(ספור מקורי)

(בשנת חמשת אלפים ששים וחמש לבריאת עולם)

אני יהודה בן יוסף בן ישי לבית דוד הנשיא, ממשפחת האברבנאל, כותב את המגילה הזאת, והיתה לך, יוסף בני, למשמרת עולם לדורותינו.

אבינו דוד הנשיא כתב את מגלתו בעיר בגדד, ואני, הדור הרביעי לו, כותב זכרונותי בעיר שיביליה, – בבל וספרד בזכרונותינו נפגשו, קדם וים אחוזים בחבלי משפחתנו! האין זה כגורל עמנו, הגולה והנודד בלאומים זה יותר מאלף ומאתיים שנה, המודד ארצות ברגליו ואוסף רוח בחפניו? אכן גזרה היא מלפני אלוהינו, כי תנוע משפחתנו אחרי עמנו בכל ארצות פזוריו, להביא במספר צבא חליפותיו ולחלק עמו מדת חבלו ומנת כוסו!

ישוב ארץ קדשנו בסוף האלף העבר לא הצליח בראשיתו, ואחריתו תמה נכרתה בידי עם נועז אשר שם תבל כמדבר ויכחד יושביה מני ארץ. מערבות אזיה התיכונה, ממקום אשר עלו ההונים בתחלה, יצאו המונגולים הפראים ויחריבו ארצות כתים וקדר וחבור ופרס ובבל וסוריה. ויהי מספר הנופלים לפי חרבם בשלש ערי ממלכת חורוסן בלבד ארבעת אלפי אלפים ושש מאות ושבעה וארבעים אלף נפש, ובבגדד המעטירה הרגו המונגולים ואבד מאתים אלף איש¹. משם פשטו צפונה ומערבה, ובכל אשר פנו הרשיעו. וגדודים מהם יצאו עלו על ארץ הקדש לשחתה, וישימו ירושלים לשמה² וכל יושביה הכריעו לטבח, ורק מתי מעט נמלטו ונפוצו כצאן על ההרים. גם אחינו בני ישראל, אשר היתה שבתם בה זה מעט, יחדו הכרעו לטבח, ורק מתי מספר הצליחו לנוס בדרך שכם; שמה המליטו את שארית ספרי התורה אשר היו להם בעדתם. כעבור הזעם והארץ שקטה, שבו נאחזו המחמדים והנוצרים בעיר הקדש, אלה במספר אלפים נפש ואלה כשלש מאות איש, רק היהודים לא אצו לשוב ירושלימה. וכעלות רבנו משה גירונדי הספרדי (הרמב"ן) לירושלים אחרי שבע שנים, לא מצא בה מאחינו בלתי אם שני אחים אשר עסקו במלאכת הצביעה כמקדם. אך שמו הגדול הלך לפניו וכבודו הוא אסף נדחינו לאחד אחד. בין החרבות הרבות מצא לו בית שמם הנשען על עמודי שיש, ויקדישהו לבית כנסת, ועל ידו נוסדה שם עדה חדשה, אשר היה ראשיתה מצער ואחריתה הלכה וגדלה לרגלי הישיבה הגדולה אשר יסד בה לתורה ולתעודה.

זמן מצער מאד עשה הרמב"ן בעיר הקדש להגדיל תורה ולהאדירה – כי בשנה השלישית לבואו שמה גוע ויאסף אל עמיו. אבל זכר מעשיו וצדקותיו נשאר לברכה עד העולם³.

מעז יצא מתוק, וגם הוא נהפך לרעל בידי הזמן, המרדפנו בלי חשך!

מלכי המונגולים האדירים, אחרי בלעם העולם ומלואו, נמו נרדמו על כסאם, וצאצאיהם חלקו ביניהם את הממלכה הגדולה, ותהי פרת ובבל וסוריה לאחד מהם ושמו ארגון. ויהי מושבו בטַבריס⁴ ובגדד חליפות. בעיר בגדד ישבו אבותי הנשיאים, ובעלות המונגולים עליה כשֹאה נפלו גם אבי ואמי על חלליהם, וישארו אחריהם שלשה בנים קטנים, ואנכי הצעיר בהם, ילד בן שנתים ימים בעת ההיא. אך ה' לא עזבנו ויתננו לרחמים לפני קרובינו גואלי נפשנו, אשר אספונו אליהם ויגדלונו וילמדונו תורה וחכמה ודעת, וכמלאות ימינו היינו לרופאים חכמים ומשכילים בכל מדע. מכלנו הכי גדל שם מרדכי, אחינו הבכור. וילקח מרדכי אל חצר המלך ויהי לרופא נפשו. וה' נתן את חנו בעיני ארגון ויהי לאיש עצתו, ובכל אשר פנה השכיל. ויאהבהו המלך מאד וישימהו לשר האוצר, וינשאהו על כל השרים אשר אתו, וכל עניני המדיניות נתן בידו ויקראהו בשם הכבוד “סַעד עדוּלה”, לאמר: “עמוּד הממלכה”. ומרדכי חלק מכבודו לאחיו ולקרוביו ולכל מיֻדעיו, ויתן להם משמרות כבוד וגדולה בממשלה, ויהי מושיע ורב לכל עמו. וגם מהנוצרים לא משך ידו, וייטב להם כרוב חסדו, ורבים מהם לקח אחרי כבוד וישימם לשרים ופקידים בארץ. על כן רבו מכבדיו ומהלליו מקרוב ומרחוק, והמשוררים שמו תהלתו בפיהם, וישירו לו שירי כבוד וירוממוהו בקהל עם.

אחד השירים ההם נשאר בידי למשמרת, ואלה קצות דבריו:

נְגִיד אֵל, אֲשֶׁר מִכָּל סרָנָיו מְשָׁחוֹ יוֹצְרוֹ רֵאשִׁית שְׁמָנָיו…

גְּבִיר הוֹד מָרְדְּכַי, נֶאֱמַן מְלוּכָה וְעֹז מִשְׂרָה, רְצוּי מֶלֶךְ וְרוֹזְנָיו.

אֲשֶׁר יָצָא בְהוֹד מַלְכוּת וְאוֹתוֹ בְּשִירָם קִדְמוּ שָׁרָיו וְנוֹגְנָיו.

וְעָטוֹ אֵל מְעִיל מִשְׂרָה, וְנָתַן רְבִיד הָדָר וְהוֹד עַל צַוְארוֹנָיו…

וְגַם הֵסַךְ בְּאֶבְרָתוֹ לְעַם אֵל, וּפֵרְשַׁז בְּאֱמֶת עָלָיו עֲנָנָיו…

וְהֵשִיב אֵל בְּיָמָיו הַמְּלוּכָה לְעַם קֹדֶשׁ וּבוֹ רָמוּ קַרְנָיו⁵.

שם כבוד מרדכי יצא למרחוק, הגיע עד ארצות המערב, ואחינו יושבי אשכנז הנענים והנגשים שמו תקותם בו, ויחשבוהו למשיח אלהי יעקב, אשר בו בחר ה' להביא לעמו גאולת עולם⁶. רבים מהם עזבו משכנותיהם ויצאו עם נשיהם וטפם לנוע אל ארץ הקדם מזרחה שמש. בראשם עמד אביר רועי ישראל, הר"ר מאיר מרוטנבורג, אשר יצא עם משפחתו לעבור ארחות ים ולנסוע אל סוריה ולהאחז בעיר הקדש. אך בהגיעו אל חוף הים באיטליה, נתפש בידי אויב ונמסר למלכות. ובעיני הקיסר רודולף והמושלים הרודים על ידו רע הדבר אשר חשבו היהודים לעשות, כי בצאתם את הארץ יצא ממנה עשרה ורוב הכנסותיה. ויצו הקיסר ויתפשו את רבם הגדול ויוליכוהו מעבר לנהר רינוס, ויושיבוהו במגדל ענזיסהים; שם נעצר גאון ישראל עד יום מותו.

ולב מרדכי רחש דבר טוב, לשלוח מלאך מעם פניו אל חצרות המלכים והמושלים באירופה, לבא עמם בדברים בשם ארגון המלך הגדול, אשר משאתו יגורו כל מושלי ארץ, ובכרתו עמם ברית שלום יהי הנקל לו להטות לבבם לטובה ליהודים היושבים על אדמתם. ויבחר בי, אחיו הצעיר, היודע לשונות עמי המערב, וישימני לציר נאמן, ויתן על ידי אגרת שלומים ברשיון אדוניו ומלכו, גם מכתב תהלה ערוך להפפא היושב ברומה מאת הארכידיַקנוס היושב בבגדד. ואנכי נמצאתי לו בכל אַות נפשי, ואעזוב משכנות מבטחים, ואצא בלב נכון ובטוח, להחיש ישועה לאחינו יושבי חשך וצלמות בארצות המערב.

בהודע לי כי האב הקדוש היושב ברומה הוא עליון על כל מלכי ארץ וכלם יקשיבו לקולו ואחרי דבריו לא ישנו, גמרתי אמר לשים בראשונה פעמי רומאה, להַראות את פני הפפא ולבקר בהיכלו.

העיר רומה, פטיש כל הארץ מלפנים, אשר ממנה היתה מפלתנו והריסותנו בשכבר הימים, נפלה נהרסה כבר מידי זרים, וגם אחרי הבָּנותה שבה נהפכה מרעת יושבי בה, וכרֻבה כן היתה למעי מפלה. בריב עולם אשר היה בין משפחות נסיכיה ואציליה, נהרסו רוב היכליה וארמנותיה, ועל חרבותיהם הקימו בעליהם מגדלי מעוז, להתבצר ולהשגב בם איש מפני אחיו. רק מקום אחד התנוסס פה לתפארת, והוא פנת יקרת, מושב האב הקדוש והמון כהניו עם כל אנשי מעשהו – וגם אותו בעתוהו בלהות, בהתקומם בני רומה פעם בפעם על יושבי הכסא הקדוש, אשר לא השתפקו בכהונתם הגדולה, הנותנת בידם מפתחות השמים, ויקחו בכפם גם שבט מושלים, וינהגו ממשלתם ברוח עריצים עד כי נלאו אצילי העם נשוא. הפפאים ניקולי הראשון, גריגור השביעי ואינו-קינטי השלישי, החרידו מלכים מכסאותם, בחרמים אשר בידיהם שעבדו אליהם את מושלי הארצות ויכניעום וישיתום הדום לרגליהם, וכמהם ככל האבות הקדושים אשר באו אחריהם נתנו רסנם בידי כהניהם ונזיריהם על לחיי עמיהם הרחוקים, וינהגום כבקרים ויטפשום כבהמות שדי. אבל אצילי העם האיטלקי, הרואים אותם מקרוב, בעטו בם וימאסו בממשלתם, וילחמו בם ימים הרבה, ורק בחיל וצבא מבני הנכר עצרו האבות במתקוממיהם אלה אשר יעצו להדיחם משאתם.

הנה כן שבו לרומה העתים אשר היו לה בשנות קדם, עת כבשו אדיריה את כל הארץ ומלכים מכסאותם הביאו בשעריה אסורים אל מרכבות כבודם – וברחובותיה רבה המהומה ותחתיה רגזה אדמתה מתהפוכות תושביה המתקוממים איש על רעהו לפלגות דרכיהם ועלילותיהם. רק בזאת נשתנו עתותיה, כי תחת שלטון הזרוע קם שלטון הרוח, תחת הסוללות וכלי הקלע באו האינדולגיטה והאינטרדיקה-סַקרא⁷, וישפכו ממשלתם על ארץ רבה, ותחת הקפיטוליום החרֵב עמדה על תלה “קרית ליאוֹני”⁸. ממנה יצאו צבאות כהנים ונזירים כלגיונות חיליה מלפנים, לאסור עמים בנפשם ולשפוך רוחם על כל בשר. ובמקום מסעי-הנצחון הקדמונים היו להם מסעות נאדרים בקדש, בהליכותיהם בסך, בעברם לעתים מזֻמנים ברחובות עיר בבגדי כהונתם, בדגליהם וצלמי קדשיהם, – והעם נמשך אחרי מראה עיניו ויקדישם באמונה ויעריצם בהמון רבה.

גם לאחינו היושבים בעיר הזאת נשתנו העתים, וכאשר ישבו שם אבותיהם לבטח עת עשו הרומאים כלה באחיהם יושבי ארץ הקדש, כן נתנו הפפאים וכהניהם להם מנוח כמעט גם בעתותי הרעה, בהתרומם העמים על פיהם לעשות נוראות ביהודים עם חרמם בכל מקומות מושבותיהם. ויהי מצב יהודי רומה טוב בערך אל מצב אחיהם המתגוררים בארצות האחרות. רק האות אשר הושם על היהודים, להבדילם לרעה מכל עמי הארץ, אות הקלון אשר גזר עליהם הפפא אינוקינטי השלישי בהקונסוליה הרביעית ברומה – אותו נאנסו גם המה לשאת ככל אחיהם. נפלא הוא הטעם אשר אותו נתן הפפא לחוק הזה: כי יהיה אות לבני ישראל כמצות הציצית אשר צוה אותם משה בשם ה' לעשות על כנפי בגדיהם להבָּדל בזה מכל גויי הארץ. אבל נוראה היתה הכַּונה הכמוסה בו, כי בזה נבדלו לרעה לעיני כל, ויהי כאות לבני מרי, כי הם בני “העם אשר זעם ה' עד עולם”⁹.

אנכי יצאתי מארצי לבדי, ומכל השרים והעבדים העומדים לפני לשרתני, לא לקחתי עמי בלתי אם את עבדי הכושי אשר מצאתי את לבבו נאמן לפני. ובקרבי אל העיר רומה שלחתי ציר ממהר, לבשר להפפא דבר בואי.

האב הקדוש ידע כי לב המלך ארגון טוב על הנוצרים החוסים בצלו, כי כן שמע מפי הנזירים הבאים ממסעיהם בארצות הקדם. ויהי לו זה לאות, כי שלם לבב המלך המונגולי עם הדת הנוצרית, ונפשו קותה כי על ידו יצלח לגרש את המחמדים מארץ הקדש ולהמליך בתוכה מלך נוצרי כבמסעי הצלב מלפנים. על כן שמח מאד על בוא המלאך השלוח לו מאת המלך המונגולי. וישלח לקראתי את יועצו וממלא מקומו בעניני המדינות, הסגן¹⁰ קולו די אורבינו, אשר קדם את פני בשער העיר ויוליכני אל ארמון לַטירנוּס, הנחשב על נחלת האב הקדוש, והוא לפעמים גם משכן כבודו. והארמון גדול ונהדר מאד וכבוד הבניה העתיקה עליו חופף, ויקָרא על שם המשפחה הפטריצית¹¹, אשר בנתה אותו לה לצבי ולכבוד בימים מקדם. ובערוך נירון קיסר מטבח לזקני רומה עשה משפט מות גם בראש המשפחה ההיא, ויקח לו את נחלותיו, ויהי גם הארמון הזה לו למורשה. קונסטנטין הגדול בנה בו בַסיליקה, הוא בית תפלה גדול ונעלה, ויתנהו לנחלה להבישוף הרומאי, ובהתנשא בישופי רומה לעמוד בראש כל הכנסיה ולהיות לה לאבות הקדש, היה הארמון הלטירני מעון להם לדורות עולם, וישבו חליפות פעם בארמון הזה, ופעם בארמון הוַתּיקני אשר מעבר לנהר בקרית ליאוני. והבסיליקה הבנויה על ידו הוא בנין מרום ונשא על כל, ונקרא “בית תפלה לכל העמים” עד היום הזה. בארמון הלטירני היו הסינודות או הקונסיליות, הן האספות הקדושות, שבהן נקבעו החוקים והמשפטים אשר מצאו הפפאים לטוב להם ולממשלתם בארץ. הקונסוליה הרביעית, שנועדה מטעם אינוקינטי השלישי, היתה גדולה ונכבדה מכלן. ממנה יצא החרם הגדול על האלביגנזים, אשר על פיהו נדרשו כל שומרי אמונים לצאת עליהם למסע-צלב ולכלותם מעל פני האדמה; בה גם נתקנו תקנות חדשות על אדות היהודים, אשר האחת מהן היא גזרת “אות הקלון” שנגזר עליהם לשאתו לחרפת עולם. ויהי בעיני שבתי בארמון הלטירני כאות מן השמים, כי מן המקום הזה אשר בו נקבעו הגזרות הרעות על אחי בני עמי תצמח להם גאולה וישועה, ואנכי הוא מלאך הישע, אשר בי בחר ה' לגאול את ישראל ולהושיעו מכל צרותיו!

ביום המחרת בבקר בא הסגן די אורבינו לשחר פני ולברכני בשם הפפא ולהוליכני אל מעון קדשו בקרית מועדהו. ואלבש את בגדי החמודות ואשים עלי נשקי וחליצותי, כמשפט לאבירי עם, פרשי מעלה¹², ואצא עם הסגן דרך השער הגדול אשר ממעל לו יתנוסס היציע הנהדר, הוא המקום אשר עליו יֵראה הפפא במועדי קודש, בנשאו כפיו לברך את העם. ושני סוסים מזֻינים עמדו לפנינו הכן לרכוב עליהם בעברנו אל היכל הותיקן אשר בקרית ליאוני.

ודי אורבינו הואיל להראות לי את כבוד העיר רומה ושארית תפארתה מלפנים, ויעבור עמי דרך השוק הגדול¹³ ששם התנוססו מבחרי בניניה הגדולים והמפארים בימים מקדם, ועתה רבם נהרסו ויהיו מעי מפלה ועל גלי חרבותיהם כסה דשא עשב, עלו אילנו סרק גם עצי פרי. ויהי בבאנו ברחוב הקדש¹⁴, ההולכת בין שתי גבעות הפלטינוס והעסקילינוס, ובעברנו על פני מקדש ס"ט לורינצה, ואחרד פתאם תחתי, ואעצור את סוסי מלכת, ואעמוד על מקומי כתמר מקשה. הסגן הביט אלי וירא והנה עיני נשואות אל אחד השערים העתיקים העומד על מכונו, והוא בנוי כמו רמים, וממעל לו דמות אנשים כבירי כח, נעטרים בזרי פרחים ונושאים במוטות על כתף כלים ומכונות שונים במראיהם.

"זה שער הנצחון, הנודע בשם “קשת טיטוס”¹⁵ – שקד הסגן להבין לי את המראה – אשר העמד לזכרון עת גברה ידו על היהודים ויחרב את ירושלים ואת היכל קדשם. וזו תבנית כלי המקדש אשר היו לשלל; בהם נראה את השלחן והמנורה והחצוצרות וכל יתר כלי בית אלהיהם, כלם זהב טהור, מעשה חרשים להפליא. ובשוב טיטוס מן המלחמה הכבדה ההיא, נכבדו אנשי חילו לעבור בסך לפני מרכבת כבודו ולשאת על שכמם את שלל הקדש אשר הביאו משם, לשומו למשמרת בהיכל השלום, היכל האליל יַנוּס, אשר בנה אספסינוס אביו לזכרון עולם.

“ומה אחרית הכלים ההם? – שאלתי, בהסבי עיני מן המראה ובאחזנו דרכנו הלאה – הנשארו בהיכל ההוא עד היום?”

“לא, כי כגורלם גורל העם היהודי אשר ממנו לֻקחו. ההיכל כבר נהרס בידי העמים הפראים אשר הרחיבו את רומה, והכלים נסחבו ויטלטלו טלטלה מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר”.

“אנא, ספרה לי קרותיהם – חליתי פניו – כי כלתה נפשי לדעתן!”.

והסגן נענה לי ויאמר:

"כשלש מאות וחמשים שנה נשמרו הכלים בהיכל ינוּס, עד עלות הוַנדלים על רומה ויכבשוה ויחריבוה. וגיזריך מלכם הוליך אתו את שלל רומה ארצה אפריקא, ויביא גם את הכלים ההם עירה קרתַּגה. מאה שנה אחרי כן נפל המלך גַלימאר, נכד גיזריך, בידי ביליזַריוס שר צבא יוסטיניַנוס, קיסר ביצנץ, ובהוליכו אותו שבי הוליך עמו גם את כל השלל אשר מצא בקרתגה – וכן הובאו הכלים ההם לקונסטנטינה הבירה. ויהי כעבור כל הכבוּדה ברחֹבות העיר לעיני העם הנאסף, וירא זאת איש אחד מהיהודים אשר היו בתוך ההמון, ויצר לו לראות את כל הקדש בידי נכרים על אדמת זרים. ויפן אל אחד השרים הקרובים למלכות ויאמר: “לא טוב להניח את כלי בית ה' בארמון המלוכה, פן ירע לה בגללם, והיה גורל ביצנץ כגורל רומה וקרתגה, אשר אצרו בתוכן את הכלים האלה ותהי אחריתן רעה!” ותהי עצת היהודי הערום, להשיב את הכלים ירושלימה. ובהודע דבר היהודי להקיסר יוסטינינוס, חרד חרדה גדולה, ויצו להביא את הכלים באניה, להוליכם ירושלימה ולשימם שם למשמרת באחד בתי תפלותינו.

האניה עברה לדרכה – אבל לארץ הקדש לא הגיעה, ודרכה פליאיה, ואחריתה לא נודעה עד היום הזה"¹⁶.

אין זה אות נאמן – שאלתי לתֻמי – כי יש עין צופיה בשמים ממעל על העם היהודי ועל כל זכרונות קדשו, ויד מסֻתרה נוהגת ומחזקת בם בכל נדודיהם, לבל יבלעום זרים כלה? האין זה אות נאמן כי יש תקוה לאחריתם?"

Omnes viae ducunt in Romam” ¹⁷ – ענה הסגן במשל הלַטיני. אחרי כן באר דבריו לאמר: “רק בזאת יצלחו היהודים להגיע אל מחוז חפצם, אם יטו אשוריהם אלינו, לבוא בבריתנו, וצוה האב הקדוש עליהם את הברכה, וסרה מעליהם קללת אלהים ולא יוסיפו לדאבה עוד”.

“הלא אז לא יוסיפו להקרא עוד בשמם, כי יתערבו בעמים וחדלו לעולם!”

“ומה מהם יהלוך? ומה בצע בירושלים הקדמוניה כי ישאו אליה נפשם? הלא טוב כי ישיתו לבם לרומה “עיר הנצח” והיה עיניהם רואות את מורם, אשר דברו כדבר האלהים ומלכותו בכל משלה”.

“לדבר הזה יסלח נא אדני הכהן – עניתי בלעגי שפה – הן משלחתי פה בשם ארגון המלך המונגולי תתן עדיה, כי יש מושלים גדולים וכבירים ממנו, והחרבות אשר לנגד עינינו תעידנה, כי לחנם תגדילו בפיכם לקרוא את רומה בשם “עיר הנצח”, כי גם עליה עברה כוס”…

“אבל מאמינים אנחנו – קרא הסגן – כי עתידה דתנו הקתולית להתפשט בכל העולם, ורומה תשוב תהי גברת כל הממלכות כמלפנים אך לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח”.

“אם לאמונה תגברו, מי ביהודים מאמינים בני מאמינים? הנצחון אשר תאמר כי יהיה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, אותו הלא בשרו להם נביאי אל והמה בכתובים!”

“נבואותיהם כלן רמוזות לנו ולא להם, ואך לשוא יתעקשו לאמר כי עליהם נאמרו ולהם הנה”!

“ואותה הלא תתאמצו להוכיח ברוח ולא בחיל וכח, כדבר הנבואה האמורה!” – אמרתי בלזות שפתים.

“ומה לך ציר המלך המונגולי וליהודים זעומי אל, כי תריב ריבם?” – שאלני הסגן בחשד נסתר, בהתבוננו אל מראה פני.

ואנכי עצרתי במלים, כי לא מצאתי נכון לי לגלות סודי ללא עת. אחר כן השיבותי אמרי לאמר:

“הן רבים מהעם הזה יושבים לבטח בצל ארגון מלכי, הטוב והמטיב ליהודים ולנוצרים כאחד, ועל כן ידעתים גם אני. ומדעתי אותם אל נכון אשתומם לראותם פה בארצותיכם ברע מאד”.

“אבל אשמים הם ברעתם, כי מידם זאת להם – ענה הסגן בבטחה – יעזבו נא דתם הקדמוניה ויבואו בבריתנו החדשה וכמונו הלא יגדל כבודם בישועתם עולם!”

בין כה וכה הגענו אל שוק הירקות; שם אנשים ונשים מדלת העם יושבים על הארץ ולפניהם צבורים כל פרי האדמה לממכר. וכעבור הסגן על פניהם השתחוו כלם לפניו ביראת כבוד והוא נשא כפיו עליהם ויברכם. ועיניו הביטו אלי בגאון, בחפצו להתפאר עלי בכבוד הרב אשר תנחילנו כהונתו הקדושה.

כהגיענו את שפולי העיר ברחוב הגנים, ההולכת אל גשר ס"ט אנגילה, חדלו הלמות הפטישים מאהלי חרשי הברזל, כי יצאו בעליהם לראות את הרוכבים העוברים על פניהם. וכהביטם אל הסגן לא כרעו ולא השתחוו, ואחד מהם הורה עליו באצבע ויקרא אל שכנו אשר ממולו לאמר:

“הנה אחד העתודים העולים על הצאן!”.

“מהרה איפוא והחביאה את לואיגיא בתך מפניו – ענה שכנו – כי נזיר הוא!”…

והפועלים העומדים מאחרי בעליהם פערו פיהם בשחוק פרוע.

“מאז רבו הנזירים בעולמנו – ענה אחד הרוכלים, היושב לפני חנותו הקטנה – עלה מחיר הבשר והיין ונגרע ערך האנשים ומרוב יראת שמים נעזב ארח מוסר וחדל לעולם”.

“הלא כן יאמרו המושלים: הסוס מסֻכן מאחוריו, האשה מלפניה, העגלה – מצדֶיה, והנזיר – מכל עבריו!” – קרא אחד הפרשים, ובידו רגל סוסו המורמה לפני החרש העושה לה פרסת ברזל.

ועוד הפעם פרץ צחוק גדול מפי כל העומדים שם.

הכהן שמע נאצות כלם ויחרש, ואנכי בושתי להביט אל פניו, לבלתי הכלימו.

כהגיענו אל הגשר פנה הסגן אלי ויאמר:

“ברבע הזה אשר עברנו יגורו האזרחים הנוטים אחרי בית קולונא הגיבליני¹⁸ המכחשים בזכות האב הקדוש וממשלתו המדינית הנתונה לו מן השמים, ועל כן רבה רעתם ועזותם”.

“היתכן כי אזרחי רומה לא יכירו את קדושת הפפא היושב בתוכם, אשר כבודו עליהם יֵראה בכל עת?”.

“בקדושתו יאמינו אמונה אמן, אך כבוד מלכותו ימאנו להכיר, באמור להם אנשי בית קולונא: השמים שמים להאב הקדוש, והארץ נתונה להקיסר, למשל כבכל הארצות האחרות, וזאת רעתם!”

“ומה להארץ הזאת ולקיסר אשכנז כי יכירו תושביה אותו למושל עליהם?”

כאשר הוסרה רומה מגברת – ענה הסגן – משלו בה המון גוים עריצים חליפות, וכן עברה מיד אל יד עד הגיעה למלכי אשכנז, אשר אחזו בה ולא הרפוה עוד. ויהי לחק, כי מלך אשכנז ישים עליו כתר רומה ואז יהיה לקיסר בארץ. בראשונה היה האב הקדוש סר למשמעת הקיסר האשכנזי, אך מימי הפפא גריגור השביעי והלאה התנשא האב הקדוש ויהי עליון על כל מלכי ארץ. וגם קיסר אשכנז נכנע מפניו ומשתחוה להדום רגליו. ובהנתן הכתר המשֻלש על ראש הפפא החדש, ישרתוהו מלכי עמים ויעמדו לפניו כעבדים לפני אדונם, כי לו הממלכה המשֻלשה אשר נתן אלהים בידו: ממלכת השמים והארץ והשאול, או הברכה והקללה, ברכת טוב לנפש האדם בעולם הזה והבא, או קללת עולם בשאול מטה!"

“ומה המריץ את הקיסר כי נכנע מפני הפפא?”

“מארת אלהים אשר בפי האב הקדוש והחרמים אשר בידו על גוי ואדם יחד, אם ימרו את פי קדשו; באלה רב כחו להטותם אל אשר יחפוץ ולהעמידם ביד חזקה על הברכה! כי על נקלה יוריד את המלך מכסאו בהסירו לב העם מאחריו, או יאכוף את המלך ליסר את עמו ולהחריב ערים על יושביהן, אם יכבד עליהם פשעם. על ידי החרם הגדול נעזב הקיסר הינריך הרביעי מכל עבדיו ושריו, ונאנס ללכת יחף וגלוי ראש אל מבצר קַנוסה, לקבל נזיפה ולהתרפס ולרהב את הפפא גרירור השביעי. חרם כזה הטיל הפפא אינוקינטי השלישי על מושלי צרפת הדרומית ויורד לארץ כסאם וישיבם עד דכא. ועל העם האלביגנזי היושב שם סמכה חמתו, על מאנם להכיר קדושתו, ועל פיהו קמו האדוקים יראי האלהים מכל קצוות הארץ ויעלו עליהם במסע צלב וישפטום בחרב ובאש עד השמדם כלה מפניהם”.

ואנכי הואלתי שאול את פיהו: “הזאת היא דרך הרוח אשר בה יגבר לא בחיל ולא בכח?”. אך פתאם נשאו עיני למחזה אשר לפני! כי הנה עברנו את הגשר, והגענו אל מגדל ס"ט אנגילה, וכבוד הפפא מלא את כל הכר הנרחב אשר לפני היכל תפארתו. המון כהנים ונזירים לאין מספר עוברים רצוא ושוב אל כל עבר. אלה עוטים מעילים לבנים כשלג ואלה לבושי שחורים ועטופי שחורים, או שרוקים או אמוצים או אדומים או ירוקים או ירקרקים או כל צבעי הקשת גם יחד. אלה נושאים בגדים רחבי שולים, הקצרים זה מזה למעלה כגרם המעלות, ואלה מתכסים באדרת שער או בשמיכה אחת שהיא שמלתם לעורם. אלה גלויי ראש ואלה הולכי יחף; אלה מגלחים ראשם ושער זקנם גדל פרע, ואלי מקיפי פאה ולחיים חלקות מתער מלֻטש; אלה לובשים כתנת בד על בגדיהם ממעל, ואלה לבושי שריון כגבורי מלחמה; לאלה תבנית שתי חרבות מצלבות על חזיהם, ולאלה מראה שני מפתחות מונחים בתבנית שתי וערב. ולכל אחד צמוד פתיל הקשור בשני קצותיו אל החגורה או החבל אשר במתניו, ועל הפתיל מחרזת טבעות קטנות, אשר יניעון ידי הנושא ויעבירון מן הקצה אל הקצה, לדעת מספר התפלות אשר יקרא וישנה דבר יום ביומו. וכלם בני חבורות שונות אשר לצבאיהן אין מספר, ומקלטי מעונותיהם מלאים את כל הארצות. אל כל אלה התבוננתי ואכיר את כח הפפא במה הוא גדול, כי רב חילו, ואם זה דרך הרוח אשר בה יגבר על כל, לא נפלאת היא כי משאתו יגורו עמים ומלכים תכו לרגליו.

כאשר קרבנו אל ההיכל אשר על הגבעה הותיקנית, כן גדל פחדי ויראתי מפני כבוד האב והדר גאונו. כי כל יקר חזו עיני ואין קץ לתפארת הבניה ועמודי הפאר והאילמים והאתיקים והלשכות וחדרי המשכית אשר על נקלה יתעה העובר בהן, כהולך ביער בין סבכי עצים עבתים אשר לא עלה עליהם גרזן. אך בהגיענו אל לשכת האב הקדוש חיתה רוחי – כי נראה לפני חדר פשוט, ובו רק שלחן וכסאות, ועל השלחן מנורת כסף קטנה וצלב עם צלם שחור, ולרגלי הצלב דמות גלגלת אדם ושתי עצמות משלבות – סמל המות השליט בכל היקום. והפפא ניקולי הרביעי איש זקן ושבע ימים, קטן ודל במראהו, חסר אונים וחדל כח, וזה כשנה נבחר מאת ראשי הכהונה להיות שם האב הקדוש נקרא עליו, וכל עניני הכנסיה והמדינה נשארו על ידיהם לעשות בהם כרוחם וכנפשם.

נשקתי את ידי הפפא כחק, ואשא ברכה מאת פניו ודברי שלום וידידות להמלך המונגולי, הטוב ומטיב לנוצרים אשר בארצו. והאב הקדוש הביע תקותו, כי יפקח האל את עיני המלך ושריו להכיר את הדת הקתולית ולבוא בבריתה, כי אך ממנה תוצאות חיים, ולה הישועה הנצחית במרומי שמים. ואת יתר הדברים הפקיד בידי הסגן, קולו די אורבינו, לעסוק בהם עמי עד אשר נגמרם בינינו לטובה ולברכה. אז אשוב אראה את פניו בטרם אשוב אל ארצי ומולדתי, ואשא ברכה מאתו להביאה אל מלכי, אשר יאמצהו כבן לו – כי כבנים נחשבים לו כל מלכי ארץ הנאמנים בבריתו.

בדברים האלה הושיט האב הקדוש את ידו שנית, ואני נשקתיה בתודה והשתחויה כמשפט, ואז משכני די אורבינו אחריו, כי הנה נגמר מועד הראיון, ועת לעזוב את הפפא ולצאת מאת פניו ולשוב למקומנו.

בצאתנו את ההיכל שחרתי פני הסגן להוליכני דרך רחובות היהודים, כי חשקה נפשי לראות את מעונותיהם אשר בשפלה. ודי אורבינו התבונן אלי, אך לא דבר מאומה, ויעבר עמי על פני גבעת יניקולו ודרך גשר ברתלמי. שם נראו לפנינו המון רחובות צרות ועקומות, מלאות בנינים עתיקים בעלי ארבע וחמש קומות, ורֶוח אין ביניהם, גם כל ירק עשב ועץ לא נראה שם, באפס מקום. ויהי הרבע ההוא ההפך מכל פנות העיר, אשר להן כברות ארץ פנויות, ועל מפלת הבנינים שעמדו שם מלפנים צמחו כל עשבות שדי, גדלו כל עצי יער, אף נטעו גנים וכרמים למכביר. והמון יהודים כמשק גבים שוקקים ברחובותיהם. אלה עוסקים במסחר וקנין, ואלה שואפים רוח באפס מעשה, וביניהם מתהלכים עשיריהם בגאון וגבה, עוברים חכמיהם למודי ה' בהחישם צעדיהם אל בתי מדרשותיהם. ובנות ישראל לבושות שני עם עדנים הולכות הלוך וטפוף, עוטפות שיח גאוה בסרח העודף אשר לשמלותיהן מאחריהן, ומתנוססות ביקרותיהן כחנויות חיות עוברות לסוחר¹⁹. פה ראיתי בפעם הראשונה את אות הקלון אשר נגזר על היהודים לשאתו, והוא פסת ארג ירוק הדומה בגדלו ומראהו לתפוח זהב; אותו הדביקו הגברים אל כובעיהם והנשים אל צעיפיהן. את זה ראיתי ותשתוחח עלי נפשי; אך היהודים כבר הסכינו לו ולא הרגישו את קלונם בשבתם בקרב אחיהם. רק בצאתם שער אלי קרת, בהיות להם שיג ושיח עם אזרחי העיר ושריה, נקוטו בפניהם מפני המון העם המכירים אותם על פי האות הזה. ויהי הכתם הירוק משאת עליהם חרפה, לעג וקלס לסביבותם.

אבל עד מהרה נוכחתי לדאבון לבבי כי לא לחרפה בלבד נועד הכתם ההוא, כי גם לנגע ומכה!

כשובנו לדרכנו על פני חרבות היכל אספסינוס, בטרם נגיע אל רחוב הקדש, נשמע לאזנינו קול רעש ומהומה. והנה ארבעה אנשים חמושים מתנפלים על איש אחד, והאיש נשען אל קיר החרבה, בבקשו להחסות בה מאחריו, והנהו שולף חרב לעמוד על נפשו, ובפיהו הוא מתחנן אליהם לאסוף ידיהם.

“נמהר נא אל המקום ההוא! – קראתי אל די אורבינו – אולי יצלח בידנו להציל נפש אדם מרדת שחת”.

“צדקת בדבריך – ענה הסגן – כי מדת החמלה והרחמים חובה היא עלינו על פי דתנו, והיא תהלתנו ותפארתנו. אף אמנם רואה אני את האנשים כי מחיל אורזיני הם ודי לי לאמר מלה בשם האב הקדוש ולהרחיקם מזה”.

“עשה זאת איפוא להציל האיש מרעתו” – אצתי בו באחזי ברסן סוסו להריצהו שמה.

ברגע הזה נראה הכובע רחב השולים, בנפלו מעל ראש האיש ארצה – ועל פי הכתם הירוק אשר עליו הכרנו שנינו מי הוא זה האיש המֻכה

“הלא יהודי הוא! – ענה הסגן בקרת רוח – ומה ממנו יהלוך אם יגרע מספר העם הזה בנפש אחת?”

מבלי דבר עוד קפצתי מעל סוסי ואמהר וארוץ בחרב שלופה אל המקום ההוא, ואעמוד על יד האיש המֻכה ואגער באויביו לאמר:

“חרפה היא לאנשי חיל להרים יד ברצח, ארבעה כנגד אחד!”

“הלא תראה סיניור²⁰, כי יהודי הוא, ולא למענו ישתמרו חקות מלחמה ביום קרב”.

“ומה פשעו ומה חטאתו כי דלקתם אחריו?”

– “הוא רופא בית קולוגא, וגם עתה שב משם, ברפאו את אויבי אדוננו”.

“הרופא לא יבדיל בין דם לדם – קרא האיש בהצדיקו נפשו – וקרוב הוא לכל אשר יקראוהו בחלותם”.

“הוי ראש כלב! – קרא האחד – האנחנו נמחץ ואתה תרפא? אנחנו נכאיב ואתה תחבש ותחבל את מעשה ידינו?”

“סורו מעליו אנשי דמים! – קראתי בחמתי – ואם לא, וידעתם את ידי!”

“ומה לך, בן נכר הארץ, וליהודי הזה כי תריב ריבו? – קרא השני – אולם נסה נא ועמוד לימינו וגם אתה מידנו תסָפה!”

“הביטו נא אל חוטמו, ואותותיו לא תנכרו כי גם הוא מאצילי ירושלים כמהו!” – אמר איש עני לבוש קרעים, אשר חש אל המקום ההוא להתבונן אל המראה.

Hep! Hep! ²¹ – הריע האספסוף מדלת העם, אשר נאספו שמה איש מקצהו.

אנשי החיל עופפו חרבותם על שנינו, ואנחנו שכלנו ידינו ונט חרבותינו אל מול החרבות המעופפות, לבל תוכלנה לנגוע אל עצמנו ואל בשרנו. לאחרונה עיפה יד הרופא ותשמט חרבו מפני חרב האויב בפגעה בה, וברגע ההוא הביא השני צור חרבו אל צדו, והרופא נפל ארצה מתבוסס בדמו.

האספסוף צהל קולו וארבעת אנשי החיל יחדו היו עלי לבתקני בחרבותם. והנה עבדי הכושי, אשר נלוה על דרכי, נצב עלי ובידו חרב הרופא והנהו מתנפל בחמה שפוכה על הרוצחים. אך עד ארגיעה נפל גם הוא מחרב אויב אשר באה בלבו. אז הכרתי בלהות צלמות ובלבי כבר נואשתי מחיים.

פתאם נשמעו דהרות אבירים וגדוד רוכבים חש בא אל מקום המלחמה, וארבעה מהם קפצו מעל סוסיהם ויתנפלו עם ארבעת אנשי חיל אורזינו בקול קורא “יחי קולונא!”.

אנשי החיל הנלחמים בי הפכו פניהם אל אויביהם, והאספסוף מחאו כך וישישו בשמחה על המראה אשר לקח לבבם, ולי היתה הרוחה ואשאף רוח. ואשא עיני וארא, והנה הסגן מריץ את סוסו לנוס הלאה, ואל ארץ הבטתי – והנה עבדי הכושי מת לשחת והרופא כל עוד נפשו בו.

“אנה נשא את רופא נפש אדוננו?” – שאלוני שנים מן הרוכבים אשר לא התערבו במלחמת חבריהם, כי כן החק לאנשי קרב. לבלתי התגבר במספר כי אם בכח הזרוע וביד חרוצים.

“נשאהו אל בית קרוב, להחיש לו עזרה אם נוכל !” – עניתי.

“אני יודע מעון הסיניור די מאַנזי, כי קרוב הוא” – ענה השלישי.

אז קרעתי מעיל הרופא לארכו, ואחבוש מקום הפצע לעצור זוב דמו ככל אשר מצאה ידי, ושני הרוכבים עמדו איש מול אחיו בידים שלובות, והשלישי עזר לי להושיב עליהן את הפצוע, ואחר כן עמדתי מאחריו לתמכהו בידי. ונשאהו אל הרחוב אשר לרגלי הקפיטוליום מערבה – הוא המקום אשר משם יחל רבע היהודים והוא משתרע עד הנהר²². ויהי כהגיענו שמה ותהום כל הרחוב ויושביה התרוצצו יחדו לראות את החלל, ועד ארגיעה נשמע קול יליל בכל הרחוב: “הלא זה אדוננו יחיאל הרופא” אחי רבנו אברהם הסופר מן הענָוים²³. הוי ליום הזה, כי לקח ה' את אדוננו מעל ראשנו !".

“הוי, חתני! הוי, אחי הצעיר! – קרא איש נכבד, גבר בחצי ימיו, אשר מהר אליהם ויתמוך בידיו גם הוא את הפצוע – אוי נא לפולה בתי, כי באה שמשה בצהרים!”.

והפצוע הובא הביתה. שם רבה המהמה. כל אנשי הבית נסבו על אשה צעירה לימים אשר לשמועה כי באה יצאה נפשה והנה היא שוכבת מתעלפת על סף הבית, וכלם עמלים להשיב אליה רוחה ולא יכולו.

“פנה לך, אדני, אל בתך, להשיב נפשה! – אמרתי לו – ואני התנהלה לאטי עם חתנך הפצוע, כי רופא גם אני ולה' הישועה!”.

עד מהרה השכבו האיש ואשתו על שתי מטות בשני חדרים קרובים. ואנכי פשטתי מעל יחיאל את בגדיו ואבקר את הפצע, והנה הוא בין צלעותיו. וקול יליל אשה צעירה נשמע מן החדר השני, אז ידעתי כי שבה אליה רוחה. לקול הזה התעורר הפצוע ויפקח את עיניו,אבל עד ארגיעה שב ויעצמן מבלי הוציא הגה מפיהו. בשמעי כי גם ר' אברהם יודע חכמת הרפואה אצתי בו להביא כלי חובשים. אך שנינו לא יכלנו להתמהמה ולחקור עמק הפצע, פן יגוע החולה בנטוש עליו דמו. ונמהר ונרחץ את דם הפצע ונסכהו בשמן ונחבשהו היטב, ונצו על פולה ועל כל אנשי הבית להתאפק ולדום ולתת מקגוע להחולה האָנוש. משם שלחתי אנשים לקבר את עבדי הכושי ולהודיע בהיכל הלטריני כי בחרתי לי מעון בנוה היהודים, בבית אברהם הסופר, ומשם אבוא אל הסגן ואבקרהו בהיכלו לעת אדרשנו.

הנה כן התודעתי אל המשפחה הנכבדה ביהודי רומה, היא משפחת “הענוים”, ואבחר שבת עמה בקרב אחי מדוּר בהיכל הליטרני. ור' אברהם פנה לי את החדרים אשר בעלית ביתו, ויוסטא בתו, העלמה הצעירה, פארה אותם ביד חרוצים. ואהי מאוכלי שלחנם, ועבדים ומשרתים לפי כבודי לקחתי מקרב בני עמי. עד מהרה נודעתי לשם בקהלת ישראל ברומה, בהודע להם מולדתי ומוצאי כי מזרע דוד אני ומכון שבתי בבבל. אכן הגדתי להם את מולדתי, לבעבור יאמינו לי אם יהיה לי דבר אליהם בימים יבואו, אך את משלחתי העלמתי מהם, פן לא תצלח בידי, ובֹשו אַחי משׂברם, וגדל יגונם בהכזב תוחלתם.

שבוע תמים לא יצאתי מבית ר' אברהם, בעזרי על ידו להשכיל אל החולה, אשר חייו לשאול הגיעו מעצמת הקדחת אשר אחזתהו ותלהט מוסדי גוו. ופולה ויוסטא אחותה שמרוהו מסח, ותהפכנה משכבו בידים אמונות, ותשגחנה עליו באהבה רבה. במשך העת ההיא הכרתי לדעת את שתי הנפשות האלו ודבר פעלן וחין ערכן – כי היו שתיהן למודות דעת וכל מעיניהן בתורת ה‘, ובזה היתה פולה מופת לאחותה, כי סגלה לה את מעשה הכתב העברי ביופי והדר מאין כמהו, וזה מעט השלימה העתקת פרוש על נביאים²⁴. אף על זאת פקחתי עיני – כי היו בנות ישראל ברומה בעת ההיא מחקות כקופים את נשי מרום עם הארץ לכל הליכותיהן ומנהגיהן. כמהן התיַפו עד מאד בצאתן שער אלי קרת, גם נתנו את פיהן לחטוא חכן בשירי אהבה ועגבים, ותשתעשענה בחברת צעירי אחיהן, בני הנעורים אשר ברומה, ותצאנה אתם במחול משחקים²⁵. לא באלה דרך שתי הבנות האלו, למודות ה’, כי הצניעו לכת עם הגברים, וגם בלבושיהן ובכל הליכותיהן שמרו דרך הענוה והתֹּם, ופניהן המלאים זיו עלומים הפיקו נגה בהדרת קדש.

מקץ השבוע נבהלו כל יושבי הרחוב וכל אנשי בית ר' אברהם לראות את הסגן קולו די אורבינו בא אליהם בכבודו ובעצמו, לראות פני הארח הבגדדי. ואנכי ישבתי בחדר החולה כפעם בפעם, ובשמעי מי זה בא, יצאתי לקראתו ואשחרהו בכבוד לסור עמי אל העליה, כי שם מעוני. כעלותנו שמה שלחתי את העבדים מעל פני, למען נשאר לבדנו באין שומע דברינו. והסגן התחטא לפני ויבקש ממני לסלוח לו על דבריו ועל מעשיו ביום ההוא, ולוּ ידע כי יהודי אני וכי כאח לצרה נמצאתי להרופא די מאנזי בקום עליו מרעים, אזי לא דבר רע באזני על בני עמי ולא עזבני בחפזו, בראותו אותי מתעבר על ריב לא לי. אמנם כל אלה השיב אחר כן אל לבו, אך ברגע אשר התעורר לחוש לעזרתי, קפצו שמה רוכבי קולונא, ומפניהם עזב את המקום ההוא, כי ריב לקולונא עם הפפא, ואיך יוכל לשמוע שמו הקדוש מנֹאץ בפי אנשי חילו?

ואנכי הוכחתיהו בצדק על הרעה אשר ראשי הכנסיה הקתולית עושים לבני עמי. ואורהו דרכי המלך המונגולי, אשר בשמו באתי הנה למצוא חפץ ולדבד דבר – כי בחר באיש יהודי, הוא אחי הבכור, להיות לו למשנה, ועל פיהו ישק כל עמו. והמשנה הזה לא יבדיל בין אחיו היהודים ובין הנוצרים היושבים שם, כי חֻקה אחת ומשפט אחד לכלם, וכל איש אשר יתרון הכשר ושאר רוח לו, אותו יבחר והקריב אליו. אולם אם כה יוסיפו מושלי ארצות המערב להכביד ידם על היהודים החוסים בצלם, והלך גם אחי, המשנה, גם ארגון מלכנו בקרי עם אחיהם הנוצרים, והבדילו גם אותם לרעה. גם קרוב הדבר כי בחרות אף המלך המונגולי יאסוף את חילו הרב והעצום, ועורר עליהם שוט גנגיז-חאן אביהו הזקן²⁶, והשיב עליהם אופן.

לדברים האלה נבהל הסגן ויחרד תחתיו, ובהשיבו אל לבו ענני לאמר:

“רֹאה אני ידידי, כי דבריך טובים ונכחים, והנני להגידם בשמך אל האב הקדוש. ידעתי כי אם הוא יגזר אֹמר למלכי הארצות, ויקם לו. אך דבר כזה לא בחפזון יעשה. כי לפלגות פרטיו גדולים חקקי לב. הן חקי היהודים בתוכנו קבועים הם זה מאות בשנים, ורבים מהם נקדשו בראשית הימים ושרשיהם סֻבכו בדת ובמדינה, ולא באפס יד יוּסרו עוד. לכן אמרתי: אציע נא הדברים לפני האב הקדוש, בהם נהגה ובהם נשוב נהפוך עד אשר יושם כל עקֹב למישור. אז נקרא עצרה, נאסוף אלינו את ראשי כהנינו לקונסוליה גדולה; אליה יועדו גם המלכים והנסיכים איש מקצהו. וברצות ה' את פעלנו נגמרהו לטובה וחפץ מלכך יֵעשה ועצתך נשלים”.

ואנכי התבוננתי אל פני הסגן ואדע כי בלב ולב ידבר, ואען ואומר:

“תם אני ולא אדע על מה תחרדו את כל החרדה הגדולה הזאת! הן כל הענין יסודתו בדבר אחד: כי יכיר האדם אל רעהו לאדם כמהו, כי בצלם אלהים נבראו כלם ומחמר אחד קרצו גם יחד. גם כל מראות הטבע אשר נמצא בהם וחוּצה להם שוים הם לכלם – ולמה זה יבקשו המה חשבונות רבים, להבדיל בין האחד לרעהו ולבכר איש על אחיו? תהי נא חקה אחת לכל באי עולם, ולא יהיה עוד האדם שליט ברעהו לרעתו – וכל המעקשים והנלוזים יוּסרו על נקלה ושלום אמת יהיה לכלם!”.

“ומה תאמר, ידידי, על חק העבדות, אשר יסודתו בספרי הקדש ותוצאותיו עם ארץ רבה מאז ומעולם? עוד מראשית הימים, בטרם לדת חק, ארר נח את כנען בגלל חם אביו, וישימהו עבד עבדים לאחיו; את הגבעונים קלל יהושע על מעשה ערמתם אשר עשו להציל ממות נפשם, ויהיו לחוטבי עצים ושואבי מים בית אלהיו, וכאלה רבים עמכם בספרי קדשכם” –

“מעשים כאלה הם החלק הספּוּרי אשר בתורתנו – שבעתיו בדבריו – והמנהגים הנוסדים עליהם אינם יסודות קימים לה, כי הם משתנים לפי העתים והיא, בעיקריה, לעולם עומדת. המנהגים היו נתונים בידי השופטים והחכמים בכל דור ודור לשנותם לפי זמנם, אבל המצות קבועות הן לדור דורים. בתוכן הכי נכבדה המצוה אשר צונו ה' לאמר: “ואהבת לרעך כמוך!”, שהיא עיקר גדול בתורתנו, ואותה נתן ה' לבני האדם חק עולם ולא יעברוהו. המצוה הזאת היתה גם לכם עיקר בתורתכם – ואיככה תעברו עליה בזדון ותבדילו את היהודים מקרבכם ותתעמרו בהם כבעבדים מקנת כספכם, אף תרעו להם מאלה: כי יקָרא לעבד דרור והיה לתושב וגם לאזרח העיר בתוככם, ואת היהודים תמדו בחבל אחד לכלם, לעשות בהם כטוב בעיניכם, והנם מתענים תחת ידכם ונתונים לקלון ולחרפת עולם, מגור מסביב!”.

“נניח נא וכוחנו בדבר החקים אשר יסדו לנו אבות כנסיתנו הנוצרית בימים מקדם, כי אמנם רב כח האב הקדוש לשנותם ולהחליפם כליל, אם לא יכירם עוד זמנם; אבל משפטי המדינה הלא נתונים הם בידי מלכי הארץ, ולא נוכל איפוא להסירם מבלעדיהם”.

“ומי נתן להם המשפט להבדיל את היהודים לרעה מכל העמים אשר בתוכם הם יושבים?”

“המשפט נתון להם מאת שני קיסרי רומה, אספסינוס וטיטוס. כי שבויי חרב הביאו את היהודים הנה וכל שבוי נחשב כעבד עולם לשובהו, על כן היתה עבדות היהודים לקיסרי רומה לאחזת עולם, ואחריהם התנחלום כל מלכי הארצות אשר נחשבו לפנים בגבול ממלכת רומה”.

“ומה משפט היהודים אשר נאחזו ברומה ואגפיה עוד לפני מלָך מלך בתוכה? כי בכרת זקניה עם החשמונאים ברית אחים, באו רבים מבני יהודה לשבת ברומה ולהגדיל סחרה ואתננה, והזקנים שמחו לקראתם ויתנו להם זכות אזרחים לדורות עולם. הזכרו המושלים את זכות האבות לצאצאיהם אחריהם?”

"ובמה נחשבו צאצאיהם המעטים בערך העם הרב אשר נוסף עליהם בגלותו הנה?.

"בארצנו רבו הנוצרים אשר הלכו שבי לפני המחמדים במלחמותיהם הרבוֹת, ובכל זאת לא נחשבו כעבדי עולם להמחמדים או להמונגולים אשר באו אחריהם – ואיך ישאכם לבבכם להתפאר על העמים “הברברים” האלה בתורתכם והשכלתכם, אשר בפיכם תרצון ולבכם לא כן? ואולם גם זאת אדע, כי כך היהודים הגולים רומאה, נחשבו בראשונה לאזרחי הארץ כהגרמנים וככל הגוים אשר באו אחרי כן לשבת בתוכם. רק מימי מסעי הצלב, בקוּם אחיכם על היהודים להכחידם מן הארץ, בהדרש להם המלכים והבישופים להגן עליהם ברוב או במעט, רק אז בדו מגניהם אלה את החוק ההוא מלבם, למען יֵחשבו בעיני הכל כעבדיהם המשֻעבדים להם²⁷, ולא יזידון אנשי רשע להרים יד ברצח ולהפסיד את נכסי המלוכה. והחק הבדוי אשר המציאו לטובת היהודים נהפך להם לרעת עולם כיום הזה! ²⁸

נצחתני בני! – קרא די אורבינו בקומו ממושבו, ובנשאו את כפיו לברכני כמנהג הכהנים – ואולם דע לך, כי בכל הדברים האלה תמים דעים אני עמך, והמלים אשר הוצאתי מפי היו רק לנסותך ולדעת חכמתך ולהכיר דעתך. אשריך ואשרי שולחך, אשר ברכו אלהים ביועץ נבון וחכם לב כמוך! האמינה בי, כי בכל נפשי אתאמץ לבצע חפצך ולמלא משאלות לבבך. עוד היום אבחרה דברי עם האב הקדוש, והיה פי כפיך, לדבר טוב על עמך ולהעירהו בצדק על הרעה הנשקפה לבני בריתנו אשר בארצך, אם לא נשקוד להיטיב לאחיך פה עמנו. וכי יהיה לי דבר אליך, ושלחתי לקרוא לך אל מעוני בהיכל הליטרני או בוא אבוא כיום אליך לגלות את אזנך. והדבר אשר למענו שֻלחת מבבל ארצך ישאר נא לסוד כמוס כאשר עד כה, גם הדברים אשר דברנו אל תגלה לאיש זולתנו, פן יוָדעו ללא עת והופרה עצת שלומנו – כי הפר מחשבות באין סוד ואיש תבונות ידע את עתו".

בגברים האלה ברכני שנית ויפן לצאת. ואנכי קדמתיו בכבוד ואֹחז בכפת המנעול, לפתוח לפניו הדלת. והנה פנה הסגן אלי וילחש באזני לאמר:

“ומה הציד אשר בחרת לך בזה למטרה?”.

“לא אבין אדוני מה ירמזון מליך” – עניתי לתֻמי.

“הן גם הבכירה תאוה לעינים – לחש די אורבינו, בקרצו עין בפנים ערומים – ואולם הצעירה טובה ממנה, כי בתולה היא ודמיונה כתאני הבכּורות”.

“גם זה ענין אשר כל כבודו הסתר דבר” – עניתי בערמה גם אני, ובלבי חפצתי לאחוז בערף הנזיר הזקן ולהשליכו ממרום המדרגה ארצה.

אמנם בידך עתותיך – הוסיף על דבריו – ולא יבצר ממך לעשות כדבר החכם:“אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”.

מבלי השיב על דבריו פתחתי לפניו את הדלת וארד עמו מן המדרגות ואשלחהו עד צאתו החוצה ועד עלותו על מרכבתו המחכה לו. אז נפרדנו איש מרעהו. הסגן עבר לדרכו ואנכי שבתי ואעל אל מעוני להתבודד שם עד יעבור זעמי על הוכוח הנפתל אשר עצב את רוחי ועל דברי הנבלה אשר הכעיסוני תמרורים. הכל זאת לא חדלתי מבוא עם הסגן בדברים, ופעמים אחדות דרשתי לשכנו ואאץ בו להשלים חפצי, כי קצרה רוחי בראותי כי הכהן הערום הזה יאריך נפשי בתוחלת ממֻשכה. אך דבר אחד עצרני מעזוב את מקומי – כי נמצאו עבותים חדשים אשר קשרוני אליו בקשר אמיץ, וחבלים אלה נעמו לי מאד, ולא אביתי עוד להנער מהם או לנתקם מעלי ולהיות חפשי לנפשי.

שבתי בבית ר' אברהם נעמה לי מאד. לבי שש לראות מעשי ידי יוסטא ופעל כפיה בכל פנות חדרי, הכרתי השגחת אשה חרוצה, בשקדה תמיד להשלים כל חפצי בטרם אשאלם ובנצחה על משרתי להכין לי כל מאויי נפשי בטרם אדרשם. ותהי לי העלמה הנחמדה כרוח שלוחה ממרום לשים מושבי כעדן ולהמציא לי חיי שמים עלי אדמות. אבל כרוח גם נעלמה מעיני מדי נשאי אותן אליה, מדי הכיני לבבי לקדמה בתודה ולדבר בה חד אל אחת באין אחר עמנו. היא הבינה אל מחשבותי, ידעה הגות לבי – ועדיה המה: הבֹשת אשר כסתה פניה בהביטי אליה, השושנים אשר פרחו על לחייה מחם נסתר, בלַבבי אותה בעיני. ובכל זאת התחמקה ממני למרת רוחי. גם בהשארה עמי על יד החולה מצאה לה תמיד תֹּאנה להשמט מפני ולעזבני לנפשי. הדבר הזה העציב רוחי, ויחם לבבי מקנאה מסֻתרה, וארגז ואשחק ואין נחת.

ומחלת יחיאל נמשכה באפס תקוה. הקדחת עברה, גם הפצע נרפא, והוא לא שב לאיתנו, כי נגעה המחלה אל הריאה, ובלֵחו נמצא דם הנגע אשר מאן הרפא. ואותות השחפת נראו בו, והיא הצעידתהו לאטה ותקרבהו ליום אחרון. הרעה הזאת נגעה עד נפש כל; על הבית שכנה עננה, וכל יושביו כצל נהלכו. ונפשי נקשרה בהם ואהי גם אני סר וזעף כמהם, וכי שחרוני בני נכבדי העדה לדרוש לשכנם ולמצוא שעשועים לנפשי, השיבותי פניהם ואמאן ללכת – כי יקרה לי ראות פני יוסטא העצובים ולהתבונן אליה דומם, מבוא בסוד עליזים ומהתעלס בחברתם ההומיה. בעת ההיא חי דנטי המשוטט האיטלקי, ושירי אהבתו לביאטריסה חמדת לבבו הושרו במקהלות, וכל נפש עדינה מלאה מהם. גם נמצא חבר לו בקהל העברים, הוא ידידו ורעו עמנואל בן שלמה הצפרוני, איש חי רב כשרון ורב פעלים, אשר היתה לשון קדשנו חיה בפיהו, ובה ישר שירי אהבה, אשר רעיוניהם כברקים ירוצצו וכל דבריהם כגחלי אש. ובני הנעורים בקשו קרבתו ויחמדו שבתו עמם, כי עשה להם מטעמים כאשר אהבו, ויגדילוהו בפיהם ויחשבוהו “לפלא הזמן”. וגם בעיניו גדל ערכו, עד כי דמה בנפשו כי לא קם בישראל כמהו, ובפי אחד השרים שם דברו עליו לאמר:

מַה לִּידוּתֻן וּלְדָוִד שִׁיר?

לִבְּךָ עַל כָּל שָׁר שִׁיר יָסַף.

לוּ הִתְעָרֵב אָסָף עִמִּךָ,

אָז יִהְיֶה הַ-מַּמְעִיט אָסָף²⁹

בהיותו גם רופא חכם, נקרא לפעמים אל בית ר' אברהם להמתיק סוד על אֹדות המחלה, אשר שמה שַׁמות בגוף יחיאל ותאכל שארו ותמץ לשדו ותיבשהו כליל. בראשונה נחמו כלם באיש העלז הזה, אשר בשבתו אתם הסיר מעליהם את הרוח הכהה. וגם פולה הנוּגה מלאה שחוק פיה בספרו פעם אחת את הרפואות אשר ערך לגבירה פתיה, אשר מיתרון צניעות כסתה פניה בבואו אליה לכלכל מחלתה, ובהואילו למשש את דפק ידה, הליטה אותה באדרתה ותצוהו למששה בעד האדרת. ויהתל בה עמנואל, ויצו להביא לבֵנה וישימנה על ידה, ויקח בידו מחתה ויגע אותה בהלבנה – לבקון את הדפק על פיהן. ואחר צוה להכין לה רפאות תעלה מן הדברים אשר רשם לה בספר לאמר:

לְכוּ מַהֵר קְחוּ קַרְנֵי זְאֵבִים וּמִיץ שַׁיִשׁ וְזֹהַר הַלְּבָנָה,

וְחָלָב תַּרְנְגוֹלֶת בַּת שְׁנָתָהּ וְעֵין אִשּׁוֹת³⁰ וּמָרַת תּוֹר וְיוֹנָה.

וְקַח נֹצַת כְּנַף עֹרֵב אֲדַמְדָּם וְצֵל הְבּוֹר וְרֵיחַ הַלְּבוֹנָה.

וְקַח מִן הַצְּפַרְדֵּעַ זְנָבוֹ וְקוֹל הַתּוֹר וְחָלָב בַּת יְעֵנָה.

וְהַרְתַּח תּוֹךְ כְּלִי דֹנָג וּבַשֵּל בְּתוֹכָם תָּאֳמֵי פְרֵדָה³¹ שְׁמֵנָה.

וְתִשְׁטָחֵם עֲלֵי עוֹר הַנְמָלָה וְלָעֶרֶב חֲבוֹשׁ אוֹתָם בְּבִטְנָהּ.

וְאִם מָאֵן תְּמָאֵן לַעֲשׂוֹת זֹאת, קְחוּ יַלְדָה וּמִרְטוּ אֶת זְקָנָהּ,

וּשְׂרָפוּהוּ בְמֵי יַם סוּף לְמוּלָה, וְהָעַלְמָה תְקַבֵּל אֶת עֲשָׁנָהּ.

וְקַח שַׂעֲרוֹת שְׁחוֹרוֹת צָמְחוּ לָהּ בְּכַף יָדָהּ, לְגָרֵד בָּם לְשׁוֹנָהּ³².

חכמתו ברפואה נתנה לו מהלכים עם אנשי בית ר' אברהם, ובהתוליו והלצותיו התאמץ למצא לו מסלות בלבבם, כי נשא עיניו אל יוסטא ויחמוד יפיה בלבו. ובדעתו כי כאחותה כן גם היא למודת דעת וידה רב לה בלשון קדשנו, החל לשית לה בחלקות, ולקרוא אותה בשם “עפרה”, יעֵלה" – כי כן הסכינו אז הגברים עם הנשים אשר לקחו לבבם, ומשלי שלמה היו להם למופת, וידמו אותן לצבאות וּלאילות השדה, ותהי כל אשה יפה “אילת אהבים ויעלת חן” – והנשים שמחו על דברי חלקות אלה, ויהיו להן שירי המשוררים כלי חפץ להתפאר. וגם בעיני אבותיהן ובעליהן לא רע הדבר, כי צררה רוח העת את אחינו בכנפיה, ותלמדם אל דרך אצילי העם, אזרחי הארץ, ותהי האהבה מבחר שעשעיהם גם המה; אך זרו מתאותם וחטאיהם רחקו מהם³³.

ויהי היום ויניח עמנואל ביד יוסטא גליון קטן בצאתו את הבית, והיא שמה עיניה בו ותתאדם. זאת ראיתי מרחוק ואקרב אליה ואבקשנה להראות לי את הגליון. ותשחק יוסטא ותאמר: “ומה תחזה בו, אדני? הלא זה דרך הגברים לדבר חלקות ולהפח כזבים בדברם עם העלמות למען תפוש אותן בלבבן!”.

בדברה נתנה לי את הגליון, והנה נמצא בו החרוז הזה:

רְאוּ יַעֲלָה אֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ וְסַהַר

שְׁחוֹחַ הוֹלְכוֹת נֶגְדַּה וְקֹדְרוֹת.

וְלָכֵן לֹא לְאוֹר חַמָּה לְבַד, אַף

לְאוֹרָהּ אוֹמְרָה: “יוֹצֵר מְאוֹרוֹת”³⁴.

ומה תעניהו על זה?" – שאלתי ובלבי התעורר רגש חם אשר להט את קרבי.

“לא אענה מאומה!” – ענתה הנערה לתֻמה, ולבי נח מזעפו.

ויהי ממחרת ויבוא עמנואל אל הבית, ור' אברהם שמח לקראתו כפעם בפעם, אך פני רעמו, ולא יכלתי דַברו לשלום. וכראותו את יוסטא קרב אליה ויברכנה, ותענהו בשפה רפה ותצא מן הבית. ועמנואל הוחיל לה עד בוש, ולבי שש בקרבי בראותי מבוכתו. וכן יצא בפעם ההיא בנפש ריקה ואת פני הנערה לא ראה עוד. לעת הערב הובאה לה אגרת מאת עמנואל, אשר בקראה בה שתים שלש דלתות קמטה את הגליון בחמה ותקרענו ותשלך קרעיו ארצה. כראותי זאת קרבתי אל המקום ההוא ואאסף את הקרעים ואשימם אחד לאחד והנה נמצא לי השיר הזה:

לְכוּ נָא זְמִירַי לְבֵית הַצְּבִיָּה וְעַל כָּל שְׂפָאִים תְּלוּ נָא תְּלוּנָה.

וְאִמְרוּ: צְבִיָּה אֲיוּמָה, תְּמִימָה נְעִימָה, אֲשֶׁר כַּלְבָנָה לְבָנָה,

עֲדֵי מָה נְדוּדֵךְ? וּמֵאַיִן חֲנִינָה? חֲנִי נָא בְּלִבִּי, פְּנִי נָא פְּנִינָה!

וְלָךְ אֶהֱיֶה מִמְּצוּדָה מְצוּדָה, בְּצֵל אַהֲבָתִי חֲסִּי נָא חֲסִינָה!

וְלִבְשִׁי גְאוֹנֵךְ, לְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ, וּמַעְטֵה תְהִלָּה עֲדִי נָא עֲדִינָה! ³⁵

עוד בערב ההוא היתה מריבה בין שתי האחיות, אשר עד כה חיו באהבה ושלום כתאמי צביה. בראשונה התקוטטו לאטן, אך בפרוץ הריב הגישו שתיהן משפטן לעיני ולעיני יחיאל אל אביהן. הצעיאה התאוננה רע באזניו על האיש עמנואל, כי ציד בפיו, והיה המעט לו כי מדי בואו אל ביתם לא יגרע ממנה עיניו, כי עוד ירהיב עז בנפשו לשיח עמה בכתובים ולמשכה בחבלי השוא, בעבותות אהבה אשר זרה לה רוחה. והבכירה, אשר בצפיתה צפתה כי מעמנואל תצמח ישועה לבעלה החולה, לא הביטה אָון בו, ותרב את ריבו לאמר:

“רב כבוד ויקר לך אם ישית איש כעמנואל אליך לבו – הלא זה האיש אשר אליו תכלינה עיני כל הבתולות העדינות בישראל יושב רומה!”

לדברים האלה שב התעורר הרגש הלוהט בקרב לבבי, ויבער בי כאש להבה. ויוסטא השיבה לה אמריה לאמר:

“ומי זה לידך יתקע כי באמת ובתמים יבקש קרבתי? והלא זה האיש הצד ציד בקסם על שפתיו, ורבות בנות נלכדו ברשתו ובאחריתן היה להם לאכזב !”

תשובתה זו היתה כשמן עלי אש. פני חורו מאד ובלבי הֻצתו מוקדי שאֹל. ברגע הזה הציצה יוסטא בי, וכמו הבינה להגיגי הוסיפה על דבריה לאמר:

“ואולם גם אם נכון לבו עמי, אין נפשי אל האיש הזה ותכלית שנאה אשנאהו”.

למענה פיה זה שככה חמתי, ואש קנאתי החלה להשקע.

“נקל לנערה נמהרה כמוך לשנוא איש כעמנואל האהוב לכל! – ענתה פולה בחם לבב – לוּ ידעת ערכו, כי עתה בלשון אחרת דברת על אדותיו. הלא זה האיש החוקר לכל תכלית ותושיה לרוב יודיע! ומה רב כחו בבאוריו לספרי הקדש, ומה גדלה חכמתו בתלמוד ומדרש וגם בתורת הקבלה, אשר סודותיה כמוסים בחקר שדי ולתעלומותיה גדולים חקקי לב!”

“הכי בבאורים לספרי קדש או בחכמת הנגלה והנסתר הוא בא אלי להבינני בינה? – קראה העלמה בחמה עזה – למעני אין לו כי אם שירי עגבים, שהם תועבת נפשי, ובהם ידמה להוליכני שולל – על כן מאסתיו. יראוהו להם אחרים בתור האדם המעלה ועל פני כל יכּבד, ואנכי אראהו בשפל וצלמו אבזה!”

וקנאתי סרה, האש כבתה ותשאר אחריה רק חם נעים, כאור שמש בעתותי אביב.

“צדקה יוסטא בדבריה! – אמר יחיאל החולה, ופניו הזועפים הביעו חמת רוחו, כי קנא את פולה אשתו, בריבה ריב עמנואל אביר הנשים – לא לחנם סמכה חמתה על עמנואל, כי אמנם דבר אין לאיש הזה עם הנפש אשר עשה לה ה', ותשוקתו רק אל האשה אשר בצלמה נבראה”…

ופולה נכלמה ותדם.

ומה שאלתך איפוא, הגידי בתי אל תכחדי! – אמר האב אל יוסטא באהבה רבה, בהכירו תמתה ותבונתה.

“נפשי בשאלתי: להרחיק את האיש הזה מביתנו, ולא נשכין באהלנו עולה!”.

שאלתך אתן לך – ענה ר' אברהם – אך אל תאיצי בי לגרשהו, כי לא נכון לעשות כן לאיש כמהו, פן יקח נקמתו ממני וגם לך יהיה למוקש. אך מעט מעט ארחיקנו מעלינו עד אשר יעזבנו כלה ולא יוסיף עוד להביטך".

ברגע הזה הואלתי מאד לגלות לבי, ולבקש רצון מהאב ואהבה מהנערה הנחמדה, אשר אליה נשאתי את נפשי מיום דעתי אותה. והנה קרה מקרה אשר מנעני מבוא בדברים – כי מחלת יחיאל תקפתהו לפתע פתאם ויפול על משכבו ויאָנש, וכלם מהרו אליו להשיב רוחו. ולא מצאתי עוד את העת נכונה ודרושה לחפצי, ואחשיך זאת ליום מחר כי יבוא. אבל ביום ההוא בבקר נקראתי ללכת אל הסגן די אורבינו, אשר חכה לי בהיכל הלטירני. וכשובי משם ראיתי את פני ר' אברהם ובני ביתו והנה אינם אלי כתמול שלשום, ואשתומם על המראה, ואתן את לבי לחקור לדעת שרש דבר נמצא בזה. אבל גם חפצי זה נמנע ממני בעת ההיא – כי מחלת יחיאל הלכה וגברה ותגיעהו עד שערי מות. ויום אחרון בא, ויגדל הבכי והמספד בבית די מאנזי, וברחבות היהודים ובשעריהם כלם הילילו, וגם אני מררתי בבכי, כי גדל הכאב מאד. בימי אֵבֵל אלה לא עלתה על דעתי לבצע מחשבת לבבי ולנסות דבר אל יוסטא או אל אביה, אשר אח וחתן, דוד וגיס יחדו נעדרו להם במות יחיאל מחמל נפשם. ואגמור אמר לחכות למצער עד אשר יתמו שבעת ימי האבל. ועד כה וכה נסב הגלגל החוזר, נהפך עלי האֹפן וכל מחשבותי הופרו ועצתי התבלעה.

כחידה סתומה הייתי לאנשי קהל רומה מאז באתי לשבת בתוכם. כי הנה איש צעיר לימים עשיר וחכם ויודע כל הלשונות, אשר מוצאו ממזרח שמש, מארץ בבל, ממקום מושב בני ישראל מקדם קדמתה, מקום אשר יראו בטובה והמושלים והעמים יטו להם כנהר שלום, בא ארצה איטליה, ארץ עיפתה כמו אפל, ויבחר שבת ברומה, העיר אשר בלעה כתנין את שארית פליטת יהודה, וישלך מעליו את בגדיו החמודות, העשוים בטעם ארץ הקדם והרחבים כרחב לבב יושביה, וילבש תחתיהם את הבגדים הצרים, המחֻשקים אל הגוף והלוחצים אותו כלחץ בני עמו בארצות גלותם. והנהו הולך בטל באפס עבודה ומעשה, אל סחר הארץ לא יביט וליום מחר לא ידאג, ואת הכסף והזהב אשר הביא עמו יפזר בדעת קלה לעניי עמו, למעשה הצדקה בקרב קהלתם. ומה ישעו וחפצו בבית די מאנזי? ומה מעשהו בהלטירן והוַתיקן, ששם ימתיק סוד עם ראשי הדת השלטת, והכהן הראש, הסגן די אורבינו, לשכנו ידרוש בעליָתו בבית ר' אברהם, בשלחם את העבדים והמשרתים מעל פניהם! וכדרך אחינו האהבים להעמיק שאלה בענינים לא להם, חקרו לכל תכלית בחפצי האורח הבבלי, ולא נתנו דמי להם עד בואם אל חקר פעלו. “אין זאת כי אם יש עם לבבו דבר בליעל – אמרו לנפשי – לבגוד בדת אבותיו ולהוליך אחריו שולל גם את אחיו יושבי ארץ מולדתו ! כי בעד נפשו בלבד לא ישפלו אבות הכנסיה לבוא בדברים ולעסוק עמו זה עידן עידנים. ועל כן יתנוהו לשאת בגדי חפש כאזרחי הארץ ולא ישאו עליו חרפת עמו, אות הקלון הקבוע לאחיו בארצות המערב בכל מושבותיהם לחקת עולם!”

כל חקירותיהם אלה ומערכי לבבם על אדותי נגלו לי אחרי כן, כאשר בפיהם הודו לא כחדו. אבל בעת ההיא לא ידעתי מאומה. וכן שפטוני מבלי הדעת, הרשיעוני תחת רדפי טוב.

עד מהרה נשכח דבר גבורתי בעמדי לימין בעל עדתם, יחיאל די מאנזי, בקרוב עליו מרעים להכותו נפש; אבד ערכי במעשי הצדקה והחסד אשר הרביתי לעשות בתוכם. כלם התלחשו עלי וידברו בי סרה – ועמנואל אשר היה עוין אותי על דבר יוסטא, וכנגע נראיתי לו בבית ר' אברהם אביה, הרתיח כסיר קהלתו ויקרב כתנור לבב הקנאים, המתאמרים להיות שופטים ושוטרים לאלהי מרום בעם סגלתו. ויניעם ללכת אל ר' אברהם לגלות את אזנו על אדות האֹרח הבבלי המתגורר עמו, ולדבר על לבו להרחיק עולה מביתו ולשלח את האיש מעל פניו, כי טובה איבה גלויה מבגידה מסֻתרת. והם שקדו לעשות כדברו, ויבאו שמה בשעת הכּשׁר – בהיותי בהיכל הלטירני כפעם בפעם. ולב ר' אברהם נע בקרבו; הוא מאן להאמין בדבריהם, בדעתו אותי כי נאמנה רוחי עם אלהי ועמי, אך בקש להשיב על תוכחתם ולא מצא מענה, כי אמנם נפלאו דרכי גם בעיניו, והליכותי עם כהני הדת השלטת היו לו כספר חתום. על כן גזר אמר לחקור אותי ולדרוש ממני, להגיד לו תעלומות דרכי. אבל הדבר נדחה מפני השאה אשר באה על ביתו, בגבור מחלת יחיאל לפתע פתאם. ואולי הועיל הדבר הזה להוָתו ויקרב קצו – כי אהב יחיאל אותי כנפשו, ובשמעו ביום ההוא שמי מנֹאץ התגעש כי חרה לו, ויתרגש בחם לבבו ויטוש עליו דמו ויתם לגוע.

אמנם הסכינו כל אנשי הבית עם רעיון המות, האורב ליחיאל החולה זה ירחים אחדים, ובכל זאת לא יכלו להבליג על יגונם בהֵראות עליהם פעלו. ויהי אבל כבד בבית. פולה מררה בבכי על בעל נעוּריה מחמד עיניה, עיני אברהם כלו בדמעות על אחיו וחתנו מחמל נפשו, אך יוסטא הגדילה. וגם כעבור הימים הראשונים והיללות חדלו, לא נתנה פוגת לה ונחם נסתר מעיניה. ויהי הדבר לפלא בעיני – ואנכי לא ידעתי כי מאתי היתה זאת להגדיל יגונה ולהוסיף עצב עמה.

“הנה קרבה עתו לבוא – חשבה עלי בלבה – עוד מעט ויפקוד אבי עליו דרכו, וחרה אפו בנו ועזב את ביתנו והלך לגור באשר ימצא. ואני כבר הסכנתי עמו, כבר הרגלתי לשים כל מעיני בו, להגות בו יומם ולילה ולשותו לנגדי גם בהקיץ גם בחלום; כבר נקשרה נפשי בו עד כי בהנתקו ממני תקע גם נפשי וחיי לשאל יגיעו!”

“אבל אם אמת נכון הדבר אשר יתלחשו עליו רבים? – הפכה בדברים – אם לבו חורש מחשבת און, האוכל עוד לשאת אליו נפשי? – לא! הדבר לא יתכן! לבי אומר לי כי דבת שוא היא, ומי זה לא יראה תומתו ולא יכיר צדקתו? – אבל צדקת תמים הלא תישר דרכו, ולמה זה נעו מעגלותיו ודרכו נסתרה מקהל אחיו? – אמנם אם כה ואם כה יהי, רחוק הוא ממני כרחוק מארץ שמים מעל ושאול מתחת! כי אם טוב וישר הוא, הלא מרום הוא מנגדי גבהי שמים על פי מולדתו ועשרו ונכסיו הרבים אשר השליטו האלהים בבגדד וסביבותיה, ומי ומה אני כי אשוה לתמוך גורלי בחבלו? גם אם יחפוץ בי, לא אֹבה ללכת אחריו ולבקש לי גדולות אשר לא הסכנתי אליהן מעודי. ואם עֻפלה לא ישרה נפשו בו – במה נחשב הוא עם כל עשרו ויקר תפארת גדולתו וכבוד מולדתו, אשר אולי גם הם דברי כזב אשר בדה מלבו להתעות אחרים על שקר!”.

רע ומר לאדם אשר השֵכל והרגש יבואו בו בריב יחדו. מהם ימשך לבבו הנה והנה עד כי יחשוב להקרע! המלחמה הנוראה הזאת התחוללה בלבב יוסטא מאז הרגיזוהו הקנאים בדברם בי סרה באזני אביה, והיא שמעה אותם לתֻמה, וברב כח התחפש רוחה ותהי כלא שומעת. ובלבבה תפתה ערוך מאז והלאה, בחמו נדעכה נפשה ותקצר רוחה. אך האֵבל והמספד אשר בבית היו לה לישועה, בהיותם כסות עינים לכל דמעותיה; בהן התרחצו עיניה בלי חשך, ומהן הֻקל לה כמעט ולבבה לא העיק עוד תחתיו כבראשונה.

עברו שבעת ימי האבל, ור' אברהם יצא מביתו אשר נעצר בו שבוע ימים כאסיר כלא, ובשובו מדרכו עלה אלי החדרה וישלח את המשרתים מעל פני ואת הדלת סגר אחריו. כל זאת ראתה יוסטא ולבבה הֹלם פעם.

אז נדברנו איש אל רעהו. הוא גלה לי את כל אשר ישיחו בי בשער עמי. שמעתי וארגז תחתי ונפשי ירעה לי, ולהסיר מעלי עקשות פה גיליתי לו את סודי ואגד לו את כל אשר עם לבבי. כשעה תמימה התבודדנו יחדו באין איש עמנו, וככלותנו לדבר, רץ ר' אברהם אל הדלת ויפתחנה וירד בחפזה מעל המדרגות ויבוא הביתה בפנים צוהלים, ויקרא את יוסטא אליו החדרה ויען ויאמר לה:

“שוש אשיש בה' כי הוא יכאיב ויחבש. יסר יסרני בהביאו על ביתי שכול ואלמון כתֻמם יחדו, והנה שלם נחומים לי ומשנה שמחה השיב לנו! ועתה שמעי בת ודעי: הן נקי אֹרחנו מה' ומישראל, תמים הוא כילד ודרכו בקדש וכבודו גדול כמשיח אלהי יעקב אשר על משפחתו ימָנה! לא רעיון לבי אגיד לך. כי אם קשט אמרי אמת אשר נוכחתי לדעתם על פי מופתים נאמנים, ואותותיו לא ינכר כל איש אשר עינים לו ותבונתו עמו לחזות נכֹחה. זה היום עשה לי ה‘, ופעלו יראה עליך באשרך, בתי, על דבר אמת וענות צדק. ועתה הכּוני נא לקראתו, כי עוד מעט ויבוא אחרי לשאול את פיך: היש את נפשך להיות לו לאשה וללכת אחריו אל ארצו ומולדתו, ששם צוה ה’ את הברכה? אכן אצבע אלהים היא בכל הקורות אותנו – כי מאתו היתה שומה להביא את האיש הזה בצל קורתנו, לתת לנו יד ושם בביתו, בית הנשיא הבבלי, בית דוד, אשר לעד יכון!”.

ברוב דבריו לא התבונן האב אל בתו, ובעבור חושיו בו לא הכיר מבוכתה בפניה – כי נפעמה מאד ומפיה נעתקו מלים. ומבלי חכות לה בדברים שב ויעל אל העליה, לשלוח אותי אליה החדרה.

והמלחמה הכבדה אשר הדביקה את לבב העלמה הגיעה עד מרום קצה – כי הנה יצאה כנגה צדקתי ואביה יעידני כי זך וישר פעלי, וכבודי גדול ומרום מראשון; אבל הכבוד הזה הוא רב וכבד ממנה, לא תוכל שאתו. כי בכל מותר יהיה עצב וגם יתרון טובה ירע לבעליו. “אכן באמת ובלב תמים יבקש אהבתי עתה – חשבה עם לבבה – אבל מי זה יערב לי כי כן יהיה לבבו תמיד עמי? הן בהיותו פה, בעודנו מתגורר בעיר נכריה, באין לו מכיר ומודע חוץ מבני משפחתנו, תשעשעהו האהבה לעלמה אשר נמצאת בבית אביה נכונה לפניו; אבל התהיה כה תפארתי על דרכי בבואי אחריו אל ארצו ומולדתו, ששם אהיה אני המוזרה והנכריה, והוא היושב בתוך קרוביו ומידעיו, אוהביו ומכבדיו, ולו הכבוד והגדולה והמשרה והשלטון! האשוה אז באהבתו? היזכור לי חסד נעורי? ואם גם יחפוץ, היוכל לשמור לי בריתו ואמונתו כבימי עלומי? האם לא יחשדוני רבים, ואולי גם הוא בעצמו, כי רק עשרו וכבוד ביתו הניעוני ללכת אחריו ולא מאהבתי אותו עשיתי זאת? ואני – היעמוד לבי אם לא תקצר רוחי לראות נפשי כסרח העודף בבית האיש אשר למענו עזבתי את בית אבי וארצי ומולדתי, לנוע אל ארץ נכריה הנמצאה בקצה השמים?”

שאלותיה וספקותיה אלה נערמו, נצבו כמו נד, היו כחומה נשגבה במשכיותיה, להפריד בינה ובין אהובה רצתה נפשה בו. מרגע לרגע גדל אמץ לבה, ליאש על אדיר כל חפצה; מרגע לרגע נפלו פניה, חשכו עיניה, נעלם אֹדם שפתיה, ובבואי בלב שמח אליה החדרה, נבהלתי למראה עיני, הבטתי אליה ואשתומם. אך היא מצאה עז בנפשה להגיד לי, כי מחשבתי לא תקום ולא תהיה, אף השביעתני להסתיר דבר מאביה, לבלתי הסיע תקותו בפעם אחת. רק מעט מעט תגלה היא לאביה על מה ולמה לא יתכן הדבר הזה עד עולם.

שומם ונדהם יצאתי מאת פניה – והנה ר' אברהם נצב לקראתי בפנים מאירות ושמחת עולם על ראשו! ואתאפק ואעמיד פני להסתיר מבוכתי, ואומר לו כי לא טוב עשה, בהבהילו את הנערה פתאם לפתע בדבר הזה, ועל כן נפעמה ולא תדע נפשה. ורק בזאת יתקן עותתו, אם יעזבנה עתה לנפשה, להיות בודדה בחדרה עד שוב אליה רוחה, והדברים אשר נדברנו יחדו אל יוָדעו עוד לאיש עד אשר אֹמר אני לו כי באה עתם להגלות.

בדברים האלה עזבתי את ר' אברהם במבוכתו, ואצו למשרתי לאסור את מרכבתי. ואמהר ואעל אל עליָתי, ואחלף שמלותי, וארד מן המעלות ואשב במרכבה, ואעבור אל ארמון לטירנוס, להֵראות את פני הסגן בפעם האחרונה ולדעת מה בפיהו, ובלבי גמרתי אמר לעזוב עוד היום את רומה ולשוב אל ארצי.

כבואי שמה השתוממתי לראות כי לא אץ הסגן לצאת לקראתי כפעם בפעם, לקדם פני בכבוד ולברכני בקול גדול כדרכו. בלב מלא רגז עמדתי במסדרון עד אשר נלאיתי לחכות, ואשלח את אחד משומרי הסף להגיד לאדוניו כי הדבר נחוץ. אבל גם העבד אֵחר לשוב. ואנכי הלכתי במסדרון הֵנה והנה כהולך על גחלים, ולבי רע עלי מן המקרה אשר קרני עם יוסטא מחמד לבבי. וכאשר הוחלתי עד בוש זכר הסגן אותי וישלח את העבד להביאני אליו, אבל לא אל חדר משכיתו, כי אם אל לשכת הסופרים. כבואי שמה לא קם הסגן ולא זע ממקומו, אך ישב בגאון על כסאו הרך ולפניו כדור דמות הארץ אשר הפכהו לכל עבר וירשום עליו במקומות אחדים קוים וצלבים לאות ולזכרון. ושני נזירים מוקפי פאת ראשם יושבים אל השלחן וכותבים בספרים את הדברים אשר יקרא אליהם מפיו. לרגעים הביטו הנזירים אלי בלעג שאנן ועיני רואות זאת ובלבבי תפתה ערוך.

“האתה זה ידידי? – אמר די אורבינו בשבתו על מקומו – אמנם היטבת עשו כי באת; ואנכי חשבתי עוד היום לקרא לך, כי דבר נחוץ לי אליך”.

ואנכי בחנתי את הכהן בעפעפי ואשאלהו לאמר:

“ואם הדבר נחוץ, למה זה אֵחרת לקדם פני, ותמנעני מכבוד ותעצרני לחכות עד בוש?”

“לא אלי נחוץ הדבר כי אם אליך… ועל כן לא אצתי להגידהו לך ואֵחר עד עתה”.

“אשר אחזה לי אני – אמרתי בכעש עצור בכליותי, בראותי כי שנה הכהן דרכו עמי, בקבלו אותי לעיני אחרים, ובתתו לי לעמוד על רגלי, בעוד אשר הוא וחבריו יושבים בגאון על כסאותם – נחוץ הדבר לך ולאַחיך יותר ממני. ואם אתם ממאנים להכיר זאת… ונהמתם באחריתכם!”.

“נשאתי אימיך, אפונה!” – ענה הסגן בלזות שפתים, ואחר פנה אל חבריו ויקרא בשאט נפש לאמר:

“היהודי הזה גאוּת לבש – אכן נאה ליהודי גאוה ככר מָרכב על גב תּיש!”

כן קרא הסגן בהראותו בידו עלי ובמלאו שחוק פיהו, ואחריו שחקו עלי נזיריו, יחדו פערו בפיהם על היהודי העומד לפניהם, עד כי חרדו קירות הבית לקולם.

“הנני בא אליך בפעם האחרונה – קראתי ברגז קולי – להודות לך בשם אדוני ומלכי על כל החסדים והאמת אשר עשית עמי ועם בני עמי מאז בואי אליך, והיום הזה הגדלת לעשות… אך יהי נא לבך בטוח כי עוד מעט ויבוא היום אשר תעמוד לפני בנפש ברכה כעמדי לפניך עתה. אז תכירני ותדע כי כביר תמצא ידי להשיב לבני אדם כפעלם ולשלם להם כגמולם”…

“העוד היום תשים לדרך פעמיך?” – שאל הסגן במנוחה.

“כדברך כן הוא”.

“וגם את היהודיה היפהפיה תקח עמך? אכן טוב תעשה בקחתך עמך את המלאך הזה לשמרך בדרך, כי הדרך אשר אתה אומר ללכת מסֻכנה היא… ומי ידע אם תשוב עוד ממנה!”

מעי רֻתחו וידי אחזה מבלי משים בחרבי אשר על מתני.

“אל נא באפך, יהודי! – אמר די אורבינו אלי בשובה ונחת – הן נקל לי לשלחך מזה בארח ישר אל מגדל ס”ט אנגילה³⁶, אך די לי בבשורה אשר הֻבאת לך מארצך ומולדתך. הנה היא בכתובים, קרא את המגלה הזאת ותמצא מעדנים לנפשך!"

בדברו הושיט לי מכתב סגור חתם אמברוזיה, הארכידיַקנוס הבגדדי, הערוך אלי בלשון כשדית. ואלה הם הדברים:

בגדד, ראשית שנת 1291³⁷

האלהים יענה את שלומך, יצחק ידידי מחמל נפשי!

יאמצך אלהי צורנו ויחזק כחך לשאת את הבשורה הרעה והנוראה אשר אני ממציא לך בזה לטובתך, להציל מרעה נפשך!

מהפכה גדולה היתה בארצנו; בה נתַּן השפל במרומים והגבוהים השפלו ושאול הורדו. הלא ידעת כי מאז גדל כבוד אחיך ויהי משנה להמלך ארגון הֻצב בשער משפט ותהי חקה אחת לכל יושבי הארץ. ויהי הדבר למרת רוח לשרי צבאות המונגולים, אשר הסכינו להטות דין ולגזול משפט בני העמים האחרים. גם בעיני המחמדים רע הדבר, אשר איש יהודי עלה לגדולה ועל פיהו ישק כל עמם. ומקנאיו הפיצו שמועת שקר לאמר: כי יש בלבב המשנה היהודי להעביר את המחמדים על דתם ולאלצם לבוא בברית חדשה אשר בדא מלבו, ליחד אליה את כל העמים יושבי הארץ, וארגון המלך יהיה מחוקקה והוא יהיה נביאו. מאז והלאה רבו קושרי קשר אשר התנקשו בנפשו להמיתו. אך כל עוד היה ארגון חי, היתה זרוע המשנה מושלה לו, לתת חתיתו על אויביו ולהובישם מפחזותם. והנה חלה המלך את חליו אשר מת בו! לשוא הרבה אחיך לו רפאות תעלה, ובראותו כי נלאה ברוב עצותיו וימי המלך כלים באפס תקוה, שלח צירים קלים אל בנו היושב בפרס, כי ימהר ויבוא בגדדה, לעלות לשבת על כסא אביו ולהציל את הארץ ויושביה מרעה גדולה. אך שרי הצבא שקדו על הרעה, ויפלו פתאם על המשנה ויכרתו את ראשו מעליו ואחר שלחו יד באחיו וקרוביו וכל אנשי שלומו, ויתפשום ויאסרום אל בור השבי, ואת כל הונם ורכושם בזו להם ואת נשיהם וטפם מכרו לעבדוּת עולם. גם המחמדים הרימו יד על היהודים, ויקחו מהם נקמתם על החרפה עשר נשאו מידי המונגולים³⁸. ועתה הננו גם אנו ברעתנו, כי גדול עלינו האף והחמה מאת המונגולים והמחמדים גם יחד על הטוב אשר הגיע לנו הנוצרים מיד המלך ארגון ומשנהו מרדכי היהודי, מגננו ואיש חסדנו. והננו נרעשים ונפחדים לרגעים. בלילה יבעתונו בלהות צלמות, ובבקר נקום ולא נאמין בחיים.

ועתה בהודיעי להאב הקדוש אל כל המוצאות אותנו בבבל, לא אחשך פי מהודיע גם אותך את אשר קרה לאחיך ולכל קרוביך ומידעיך, למעם תזהר ומנעת רגליך מבוא עתה אל הארץ הזאת, פן תפול בידי האנשים המבקשים את נפשך. טוב כי תשאר על מקומך ועיניך לא תראינה עוד את האדמה הארורה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וקרוביך!

ידידך המתאבל עמך

אמברוזיוס".

וזלעפה אחזתני ממראה עיני, הגליון התנודד בידי הרועדות, ואותיותיו רקדו לפני כשעירי שאול. ראשי סובב סובב הלך, ברכי פקו ורגלי מטו, לא מצאו מעמד. אך בראותי כבעד ערפל את הסגן ונזיריו, איך יביטו יראו בי, והם שמחים לאידי ולפניהם תדוץ דאבָתי, התאמצתי ברוב און העולה על כל כח אנוש ואשים פני בדי אורבינו ואען במנוד ראש לאמר:

“לו היית אתה כאמברוזיוס הכהן הצדיק, כי עתה דאגת כמהו לנפשות אחיך הנוצרים, ולא שמחת לאיד היהודים, אשר כרעים וכאחים התהלכו עמם ומטובם השביעום וברעתם נדחו גם המה”.

“מעקרבים לא יבצרו ענבים ומצנינים תאנים!” – ענה הסגן במשל האפוסתולי³⁹ – “אחינו שמה בטחו על תהו על כן חתו ובושו; הם התחברו אל היהודים על כן פרץ האל את מעשיהם. ועתה לך מזה, יהודי, כי לא יכירך מקומך פה עמנו!”

מבלי דַבר דבר פניתי ואלך אל הדלת.

“עמוד עוד רגע! – קרא הסגן – כי לא תלך מזה עד אם אצלתי לך ברכה!”

ובדברו נתן אות, ושני אנשי חיל מזֻינים, מצבא הפפא, באו ויעמדו על יד הפתח.

“קחו ממנו את חרבו וכובעו והביאום אלי הנה!” – צוה הסגן אותם.

ואנכי לא מצאתי עוד חפץ בגבורת ישע ימיני, ואתאפק ואתן להם את חרבי וכובעי.

הסגן הביט אלי ויחשוב מחשבות. אחר כן קם ממקומו ויגש אלי ויאמר:

הנך יוצא מזה לבוא אל אחיך באשר הם שם. אך אם תאבה לו שמעני: עזוב את דתך ושכח עַמך ובוא בקרבנו והטבנו לך".

“אנכי לא אעשה מסחר בדת אבותי ולא אבקש שכר במחיר דעותי!” – עניתי קשה.

“השיבה אל לבך, איש נמהר לבב! מה בצע בשפלותך, ברדתך אל בני עמך לשאת בסבלותם ולהתענות כמהם? הלא טוב כי תלָוה אלינו, והיית בן חורים ככל אזרחי הארץ, וכערכך כן יגדל שמך, וכבוד תהלה ותפארת יהיו מנת חלקך!”

שפתי התעותו לשחוק מר. אך התאפקתי ואחרש.

גם הסגן עוה פניו ועל שפתיו נראה שחוק מכאיב לב. ויען ויאמר:

“אכן עם קשה ערף הם היהודים מאז ומעולם! ועתה דע לך בן ממר, כי בהשארך פה בארצנו הנך מעתה והלאה ככל אחיך נתון לחרפה, לעג וקלס לסביבותיך – ולא לך איפוא לחגור חרב על ירכך ולשים בראשך כבע בעל נֹצה כאצילי עם. לכן תשאר חרבך פה ותחת כבוד הנֹצה קלון משנה יוּשב לך!”

בדברו זאת שב אל השלחן ויוציא מארגזו פסת בד ירוק, עגולה וגדולה ככף איש, ויצו להנזירים להסיר את הנצה מעל כובעי ולהדביק במקומה את “אות הקלון”, אשר היה גדלו פי שנים על המדה הדרושה. הנזירים מהרו ויעשו כדברו, ועל פי הסגן לקחו אנשי החיל את הכבע וישימוהו על ראשי ויורידוהו עד גבות עיני, ויאחזו בערפי ויובילוני דרך הדלתות עד פתח האולם. משם דחפוני אל גרם המדרגות ויסגרו הדלת בעדי.

ולבבי תעה בקרבי מכל המוצאות אותי בשעות מספר אלו, ובהדחפי אל גרם המעלות רצתי בבלי דעת עד רדתי מטה, ושם נכשלתי ברגלי ואפול מלוא קומתי ארצה, ואפעה ואגעה מקצר רוח, ואתנודד בידי ורגלי וכל עצמותי רחפו מרטט נורא אשר החזיקני משאת פתאם כי באה ותכסני פלצות.

המשרת אשר חכה לי במרכבתי ראה מרחוק איש יהודי רץ בברכים כושלות מעל המדרגות, אבל לא הכירני, כי שֻנו פני מאד מרגשת לבבי ומאות הקלון אשר על ראשי, אך בהכשלי ובנפלי ארצה חש המשרת לעזרת אחיו, היהודי האמלל. אז הכיר את אדוניו – וינסה להקימני ולהעמידני על רגלי ולא יכול. ויקחנו וינטלני על זרעותיו וישכיבני במרכבה וידפוק את סוסו להביאני חיש מהר אל מעוני.

בהגיעו אל רחוב די מאנזי חרדו רבים אל המראה, ובקרבו אל בית ר' אברהם נמלא הרחוב אדם. ור' אברהם וכל אנשי ביתו שות שתו הוצה לראות ולדעת מה זאת. ואנכי הוצאתי מן המרכבה כחלל חרב ומראה פני כמת שוכן קבר! וידים הרבה נשאוני הביתה; שם השכיבוני בחפזה על המטה. ופתאם נשמע קול זעקה אשר התפרץ מקרב לב יוסטא, קול גדול ולא יסף – כי למראה פני נתר לבה ממקומו ותתן קול פחדים ותפול לרגלי המטה ותתעלף.

והמהֻמה ברחוב הלכה וגדלה, והמון אנשים ונשים וטף נסבו על הבית ויהי המקום לחרדת אלהים.

ברב קולות ותחנונים הצליח ר' אברהם ואנשי ביתו להוציא את האנשים הזרים מתוך הבית ולהחיש ישע ולהשיב רוח ונשמה למתעלפים בעטוף לבם. בראשונה הקיצה יוסטא ותהי ראשית חפצה לקום לעזרת אהוב נפשה; אך לבה סחרחר וכחה עזבה, גם מקור דמעותיה יבש היה לחרבה. ותשב שוממה ונפעמה בפאת מטה ותצפה בעינים כלות לעזרת פוּלה ואביה, אשר שקדו על עמלם להעירני ולעוררני מעלוף נפשי.

בהפכם משכבי ראו והנה גליון קמוט בכף ידי, ויוציא ר' אברהם את הגליון לאטו ויקחהו אליו, ובראותו כי החילותי להתעורר עזבני בידי שתי בנותיו, והוא הלך אל החדר השני לקרא את הגליון, אולי יצלח על ידו לדעת מה היה לי.

מעט מעט הקיצותי ואפקח את עיני ואבט סביבי ואשתומם.

“הוי, כי חלום נורא בעתני אימה!” – קראתי ואחרד תחתי.

“יהפכהו ה' לטובה! – ענו פולה ויוסטא יחד – ומה החלום אשר חלמת? ספרה נא לנו!”

“בחלומי – עניתי בשפח קולי – והנה אני עובר במרכבתי לבוא אל הארמון הלטירני, לדעת אחרית דבר משלחתי” –

“אמנם כן עשית בהקיץ!” – ענתה פולה, בהכָּנסה לתוך דברי. אבל יוסטא רמזה לה לחשות, ותקפוץ פיה ותדֹּם.

“לדעת אחרית דבר חפצתי – הוספתי לספר – כי היתה לי שבתי פה לכליון עינים ודאבון נפש”…

בדברי זאת נאנחתי מרה, ויוסטא הורידה לארץ ראשה.

“באתי אל ההיכל, לראות את הסגן די אורבינו, והנה פניו אינם אלי כתמול שלשם וכהתל באנוש נבזה התל בי. בתוכי התחמץ לבי על אשר שנה דרכו עמי, ואדבר אליו קשות, והוא ענני עזות. עוד אני משתאה על עז פניו, והנה הושיט לי מכתב כתוב בידי גבר עמיתי מבגדד; בו בשרני רעות, אשר לזכרן יאחזני רעת ותסמר שערת בשרי. – אכן חלום נורא הוא ומי יכלינו!”

ובדברי רעדו כל עצמותי ממחתה נצחת.

“לאָשרי הקיצותי מן החלום הרע ולא גועתי לשחת ממצוקתי הנוראה” – הוספתי אמרי להן, בשאפי רוח לרוָחה, כי הונח לי.

“אבל מה לי פה? איך באתי את החדר הזה?”

כן קראתי, ובהתפלאי על הדבר הבטתי סביבי בתמהון – ופתאם לטשתי עיני אל השלחן בפנת החדר; שם נראה לי כובעי – וארגז תחתי ואקרא בקול קורע לבב: “אוי לי כי נדמיתי!”.

ושתי האחיות נבהלו גם הן ממראה עיניהן, בהביטן אל הכובע ואל אות הקלון אשר הושם עליו, ותתמהנה אשה אל רעותה מבלי דעת פשר דבר.

“אוי לך, ידידי האֻמלל, ואוי לתקותי כי נכזבה! – הגה ר' אברהם ברוחו הקשה בצעדו החדרה – לא חלום חלמת, כי אמת נכון הדבר לדאבון לבנו; עֵד הגליון הזה אשר נמצא בידך עת הובאת הנה בעטוף לבך, עת קרבה לשחת נפשך!”.

אז קפצתי מעל משכבי ואקח את הגליון ואקרא עוד הפעם בלב נשבר ונדכה את דבר הרעה אשר באה על אחי ומשפחתי. ור' אברהם רמז לשתי בנותיו לצאת מן החדר ולעזבני לבדי, למען אעזוב עלי שיחי, אמרר בבכי בהשתפך עלי נפשי, ויקל מעלי יגוני וירוח לי מעקת לבבי.

“הוי אחים והוי אחות – קרעתי לבבי בזעקתי, בבכותי מרה – הוי אדון והוי הודו! אויה מה היה לנו, השאת והשבר! כל מחמדי נפשי אבדו לי רגע יום אחד, והנה נשארתי בדד כערער בערבה, כעלה נדף בשלכת. נפלתי ממרום שמים אל שאול תחתית. קויתי לטוב ויבוא רע, לנגהות – ובאפלה אהלך, לשלום וברכה – והנה קללה ובעָתה!”.

כן ירדתי בשיחי ואך כף אל כף ושאגותי כמים נתכו. וכל אנשי הבית, אשר עוד נגעם חדש עמם על מות יחיאל מחמל נפשם, בשמעם נהי, קול בכי תמרורים, נקרע סגור לבם וישובו לאבלם, ויתעוררו לבכי ומספד. והאנשים הנסבים על הבית, בשמעם את קול הבכי כי גדל מאד, התפרצו ויבואו הביתה. ויספר להם ר' אברהם את קורות אורחהו הבבלי, אשר גדל בעמים כבודו וממנו היתה תקוה לישועת ישראל, והנה באה שאה ממרחק ותהפוך הכל משרש, והנהו בוכה ומקונן על הרג הרוגיו ועל תקותו כי תמה נכרתה. וכל השומעים התעצבו למשמע אזנם וינודו לי מאד, והנכבדים בהם באו אלי החדרה, ובראותם כי עוד לא קרעתי את בגדי, שקדו על המצוה ויקרעום לי כמשפט, ואחר הושיבוני בשפל, על המקום אשר זה מעט קמו ממנו אברהם ופולה בתו. כעבור שעה לישיבת אבלי הקימוני מעל הארץ, ויצטרפו עמי למנין ויתפללו תפלת המנחה, ואנכי קראתי תפלת “הקדיש” בלב נשבר ובדמעות שליש. אחרי כן ישבו אל השלחן אשר ערכו בנות ר' אברהם להבריאֵני כדין. ואנכי נעצרתי בחדרי לרחוץ את פני אשר חמרמרו מני בכי.

“פארך חבוש עליך!” – נתתי פתאם קולי בבכי חדש. ויחרדו כלם אלי ויראו והנה ידי אֹחזת בכובעי ועיני תראינה כידי – אות הקלון אשר הוכן לי להשביעני בחרפה שכם אחד על אחי. ותמהר יוסטא ותוציא את כובעי מידי ותתן על ראשי את כפתי אשר הסירותי מעלי זה מעט. ופולה אחזה בזרועי ותוליכני הביתה ותושיבני אל השלחן. שם השיבו נפשי ביין משתיהם ויבריאוני ממאכלי האבלוּת אשר הוכנו לי כמנהג. ואחרי כן נחמוני כלם וידברו על לבי ויבינוני ארחות אל ומשפטו את בני האדם, ויורוני את הדברים הרגילים והרעיונות הידועים, אשר נקל להמנחם להביעם וכבד להאָבל לשאתם.

כהבליגי מעט על יגוני, ספרתי להם את המקרה אשר קרני בהיכל הליטרני והבוז אשר שפך עלי די אורבינו ברשעת לבבו, בהיות אידי נוכח פניו.

כל העת ההיא ישבה יוסטא דומם בחדר. רק קול צלצול מספרַים נשמע פעם אחת בעשותה בהן מלאכת ידה. וככלות כלם לאכול, בהגיע זמן ברכת המזון, יצאה מן החדר ותקרב אלי ותושט לי את כובעי – והנה הוסרה מעליו פסת הבד הגדולה אשר הפכה הוֹדו למשחית, ותחתיה נראה פסת משי ירוק, עגולה וקטנה כמדת האות אשר לכל היהודים יושבי רומה. ולולא נודע הכּוָנה הנמבזה אשר לה התכונן החק מראשיתו, כי עתה יכל להחשב לעדי תפארת.

הבטתי אליה בתודה ועיני מלאו דמעה.

אם יש עוד תנחומות לי – חשבתי עם לבבי – הנה הן לפני בעלמה הטובה והנעימה הזאת; אבל גם היא רחקה ממני ביום הזה, אשר לקח את כל חמודותי, והנני עדי אֹבד!".

ור' אברהם הביט אל שנינו ויאנח מכאב לב.

מה טוב ומה נעים היה לי איש החמדות הזה היום בבקר – חשב הוא בלבבו – בהגלותו אלי ברום ערכו ועז אהבתו ליוסטא בתי האהובה; אבל מה יסכן לי עתה באבדן כבוד ביתו, בצאת ממנו כל הדרו? צר לי עליו מאד, אבל להיות לי לחתן לא יצלח עוד, כי במה נחשב הוא!".

ופולה נפתתה לדברי הזקנים ותמח דמעותיה ותשת מן היין אשר מסכו לה המנחמים, ותאנח ותאמר:

"מה נמרצו אמרי חן, המשל אשר נשא ר' אברהם אבן-עזרא על אֵבל האדם ומדת דמעתו באידו והותו:

אִלּוּ לְפִי אֵידִי דּמָעַי יִזְלוּן,

לֹא דָרְכָה רֶגֶל אֱנוֹשׁ יַבֶּשֶׁת.

אַךְ לֹא לְמֵי נֹחַ לְבַד כֹּרַת בְּרִית,

כִּי גַם לְדִמְעִי נְרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת⁴⁰.

ברגע הזה נראתה – לא הקשת בשלל צבעיה, אך השמש בהודה – כי כן אדמו פני יוסטא וכן האירו עיניה היפות , בהביטה אלי ואל אביה, בהבינה אל מחשבות שנינו. ורוחה לבשה עז ותגש אל אביה ותקרא לאמר:

“אדוני אבי! הן שאלת היום את פי על אדות דבר אחד אשר השביעך רצון, ואנכי התמהמהתי בתשובתי ואֵחר עד עתה”.

ור' אברהם נבוך מאד, ויקרץ לה בעיניו ויען בכבד פה:

“שכחתי, שכחתי את הדבר, לא אזכור עוד… הן רבות חליפות ראו עינינו ביום הזה… על כן שכחתי ולא אזכור עוד…”

“גם אני שניתי בחליפות היום הזה… על כן אזכירך, אבי, אף אשיבך דבר, כי לעשות רצונך חפצתי”.

כל שומעי דברה הביטו אליה ויתמהו. אך היא הוסיפה אמריה לאמר:

“היום בבקר שאלת את פי בשם האיש אשר בחרת לשיתו אלוף לראשי: היש את נפשי להיות לו לאשה וללכת אחריו? אך כבוד האיש הזה היה מרום מנגדי ומקומו רחוק מאתנו קצוי ארץ, על כן זחלתי ואירא מפני הגֹבה והמרחק, פן לא אצלח להגיע עדיהו והייתי אֻמללה בבנות עמי. והנה חפץ ה' דכאו ותנחת עליו ידו הקשה. רוח קדים הרסה את ביתו, שמה לאַל תקותו וכבודו לעפר השכינה סלה. ואנחנו בני העם אשר למד לראות כל גבוה ושפל, “בני אומה זה המשולה לעפר ומשולה לכוכבים”⁴¹. כבר הסכנו לחליפות ותמורות כאלה, ונלמוד לדעת כי הכל מאת ה' ועלינו להצדיק דינו בכל עת. על זאת אמרו חכמינו: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה”⁴², כי “כל מה שהאדם רואה, קלות דרכיו של הקב”ה הן”⁴³ וכל “מה שהקב”ה עושה לטובה הוא"⁴⁴.

עיני כל נטיו אל העלמה למודת ה', ותנחומיה שעשעו נפשם, והיא שבה לענינה ותאמר:

“עוד בבקר הזה יראתי לעשות רצון אבי ולתת ידי להאיש אשר חפץ ביקרו, פן לא אצלח להגיע עדיהו והבאתי על שנינו רעה אשר לא נוכל להמיש צוארינו ממנה. והנה הגיעהו ה' עדי – אות הוא כי מה' יצא הדבר, למעני שלחהו מבבל, הוצאהו מתוך ההפכה וישימהו לשארית כיום הזה. לכן קומה נא אבי ושים ידך על שנינו! ברכנו נא לעיני העדה הנכבדה הנאספה פה עמנו, והאל הטוב יגמר בעדך ויגמור לנו את היום הזה לטובה ולברכה לחיים ולשלום עד העולם!”.

שמעו הזקנים את דברי העלמה הישרה והתמימה ותשואות חן ענו לה; שמעתי אני – ופג לבי, ובעבור חושי בי נאלמו שפתי ואאנק דם. ור' אברהם ישב תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ולבו כים נגרש.

ויוסטא שמה את הכובע על ראשי ותקרא:

“הנה זה האות אשר הושם עליך היום הזה אות ברית עולם הוא ביני וביניך; בו נדמית לנו ואלינו נמשלת. עתה ישאני לבי להיות לעזר כנגדך ולחלק עמך מנת גורלך. אמנם קצרה ידי מהשיב לך את אשר לקח ה' ממך, אבל לעמוד לימינך ולעזור לך בעמל החיים ידי לי רב. ידעתי כי רופא חכם אתה ומכים לדבר רומית וכלשון עם ועם, ובזאת אני בוטחת כי כביר תמצא ידך לכלכל ביתך בכבוד. אולם גם אני למדתי דעת, הודות לאבי הטוב אשר האיר עיני בתורתנו ויורני לשון וספר, גם שכל את ידי במלאכת הכתב, וידי ממהרת לכתוב נכחה כאחותי. ועתה הנה קרובנו העשיר בעמנו, ר' מנחם בן בנימן, בשמעו את אסון פולה אחותי, חש לעזרתה וימלא את ידה לכתוֹב לו ספר פסקי הלכות לרבנו ישעיה די טראני⁴⁵, ויקב לה שכרה ביד רחבה, כיד ה' הטובה עליו. ידעתי כי בכל אַות נפשו יתן גם על ידי עבודה כזאת, כי הוא אוהב ספרים בהמון וכל הון יקר יתן במחירם, וכאלה הלא רבים עמנו ולא תחסר לי עבודת סופרים מדי אדרשנה. זכר זאת, ידידי, והתאושש! גם אתה, אבי, אל תדאג לנו, כי בנו בעזרנו והאל הטוב יגמר בעדנו!”.

אז קמתי אני ממקומי ואען לאמר:

“ברוכה את לה' ולי, נפש יקרה, כי לא עזבת חסדך ואמתך ממני ביום צרתי! הנה החייתני בדבריך, עודדתיני בנדבת פיך ותהי לי כמלאך ישועה ורחמים, ותפקידיני בענות צדק ואהבת חסד. כן נפשי בחיי אברכך וכל ימי אקדיש לשלם לך כפעליך וככל תגמוליך עלי. אולם על דבריך האחרונים הנני להשיבך דבר בעתו. חכי כמעט רגע ונגדה נא לכל המסֻבים פה עמנו אענה חלקי!”

זאת דברתי ואצא, ואעל אל עליָתי. ואחרי רגעים אחדים שבתי הביתה, ואגש אליה, ואוציא מחיקי ענק זהב משֻבץ אבני חן ובתָּוך להן יהלום גדול מאד, אשר הזהיר באור יקרות, וצללי הערב נפוצו מנגנ נגדו.

“יסר יסרני יה – קראתי בפנותי אל כל היושבים אל השלחן – אחי וקרובי נהרגו, ספו תמו מן בלהות, וחילנו וכל אוצרותינו היו לבז. אך ה' הותיר לי שריד כמעט – זה הוני המצער אשר לקחתי עמי בצאתי לדרכי הרחוקה, והוא נשאר עתה לי לפלטה. אבל זה המעט די יהיה לכלכל נפשנו ולמלא ספקנו ולהטיב גם לאחרים בהיות לאל ידנו”.

הענק עבר מיד ליד, וכלם התבוננו בו וישתאו עליו ויתמהו תמה, כי אוצר נחמד כזה לא חזו מימיהם.

“הלא זה עֳדי הראוי לבנות מלכים ביקרותיהן; בו יוכל האדם לקנות ממלכה שלֵמה!” – קראו המבינים בהם בפנים מאירות.

שמע ר' אברהם את הדברים האלה ופניו לא היו לו עוד, כי כמו חלב ודשן שבעה נפשו, ויזכור את חפצו ואת דברו, ויהי בפיהו לחטר גאוה, ויען להמבינים חלקו לאמר:

“ולמי ראוי יקר וגדולה יותר מחתני זה, שהוא אחד מנשיאי בבל, צאצאי בית דוד, משפחת המלוכה מלפנים?”.

“עוד יקרות כאלה וכאלה שמורות עמדי – אמרתי לו – מזכרת עולם הן לי מאמי הנשיאה, מנוחתה עדן! ויהי נא לבך בטוח, כי לא נדָרש חלילה לתתן במחיר ולמכרן בעד הלחם – כי חננו אלהים ויש לי רב!”.

ופולה לקחה את הענק ותשימהו על צואר אחותה, ותשקנה באהבה רבה. ושחוק חן נראה על פני האשה הנוּגה, האלמנה הצעירה, בהשמיעה קולה לאמר:

"הנני קושרת את הענק הזה על צואר אחותי היפה, ודלא כמאן דאמר: “בהיות הצואר לבן, אין צורך לענק”⁴⁶.

ועד ארגיעה שֻׁנה הוד קולה בהוסיפה לאמר:

“וכאשר ידבק הענק אל צוארך, אחותי הנעימה, כן תדבקנה נפשותיכם יחד והיה הקשר אמיץ, לא יפתח ולא ינתק עד מאה ועשרים שנה!”

בדברים האלה נפתח מקור דמעתה ותמהר ותפן הצדה ותבך לאטה.

ויוסטא פתחה את הענק מעל צוארה ותתנהו לאביה ותאמר: לא עת לי עתה לעדות עדי ולעמוד ככלה בקשוריה כי אֵבל כבד לכלנו, אבל משנה, על מות יחיאל בעל אחותי ועל מות אֲחי יהודה, הנחשב מעתה על משפחתנו!"

“אבל לקשר עצמם בשדוכים מותר לאבלים ואפילו בימי אנינותם!”⁴⁷ – קרא ר' אברהם באחזו בידי ובידי יוסטא ובחברו איתן יחדו בשם ה'.

עוד בערב ההוא ארשתיה לי באמונה, ואחרי שבועות אחדים היתה לי לאשה כדת משה וישראל. ולתקופת הימים נולדת לנו, בננו בכורנו, ואקרא שמך יוסף, על שם אבי מנוחתו עדן! ותהי לנחמה לנו ולשעשועים לכל באי ביתנו. ומקץ שלש שנים נולד לנו בן שני, ואקרא את שמו שמואל, – והנכם לי גם שניכם כשני צנתרות הזהב, שני בני היצהר, המאירים עינינו ומשמחים לבבנו. כן יחיינו ה' לראות בטוב ימיכם ולראות לכם בני שלשים ורבעים עוסקים בתורה ובמצות לרצון לפני ה' ולכבוד ולתפארת בישראל.

וה' שלח את הברכה בכל מעשה ידי ויצא לי שם כי רופא משכיל אני ומפליא לעשות, והאצילים לבית קולונא זכרו לי חסדי עם יחיאל רופאם וישימוני לרופא נפשותם. ויהי שכרי נכון לפני, ופעולתי את אַחי החדשים, יושבי קהלת רומה, העתיקה בישראל.

בקשתי לשבת בשלוה ולשמוח בחבלי הנעים, והנה קפץ עלי רֹגז אילי רומה וכצל עברה מנוחתי! כי קם בה פפא חדש, בוניפציוס השמיני, אשר בגדל לבבו התנשא לאמר, כי כל ממלכות הארץ לו הנה, ומלכיהן הן עבדיו התלוים בחסדו. ברצותו יושיבם לכסא וברצותו יורידם בחרפה והיו כלא היו. הוא חדש את הריב עם הגיבלינים, ויהי המעט בעיניו להטיל חרם על ראשי משפחת קולונא, כי קרא עליהם גם מסע-צלב. ומהבילי עם נדרשו לחפצו, ויתגודדו בהמון רבה, ויבואו בחיל אורזינו, ויגרשו את הפטריצים האלה מהיכליהם ברומה, ויחריבו את פלסטרינה עיר מבטחם, ויהרסו את מבצרה ויערוהו עד היסוד בו. וכל אנשי בית קולונא החישו מפלט להם אל פיליפ היפה, מלך צרפת, האויב בנפש לבונפיציוס צוררם ומנדם. ויהי בראותי כי יד הפפא הזה רוממה, ואנשי מעשהו מחפשים את כל הנלוים על בית קולונא, לבער אחריהם עד תֻּמם – ותהי חתת האנשים האלה גם עלי. ויוסטא רעיתי וכל אנשי משפחתה האיצו בי למהר ולנוס מן העיר, פן נספה גם אנו בחמתם. ונקום ונברח בהחבא, ובחמלת ה' עלינו נצלנו מיד רודפנו ונגיע עד מעבר לגבול. אבל מאנתי ללכת ארצה צרפת, בדעתי כי המלך פיליפ לוחץ את בני עמנו מאד, בשנאתו אותם – ואבחר לנוע ולבוא אל מדינת קשטיליא אשר בספרד, ששם המלך פרננדו הרבעי יושב לכסא, והוא אוהב ישראל ומקרבם בכל לב. ובכן באתי עם אשתי וילדי עירה שיביליה⁴⁸, וברוך אלהי אבותי כי הנחני בדרך טובה, וגם הוני נשמר עמי, ולא אבדתיהו בימי רע. פה אראה מנוחה כי טוב, גם נמצאו לי אחים ורעים אשר קרבוני כמן נגיד ויתנו לי מהלכים בין אצילי העם, שרי הארץ, ותקותי תאמצני כי מפרי עמלי אשבע טוב, ולא אדרש גם פה “לתת יקרות במחיר ולמכרן בעד הלחם”. כה יתן ה' וכה יוסיף! וכאשר נשמרו היקרות עמי למזכרת קודש לבית אבותי, כן לוּ תשארנה בידי צאצאי, בצות ה' עליהם את הברכה, והיו בתיהם מלאים כל טוב, ולא יחסר לחמם ולא ידעו מחסור!

אבל מכל היקרות הכי יקרה לי פסת הבד הירוק, אשר הדבירו הנזירים אל כובעי לאות קלון וחרפה, והנה היתה לאות ברית עולם ביני ובין יוסטא אמך, ועל ידה נקשרנו יחדו לטובה ולברכה. הנה היא שמורה בין יקרותי, ואותם צפנתי לך, בני בכורי, להיות למשמרת קדש לך ולזרעך אחריך. שמרנה מכל משמר, נצרנה כפקודת אביך עליך, וה' ישמרך מכל רע וישפות שלום לך ולכל הנלוים על ביתנו מעתה ועד עולם!

תמו דברי אביך

יהודה הבבלי מבית אברבנאל.