אַל בכוֹת, אחי, אל הרד דמעה! רב לכם! הן חג לנו מחר, חג מתן תורתנו. נשמחה אפוא, אחי; אך יום אחד, אך רגע אחד תנו לנו לשמוח בכל מאדנו, ומצא לנו.

“העצבות היא מדה מגונה” יאמרו החסידים תמיד. “עבדו את השם בשמחה וגילו – ברעדה!”.

“וגילו ברעדה”! רק משורר עברי עם נשמה עברית יכול היה לצרף שתי מילים כאלה יחד, רק לב עברי עם צרות עבריות יוכל להבין צירוף-מילים כזה. חג לנו היום, לשמוח מחויבים אנחנו, ולרעוד אנוסים אנחנו. אבל האמנם לא נוכל גם רגע אחד להסיח דעתנו מכל אשר עבר ומכל אשר עוד יעבור עלינו? הבליגו אפוא על יגונכם, אחי, הרימו את קולכם ונשיר יחד.

נגיל ונשמח בזאת התורה,

כי היא לנו עוז ואורה!

“עוז ואורה!” אמנם כן גם “עוז” היא לנו. לשוא ילעגו לנו רפי-כח, כי נמוגי-לב אנחנו. עוד לא התישה התורה את כחנו, עוד די עוז לנו, עוד די גבורת הנפש בנו למות בעד תורתנו. והשמש הזקן שם על יד ארון הקודש, האם לא כאחד הגבורים מת האיש ודגלו בידו?

אבל, אחי, נסיח נא את דעתנו מכל הדברים האלה, הלאה מחזות תוגה, הלאה זכרונות-עצב! לשמוח אחפוץ ולוּ רק רגע אחד, הרימו אפוא את קולכם בחזקה:

נגיל ונשמחה בזאת התורה,

כי היא לנו עוז ואורה!

אמנם “אורה” היתה התורה לנו תמיד בכל מחשבי נדודינו בארצות. אומרים אמור, כי בגללה נבחרו גם אנו להיות לאור גוים, ללכת מגוי אל גוי וללמדם ארחות מוסר וצדק. הוי, אחי! אם אמת נכון הדבר הזה, כי עתה מלמדי-אליל היינו כלנו, מורים אין מועיל בם. זה כאלפיים שנה, מאז היתה המלמדות למשלח ידינו, ורק מעטים מתלמידינו עשו חיל בלמודם. ויש אשר לא ידעו עד היום גם את עשרת הדברות בעל פה, עד כי די להם בכוס יין אחד להפיג את כל תורתם ולהרים יד במורם. אמנם מלמדי-אליל היינו, ואנחנו לבדנו אשמים בכל אשר באתנו.

זוכר אני את דברי דודתי הזקנה, בהוציאה את כל רוחה על המלמד, אשר לא הראה עלי את פעולתו לטובה. הזה הוא מלמד להועיל, מלמד אשר לא ידע הכות, ואשר גם רצועה אין לו? – ובאמת לא דודתי הזקנה לבדה בזתה את מלמדי, כי גם אנחנו הילדים בזינו אותו בלבנו. איש אשר לא ידע הכות, אשר לא ידע לקפל אצבעותיו לאגרוף – רק איש עצל יעבור על פניו ולא יהדפנו בצד ובכתף.

וגם המורה, אשר התעתד לאור גוים, כל רצועה לא היתה לו מבלעדי רצועות תפיליו, אשר אסר בהן את ידיו לזכרון תעודתו הגדולה – ויישן. ובקרוא דלילה באזני הגבור החלש הזה את הקריאה הנוראה: פלשתים עליך, שמשון! לא מצא ידיו גם לכסות את פניו ויתן למכהו לחי, ויתן לנערים שובבים להתקלס בו…

אבל הלאה, זכרונות נוגים, הלאה, הלאה! הוי, אחי, האמנם לא נוכל להסיח את דעתנו לדברים אחרים? אמנם יש ויש. “עבר גדול” יש לנו. הנני ואשא את נפשי לימות עולם. הנני ואעופה בדמיוני אל מעבר לערפלי ימי קדם. שם במדבר לרגלי הר סיני עומדים צפופים שש מאות אלף איש מלבד נשים וטף. גם אני הנני בתוכם. ולא אנכי בלבד, כי אם גם כל בני הדור הזה וכל הדורות הרבים, שחיו על פני האדמה בקרב שלשת אלפים ומאתים שנה, שעברו למן היום הגדול ההוא ועד היום הזה. לא בגויותינו, כי אם בנשמותינו עמדנו שם כלנו בקרב האנשים החיים בעלי בשר ודם… בהדרת קודש וברגשי “גיל ורעד” הבטנו כלנו אל מול פני ההר המכוסה בערפל. בכליון עינים חכינו לרגע הגדול, בהנדף הערפל, ותעלומות ההר הנפלא הזה תגלינה לעינינו… אבל, אהה! הערפל איננו נפזר, כי אם ילך הלוך ועב, ורק חזיזי ברקים יעברו במפלשיו, אשר לא יאירו לעיננו כל מאומה.

ופתאום והנה התנשא ההר כלו ויתלה בין השמים ובין הארץ… עוד רגע אחד, והנה עמד ההר מעל לראשינו, וקול נורא התפרץ מתוך הערפל: “אם מקבלים אתם את התורה, מוטב, ואם לאו, פה תהי קבורתכם!”.

ועל ידי עומדת נשמת זקן אחד, אשר הדרת שיבה חופפת על פני צל גויתה. אך זאת היא נשמת איש קשה עורף, אמרתי בלבי: בחזות פני צִלה אחזה זאת. ובטרם אכלה לדבר כה אל לבי, והנה נשמעו דברי הנשמה ההיא, בהתאוננה בקול עזות ומרי: “האנוס יאנסו אותנו לקחת את התורה הזאת? האמנם אל החופש לא יעשה משפט ויבוא בעקיפין עם בריותיו? הלא אם כפה יכפה עלינו את הנהר כגיגית, בתתו לנו את תורתו, אין זאת כי אם צרות רבות ותלאות קשות כרוכות לנו בעקבותיה. מה לנו ולצרה זו? אל נא נקח את התורה הזו, אַחי ואחיותי! אל נא נקח אותה!” קראה הנשמה קשת-העורף אל כל העומדים מסביב.

ואת התורה לקחנו…

ואת חזות פני הזקן קשה העורף, אשר ראיתי אז בעיני רוח, ראיתי עוד הפעם פה על הארץ מטה, שם על יד ארון הקודש…

הוי, אחי! האמנם אין מנוס ומפלט לי מן הזקן הזה? באמנם לא אוכל להסתתר ממנו גם בערפלי ימי קדם?

סיון, תרס"ג