפשו בכפו לעבור ארחות רחוקות ‏ ולהוביל את מכתבו לכוזריא. וישׂם ר' חסדאי עיניו באחד ממכיריו הוא ר' ‏יצחק בן נתן לשׁלחו שמה, ויתן בידו מכתבים רבים לכל מושלי הארצות אשר יעבור בהן, למען יהיו לו למגן ולמחסה. ויבא ר' יצחק עד קונסטנטינופול ונתקבל בכבוד גדול בחצר המלכות, אךְ מאשר כי הנסיעה הלזו היתה נחשׁדה בעיני המלךְ היוני התאמץ לעצרו כשׁשׁה ירחים ויתאר לפניו את הסכנה הגדולה החופפת על ראשׁ עובר את ים השׁחור והולךְ בין העמים הפראים הסובבים ארץ כוזריא, ולבלי תתו ללכת הלאה דחה אותו במשׂאות שׁוא עד אשר הוכרח לשוב לארצו. ויהי כראות חסדאי כי תקותו נשׁארה מעל היה במבוכה גדולה, אךְ לא רפתה רוחו ויבקשׁ תחבולות לשׁלוח דבריו דרךְ ארצות סוריא וארמניה. אכן ה' שׁלח לו עזרתו מקדשׁ וחפצו נמלא עפ“י מקרה שבאו למלךְ שׁפניא שׁלוחים סלאוויים בשׁנת 753 ובתוכם נמצאו שׁני יהודים, מר שׁאול ומר יוסף, וגם המה ספרו לו ממלכות הכוזרים ויגידו בפירושׁ כי פעם אחת בא לארצם כוזרי אחד, חכם נפלא ומלומד ונקרא בפי כל מר עמרם, ויתפאר לפניהם כי זכה לפעמים להיות קרוא אל שׁולחן המלךְ. וימהר ר' חסדאי לשׁלוח צירים קלים לארץ סלאוואניה ולהביא את מר עמרם הזה, אךְ כבר הלךְ משׁם האישׁ ולא נודע מקומו איהו. אז גמר בלבו לשׁלוח את מכתבו ביד השׁלוחים הסלאוויים, והמה הבטיחוהו להושׁיטו ליד המלךְ וכן היה. לפי דעת סופרים אחדים חובר המכתב, בפקודת ר' חסדאי, בידי החכם הנודע מנחם בן שרוק אשר היה בן משק ביתו; והטורים המעטים האלה דַיָם להעיד על תכונת השר הגדול ההוא אשׁר ידע לכלכל דבריו בחכמה ויהי מעמיק להתהלךְ עם האנשׁים כפי ערכם. אחרי אצלו בחרוזים אחדים את ברכתו לראשׁ יוסף המלךְ, הוא מבקשׁ ממנו סליחה על כי הרהיב בנפשׁו עוז לנסות אליו דבר ולשאול עוד מאתו מענה לשׁון, ויספר לו כי הוא אחד מיהודי שׁפניא, אשׁר היו גם בארץ הזאת למשׁסה עד מלוךְ עבד־אל־רחמן אשׁר הטה לו חן וחסד וינשאהו אל על ובהיותו אהוב ורצוי לכל קם גם רֶוַח והצלה על ידו לבני עמו. אחר יטיף דברים אחדים אדות מצב המדינה, תכונת העם היושב בקרבה ומהלךְ המסחר שׁם, ויתאר לפניו את גבורת חילם וכי מלכים רבים להם אשׁכר יביאו, ובדרךְ הליכה יגלה את אזנו כי הוא הממונה על אוצרות המס ואליו יפנו כל הצירים הבאים מארצות שונות. כן יספר לו כי עפ”י מקרה כזה הצליח למצוא אישׁ נאמן אשׁר יושׁיט לידו את המכתב הזה ואיךְ כל יגיעתו לשׁלוח לו ציר מיוחד מארצו לא עלתה בידו. וכל זאת, יאמר ר' חסדאי עם הספר, אני עושׂה לא מאהבת הכבוד או מחפצי למלא רק משׁאלות לבי, ומגמתי היא – לדעת אם עוד לא נעשׂה כלה ביהודים וישׁ עוד מלךְ בישׂראל, ולו לא הייתי מסתפק בדבר כי עתה השׁלכתי את כל כבודי אחרי גֵוִי, עזבתי את משׁרתי, גם הקשׁחתי לבי מבני ביתי ואחרף נפשׁי לבא לארצךָ, לראות את מלךְ ישׁרון ביקרו וּלהתענג על גבורת עמךָ, זרע ברךְ ה'. לזאת יחלה את פניו כי יכבדהו בתשׁובתו הרמה ויודיעהו על איזה מעשרת השׁבטים מתיחסים הכוזרים, ומי הם העמים אשׁר יעריכו אתם קרבות ואם ילחמו גם ביום השבת, וכן גם אם ישׁמרו את כל חוקות התורה ויבינו את לשׁוננו הקדושׁה על בוריה. כה ישׁאל לאחרונה את פיו אם ידעו מתי יבוא לציון גואל, כי כבר נשׂאו היהודים כפלים על כל חטאתיהם, וצורריהם כל היום ירגנו עליהם: אבדה תקותם, אין להם עוד מלךְ ושרים.

בשנת 960 בא המכתב על ידי אישׁ אחד עובר אֹרח יעקב בן אלעזר מארץ נמ“ץ ליד החאהאן יוסף, והוא היה האחר עשׂר במספר מלכי הכוזרים‏ מזמן עובדיה אשׁר הפיץ את עיקרי האמונה העברית בקרב בני עמו. בימים ההם היתה ממלכתם עוד עצומה כמקדם, אף כי גוים רבּים מרדו כנגדם, ותגיע ממשׁלתם מנהר דאָן עד הרי הקויקאז ומשׁם השׂתרעה לים השׁחור ונחל דניעפר היה גבוּלה. הכוּזרים הראשׁים שׁכנו לחוף נהר איטיל הגדול; עיר המלוכה נבנתה על אי מהודר וארמון המלךְ היה בנין מפוּאר אשׁר שׁעריו נעשו מזהב טהור. כמאה שׁנה קודם מלוכת יוסף קרא אחד ממלכי כוזריא בונים אמנים מארץ ביצנטיי”ה ויבנה את המבצר הגדול, להגן עליהם בעת צרה, ויקרא שמו סרקל ר"ל העיר הלבנה (בלשון יונית היא ἄσπρον ὀαπιτιον) וכאשׁר התנפלו עליהם בשׁנת 899 הפעטשׁעניעגים אשׁר החלו לעשׂות אז שמות בארץ היה להם המבצר הזה למגן ולמחסה ויעשׂו נקמה בקמיהם. מני אז לא שבתו עוד מריב, כי גם הרוססים אשׁר כרתו ברית עם הוואריאגים ויעשׂו חיל תחת רוריק מלכם צרה עינם בהכוזרים ויאמרו לקדשׁ עליהם מלחמה. ויהי בראותם כי איד נכון לצלעם שמו על לבבם לבחור גבורי החיל אשר יהיו נכונים לצאת נגד אויביהם, ובמאה העשירית עלה מספר חלוצי הצבא לערךְ שׁנים עשׂר אלף אישׁ, מהם רגלים ורוכבים בסוסים תופשי רומח וכידון. ומאשׁר כי רוב אנשי הצבא האלה היו ישׁמעאלים אשׁר נמלטו על נפשׁם לכוזריא בעת פרץ המרד במקומות מושׁבותם, לצד המזרחי של ים הקאספי, על כן נתּנה להם רשות להשאר באמונת מחמד כמקדם; אךְ השׁופטים והשׁוטרים ויתר פקידי המדינה היו עברים גמורים. והנה אם כי מצד אחד התקנאו בם שׁכניהם ויסתערו להפיצם, רבים ממושׁלי ארצות אחרות חלקו להם כבוד ויכרתו אתם ברית אהבה וגם מלךְ יון לא נשא על שפתיו את שׁם החאהאן הישראלי,‏ מבלי להוסיף את התאר “מלךְ הכבוד”, וכאשׁר הריץ את מכתביו להכוזרי אז חתם אותם בחותם זהב מיוחד אשׁר פי שׁנים היה לו במשׁקלו על החותם שׁנחתמו בו יתר המכתבים, וזה הוא אות יקר שאין למעלה הימנו. –

בזמן הזה היתה האמונה העברית שׁלטת ביתר עז בין הכוזרים ובנפשׁ חפצה השׁתוקקו לדעת משׁלום אחיהם הנפוצים על פּני כל הארץ, ולבּם היה דוי לשׁמוע מצרותיהם איךְ הגוים ישׁכינו כבודם לעפר. פעם אחת, בשׁנת 921, התנפלו הישׁמעאלים בארץ באקונג על היהודים ויהרסו את בתי כנסיותיהם עד היסוד; וכאשׁר הגיע הדבר לאזני החאהאן צוה לנתוץ את בתי אלהיהם ויאמר גם לעשׂות בהם כלה לוּלא ירא להרע בזה לאחיו הרצוצים. ככה יקרה בעיניהם אמונתם ובאהבה רבה נקשׁרה נפשׁם בשׁארית ישׂראל, על כן נקל להבין איךְ שׂמח המלךְ לקראת מכתב ר' חסדאי, בראותו כי בני עמוֹ מרחוֹק אליו ידרושון ושׂר נודע ביהוּדה קורא לו לשׁלום. ככח העלעקטרי, עושׂה נפלאות, המאחד בזרוע עוזו שׁני דברים רחוקים בקצה התבל ומפעולתו הראשונה יתקרבו זה לזה, כן גם האמונה תגביר חילים לְאַחֵד את לבות בניה הנפוצים על פני כל הארץ ובדרךְ נפלא תקשׁר קשׁר אמיץ בין האחים המפוזרים האלה, עד כי יעשׂו כלם אגודה אתת לשׂמוח בהצלחת כל אחר ואחד ולהשׁתתף בצערו. גם מכתב ר' חסדאי נתן שׂמחה בלב החאהאן, וימהר להשׁיב אותו דבר ויגלה את אזנו כי הכוזרים אינם מצאצאי עשרת השׁבטים כמו שׁחושׁבים אצלם, רק קבלה בידם שׁאבותיהם היו מילידי תוגרמה בן יפת הנזכר בספה"ק (ומספר יחוסם נודע שׁהיו לתוגרמה עשׂרה בנים, אגיור, תירושׁ, אוור,‏ אויגין, ביזל, תרצה, כזר, זנגר, בלגר, סאויר, ועל כן הם נקראים על שם אבי משׁפּחתם הבן השׁביעי כוזר) ויעבדו אלילים כיתר בני בריתם – העמים אשׁר התישׁבו אחר כךְ בארצות הדאנויא ובסביבותיה. כן ספר לו מהתיהדות בולאן ומכל הטוב אשׁר עשׂה עובדיה בנוגע לחזוק האמונה היהודית, והוא מונה שׁמות עשר מלכי הכוזרים ואלה הם: חזקיה, מנשׁה הראשׁון, חנוכה אחי עובדיה, יצחק, זבולון, מנשׁה השׁני, נסי, מנחם, בנימין ואהרן אבי יוסף. אחר תאר לפניו את רוחב ממלכתו וכי גוים רבים משׁועבדים לו ויאמר כי ארצו שׁמנה וטובה, וכנענים מרחוק יביאו הנה סחורתם. בנוגע להשׁאלה, אם ידעו הכוזרים דבר מה מביאת המשׁיח, יסיים יוסף את מכתבו בזה הלשׁון: גם ממנו נעלם קץ הימין ואין אתנוּ יודע עד מה. עינינו תלויות רק על חכמי בבל וירוּשלים, אולי ירחם ה' ציון ובנה הריסותה,‏ כי הגיעה עת לחננה, בא מועד. בדבר תשׁוקתךָ שׁהנךָ משׁתוקק לראותי, דע כי גם אנכי נכספה גם כלתה נפשי לדעת אותךָ ולהתענג מצוף חכמתךָ, ולו נמלאוּ משׁאלות לבבי אז היית לי לאב וכבן מקשיב שׁמעתי לעצתךָ ואתן על שׁכמךָ הנהגת מדינתי.

הנה הבאנו פה בקצרה תוכן שׁני המכתבים אשר יצאו מעט אנשׁים גדולים ואוהבי עמם באמת, ואשׁר עליהם בנו כל הסופרים השׁערותיהם בנוגע לדברי הימים של הכוזרים. המכתבים האלה נתגלו בשנת 1577 כאשׁר מצא אותם החכם יצחק אלקרישׁ בנסיעתו מקושׁטנטינא למצרים ויוציאם לאור במחברת קטנה “קול מבשׂר” וכבר הסכימו גם המבקרים הגדולים כי כנים ונאמנים המה. אךְ המלךְ יוסף לא ראה שׂיבה טובה כי בימיו החלו הכוזרים לרדת פלאים ושׁמשׁ הצלחתם נטתה לערוב. בשׁנת 965 צר הנסיךְ הגדול מקיעב סוויאטאסלאוו עליהם עם חיל הרוסיים וילכדו את המבצר סרקל. וה' הרךְ את לב הגבורים האלה, אשׁר היו למחתה בעיני כל, עד שׁנפלו כקשׁ לפני אויביהם ובמשׁךְ ארבע שׁנים נכבשׁו לפניהם העיר סעמענדער וגם קרית מלוכה איטיל. ויהי בראות הכוזרים כי ברע המה וימלטו על נפשׁם; רבים מהם מצאו להם מפלט על הרי הקויקאז והנשׁארים נסו לחצי־האי קרים,‏ מקום מגוּרת אחיהם מקדם. כה תמה כוזריא מהיות ממלכה, ויוסף היה המלךְ האחרון אשׁר ראה, בנפוֹל עמו ביד צר, כי ממשלת הכוזרים כעשׁן תכלה וכלה תעבור מן הארץ. –

אולם לא בפעם אחת כרעו רבצו הכוזרים תחת שבט מכיהם, לא לפתע פתאום נדעךְ אור ממשלתם; עוד נשׁאר הזיק האחרון בין גחלי רתמים וישׁלח שׁביב אשׁו לנחותם בדרךְ בעת שׁקעה שׁמשׁם, וכל האומר כי נצחונו של סוויאטאסלאוו שׂם קץ למלכות כוזריא אינו אלא טועה. כאשׁר הגלו מעל אדמתם ויבאו לחצי־האי קרים, בחרו עור מקרבם חאהאן הנודע בשם דוד, אשׁר אף אם לא היה בידו עוז מלךְ כמקדם בכל זאת שׂם לפני העם כל החקים והמשׁפטים, וכפי הנראה נתּנה שם ליהודים חֵרות שׁלמה ולא הושׂם עליהם נוגש ומצוה בלתי השׁליט העברי. וראיה לדבר כי בשׁנת 986 בעת אשׁר שׁלחו כל המלבים מסביב כהניהם להכניס בבריתם את הנסיךְ הגדול וולאדימיר, אשׁר געלה נפשׁו באמונת אבותיו עובדי האלילים, שׁלח גם החאהאן חכמים עברים להראות לו יקרת דתם; וכאשׁר שמו, בפקודת הנסיךְ, צירים רוססים פעמיהם לכל הארצות, להתבונן בסדר עבודת ה' אצל כל עם ועם ולהוציא מזה משׁפט איזו אמונה יתר טהורה, באו גם, באשר נוכיח להלן, לעיר מלוכת הכוזרים שׁהיתה נקראת אז אצלם ספרד⁵. מזה נוכל להבין כי הכוזרים לא עמדו אז עוד על מצב שפל, אשׁר דתם נחשׁבה למאומה בענין גדול כבחירת הדת אצל גוי עצום כהרוססים; ואם כן אין כל ספק שׁהיה עוד אצלם כח מדיני בימים ההם ולולא זאת לא הרהיבו בנפשׁם עוז לשלוח מלאכים מפתים למלךְ אדיר. החאהאן דוד הלזה אהב את אמונתו בכל נפשׁו ומאדו ובאותה שׁנה שׁבאו הרוססים לחצר מלכותו שלח אישׁ אחד למדינת פרס, שׁשׁם היו עומדות כסאות לתורה וחכמה, לבקשׁ שׁם כתבי קדשׁ ישׁנים. על זה נמצאת עדות נאמנה מהשׁליח בעצמו, אשר מצא ה' פירקאוויץ בדאגעסטאן בבית תפלה נושׁן, כמו שׁהודיע במ“ע אריענט שׁיצא לאור ע”י החכם פירשׁט בלייפציג, משׁנת 1841 נומר 33 צד 222, ואלה הם דברי השׁליח: “אנכי שׁלמי אמוני ישׂראל אברהם בן מ' שׂמחה מעיר ספרד במלכות אחינו גרי הצדק כזריה בשׁנת אלף ושׁשׁ מאות ושׁמונים לגלותנו היא שׁנת ארבעת אלפים ושׁבע מאות ליצירה לפי המנין שׁמונים אחינו היהודים בעיר מטרכֹא⁶ בּבוא שׁלוחי נשׁיא ראשׁ ומשׁךְ מעיר ציוב (ר"ל קיוב) לאדוננו דוד הנשׂיא הכזרי בדבר הדת לחקירה שׁלחתי בשׁליחות ממנו לארץ פרס ומדי לקנות ספרי תורות ונביאים וכתובים קדמונינו לקֹהלות כזר ובעילם המדינה שׁהיא איספאן שׁמעתי שׁישׁ בשׁושׁן ספר תורה קדמון, ובבואי לשׁם הראוה לי אחינו בני ישׂראל וכו'.” מכאן ראיה שׁגם להכוזרים, הנקראים אצלו בשׁם גרי צדק על שם התיהדוּתם, באו שׁלוחים מנשׁיא רא“שׁ ומש”ךְ, היא רוסיא ומאסקויא הדומות מאד להכתוב מהתורה שהשתמשׁ בו הכותב כנהוג אצל סופרי ישׂראל בימים ההם.

כה ישבו הכוזרים שׁקטים על שֹׁמריהם, עדי נתן אותם ה' ביד מיעטשׁיסלאוו, אחד הנסיכים הרוססים אשר עלה עליהם בשנת 1016 עם חיל מלךְ ביצנטי"ה באזיל השני. אז נמלטה משפחת החאהאן וכל יוצאי חלציו לארץ שפניא, שם עבדו את אלהי ישׂראל באמונה ורבים מבניו ודורותיהם אחריו היו תלמידי חכמים עוסקים בתורה ובמצות⁷, והנשארים על חצי־האי קרים אשר קבלו עליהם עול מלכות יון, לא סרו גם הם מאמונת אבותיהם, ויעשׂו לעדה גדולה שהיתה נודעת בימים ההם בשם קהל כזר, אךְ כאשׁר נתרבו הקראים בארץ הזאת למדו מהר את אמוּנתם ויחזיקו בדת בני מקרא.

הערה.

בדבר מצבת ר' יצחק סנגרי הנזכר אצלנו לעיל נתעוררו בזמן האחרון שׁאלות שׁונות. החכם רשׁ“ל ראפאפארט במאמרו בכרם חמד התאמץ להוכיח כי ר' יצחק הזה לא היה מבני מקרא ויבטל את דעת אחד הקראים, ועל זה הודו לו גם האחרונים; אולם לעומת זה הטיל ספיקות רבות באמיתות המצבה הזאת וימצא און לו מהפרט שאינו עולה יפה לפי דבריו שׁם, אךְ לא הביא לדעתו ראיות אמיתיות ונכוחות.‏ על דבריו אלה נשׁענו חכמים רבים וימהרו להוציא משפט במקום שׁישׁ לישׁב בדוחק, כמו שאנו רואים את הד”ר גראֶץ הולךְ בעקבותיו בלי שום לב. והנה מה מאד שׂמחנו כאשׁר בא לידנו זה לא כביר מאמר הפרופיסור חוואלסאהן “בדבר מצבות קבר הנמצאות בקרים” הנדפס בהקהלת שהוציאה לאור חברת מרבי השׂכלה בישׂראל ברוסיא, ושׁם נמצאו דברים נכבדים המפיצים אור על מחשׁכי הענין המעורבב הלזה, ולזאת חשׁבנו לחובה עלינו להוציא ממאמרו הנ"ל את הנוגע לזה בשׁנוים מעטים.

יסלחו לנו קוראינו – יאמר ה' חוואלסאהן – אם נפסיק באמת דרישותינו ונקדישׁ דברים אחדים למצבת ר' יצחק סנגרי, למען נוכל לברר על נכון את שׁנת מותו. לפי דברי גראץ רוּחו נוחה מאֹד מדעת הרשׁ"ל ראפאפארט ומאמין כי עלתה בידו להוכיח שׁאין להציון הזה כל יסוד; ולמען לא יביאו החכמים האלה גם אחרים לכלל טעות הננו להציע פה את גוף השׁאלה כמו שׁהיא, ואז נראה כי עדותיהם לא נאמנו ואינן יכולות לעמוד לפני הבקורת הישׁרה.‏ ה' ראפאפארט השׁיג בשׁנת 1840 העתקה מהכתב הרשׁום על אבן

המצבה והפרט – כפי החשׁבון העולה מהאותיות יצחק סנגרי פנ. המספר היוצא מן האותיות האלה – הוא תקל“א, ואם נחשׁוב מזה עוד ך' להורות על האלף הרביעי ככתוב שׁם פ”ג (ר"ל פרט גדול) אז נמצא כי שׁנת מיתתו היתה ד' תקכ"ז ליצירה או 767 לספירת הנוצרים. אךְ בהעתקה שׁהיתה לפניו נפלה שגיאה ותחת סנגרי היה כתוב אצלו סנגרו, ועל כן מהר ה' ראפאפארט, מבלי התבונן היטב, אשר אז היה ביכלתו לתקן בנקל את המעוות ויחרץ משׁפט להכחישׁ באמיתות המציאה הלזו ויחזק את דבריו בטעמים כאלה⁸. לראשׁונה, יאמר ה' ראפאפארט, לא נמצא אף אחד מהסופרים שׁחיו בזמן הזה אשׁר מנה את מספר השׁנים לחשבון בריאת עולם,‏ בעת אשר בכל ארצות אזיא היהודים וכמוהם גם שאר הגוים היו מונין לפי החשׁבון לשׁטרות (סעלעצידישׁע יאהרעסרעכנוּנג). כן עשׂוּ גם היהודים בשׁפניא וכן אנו מוצאין אצל בני מקרא מקדם. הסופר היותר קדמון המונה את מספר השׁנים לב“ע הוא שׁבתי דניאלו אשׁר חי באירופא, באיטליא הדרומית לערךְ שׁנת 925 למ”ה, היינו בזמן ובמקום כזה שׁלא היה בו אז זכר מאלכסנדר המוקדני. ומזה יוכיח כי במחוז רחוק כה מארץ ישׂראל ומבבל כחצי־האי קרים אי אפשׁר שׁמנו שׁם את מספר השׁנים לב“ע, כי מי יכל לקבוע שם את המנין הזה שלא היה נוהג בכל תפוצות ישׂראל, בעת שׁלא נודע לנו אם נמצא שׁם באיזה זמן חכם מוכשׁר לזה. אבל הראיה הזאת איננה עוד מבוררת. הן אמת כי ממאה הששית עד חצי המאה התשׁיעית הגיעו לנו רק מספר מועט מספרים עברים, ואת המעטים האלה ישׁ ליחס, לפי רוחם ומהלכם, ליהודי בבל וארץ ישׂראל, אךְ מי לידנו יתקע כי מה שׁלא נודע לנו עפ”י הספרים האלה לא יכל להיות בפועל; ואם גם נתּן ידים להשערה כזאת אין עוד מזה להקישׁ כי מה שלֹא היה נוהג באותו המקום שׁשם נתחברו הספרים המעטים האלה היה יכול להתקיים במקום אחר. הלא ה' ראפאפארט בעצמו מביא סופר אחד, שׁאינו בכלל יהודי א“י ובבל, אשׁר השׁתמשׁ במנין ליצירה עוד בזמן הזה שלא היה נודע עוד ‏ שם המספר ההוא. עוד סופר אחר, אשׁר חי באיטליא במחצית השניה שׁל מאה העשׂירית מנה גם כן לפי המנין הזה⁹.‏ ולו אזלנו לשׁיטתו בי עתה יכלנו גם אנחנו מצדנו לשׁאול באיזה דרךְ הגיע המנין ההוא, הבלתי נודע בין ראשׁי חכמת ישׂראל, ליהודי איטליה, בזמן שׁנודעה לנו רק משׁפחה אחת שׁל חכמים שׁבאו לשׁם מלוקקי לעיר מאינץ ע”פ מצות המלךְ קארל הגדול? כֹה נמצא בזמן האחרון ספר קטן המדבר על חכמת התכונה¹⁰, והמחבר, אשׁר כפי החקירה ודרישׁה היה מיהודי ביצנטיה וחי קודם לשׁנת 860 למ“ה, מביא שׁם לפי מנין השׁנים לב”ע שׁנת ד' שׁנ"ז היא 777 לספה“נ. גם פה היה לאל ידנו לשׁאול ביחד עם ה' ראפאפארט, מי יכל לקבוע את המנין הזה אצל יהודי ביצנטיה, בעת שׁלא נודע לנו משׁם אף אחד מחכמי הדור ההוא. הנה רואים אנחנו כי גם בין היהודים האלה אשׁר לא נמנו בין סופרי א”י ובבל נודעו עקבות המנין הלז, ואם כן נוכל להניח כי כמקרה הזה קרה גם בקרים.

כן נוכל להראות – יאמר ה' חוואלסאהן – שגם הוכחת ה' ראפאפארט מיהודי ארצות אזיא ושׁאר הגוים שם, אשר לפי דבריו מנוּ מספר השׁנה לחשׁבון השׁטרות, אינה צודקת, ‏יען כי עמי אזיא כנודע השתמשו בחשבונות שונים¹¹, ומבלעדי זאת הלא גמרא גמירא לן בעבודה זרה דף י’‏ ע"א: בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד, – ואם כן רק בגולה כךְ אבל בארץ ישׂראל שׁאני. וגם המשׁנה במסכת ידים פרק ד' ח' מוכיחה הרבה על צדקת דעתנו.

בנוגע ‏ ליהודי בבל מביא לו ה' חוואָלסאָהן אסמכתא מהתלמוד, מסכת ע“ז דף ט' ע”ב וסנהדרין‏ דף צ“ז ע”ב, אשר משניהם נראה ברור כי המנין לב“ע היה נודע אצלם. מזמן האחרון יקח לו לראיה את ר' סעדיה גאון שׁחי במאה העשירית ומזכיר גם את הרמב”ם, אשר בספרו יד החזקה (הלכות גרושׁין פרק א') ידבר מהמנין הזה כמדבר נודע מכבר. ולפי זה יוכיח ה' חוואלסאָהן, כי אף אם יוכל היות שהיהודים בבבל השׁתמשו במנין לשׁטרות, אךְ גם המספר לב“ע היה נוהג אצלם. ומה שׁחושׁב ה' ראפּאפארט כי מלבד א”י ובבל לא היה מקום אחר לתורה ולתעודה בישראל – אינו אלא טועה, ובשאלו כמתפלא “אם יכל להיות אז בקרים חכם אחד” שׁאל שלא כהוגן. כפי הדרישׁות שׁל ה' גייגער בדבר הצדוקים, השׁמרונים והפרושׁים אנו יודעים נאמנה כי מבלעדי א“י ובבל הבינו בתורת משה ויחיו לרוח האמונה גם בארצות אחרות; לזאת אם לא נוכל להכחישׁ מצד אחד כי מבתי המדרשׁ בא”י ובבל יצאה תורה ודבר ה' אךְ גם מצד השׁני לא נשגה אם נאמר כי מה שׁלא היה שׁם יכל להיות במקום אחר.

על טענת ה' ראפּאפּרט שׁאי אפשׁר כי בזמן הזה ישׁתמשו בפרט לפי מספר אותיות השם, כמו שנמצא בציון המצבה הזאת, ישׁיבהו בצדק ה' חוואלסאהן, כי עוד בימי המשׁנה היו נוהגין לציין את הפּרט במלות שׁלמות ואולי גם בזמן ההוא נחרתו מצבות רבות כאלה, אךְ נסתרות הן מאתנו עד היום הזה. ובאמת בין אבני הזכרון אשׁר נתגלו בקרים נמצאה מצבה אחת עוד משׁנת 583, והיא נכתבה גם כן באופן כזה.

מה שחפץ ה' ראפּאפארט להוכיח כי הפ“ג מורה רק על חשׁבון המאות ולא על האלפים, ובזה יאמין להרוס אשיות בניננו, היא שׁבשׁתא כיון דעל על, יען כי לפי החשׁבון שהצבנו לעיל נראה ברור שלהפךְ היא: ואם גם יתאמץ לחזק דעתו בזה כי היהודים אז לא ידעו עוד את ההבדל בין פ”ג לפ"ק, הלא אי אפשׁר לנו להאמין בדברים בלתי מבוררים כאלה, כאשׁר לא נוכל לתת אמון בהשערתו הקודמת:‏ כי עד חצי המאה העשׂירית לא היו מונין היהודים את מכפר השׁנה לחשׁבון בריאת עולם.

ה' ראפּאפארט ישאל עוד אם הכוזרים ישׁבו לרוב כידוע על חוף נהר וואלגא וסביב ים הקאספי הלא לא יתכן כי אותו האישׁ שׁהכניס בבריתו את מלךְ הכוזרים ימות בקרים. על זה נוכל להשיבו כי עוד במאה השׁביעית, אנו יודעים על נכון, שׁגרו כוזרים רבים בקרים ולכן יוכל היות כי שׁם היה ר' יצחק סנגרי הזה המסבב להתיהדות מלכם. על פי עדות ברורות שׁאין להסתפק באמיתותן נודע לנו כעת כי ארץ כוזר"ה בכלל היתה נחלקת על ממלכות קטנות ושׂרים משׁלו בם תחת השׁגחת המלךְ הראשׁי; לזאת נוכל להניח כי אחד מן השׂרים האלה בקרים קבל עליו, בהשתדלות ר' יצחק סנגרי, את דת היהודית. כן לא רחוקה היא הדעה הזאת כי ר' יצחק הזה, כאשׁר עיפה נפשׁו לעת זקנותו להסתופף בחצר המלךְ, נסע לקרים לבלות את שׁנותיו האחרונות בנעימים בתוךְ עמו ובני אמונתו.

אחרי כל הספיקות והשׁאלות העצומות, אשר בם חשׁב ה' ראפּאפּארט לבטל‏ מכל וכל את המצבה הזאת, ‏ יפנה להדירעקטאר המנוח ר' בצלאל שׁטערן באדעססא ויאמר כי חובה על חכם כמֹהו ליסע בעצמו לאותו המקום ולחקור ולדרושׁ היטב אם נמצא דבר אמת בכתב המצבה הלזו. אךְ ה' שׁטערן לא אחר למלא את שׁאלתו ומלבד שׁראה בעיניו את הציון וימצא את הכתב שׁעליו נאמן עם ההעתקות שׁנעשו בזה, הצליח לגלות בעצמו עוד מצבה אחת, ועליה נשׁארו רק האותיות סנגרית, ומאשׁר כי האותיות של האבן הזה דומות הנה בתמונתן ובצורתן להכתב שׁעל ציון ר' יצחק סנגרי, על כן ישׁ מזה להוכיח כי שׁם נמצא קבר אשׁתו.

כה ישׂים ה' חוואלסאָהן לאַל את מלת ה' ראפּאפּארט ובצדק יוכיח בי אף אם לא נמצאו אצלנו מופתים חותכים אשׁר על פיהם נוכל להוציא משׁפט נאמן כי כנים כל החלטותינו בדבר המצבה, דַיָן הנה הראיות המעטות האלה שהביא לסמוךְ עליהן שׁנמצא בה שורשׁ דבר ואי אפשׁר לשׁלול ממנה את אמיתותה מכלל, כאשׁר עמל לעשׂות זאת ה' ראפּאפּארט. והנה על שׁגגת ה' ראפּאפּארט נוכל עוד ללמד זכות כי באותה השׁנה, 1840, שׁיצא מתחת ידו המאמר הזה לא נודעה באירופּא המערבית כתובה אחרת מזכרוני קדם בקרים מלבד הציון הזה, אשׁר ככל מציאה חדשׁה היו אז רבים מפקפקים באמיתותו,‏ אבל הד“ר גראֶץ שכתב דבריו לאחר עשׂרים שׁנה, בעת אשׁר כבר יצאו מוניטין שׁל הזכרונות האלה בעולם עפ”י המחברת שׁהוציא לאור אֹדותן ה' פיננער, מה ראה לשׁטות זה בסמכו על ה' ראפּאפארט, בלי חקירה ודרישׁה כיאות, ויחטא בזה נגד האמת ושקול הדעת – שׁני העמודים החזקים אשׁר עליהם נשענו קורות ‏ דברי הימים!