א

בשנוֹת השבעים למאה שעברה כבר נראוּ בבּרוֹדי, עיר המסחר החוֹפשית, סימני דילדוּל, אף על פי שרק בשנת 1880 בוּטלוּ זכוּיוֹתיה בדרך החוֹק. אחרי השׂריפוֹת הגדוֹלוֹת לא יכלה העיר לשוּב לחוֹסנה ולתפארתה המליאים. אך גם בשנוֹת מוֹרד אלוּ עוֹד היתה בּרוֹדי גברת ערים בּגאליציה המזרחית, וקהילת היהוּדים בה, שהגיעה לששה עשׂר אלף נפש, היתה רבת כוֹח והשפעה בכלכלה ובתרבוּת. עוֹד תבוּאת ווֹהלין המבוֹרכת: עציה, עוֹרוֹתיה, זיפי חזיריה, נוֹצוֹת אוזיה וכו' נכנסת דרך “לשכּתה” המפוֹארה, להישלח לארצוֹת המערב, וּממנה יצאוּ לרוּסיה ולתוּרכּיה והלאה: קהוה, סוּכר ופלפלין, חרמשים, אלמוגים וּמשי צבעוֹנים, שהוּבאוּ מארצוֹת המערב בכמוּיוֹת עצוּמוֹת.

היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי התאחזוּ בה עוֹד בימי מלכוּת פּוֹלין ויחסוּ בצל פּוֹטוֹצקי, שנתן דעתוֹ ויכוֹלתּוֹ להרים קרן העיר הזאת, שהיתה בתחוּם אחוּזוֹתיו; ואחרי שנכבשה בשנת 1772 על ידי האוֹסטרים, נוֹספוּ בה כמה יהודים יוצאי לבוּב וקראקוב ויתר ערי המערב, ויגדילוּ את סחרה וירימוּ את תרבוּתה, התרבוּת האשכנזית־העברית, שיסוֹדוֹתיה נתבצרוּ בימי ההשׂכּלה על ידי הסוֹפרים אנשי השם: אֶרטר, יה"ש וחבריהם הנאוֹרים.

החסידים היוּ מתי מספר בבּרוֹדי, אף כי יוֹשבי העיירוֹת והכפרים הרבים שבסביבה היוּ כוּלם חסידים נאמני צדיקים שוֹנים, והיה לה אוֹפי של עיר מתנגדים, היוֹשבת לה לבדד, כעין עיר ליטאית כביכוֹל. אך טבעם של יהוּדי בּרוֹדי שוֹנה היה תכלית שינוּי מטבעם של אחיהם שבליטא. החריפוּת והנצחנוּת והמוּסרנוּת לא היוּ מנת חלקם. רוּבם, גם אלה שלא יצאוּ לתרבוּת השׂכלה ואפיקוֹרסוּת, היוּ אנשים נוֹחים, בעלי נימוּסים נאים, אוֹכלים סעוּדתם בצהריים, כמנהג אשכנז, לוֹמדים דף גמרא בהשכמה, לפני לכתם לבית הכנסת הגדוֹל להתפלל, וּמכבדים את נשיהם ובנוֹתיהם היוֹשבוֹת בית ועוֹסקוֹת להרבוֹת השלוֹם, הנקיוּת והרוָחָה.

וּבין אלפי משפּחוֹת היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי היוּ ארבע או חמש משפּחוֹת גדוֹלוֹת וּמיוּחסוֹת, שאבוֹתיהן הראשוֹנים, בני רבנים ועשירים וטוֹבים מן המערב, באוּ שמה בימי מריה תיריזה וקיסר יוֹסף השני, ושם גברוּ ועתקוּ ועשׂוּ חיל, וּפרצוּ לרוֹב, עד כי היוּ למין שוֹשלוֹת המוֹשלוֹת בקהילה ובעיר, אך בלי התנשׂאוּת, מחלוֹקוֹת וקנאה ותחרוּת גלוּיוֹת, כנהוּג, אלא מתוֹך יחסי כבוֹד ונימוּס, כדרך אצילי בני ישׂראל. השוֹשלוֹת הללוּ היוּ באוֹת זוֹ עם זוֹ בברית החיתּוּן, וכן נעשׂה כמעט כל היחוּס הבּרוֹדאי ברבוֹת הימים מעין משפּחה אחת.

אחד היהוּדים האצילים האלה, סוֹחר, נדיב ומשׂכיל בן תוֹרה, היה ר' שמשוֹן לבית שפּירא. אביו ר' רפאל היה תחילתוֹ סוֹחר עצים וסוֹפוֹ סוֹחר תבוּאה. ר' רפאל היה למדן מופלג, ירא שמיים וחביב על הבריוֹת, וכשנפטר הרב דמתא, ביקשוּ כמה מראשי עדוֹת ישוּרוּן למַנוֹתוֹ רב. אך הוּא סירב ברוֹב התרגשוּת, באמרוֹ, כי בהיוֹתוֹ סוֹחר בודאי נגוֹאלוּ ידיו באבק מרמה, ואם שלא מדעת, ורב בישׂראל צריך להיוֹת אדם נקי כפיים וטהוֹר מחשבה, שאינוֹ יודע צוּרתוֹ וריחוֹ של מטבע. והזכיר להם את רב המדינה אריה לייב ברנשטיין, שידיו מלאוּ, כידוּע, חמס וגזל עניים.

את בנוֹ שמשוֹן לימד ר' רפאל בעצמו תנ"ך וגמרא. אחר שלָחוֹ אל הרב החדש, והיה הבחוּר לוֹמד שם עוֹד שניים שלוֹשה בחוּרים מיקירי העיר. וּבהגיעוֹ לשמוֹנה עשרה השׂיאוֹ אשה מלבוּב, בת משפּחת רוֹקח המהוּללה, והיתה זוֹ אשה משכלת להפליא: יוֹדעת את שילר ואת צשוֹקה ולהבדיל את “משלי” וכמה הלכוֹת בעל פה, וּמדברת אשכנזית כאחת מנשי שׂרי הצבא הוינאים שבעיר. והיה זיו יוֹפיה מבהיק למרחוֹק, ורבים היוּ אשר הסתכלו אחריה בעוֹנג בעברה ברחוֹב. אך כרוֹב השׂכלתה כן רבה חרדתה לדבר מצוה ותוֹרה: מצנעת את קוֹדקוֹדה הגזוּז תחת קפליט של סיבין חוּמים, שוֹמרת עתים לטבילה והוֹלכת בוֹקר וערב להתפלל בבית הכנסת. ולפעמים גם לשמוֹע דרשתוֹ של מגיד משירים, מרבה צדקה ומחישה עזרה וסעד לחוֹלים בסתר כבגלוּי. כל בני ברוֹדי, לרבות הגוֹיים, אהבוּ וכיבדוּ את האשה הגדוֹלה הלזוּ, ויגדל בגללה כבוֹד ר' שמשוֹן עוֹד יוֹתר. ובמוֹת אביו ר' רפאל היה אֵבל כבד בעיר, וּבמשך שנה ויוֹתר היוֹ מספרים בשבחוֹ וחוֹזרים על הספדוֹ של הרב ועל נאוּמוֹ של שׂר המחוֹז ועל דבריו המעטים והנאים מאוֹד של מנהל הגימנסיה הנוצרי. ואז עלה כבוֹדוֹ של ר' שמשוֹן עוֹד מעלה נוֹספת, כי מלבד ייחוּס עצמוֹ, עבר אליו עתה כל יקר אביו המנוֹח.

ור' שמשוֹן שלח את ידוֹ גם הוּא במסחר התבוּאה, ויצליח במעשׂיו וירב עשרוֹ ויגדל מעמד ביתוֹ, ואשתוֹ – מרת גיטלי – יכלה לפזר לצדקה וּלמעשׂים טוֹבים ביד רחבה. ויאהב ר' שמשוֹן את אשתוֹ אהבה שלמה, אף כי בעצמוֹ יפה תוֹאר היה ויפה מראה ודמיו רוֹננים בעוֹרקיו והוּא נוֹתן עין חוֹמדת בכל פני אשה צחים ובכל גזרה זקוּפה ובכל חזה נכוֹן, הנקרים לפניו בעירוֹ וּבדרך מסעיו. וגיטלי לא ידעה כל אלה ותדבק באישה בכל בשׂרה ורוּחה, ולא הירהרה אחריו לא ביוֹם ולא בלילה כי אם לטוֹבה. ויוולדוּ להם בן ובת, שניהם מחמדים, שניהם ענוים וטוֹבי שכל, נעימי רוֹאי ויפי קוֹמה.

הבנים גדלוּ בלי צער, וטרם ירגישוּ – היוּ לצמד מרנין לב כל רוֹאיהם. הבן למד בבוֹקר בגימנסיה ולעת מנחה אצל מלמד להשׂכיל, והבת למדה אף היא בבוֹקר בבית הספר לנערוֹת וּבערב אצל אוֹתוֹ המלמד, שעה אחת מיוּחדת לה. מלבד זה למדה מלאכת יד ונגינה עלי פסנתר.

ובשנת 1875 מלאוּ לבן – נתן – עשׂרים שנה והוּא גמר את חוֹק לימוּדיו בגימנסיה והיה עוֹמד בשידוּכים חשוּבים – ויקן לוֹ שמשוֹן סוּס לרכיבה. ולבת – הילינה – מלאוּ חמש עשׂרה שנה, והיא עמדה לגמוֹר את בית ספרה. וּבהיוֹת ר' שמשוֹן בלייפּציג ויבא לה מתנה נאה: כלי כתיבה של כסף פיליגרנא, עבוֹֹדה דקה עד מאוד, כוּלם מקוּפלים וּנתוּנים בתוֹך קוּפסת זהב קטנה תלוּיה כתכשיט בשרשרת עדינה. גם לאשתוֹ הביא באוֹתה שנה מערכת כלים של חרסינה ממַייסן. וּבכן נוֹסף זוֹהר חדש על האב והבעל הטוֹב והמיטיב בבית ובחוּץ.

לרגל מסחרוֹ הרב של ר' שמשוֹן מעסיק בלשכּתוֹ כמה פקידים עוֹשי דברוֹ, וּביניהם אברך אחד, מדקדק וּבעל לשוֹן עבר מפוּרסם, אלחנן צימל שמוֹ, שהיה כיד ימינוֹ בכל מוֹצאיו ומוֹבאיו, והיה מלוה אוֹתוֹ על פי רוֹב בדרכיו וּמיעצוֹ בעסקיו וכוֹתב לוֹ את חוֹזיו ואמנוֹתיו בכתב ידוֹ היפה להלל, והיה אהוּב מאוֹד על ר' שמשוֹן והעניק לוֹ שׂכירוּת ביד רחבה. ויכוֹנן לוֹ גם אלחנן צימל בית דירה נאה, ורבים היו משכימים לפתחוֹ לשם עסקי אדוֹניו, והיוּ נהנים לשבת שם שעה אוֹ שעתיים בתוֹך הנקיוּת והסדרים הנאים שבחדר האוֹרחים. ולוֹ גם אשה יפה ועליזה מאוֹד, וצחוֹקה לוֹקח לבבוֹת. ותהי גם היא הנסיבה להרבוֹת את המבקרים בביתוֹ. וּבשנים האחרוֹנוֹת היה גם ר' שמשוֹן בתוֹך הבאים, ויזן את עיניו ביוֹפיה וברעננוּת גוּפה של אשת החמוּדוֹת, אך לא נגע בה גם בהיוֹתוֹ עמה לבדוֹ בבית, רק הירהוּר ערב וּמענה לקח עמוֹ בלכתוֹ הביתה, וּדמוּת דיוּקנה נדחקת לתוֹך מחשבוֹתיו במעוֹנוֹ וּבלשכתוֹ, אף גם בהיוֹתוֹ עם אשתו.

ב

ויהי היוֹם באוֹתה שנה, בימוֹת הסתיו המעוּננים והנעימים שאחרי חג הסוּכוּת, ויבוֹא ר' שמשוֹן מבית הכנסת הביתה, ויסר, בעוֹד תיק הטלית הרקוּם תחת בית שחיוֹ, אל חדר המבשלוֹת לברך את אשתוֹ, כמשפטוֹ יוֹם יוֹם, ויאמר לה:

“גיטלי עזרתי, תכיני לי בטוּבך את הילקוּט ואת המלבוּשים. נוֹסע אני מחר בהשכמה אל הגראף נאבראצקי לקנוֹת את יבוּל התלתן של השנה”.

“כדבריך, אישי היקר, כן אעשׂה”. אמרה האשה בפיה הצנוּע, ועיניה הטוֹבוֹת מרעיפוֹת עליו חיבה רכה מתחת לסלסלוֹת השביס הצחוֹר.

אך ככלוֹת הארוּחה, בצאת הבן והבת מחדר האכילה ור' שמשוֹן כּילה את ברכת המזוֹן, עמדה האשה בקרן השוּלחן, אחזה בכנף המפה וּבמוֹללה את מלילוֹתיה אמרה בשׂפה רפה:

“התסע לבדך, שמשוֹן?”

“הן לא אוּכל לדרוֹש היוֹם את אלחנן, שאשתוֹ לא קמה עוֹד מן הלידה. גם אבי ז”ל היה נוֹסע תכוּפוֹת לבדוֹ ולא אוּנה לוֹ כל רע".

“והרי לא תגיע מבעוֹד יוֹם אל אחוּזת הגראף, כי רחוֹקה היא? והזמנים אינם שקיטים. הנה קראתי השבוּע שוּב ב”העברי" על פגיעוֹת הערילים באחינוּ בני ישׂראל בסביבוֹת ראוָה רוסקה… גם במקוֹמוֹת אחירים מסיתים הכמרים את עם הארץ לפרוֹע בנוּ…"

“אלין, כהרגלי, אצל סרסוּרי האיכּר דידיץ', בכפר מדוֶדי. לא פעם לנתי בצל קוֹרתוֹ. ערל חכם וישר הוּא ודוֹרש טוֹב לי כל הימים.”

“הרבה כסף אתה מוֹליך עמך?”

“כחמשת אלפים ר”כ, הן הגדתי לך, כי זה הסכוּם שדרש הגראף במכתבוֹ."

“סלח, שכחתי, אפשר תקח עמך את אחד מפקידיך האחירים, אוּלי את זילבר?”

“איני מבין” הרי עגלוֹני נוֹסע עמי, וּמה החרדה?"

“אף על פי כן, אפשר כדאי שתסע עוֹד שעוֹת מספר בלילה ותלין בקאמינקא. סכום גדול כזה. שׂנאת ישׂראל גברה בעווֹנוֹתינו. אבי ז”ל היה אוֹמר: הטוֹב שבגוֹיים – כבדהוּ וחשדהוּ."

ר' שמשוֹן קם מעם השוּלחן, החליק בכפוֹֹ על מטפחת ראשה של רעייתו ואמר בחיוּך:

“אילוּ אמר, חלילה, להרגני, היה הוֹרגני אשתקד, כשהוֹלכתי עמי עשרת אלפים ר”כ. כאז כן עתה לא ידע שיש עמי כסף רב כזה, שטיה, גם הגוֹי הוּא ביד ה'.

“יהי אלהים עמך בדרך. אשׂים לך בילקוט את ספר רזיאל המלאך.” אמרה האשה החנוּנה, בלווֹתה מעט את בעלה שפרש אל הלשכה.

וּבערב אוֹתוֹ יוֹם, אחרי הארוּחה, הלך ר' שמשוֹן אל כמה מידידיו וקרוֹביו להיפרד מהם. כי כן מנהגוֹ של ר' שמשוֹן תמיד, לפני צאתוֹ לדרך רחוֹקה מעט, לבוֹא אל בית ידידיו ולשׂוֹחח עמהם על עסקי הקהילה והעיר, כי חבר היה בשתי המוֹעצוֹת גם יחד, ולחווֹת דעתוֹ בעניינים העוֹמדים על הפרק. שאם תתעוֹרר שאֵלה בהיעדרוֹ, אוֹ אם יקרנוּ עיכוּב בדרך, ידעוּ את דעתוֹ ויעשׂוּ ככל אשר תוֹרם בינתם. ובינתם הוֹרתם כמעט תמיד מה שאמר להם ר' שמשוֹן, אף כי לא תמיד אמרוּ דבר בשם אוֹמרוֹ.

תחילה ביקר בבית ראש הקהל והעירוֹ על תיקוּנים חשוּבים אחדים בעניין מס הבשׂר העוֹמד על הפרק. שתה תה עם חלב ונפרד ממנוּ וּמאשתוֹ בנתינת יד, כמנהג המשׂכילים. אחר כך ביקר אצל גיסוֹ המפקח על סדרי הבריאוּת בעיר ודיבר עמוֹ על שוּק הדגים, שהציעוּ להעבירוֹ למקוֹם אחר. גם הוא הסכים לנחיצוּתה של העברה זוֹ, אך לדעתוֹ מוּטב לחכוֹת עד האביב, שיש לתקן תחילה את הכביש למקוֹם החדש, ודבר זה לא יכוֹל להיעשׂוֹת לפני האביב. פצח מפני הנימוּס אגוֹזים אחדים ונפרד ממנוּ ומאחוֹתוֹ בנתינת יד. משם הלך אל דוֹדתוֹ האלמנה ודיבר עמה על חינוך בן הזקוּנים שלה, שהיה מפגר בלימוּדיו בגימנסיה ומזלזל במוֹרים הפרטיים, שהיוּ באים לביתוֹ להכינוֹ. לדעתוֹ, עליה למנוֹע ממנוּ בהחלט את דמי הכיס, שהיא מעניקה לוֹ בשפע, טעם ממרקחת האתרוֹג ונפרד ממנה בנשיקת יד לפי שרגיל היה בימי ילדוּתוֹ. באחרוֹנה (השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת ביוֹתר) הלך אל הרב. היו שמה כמה אנשים מיקירי העיר. הוּא שׂוֹחח קצרות עם כוּלם, סיפר להם שהוּא יוֹצא לדרך לימים מעטים, כוּלם בירכוּהוּ ברכת הדרך. אחר התייחד עם הרב רגעים מספר בחדר הסמוּך. הם דנוּ בשאלת העירוּבין, שלא היוּ כתיקנם, וגם בדבר השׂגת חוּפשה לשבתוֹת בשביל שׂמחה השוֹטר. אחר נפרד גם ממנוּ וביקש למסוֹר שלוֹם לרבנית שתחיה.

בשוּבוֹ הביתה חיכתה לו גיטלי בחדר האכילה. הבן והבת כבר הלכו לחדריהם לישוֹן. היא קראה מתוֹךְ השתעממוּת קלה רוֹמאן של סוֹפר חדש, שהביאוּ הילדים הביתה – שפּילהאגן שמוֹ. בחיוּך עיניים לנפשה קמה וּפרשה אל חדר המיטוֹת. ור' שמשוֹן הלך אחריה.

ג

למחר עם הנץ החמה ירד שמשוֹן, לבוּש אדרתוֹ הכבידה, במעלוֹת מן הקוֹמה השנית שבביתוֹ, לצאת אל הכרכרה המחכה לוֹ לפני השער ברחוב. הוא סיבב את המפתח הגדול ופתח את השער הכבד. העגלוֹן ישב עטוּף על הדוּכן וּפניו אל הסוּס המסוֹרק והמפוּטם כראוּי. היה קוֹר שקט ברחוֹב הדוֹמם. מן המבוֹי שבזוית נראוּ שוּרוֹת החנוּיוֹת בשוּק, והן כוּלן מוּגפוֹת. תרנגוֹלים בוֹדדים קראוּ מעברים. שוֹטר עמד בפינה ליד עמוּד הפנס מפושק רגליים. האויר היה אפוֹר ורך והאוֹר בפנס היה חיור כבר. ר' שמשוֹן נשׂא עיניו אל חלוֹן הקוֹמה השנית: ראשה של גיטלי היה שלוח בעדוֹ החוּצה, ומאחוריו מזה וּמזה ראשי הבן והבת, משקיפים אליו באהבה.

“שׂמתי את הטלית־והתפילין בילקוּט. זקוֹף את צוארוֹן האדרת, שמשוֹן. תמצא בכרכרה גם את סוֹכך הבד. אפשר תלין, שמשוֹן, בראדיחוב? מה? נוּ, נוּ, סע לשלום!”

“להתראוֹת, אבא! דרך צלחה!” קראוּ הבן והבת ונענעוּ בראשיהם עד שנגעוּ בשביס אמם המחייכת.

“להתראוֹת! אל תדאגוּ לי. היוּ בריאים! יהיה יוֹם נאה.”

והעגלוֹן היוֹשב זקוף משך קלוֹת במוֹשכוֹת על גב הסוּס. מיד נשמעוּ נקישוֹת פרסוֹת הברזל על מרצפת האבנים ודירדוּר האוֹפנים. ההד ענה מן הרחוֹבוֹת הנרדמים. אחר הרחיקה הכרכרה בשוּק. החלוֹן בקוֹמה השנית נסגר וזיו השחר הבהיק על הזכוּכית. ואז יצאוּ חנונים משכימים לסלק את תריסי חנוּיוֹתיהם. נתקרב קרוֹן חוֹרק טעוּן סלק ותפוּחי אדמה וכעין דוֹק של כפוֹר כּיסם.

לא עברה שעה והסוּס דהר בעליצוּת מחוץ לעיר על פני הכביש המתוּקן, הטיל את גלליו היבישים, והריח החריף עם האֵד החם עלוּ באויר הסתיו לעת בוֹקר. העגלוֹן לא צריך היה לעוֹרר את השוֹט על הסוּס, כי הוּא שטף לכל מלוֹא אוֹרכוֹ על חלקת הכביש הטלוּל משעוֹת הלילה. מכריסוֹ עלה כהמוּלת מים מיטלטלים בחמת. ר' שמשוֹן ישב מכוּנס באדרת הדרך הטוֹבה וצוארוֹנה השעיר משתפך עם צוארוֹ ופניו השׂעירים, שכבר נראו בהם חוּטי לבן, אף כי רק בן ארבעים ושתיים היה. הצינה כיוצה את עוֹר פניו, שיצא לפני חצי שעה מן המצע החם. הוּא טמן את כפיו בשרווּלים הרחבים והרכים והציץ בעיניו הקטנוֹת אל חלל השׂדוֹת שהלך הלוֹך והתרחב, מפני אוֹר המזרח שהתפשט מאחוֹרי הכרכרה. היתה בוֹ, בבשׂרוֹ ובדמוֹ, שארית הרגשה נעימה, מעין הד לתענוּג לילי כשר וחריף. בת צחוֹק עלתה על שׂפתיו, והוּא ראה את ראשה של גיטלי הבוֹלט בשביסה המסוּלֹסל מתוֹך הכסת המכסה אוֹתה עד סנטרה החד והרוֹעד מרוֹב זוֹך. גל חמים עבר את שוֹקיו והוא לחצן זוֹ אל זוֹ בהנאה, אך מוֹחוֹ חתר לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת, טהוֹרוֹת, כיאוּת לטוֹהר הבוֹקר העוֹלה.

השׂדוֹת היוּ חשוּפים וּמזרע החוֹרף היה מוֹריק ברצוּעוֹת ארוּכוֹת בין שׂדוֹת שלף מלוּכלכים. עגלוֹת וקרוֹנוֹת כבר נפגשוּ ועברוּ מאחוֹר. לרוֹב, קרוֹנוֹת טעוּנים משא, רתוּמים לסוּסים גסים. במרחק כבר האפיל היער הגדוֹל שבמערב בּרוֹדי. זאמוֹיסקי לא רצה למוֹכרוֹ, כוּלוֹ אוֹ גם חלק ממנוּ, והיה עוֹרך בוֹ ציד גדוֹל פעמיים בשנה יחד עם חביריו האצילים, שהוּזמנוּ לכך. את רוֹב האצילים האלה הכיר ר' שמשוֹן והיה מדבר עמהם פּוֹלנית צחה, מתוּבלת בפתגמים רוֹמאים. בכלל דיבר ר' שמשוֹן בשלוֹש לשוֹנוֹת המדינה כראוּי, ובשעת הכוֹשר לא נמנע גם משׂיחה קלה בצרפתית.

בבוֹאוֹ אל היער כבר האיר היוֹם, אך העננים הגבוֹהים הלבינוּ על ידי כך והצינה גברה. ברוּר, גשם לא ירד היוֹם, אף כי גם השמש לא תוֹפיע. רק בתוֹך היער היה האויר פוֹשר. השלכת הכמוּשה כיסתה את האדמה בעוֹבי של טפחיים. הוּא התבוֹנן בעצים המגוּדלים, רוּבם אלוֹנים, ואמד את שוֹוים לכריתה. אחר עבר לחשוֹב על בּרוֹדי, על מצבה בהוֹוה ועל עתידוֹתיה. העיר התפתחה הרבה, בפרט מן הצד התרבוּתי, וגם במצבה הכלכלי עדיין לא נראוּ פרצוֹת גדוֹלוֹת, אך הנה מגיעוֹת שמוּעוֹת, כי במלאת מאה שנה לחוּפשתה המסחרית של העיר יבוּטל הדקרט, וגם שׂר המחוֹז אישר לוֹ את הסכנה המרחפת על ברוֹדי, מנימוּקי מדינה וּמכס, הנחתכים כידוּע בוינה, בלי להתחשב עם מצבה הפרטי של עיר פלוֹנית אוֹ אלמוֹנית. ואם יצא הדבר לפעוּלוֹת, מה יהא אז על ברוֹדי הגדוֹלה? מהיכן תמצא מחיתה? בפרט האוֹכלוֹסין היהוּדים, שמלבד המסחר וקצת אוּמנוּיוֹת אין בידם כלוּם? בלי סחר החליפים עם רוּסיה הגדוֹלה, המשוּפעת ברוֹב ברכה, יפלוּ כמה וכמה בתי מסחר ללא תקוּמה. הסביבה הדלה במערבה, האיכרים הרוּתינים, אין ביכוֹלתם לפרנס גם את היהוּדים החנונים והמוֹזגים הקטנים שבעיירוֹת וּבכפרים, וּמה יישאר בשביל ברוֹדי רבת הצרכים? אף ההספקה לעיירוֹת הסמוּכוֹת לברוֹדי הוֹלכת ודלה, כי הכביש המתוקן ללבוּב נוֹתן לגדוֹלים שבחנוני העיירוֹת את היכוֹלת להביא את סחוֹרתם ישר מן המטרוֹפוֹלין. האצילים הפוֹלנים נידלדלוּ מן המרידוֹת. רוּבם יוֹשבים בחוּץ לארץ ואת אחוּזוֹתיהם החכירוּ אוֹ מכרוּ בחלקוֹת. גם יערוֹת רבים נכרתוּ. רק חוּרבן ואבדן נשקפים לסחר ברוֹדי. הוּא לא ירא לעצמוֹ וּלביתוֹ. מסחר התבוּאה שלוֹ היה מבוּסס בעיקרוֹ על צוֹרכי המקוֹם; גם אם ימשוֹך את ידוֹ לגמרי מן המסחר, יוּכל להחיוֹת את ביתם בריוח מן המזוּמן. את מעמד בנוֹ יוּכל לבסס באיזה עסק בטוּח, לבתוֹ שמוּרה נדוּניה הגוּנה, ולוֹ ולגיטלי יישאר די לכלוֹת את ימיהם בשלוה. אך גוֹרל העיר, כלוֹמר, גוֹרלם של יהוּדי ברוֹדי, לא נתן לוֹ דמי. ואין עצה לתקן את הדבר; בהיקף ענייני מכוֹנה של מדינה עם חשבוֹנוֹת גדוֹלים, נמעך הגלגל הקטן, אוֹ שהוּא מוּצא לגמרי ממעשׂה המרכבה ואיש לא ישׂים על לב. אף מצב היהדוּת בעיר מילא את לבוֹ דאגה. אכן מן הצד החברתי הכללי צעדוּ יהוּדי ברוֹדי צעדים חשוּבים קדימה. רבים מבניהם גמרוּ את הגימנסיה, והרי הם לוֹמדים באוּניברסיטאוֹת שבלבוּב וּבוינה. היהוּדים מדברים כמעט כוּלם אשכנזית נכוֹנה ורהוּטה. אך היהדוּת הוֹלכת ויוֹרדת: אין לוֹמדים עוֹד את התנ“ך באוֹתה מידה שלמדוּהוּ קוֹדם, בימי נערוּתוֹ הוּא. אחרי הסתלקוּת המשׂכילים הגדוֹלים, מעטים הם בעיר המטפחים את ידיעת הלשוֹן העברית ודיקדוּקה. מסתפקים בשיעוּרי הדת של המוֹרה החדש ד”ר הירצל. את התלמוּד לוֹמדים עוֹד בבתי המדרש, אך הלוֹמדים הם רק מבני העניים. בני המשפחוֹת המיוּחסוֹת הוֹגים בספרוּת אשכנז, בפילוֹסוֹפיה, בפרט בשוֹפּנהוֹאר וּבפוֹיארבּאך – ואלה מעבירים אוֹתם על דתם ועל אמוּנתם. כיצד לתקן את המצב? כיצד לעצוֹר בעד הגלגל הדוֹחף בכוֹח החיים מטה מטה? הן גם בנוֹ, נתן, הוֹגה שש שעוֹת ביוֹם בספרים חיצוֹניים ולא עבריים – מלבד הרכיבה על הסוּס – ורק שעה אחת הוּא נוֹתן ללימוּדי קוֹדש ושׂפת עבר. לבתוֹ, להילינה, אין לוֹ שוּם טענוֹת. היא עוֹשׂה כל מה שבחוֹבתה, חוֹבת בת ישׂראל, וכבר נתן ר' שמשוֹן את עינוֹ בבנוֹ הצעיר של אחד מקרוֹביו, שפּירא גם הוּא. אם ירצה השם, כשהנער יגמוֹר את לימוּדיו, ינסה לרוֹכשוֹ חתן לבתוֹ. גם עם גיטלי כבר דיבר על זאת.

השמש כבר עלתה, אך לא נראתה מבעד למסך העננים שעטף את השמיים עד קציהם, והוא עוֹד נוֹסע ביער. רק שעוֹת מעטוֹת ישן הלילה, ועל כן חטפתוּ תנוּמה מתוֹךְ נענוּע הכרכרה. וכשהקיץ נסע שוּב על הכביש. עתה היוּ שם הרבה עגלוֹת וקרוֹנוֹת, מוֹליכים משׂאוֹת סחוֹרה ואנשים שוֹנים. בין הנוֹסעים היה לפעמים גם מי שבירכוֹ בנענוּע ראש. כל אלה נסעוּ אל “היריד” בראדיחוּב. גם הוּא יגיע שמה עוד מעט, אך לא יתעכב הרבה, רק כדי ספיית הסוּס, ויסע הלאה כדי שיגיע עוֹד עם חשיכה לכפר מדוֶדי. ואולי כדאי לעשות כעצת גיטלי ולנסוע הלאה, עד קאמינקא? הוּא יגיע שמה בחצי הלילה ויצטרך לעוֹרר את אנשי המלוֹן – שטוּת! מכיר הוא את האיכר דידיץ‘. הוא סוֹכנוֹ בענייני תבוּאה. עשיר מופלג כזה. גוֹי פיקח ומיוּשב בדעתוֹ. כמה פעמים לן בביתוֹ. הריהוּ אדם מבין בענייני מדינה ועמים. שיחוֹתיו עמוֹ על יחסי הרוּתינים והפּוֹלנים והיהודים היוּ תמיד מאירוֹת לוֹ את השאלוֹת הללוּ מאיזה צד חדש. והוּא ראה בעיני רוּחוֹ את האיכר דק הבשׂר, הגבוֹה, קצר השׂפם וחכם העיניים, הנוֹהג שׂררה בביתוֹ הנקי והערוּך בכוֹל. גם אשתוֹ השתקנית, בעלת העיניים החוֹלמוֹת, הרחוֹקוֹת, ראה – בהתעסקה בעבוֹדוֹת הבית ובהגישה את קערוֹת התבשילים המעלים הבל חם. גם את בתם הגדוֹלה ראה, את נַאסטיה, והיא חיננית מאוֹד, ויש בה איזה רוֹך אצילי, אך כי מוּזרה היא וּמסתכלת בוֹ בעיניים מחייכוֹת, אך כמה שהשתדל לבוֹא עד חקר חיוּך זה, לא עלה הדבר בידוֹ. תמיד בבוֹאוֹ שמה – זה ארבע שנים רצוּפוֹת, והיא הוֹלכת ובוֹגרת משנה לשנה – לבוֹ נרגש למראֶה והירהוּרים חמימים עוֹטפים את מוֹחוֹ, וּבהיוֹתה נעדרת הוּא מחכה באי־מנוּחה לדמוּתה שתּיראה לפניו. גם היא מסבירה לוֹ פנים מעוּנגים, אפשר שבלבה היא רוֹחשת לוֹ מה. יוֹדע הוּא את הדרת פניו ואת אצילות קוֹמתוֹ ואת חין גילוֹ. גם דמוּת הילד הקטן, חלק הקוֹדקוֹד, שבבית האיכר מצטרפת למחזה. היוּ להם עוֹד בנים בין השניים, אך מתוּ בכה אוֹ בכה. באוֹזני רוּחוֹ כבר שוֹמע הוּא את קוֹלם של בני הבית. גם את קוֹלוֹ המרוּסק של העבד האוֹכל עם בית אדוֹניו. אך בדבּר דידיץ’ עצמוֹ, אוֹ הוּא, “פּאן שׁצ’פּירא”, הכוֹל שוֹתקים וּמביטים בפני הדוֹבר…

הוּא ניעוֹר מהירהוּריו וּמישש את ארנק הכסף שעל לבוֹ מתחת למלבוּשיו. כתפיחה קשה נח הארנק על חזהוּ. איך ייוָדע לוֹ לאיכר, שאני מוֹליך עמי סכוּם גדוֹל כל כך? חששנית היא גיטלי. אמנם “אשרי אדם מפחד תמיד”, אך הפירוּש האמיתי הוּא: “מפחד מפני ה'”. ובנוֹגע לבני אדם כתוּב: “באלוהים בטחתי לא אירא מה יעשׂה בשׂר לי”. וּפסוּק זה בתהילים עלה באוֹזניו בתרגוּמוֹ האשכנזי המתוֹק של הרמד".

כשנכנסה הכרכרה שנית ליער, ואחרי נסעה כחצי שעה, ציוה את העגלוֹן שיעצוֹר, ור' שמשוֹן ירד מן הכרכרה, הרטיב את ידיו בעשׂב הכמוש, הוֹציא מילקוּטוֹ את הטלית־והתפילין ועמד מן הצד בין האילנוֹת להתפלל. הוּא קיצר בתפילתוֹ, אך לא הבליע את המלים. אחר התפילה השיב את התיק אל הילקוּט והוֹציא מתוֹכוֹ מפית כרוּכה ובתוֹכה רקיקי בצלים ריחניים מרוּחים בחמאה טוֹבה, ביצים שלוּקוֹת ודגים מטוּגנים. הוּא ישב בכרכרה העוֹמדת ואכל ארוּחתוֹ לתיאבוֹן. הציע גם לעגלוֹן, אך הלז השיב כי יש לוֹ צידה משלוֹ ויאכל בראדיחוב. רק מעט “שליבוֹביץ” (יי"ש של שזיפים) קיבל מתוֹך הבקבוּק הקטן שעם האדוֹן. אחרי האכילה נסעוּ הלאה. ור' שמשוֹן בירך ברכת המזוֹן אגב נסיעה בעיניים עצוּמוֹת. הסוּס, שגם הוּא אכל מנת מספוֹא, רץ עכשיו במשנה זריזוּת. הם עברוּ את רוֹב העגלוֹת והקרוֹנוֹת, גם את המרכבוֹת והכרכרוֹת, שהוֹבילוּ רק אנשים ושעגלוֹניהן השטיפוּ את סוסיהם בקריאוֹת “ויוֹ!” נלהבוֹת וּבצליפוֹת תכוּפוֹת מכוּוָנוֹת לפגוֹע בין האוֹזניים. כוּלם אץ להם הדרך לבוֹא אל היריד. הם עברוּ בשתי עיירוֹת קטנוֹת, שהיוּ נראוֹת כעזוּבוֹת מיוֹשביהן. וּבשעה אחת עשרה נכנסוּ לתוֹך דוֹחק היריד שבעיר ראדיחוּב.

ד

השער הרחב של האכסניה קלט את הכרכרה. בעבוֹר ר' שמשוֹן את סף החדר המלא אנשים הלך לקראתוֹ האכסנאי לבוּש הטלית קטן ארך הציציוֹת והוֹשיט לוֹ ידוֹ ב“שלוֹם עליכם” יפה, שׂמח לבוֹאוֹ. בעלת הבית ערכה לוֹ את ראש השוּלחן והגישה לוֹ מרק תרנגוֹלת ריחני. בשעת אכילתוֹ ניתנוֹ בוֹ עיניים סקרניוֹת רבוֹת. אחרי ברכת המזוֹן הביט בשעוֹנוֹ וראה, כי עוֹד כשעה לפניו, עד גמר ספיית הסוס.

הוּא הלך לבקר אחדים מסוֹחרי התבוּאה הגדוֹלים, קצת לשם שׂיחה של עסק וקצת לשם היראוּת פנים. בכל מקוֹם קיבלוּהוּ בשׂמחה וּביראת הכבוֹד, ועם כל טרדוֹת היריד טיפלוּ בוֹ והגישוֹ לוֹ כיבוּד. דבר קטן, ר' שמשוֹן שפּירא מברוֹד! אוֹרח חשוּב שכמוֹתוֹ! ישתה נא עוֹד כוֹס תה! הוּא השתדל לקצר, כדי שלא להטריח על אנשים טרודים. בעברוֹ בתוֹך הדוֹחק שבשוּק התבוֹנן אל הערב רב המנוּמר של בני אדם, עגלוֹת, בהמוֹת ועוֹפוֹת, תבוּאוֹת וסחוֹרוֹת מכל המינים והצבעים, ערוּכוֹת על איצטבאוֹת ותלוּיוֹת בוָוין וֹבמגוֹדים תחת כילוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת. המוֹן הקוֹלוֹת של המכריזים המשמיעים על סחוֹרתם, של החי הגוֹעה והצוֹהל, המקרקר והנוֹחר, של ילדי הכפריים המצפצפים והמחללים בשוֹפרוֹת פח, בשרקוּקיוֹת וּבחלילים שקנוּ להם הוֹריהם, קללוֹת האיכרים ושבוּעוֹת הרוֹכלים המשוֹטטים בין העגלוֹת וממששים בתבוּאה, באיל וּבעֹוף כפוּת, צריחתוֹ של עוֹשׂה הנפלאוֹת העוֹמד על הדוּכן ורנן תיבוֹת הזמרה עם התוּכיים והעכברים הלבנים מוֹציאי הפתקים לחיים ולמזל – כל זה הדהים את מוֹחוֹ ועוֹרר את חוּשיו וגירה את דמוֹ המעוּדן. השמש לא האירה, רק הבהירה קצת את הענננים הקרים הפרוּשים תחתיה. היה באויר אוֹר מוּפלא ונעים. רוּח נשבה ובידרה את שׂערוֹת זקנוֹ וּשׂפמוֹ והוּא הלך בצעדים טוֹפפים, כמוֹ אין קרקע תחת רגליו, כמוֹ נישא הוּא בתוֹךְ ערבוּביית המראוֹת והקוֹלוֹת. אף כי הסכין בנסיעוֹת רבוֹת ורחוֹקוֹת היה תמיד חש בדרך איזוֹ אי מנוּחה והעדר שיווּי המשקל, כאילוּ הוּטל שלא בטוֹבתם לתוֹך הניכר ולא ראה מוֹצא ממנוּ. והיה גם מעין נוֹעם ברגש זה, כי היה בוֹ משוּם חוֹסר עוֹל, התפרקוֹת מחוֹבוֹת וּמהרגלים, מין השתווּת אל כלל האדם – ואפילוּ איכרים, רוֹכלים, רמאים, הדיוֹטוֹת וּפוֹשטי יד. גם לעצמים גוּפם, לבעלי חיים ולסחוֹרוֹת, נעשׂה קרוֹב וּמעוֹרב עמהם. כאילוּ התפשט את הייחוּס, הכבוֹד והעשירוּת, וניתק את נימי השוֹרשים שבקרקע גידוּלוֹ, נע ונד בארץ וּבן חוֹרין להתחבר לכל מי וּמה שלבוֹ חפץ.

בעברוֹ על שוּרת איצטבאוֹת נמוּכוֹת, ערוּכוֹת בכל מיני מעשׂי סוּכר צבעוֹניים: מוֹטוֹת וקרמילוֹת וגרגרים ותבניוֹת בעלי חיים שוֹנים, התבוֹנן מתוֹך כוֹבד ראש בנערים היהוּדים, שעמדוּ מאחרי איצטבאוֹת אלה, נערים בעלי פיאוֹת ארוּכוֹת ומסוּלסלוֹת, בעיניהם מרקדים שדים פיקחים, והם מסלסלים בגרוֹנם מתוֹך הרמת פניהם המשוּלהבים וּמשבחים את סחוֹרתם בלשוֹן עילגים ולעיגה, חצי יהוּדית וחצי גוֹיית, ומשמשים את הקוֹנים כבדי התנוּעה ומטוּמטמי הפנים בזריזוּת ובשידוּל ובפיתוּי של צחוֹק וכוֹבד ראש. הנערים האלה הינוּ אוֹתוֹ וּבידחוּ את דעתוֹ, אף כי ידע את איבוּד ימיהם והפסד כשרוֹנם בשביל פרוּטה בזוּיה. הם שיעשעוּ אוֹתוֹ, והוּא ניגש אל אחד מהם וקנה ממתקים בפרוּטה, בא אל השני ואל השלישי ואל הרביעי, עד שעבר על כל המוֹכרים הקטנים וקנה מכוּלם. הנערים הפסיקוּ לרגע את סילסוּלם והעויוֹתיהם והסתכלוּ בוֹ בעינים גדוֹלוֹת, תמיהוֹת ותמימוֹת, והשתדלוּ לדבר אליו אשכנזית. כיסי אדרתוֹ כבר היוּ מליאים וגדוּשים חפיסוֹת של ממתקים ולא ידע מה יעשׂה בהם. “יהיוּ בשביל בית דידיץ'” – עברה מחשבה במוֹחוֹ, ולעינו חלפה פתאוֹם דמוּתה של זוֹ הבת החיננית – נַאסטיה – נלבבת העיניים. הוּא נידנד פתאוֹם, מתוֹךְ איזוֹ התנערוּת פנימית, את ראשוֹ בחזקה, כרוֹצה לנער ממנוּ איזה דבר, והלך הלאה בדרך בתוֹך ההמוּלה והתנוּעה שלא פסקוּ לרגע. והנה עמד לפני נתיבה נקייה, שעבריה דשוּאים ונטוּעים עצים אחדים והיא עוֹלה אל בית הכניסה המצלצל בפעמוֹניו בלי הרף. זרם של באי היריד נמשך שמה בלי הפסק: אלה עוֹלים ואלה יוֹרדים. משני צידי הנתיבה ישבוּ על הקרקע בעלי מוּמים שוֹנים, מנגנים בלירה וּפוֹשטי יד גלויי ראשים נטוּיים וּמתנענעים כלפי העוֹברים, מהם מחזיקים קעריוֹת פח לקבל הנדבוֹת וּמהם שוֹלחים רגלי עץ אוֹ חוֹשפי ידיים כרוּתוֹת, מעוּקמוֹת, מעוּכוֹת. רק מעטים מן העוֹברים נתנוּ להם נדבה והם ברכוּם בקוֹל, בין אם קיבלוּ וּבין אם לא קיבלוּ, וּברכוֹתיהם הקוֹלניוֹת רדפוּ את העוֹברים. לר' שמשוֹן היה חשק לעבוֹר בנתיבה זו ולתת לידוֹ של כל אחד איזוֹ מטבע. אך זוֹ היתה רשוּת נוֹצרית ולא ייתכן ליהוּדי בעל צוּרה כמוֹתוֹ לעבוֹר בה. וּבעמדוֹ וּבהביטוֹ כך אל מבוֹא בית הכניסה, נשען אל גזע עץ דק, שרוֹב עליו כבר נשרוּ, נשתקע בהירהוּרים. בית דידיץ' העוֹמד בוֹדד ומרוּחק מן הכפר צף ועלה בדמיוֹנוֹ בכוח איתנים. בעיני רוּחוֹ הגרוּיה ראה כמה פרטים של הבית הזה, ועל כוּלם קסמוּ לוֹ שני פרצופים: פני האשה עקרת הבית, השתקנית, המוּזרה, ופני הבת החיננית, נלבבת העיניים. הוּא ניתק מן העץ, הביט בשעוֹנוֹ: עברה השעה. נזדרז ופסע בחיפזוֹן להגיע אל האכסניה כדי לצאת לדרך.

בעברו מצד אחר, כדי לקצר את הדרך, ראה על גבעה גן עצים גדוֹל מוּקף גדר אבנים גבוֹהה, וּמעל לעצים העתיקים, באמצע הגן, מתנוֹסס בניין עתיק ומפוֹאר: ארמוֹנוֹ של הגראף בּאדני. אילוּ היה לוֹ פנאי, היה סר לארמוֹן לנסוֹת דבר אל הגראף בדבר החיטה. אבל הנה נזכר, שכבר התחילוּ הישיבוֹת בסיים שבלבוּב והזקן בודאי כבר נמצא שם. הלך אפוֹא הלאה. וּבלכתוֹ דיברה מחשבתוֹ: “ירידים אלה מביאים לה לראדיחוּב שפע של פרנסה, אפשר שלאחר ביטוּל מסחרה החוֹפשי של ברוֹדי תעלה עיר זוֹ לגדוּלה. יש לה היקף של יישוּב יוֹתר מברוֹדי היוֹשבת על הגבוּל ממש.” אך בעצם לא נגעה עתה השֵאלה ללבוֹ. הוּא רצה לנסוֹע, לנסוֹע חיש מהר לכפר, לביתוֹ של דידיץ'. מה מחכה לוֹ שם? את פניה של הבת הנלבבת גירש בחזקה. “כמה קל אני! כמה שוֹלט בי יצרי!”, הירהר כמעט בקוֹל, אך כנגד הירהוּר זה עלה בזכרוֹנוֹ, שלא בדרך הרגיל, חחרוּז שקרא בעלוּמיו באחד “המאספים”: “בּלי אהבה וּבלי יין מה גוֹרלנוּ?” מילמל אוֹתוֹ וחייך לנפשוֹ.

הוּא סר לבית מזיגה מפוֹאר וקנה בקבוּק ליקר יקר. “הרי אהיה כאחד מבני הערילים הבאים לבית הריבה” – הירהר באוֹתוֹ חיוּך לנפשוֹ, ואת הבקבוּק דחק לתוֹך חיק אדרתוּ. אחר עבר על חנוּת תכשיטים, נכנס וקנה חרוּז אלמוֹגים גדוֹלים. בצאתוֹ רץ כמעט אל האכסניה, שנראתה לוֹ במרחק מה. בבוֹאוֹ שמה ציוה את העגלוֹן להכין את הכרכרה, שילם את המגיע לבעל האכסניה, וכעבוֹר רגעים מספר ישב בכרכרה ועבר לאט בדרכי היריד, שעמד עתה בעיצוּמה של מהוּמה.

בהגיעם אל קצה הרחוֹב ובעלוֹתם על הכביש הגדוֹל, בא אחריהם מן השוּק ביעף סוּס רתוּם לעגלת ברזל קטנה. בעגלה עמד ערל לבוּש קפטן ארוֹך (על פי מראהוּ: סוֹחר סוּסים) ואחריה רצוּ שני איכרים מוּפשלי מצנפוֹת וּבידיהם שוֹטים ארוכים. שלוֹשתם הצליפוּ על הסוּס באכזריוּת, נתנוּ עליו בקוֹלוֹת מטוֹרפים, כדי להרעישוֹ, לראוֹת ולהראוֹת את כוֹחוֹ ואת מהירוּתוֹ. והנה בהגיע סוּס המכירה עד סוּסוֹ של ר' שמשוֹן, נתקלה עגלת הברזל באבן ונזרקה בכוֹח הצידה וּפגעה באחת מרגליו האחוֹריוֹת של הסוּס הנוֹסע לדרכוֹ. הסוּס הנפגע השמיע צהלה קטוּעה, נרתע לאחוֹר, ישב על המאזניים והכרכרה על יוֹשביה נעתקה הצידה, עד לשׂפת החפירה, ונטתה כצוֹנחת לתוכה. מיד קמה מהוּמה ליד שני הסוּסים העוֹמדים. נשמעו צעקוּת וקללוֹת. עגלוֹנוֹ של ר' שמשוֹן קפץ לארץ והכה בקת שוֹטוֹ על ראש סוֹחר הסוּסים. האיכרים אחזוּ בוֹ לעצרוֹ. באוּ במרוּצה עוֹד כמה אנשים. ר' שמשוֹן ירד בינתיים, בדק במתינוּת את רגל סוּסוֹ וראה שהיא שוֹתתת דם, והסוּס אינוֹ יכוֹל להציגה על הקרקע. “עם סוּס זה לא אסע עוֹד היוֹם!” – זוֹ היתה מחשבתוֹ הראשוֹנה. אחר הביט רגע אל חבוּרת המתקוֹטטים. ניגש והוֹציא מתוֹכם את עגלוֹנוֹ ודיבר אליו קצרוֹת אך פוֹסקוֹת:

“הפוֹך והשב תיכף את הכרכרה אל האכסניה!”

שניהם הלכוּ משני צידי הסוּס הצוֹלע, החזיקוּ בשׁיר והוֹליכוּהוּ לאט עד שהפכוּ את הכרכרה, וכך משכוּהוּ עד שהכניסוּהוּ שוּב בשער האכסניה.

“מבין אתה, בימים אלה אין להיכנס עם הגוֹיים בקטטוֹת. אני אשאר פה עם הסוּס ואתה לך והבא לי עגלה.”

כעבוֹר רגעים מספר שב העגלוֹן והוֹדיע:

“הנה עוֹמדת בחוּץ עגלה טוֹבה ההוֹלכת תיכף לקאמניקא.”

“טוֹב, אסע בה. ואתה זאת עשׂה: תישאר פה ותקרא לנפּח־הרפּאי שיחבוֹש את רגל הסוּס. אחר תחכה לי עד שובי. אם יבוֹא שוֹטר ויבקש לעשׂוֹת פרוֹטוֹקוֹל, תאמר לוֹ שאני מוַתר על כל תביעה. רוֹאה אני בזה מקרה שלא בידי אדם. הנה סכוּם זה שאני משאיר בידך יספיק לך לריפּוּי הסוּס ולכלכלה עד שוּבי.”

וככלוֹתוֹ לדבר יצא עם העגלון אל העגלה, שעמדה לנסוֹע ברגע זה לקאמינקא. זוֹ היתה עגלת איכרים טוֹבה, פּירזוּלה חדש ומשׁוּשׁר, רתוּמה לשני סוּסים שמינים, טוֹבי גזע. מוֹשב הכבוֹד מוּצע שׂמיכת פסים יפה. על הדוּכן ישב איכר בא בימים, על פי מראהוּ עשיר נכסים.

ר' שמשוֹן שאלוֹ, לאן הוּא נוֹסע.

"לקאמינקא. אם הפּאן רוֹצה לנסוֹע עליו לעלוֹת מיד, כי עוֹמד אני כאן זה שלוֹש שעוֹת. עלי לבוֹא לפני חצי הלילה לביתי, והדרך מקוּלקלת: מתקנים את הכביש.

ר' שמשוֹן עלה על המוֹשב, ניענע בראשוֹ לעגלוֹן, שעמד וּפניו נבוּכים, והעגלה משה ממקוֹמה בחשיבות ממקוֹמה בחשיבוּת. בחיק העגלה היה מוּטל תרנגוֹל גזעי גדוֹל, כפוּת ושקוּע בהירהוּרים, שהאיכר קנה ביריד לשם רביה.

“קאמינקא, מדוֶדי”, שתי המלים האלה התנצחוּ במוֹחוֹ של ר' שמשוֹן.

ה

ר' שמשוֹן יצא מראדיחוב ביוֹם שלישי בשבת. והנה הגיע יוֹם חמישי ושישי, הסוּס כבר התחיל להציג את רגלוֹ, העגלוֹן יצא אחת לכל עשׂרה רגעים וצפה על פני הדרך השוֹקטת – ואדוֹניו איננוּ. בלי חשק שבת בעיר הנוֹכרייה. נפשוֹ נכספה אל אשתוֹ וילדיו. הכסף שנתן ר' שמשוֹן על ידוֹ הספיק עוֹד לימים מעטים, וביוֹם ב' אמר לוֹ הנפּח, כי הסוּס בריא ויכוֹל ללכת כל מרחק שהוּא. ובכן החליט העגלוֹן לשוּב לברוֹדי. אפשר שר' שמשוֹן חזר הביתה בדרך אחרת: דרך זאבּלוֹצי, למשל. כל הירהוּר רע לא עלה אל לבוֹ.

בבוֹא העגלוֹן לברוֹדי וּבהגיעו עד בית ר' שמשוֹן (אחר הצהריים היה הדבר וּמטר דק וצוֹנן עלט את רחוֹבוֹת העיר) עמדוּ בני הבית בפתח השער, פניהם חיורים ועיניהם נבעתוֹת, וכשנראתה הכרכרה הריקה – פרשה גיטלי ידיה הלבנוֹת על ראשה והשמיעה חצי אנקה, והבן והבת תמכוּ בה לבל תפוֹל. אך היא התאוֹששה ותרמוֹז באצבע לעגלוֹן שיעלה הביתה. הוּא ציית במבוּכה וּברעדה. בבוֹאוֹ למעלה הכניסוּהוּ לתוֹך חדר האכילה הגדוֹל והאפלוּלי ודרשוּ ממנוּ שיספר מה שהוּא יוֹדע.

העגלוֹן החל בקוֹל עבה וצרוּד, זר לאוֹזני עצמוֹ, למקוּטעים וּכמחפשׂ מלים, אך לאט לאט התחיל שוֹלט בקוֹלוֹ ובספוּרוֹ. הכוֹל סיפר, בפרטי פרטים: נסיעתם בדרך, תפילתוֹ של ר' שמשוֹן, האכסניה, איך התהלך האדוֹן ביריד, שוּבם וצאתם לדרך, פגיעת עגלת הברזל ברגל הסוּס. וכאן ניצת המספר וינענע בידיו, כאילוּ נמצאים המתקוֹטטים לפניו, סיפר על נסיעתוֹ של האדוֹן בעגלת האיכר הזר. אחר עבר לתאר את שבתוֹ הוּא בראדיחוב לבדוֹ, ריפוּי הסוּס, חכיוֹנוֹ לאדוֹן והחלטתוֹ לשוּב הביתה: “אמרתי אמצא את אדוֹני בביתוֹ, הרי כבר עברוּ שישה ימים.”

“אך לאן נסע, למדוֶדי אוֹ לקאמינקא?” תבע הבן ושיניו נקשוּ בפיו.

“אמרתי: האיכר נסע לקאמינקא, אך הדרך עוֹברת את מדוֶדי. מוּדעת היא.” השיב העגלוֹן והתגרד במפרקתוֹ.

“אוי לנו ואבוי לחיינוּ! מה יכול העגלוֹן המסכן לדעת?” ספדה גיטלי, צנחה על כיסא ופירשׂה שוב בידיה.

הילינה עמדה נשענת בראשה אל כתף אחיה, עיניה פרוּעוֹת וכל גוּפה מרתת.

האימה והחרדה גברוּ עוֹד בבוֹקר,

בהתקבל מכתב תכוּף מאת הגראף נאבראצקי, שבוֹ הוּא מאיים כי באם לא יבוֹא ר' שמשוֹן תיכף וּמיד, ימכוֹר את התלתן לאחר. והמכתב נשלח ביום א‘. משמע שהוּא לא הגיע כלל אל אחוּזת הגראף. והנה שב העגלוֹן ומספר, כי האדוֹן נסע עם איזה איכּר זר, לא נוֹדע לאיש, בדרך לקאמינקא עוֹד ביום ג’ שעבר…

“אוֹי אוֹי, אוֹי – האסוֹן ברוּר כצהריים!” קוֹננה גיטלי, ומרוֹב מאמציה להתאפק ביגוֹנה היתה כמתעלפת. הבן והבת אחזוּ בזרוֹעוֹתיה והכניסוּה אל חדר המיטוֹת.

ו

יוֹתר משלשה חוֹדשים ארכוּ החיפּוּשׂים אחרי עקבוֹת ר' שמשוֹן הנעלם. נתן נסע לראדיחוּב ושם חקר את כל הסוֹחרים ועוֹברי הדרכים. רבים העידוּ שראוהוּ ביוֹם השוּק. אצל אחדים ביקר בבית. בעל האכסניה ראה גם את עגלת האיכר. אחדים זכרוּ את מקרה ההתנגשוּת עם הסוּס לכל פרטיו. ילדים העידוּ, שהוא קנה מהם סוּכריוֹת. אף דבר קניית הליקר והאלמוגים נתברר. היה גם מי שראהוּ יוֹצא בעגלת האיכר מן העיר. אך מה שנעשׂה אחר כך, בדרך – לא ידע איש. גם לקאמינקא נסע הבן, ויחקוֹר שם למצוֹא את האיכר, אך כלוּם לא עלה בידו. איש לא יכוֹל לגלוֹת מי היה האיכר הפלמוֹני, מאיזה כפר היה. כאילוּ אחד “לא־טוֹב” התחפש בדמוּת איכר והסיע את ר' שמשוֹן לארץ גזירה. גם שׂר המחוֹז, שהיה ידיד ואוֹהב לנעלם, נתן פקוּדה, ונשלחוּ שוֹטרי־חרש לחקוֹר בדרך. השוֹטרים הלכוּ מכפר לכפר, התחפשׂוּ וישבוּ ימים אחדים במדודי, באוּ לבית דידיץ', שאלוּ את האיכרים האחירים, חקרוּ את העבדים. פישפשוּ, הריחוּ – וכלוּם לא עלה בידם. באמצעים קשים וגלוּיים סירב שׂר המחוֹז להשתמש, מפני הרוֹגז שהתהלך בזמן ההוּא במוֹשבוֹת הרוּתינים. עם צרי ישראל אין השלטוֹן מוּכן ללכת בקרי.

בקהל היהוּדים שבברוֹדי והגליל התחילו מתהלכוֹת שמוּעוֹת שוֹנוֹת, אגדוֹת פוֹרחוֹת: נתפּס האיכר הרוֹצח. הנרצח נמצא בדרך לחוּרשה. להד"ם! הוּא נרצח במדודי. הרוֹצח הוּבל בשלשלאוֹת ללבוּב. לא מניה ולא מקצתיה! האיכר בעל העגלה לא היה איכר כלל, כי אם סוֹחר תבוּאה, גוֹי, שהתחפּשׂ והוֹליכוֹ לקאמינקא ושם הכניסוֹ לתוֹך מרתף והמיתוֹ ברעב. מצאוּ שם עוֹד עצמוֹת של אנשים אחדים… בא רוֹעה זקן, קרוּע ובלוּי, והביא גוּלגוֹלת שמצא בעיר – גוּלגוֹלתו של ר' שמשוֹן… אך כל השׂיחוֹת האלוּ וכיוֹצא בהן הוֹעילוּ רק לעטוֹף את המאוֹרע וּלהרחיקוֹ מן ההיגיוֹן, ויהי לחידה סתוּמה מהלכת אימים.

כעבוֹר חוֹדש ימים לצאת ר' שמשוֹן מביתוֹ – והוּא לא שב וּכבר התחילו להתיאש ממנוּ – הלכה האשה גיטלי אל הרב דמתא ותשאלהוּ לדיני האבילוּת במקרה אסוֹנה. הרב דיבּר אִתה תחילה בזהירוּת וּבהשתתפוּת על המקרה, שאל שאֵלוֹת שוֹנוֹת, הניע בראשוֹ היפה, החבוּש בקוֹלפאק צוֹבּל גבוֹה, אחר כך הוֹציא מן הארוֹן שניים־שלוֹשה ספרי “פּוֹסקים”, דיפדף בהם, עיין מתוֹך ישיבה מתוּנה אל השוּלחן, פּיזם לנפשוֹ דברים מקוּטעים, שנקלטוּ באוֹזניה של האשה הלמדנית, מעֵין: “אבד במים שאין להם סוֹף”, “חיה רעה אכלתהוּ”, “דאשתוֹ אסוּרה להספיד אוֹ ללבּוֹש שחוֹרים כל זמן שאין כאן עדוּת שהוּא ראוּי להשֹיאה על ידוֹ”… הפך הדפּים, חיפּשׂ בפירוּשים, לבסוֹף זקף ראשוֹ, הניח ידוֹ על המטפּחת ואמר לה, שעל פי דין אין על המשפּחה לא “לקרוֹע” ולא “לשבת שבעה” ולא ללבּוש שחוֹרים, כל זמן שאין עדוּת כשירה ומקוּימת. וה' ירא משַמיים וישיב את האוֹבד לביתוֹ, אם עוֹד בחיים חַיתוֹ. אפילוּ חרב חדה מוּנחת על צוארוֹ לא ימנע עצמוֹ מן הרחמים. יש להאמין… – אמר ונאנח.

דמעה התגלגלה על לחיה הענוּגה של האשה והיא קמה ויצאה כפוּפה מאת הרב. הרי יגוֹן כיסוּה: גם לקבר ישֹראל לא בא, גם להתאבל עליו אסוּר. היש כמַכאוֹבה?!

עברוּ חוֹדשי החוֹרף, קרב חג החירוּת, השלגים הפשירוּ, השׂמחה מילאה את האויר עד המרוֹמים הזכּים, החסידה שבה מנדוּדיה, בגן העיר נראוּ הטיילים הראשוֹנים – ור' שמשוֹן איננוּ. באוֹתם הימים נמצא מחוּץ לעיר, בחוּרבה אחת, תלוּי בחבל, יהוּדי מוֹרט נוֹצוֹת שנעלם לפני פּוּרים. בשׂרוֹ כבר הרקיב תחת בגדיו. מקרה זה, שהיה לשׂיחה בכל העיר, דיכּא עוֹד יוֹתר את משפּחת שפּירא, ולא נוֹתר עוֹד ספק בלבם בדבר גוֹרלוֹ של הנעלם היקר. גיטלי ידעה מתוֹך הספרים, כמה קשים ייסוּרי הנשמה, שגוּפה לא בא לקבר ישׂראל. תמיד היוּ בלבה רחמים גדוֹלים על הנשמוֹת האלה. והנה גם בעלה, ר' שמשוֹן שפּירא, היה כאחת מהן. וַי לה, וַי!

אף כי לא לבשה שחוֹרים ממש, השתדלה להתאים את לבוּשה למצבה וּלרגשוֹתיה, וגם כעבוֹר שנה ויוֹתר לא לבשה קלוֹת ובהירוֹת. היה בה רגש כבד של אלמנוּת חיה, של עגינוּת לנפש כבודה ואהוּבה שלא באה למנוּחת עוֹלמים. בחלוֹמה ראתה לפעמים את הנעלם, אך תמיד היוּ פניו מטוּשטשים ולא יכלה להבחין במראיהם, אף כי נכספה לכך בכל רגשוֹתיה. גם קוֹלוֹ לא נשמע. רק בבגדיו וקוֹמתוֹ ניכּר לה. היא דבּרה אליו מתוֹךְ נקיפות לב חזקוֹת, כקוּרנסים מכּים, אך לא זכתה לתשוּבה מפיו ויהי זה לאוֹת בּלָהוֹת בעיניה. תמיד ידעה בחלוֹמה ידיעה ברוּרה, שאינוֹ חי וגם קבוּרה לא היתה לוֹ, וזה גרם לה כאב וּמוּעקה גדוֹלים. החלוֹם היה מסתיים על פי רוֹב באנקוֹת קשוֹת, וּבקוּמה בבוֹקר היתה חיורת ואפלת עיניים, כאילוּ עלתה מבּוֹר פּחדים. גם בענייני צדקה לא היה לה כוֹח לעסוֹק כבראשוֹנה.

נתן והילינה מרוֹב דאגה לאם, השתדלוּ להיראוֹת כאילוּ שכחוּ את האב. הם דאגוּ תמיד לשלוֹמה, לבריאוּתה, למנוּחתה, אך גם לשדי הנעוּרים שמילאו את בשרם תבעוּ את פירוּקם. וּבכן נמשכוּ ברבוֹת הימים אל החיים, שרעשוּ וחינחנוּ ושידלוּ בחוּץ, הרחק מביתם עטוּף האבילוּת הנסתרה. להילינה היוּ חבירוֹת שהיוּ מבקרוֹת אוֹתה לעתים, וגם היא הלכה אליהן אל בתיהן. כוּלן התהלכוּ עמה בעדינוּת ובזהירוּת מרוּבה, כעם יצוּר שסכנה מרחפת עליו תמיד, והיא, להיפך, היתה מדברת בחברתן בקוֹל רם, אך לא טבעי, כאילוּ ביקשה לכסוֹת בקוֹלה על איזוֹ אימה המקננת בלב. רב היה חינה וכמה מן הבחוּרים הסטוּדנטים שלחוּ אליה עין נלהבת. היא לא נכנסה אתם בדברים, אך ידוֹע ידעוּ את כוֹחה בסתר, כי כבר מלאוּ לה שבע עשרה שנה. נתן נכנס כוּלוֹ לחברה ורק שעוֹת מעטוֹת ביוֹם היה מבלה בבית. היה לוֹ קוֹל ערב, אף כי חלש, והוּא מצא לוֹ חבר, בנוֹ של סוֹחר אריגים עשיר, ויחד היוּ יוֹשבים בבית החבר ושרים ניגוּני חזנים ושירי תיאטראוֹת. גם נערוֹת היוּ באוֹת – לחבר היתה אחוֹת עליזה – והיו מטיילים תכוּפוֹת ב“סוֹללוֹת” ועד אחרי ה“ספָר” הגיעוּ.

וּמרת גיטלי היתה עוֹסקת עם הפקידים להביא לידי גמר העסקים המרוּבים והמסוּבכים, שהניח לה הנעדר. רק שני פּקידים השאירה בלשכּה: אלחנן צימל וּמַאכּס זילבר. הם עזרוּ על ידה לגבוֹת וּלסלק את החוֹבוֹת, למכוֹר את התבוּאוֹת וּלסדר את החשבוֹנוֹת. העבוֹדה הזוֹ ארכה יוֹתר משנתיים. ככלוֹת העבוֹדה העניקה האשה האצילה לפּקידים סכוּמים הגוּנים, שיקלוּ להם למצוֹא דרכם בחיים, ואת הנוֹתר, שהיה די לפרנס מפּירוֹתיו אוֹתה ואת ילדיה בכבוֹד וגם להבטיח קיוּמם לאחר שיעשו להם בתים, הפקידה בבאנק הגדוֹל בלבוּב, וּבכן חיתה בסכוּם ההמחאה שהיתה מקבלת מדי חוֹדש בחוֹדשוֹ שלוּחה בדרך הדוֹאר.

נתן נסע לוינה ללמוֹד שם באקדמיית האכּספוֹרט, אך לבוֹ לא הלך בעיר עליזה זוֹ אחרי הלימוּדים. ונהפוֹך הוּא, כי נמשך בחזקה אחרי השעשוּעים והתענוּגוֹת. הוּא התחבר אל סטוּדנט לרפוּאה, בן לבוּב, איש קסמים באוֹפיוֹ, ספקן ובהיר שׂכל, שלמד כבר כעשר שנים, ויוֹתר מבחינה אחת לא היתה בידוֹ. אדם זה עסק בכל מיני נסיוֹנוֹת מדעיים מסוּפּקים, הטיף למאטריאליזם ברוּח הצרפתים וּבעצמוֹ היה עבד לאסתיטיזם קפדני, לבסוֹף נכנס לשיכּרוֹת ולמשחק קלפים ויגרוֹר אחריו את שפירא הצעיר. האם היתה שוֹלחת לוֹ כסף ככל דרישוֹתיו, אך משראתה כי הסכוּמים הוֹלכים וגדילים במידה העלוּלים לסַכּן את רכוּשם, כתבה אליו מכתב קשה, וּבשם אביו הקדוֹש הנעלם השביעתהוּ לשוּב הביתה. אוּלם מכתב זה מצאהוּ כבר נשׂוּי לאשה נוֹצרית, ספק שׂחקנית ספק רקדנית, ומאז חדל לכתוֹב הביתה, עד שהגיעה השמוּעה, כי גם הוּא המיר את דתוֹ והריהוּ יוֹשב באחת מערי אשכנז ואין איש יוֹדע את חייו שם. מאז לא העלתה העם את שמוֹ על שפתיה.

עלבוֹן משפּחה זה דיכּא את מרת גיטלי עוֹד יוֹתר, וּכטוֹבעת נאחזה ביתר עוֹז בזכרוֹן בעלה הקדוֹש. נשארה לה רק הילינה, שהגיעה לפרקה. בינתיים באוּ תמוּרוֹת קשוֹת בחיי ברוֹדי. הדקרט על חוּפשתה המסחרית של העיר בוּטל. רוֹב הסוֹחרים הגדוֹלים לא יכלוּ להחזיק מעמד. כמה מהם פשטוּ את הרגל, ודבר זה פרש רוח נכיאה על תוֹשבי העיר כוּלה, כי לא הוּרגלוּ בכך. רמת החיים ירדה כמה מעלוֹת. הכוֹל כמו נצטמצם ונכּויץ. במשך חוֹרף אחד מתוּ כמה אנשים מכוּבדים ובית הקברוֹת נתמלא קברים רעננים. החנונים מוֹכרי המכּוֹלת נעשׂו רגזנים וחשדנים. רק במעמדה של מרת שפירא לא בא כל שינוּי לרעה, כי כספה היה שמוּר בבאנק הגדוֹל שבבירה והמחאוֹת הריבּית היוּ מתקבלוֹת כסדרן.

והאשה מרת גיטלי, אף כי יד החיים מחצה אוֹתה קשה, לא נפסדה בגוּפה ולא נשברה ברוּחה. רק דבוֹק דבקה בזכר בעלה הקדוֹש, ולא הרפתה מן התקוה לדעת ברוֹב הימים אנה נעלם ואיכה היה מוֹתוֹ. בעיר בּרוֹדי, שתכפוּ עליה צרוֹת, הלך זכר האיש נעלם ונמחה מעט מעט, יחד עם בני דוֹרוֹ שפינוּ מקום לדוֹר עוֹלה. רק זקינים יוֹשבי קרנוֹת היוּ מזכירים את המאוֹרע בטעימת הנאה של אנשים, שבימיהם קרוּ מקרים חשוּבים באמת, לא כזמן הקטנוֹת הזה. אף מעשה הבן שנוֹדע ברבים לא עשה רוֹשם גדוֹל, כי בינתיים קרוּ עוֹד מקרים מעיין זה והתרגלוּ בהם. רק בעיירוֹת שבסביבה היו אבוֹת סוֹחרים מספרים בלילוֹת חוֹרף על דבר היעלמוֹ של הסֹוחר ר' שמשוֹן שפירא, והיוּ מקשטים את הסיפוּר בנוּסחי אגדוֹת וּשמוּעוֹת אחירוֹת מין בשאינוֹ מינוֹ, והיה שמוֹ

של ר' שמשוֹן מתגלגל בפי תינוֹקוֹת של בית רבן, וּבספרם בבין השמשוֹת “בחדר” מעשים בשדים וּבגזלנים היוּ מעלים גם את זכר הסוֹחר הנעלם מברוֹדי.

פעמים אחדוֹת הזמינוּ אנשים מבית רוֹקח בלבוּב את גיטלי שתבוֹא אליהם, אך היא סירבה, בטענה שלא תעזוֹב לעוֹלם את בית בעלה הקדוֹש, שעמוֹ ראתה חיים של אוֹשר ואליו נעגנה עד אחרית ימיה, וגם אין לה ברוּך השם צוֹרך במשען וּמשענה, כי ר' שמשוֹן השאיר לה רב, ואם הם מתאַוים לראוֹתה, יבוֹאוּ נא אליה. ואמנם באוּ אליה פעמים אחדוֹת אחים ושארי בשׂר (הוֹריה לא היו עוֹד בחיים), ויעשוּ בביתה ימים אחדים, אך לא יכלוּ נשׂוֹא את רוּח העצב הבהיר שבבית עם האמוּנה הזרה בגילוּי מוֹתוֹ ועצמוֹתיו של הנעלם לפני כמה שנים, − ויסעוּ ולא יספוּ לבוֹא שמה. היוּ שאמרוּ כי לקתה גיטלי ברוּחה, אך היא כילכלה את ענייני ביתה במישרים ובשׂוֹם שכל, ואף בענייני צדקה שבה לעשוֹת כמקוֹדם, והכוֹל אהבוּה וכיבדוּה, אך נטוּ לה חשד מפני זרות אמוּנתה.

להילינה הציעוּ כמה שידוּכים נאים, כי טוֹבת חן היתה הנערה, משכלת וּמעוּטרת בנימוסים ונדוניה הגוּנה שמוּרה לה. אבל האם, שידעה את רצוֹן האב הנעלם לתתה לעלם הקרוב להם ליאוֹן שפירא, היתה דוֹחה את כל עריסתו הנכבדוֹֹת, עד שוּב הלוֹמד מוינה, מוּכתר בתוֹאר דוֹקטוֹר רוֹפא חוֹלים.

ואכן בשוּבוֹ הזמינתהוּ גיטלי אל ביתה פעמים אחדוֹת ותסב את הדברים בחכמה, עד כי בא הרוֹפא הקרוֹב ויבקש את ברכת האם לאירוּסיו עם הילינה בחירתוֹ. דמעוֹת ניצנצוּ בעיניה, והיא לפתה בכפיה החמוֹת את ראש החתן ותתרוֹמם על קצוֹת נעליה ותשק לוֹ במצחוֹ. עוֹד רצוֹנוֹ של שמשוֹן פוֹעל, עוֹד לא אבדה תקותה לפתוֹר את חידתוֹ.

וּמקץ תשעה ירחים אחרי החתוּנה נוֹלד להילינה בן – והיא יוֹשבת עם בעלה בבית אמה – ויקראוּ את שמוֹ שמשוֹן, על שם הסב הנעלם, ותחי רוּח מרת גיטלי ותתן את כל עצמה לטיפוּל בילד, כי ראתה בוֹ מעין תחיית מתים לבעלה האוֹבד. וּברחצה אוֹתוֹ באמבטי קטנה, וּבחתּלה אוֹתוֹ בסבלנוּת וּבהרימה רגליו הפעוּטוֹת בעריסה לזרוֹת בחמוּקיו אבקת גיר וּבנענעה את עריסתֹו הרפוּדה כוּלה לבן, היוּ שׂפתיה הדקוֹת נעוֹת וקוֹלה לא נשמע, אף כי דבר דיברה עמוֹ בלחש על ימים עברוּ ותזכּר לוֹ חסד נעוּרים ותזהירהוּ על נסיעוֹת רחוֹקוֹת בלי לוייה… ותהי כל הימים כאדם החוֹלם ויוֹדע כי אך חלוֹם הוּא, ובכל זאת לא יוּכל להתיר את הקסם והוא נשמע לוֹ ברצוֹן ובהנאה.

דמוּת הנעלם התגלמה בדמיוֹנה אט אט בקלסתר פני הילד, שגדל ליוֹפי ולבריאוּת. וגם היא, מרת גיטלי עצמה שהיתה כבר קרוֹבה לחמישים, כמוֹ חידשה את נעוּריה ופניה מלאוּ והעדינוּ ועוֹר פניה היה זוֹרח וכל הבית נתמלא אוֹרה וברכתה.

הילינה לא שמה לב, אך עיני בעלה רוֹאוֹת ולבוֹ מברך את חוֹתנתוֹ המשרה נוֹעם צח על ביתוֹ הנאה.

ז

בקיץ 1914 התגלע ריב העמים הגדוֹל. איש צעיר, לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם, המית על אדמת הבלקאן את יוֹרש העצר האוֹסטרי – וכל רחבי הארץ התכסוּ ביריעת דמים רוֹתחים. מכל יערוֹת העמים פרצוּ מחנוֹת הזאבים הטוֹרפים – ומקוֹל יללתם היה העוֹלם לחרדה. ה“מכבש” הרוּסי האדיר, המוּרכב ממיליוֹני יוֹצאי צבא, התחיל מתגלגל ועוֹלה על גאליציה הקטנה, שאין מבצרים מגינים בגבוּלה, ואחרי קרבוֹת מכריעים אחדים על נהרוֹת המזרח, הבקיע האוֹיב אל פנים הארץ.

עוֹד שנים רבוֹת לפני הטבח, וכהכנה לוֹ, קמה תנוּעה בין איכרי גאליציה המזרחית, אחים לגזע המאלוֹרוּסִים שנאנקו תחת עוֹל מוֹסקוה, לספח את אדמתם הברוכה עד הקארפּאטים אל “מדינת־ האם” – רוסיה. מוֹסקאלוֹפילים קראוּ לעצמם נוֹשׂאי התנועה הזאת. ולהם אגוּדוֹת ואסיפוֹת, סוֹפרים ועיתוֹנים, ואת מעשׂיהם עשוּ בגלוּי ואימת השלטוֹן האוֹסטרי לא היתה עליהם, כי רך הוּא, וּמגן חזק להם בגבּם – היא רוּסיה האדירה, אשר לחצה בלי חשך בפאתי מדינת העממים ובוינא הבירה.

אך בהיוֹת המלחמה ובפקוֹע היחסים המדיניים, סר הלחץ הנסתר, ותשם הממשלה את עיניה בבוֹגדים האלה, אשר אמרו למַגן את ארץ הקיסרוּת בידי הצאר הצוֹרר. הרוּבל הרוּסי, הגדוֹל מן הקרוֹנה האוֹסטרית, והמטיפים בשם שלטוֹן העוֹלם הסלאוי, ניצחוּ את התנוּעה שכנגד, נאמנת הקיסר – תנוּעת “האוּקראינים”. בכל מקוֹם, ובייחוּד בכפרים, הכשילוּ הבוֹגדים האלה את הצבא האוֹסטרי, ריגלוּ את מערכוֹתיו, נתנוּ סימנים, סיפקוּ מזוֹן לאוֹיב וכו'. אז נתן גם שלטוֹן הצבא האוֹסטרי את דעתוֹ לייסר את העבריינים. בכל מקוֹם אשר נמצא, אוֹ רק נחשד, בוֹגד, שרפוּ עליו את ביתוֹ ויריקוּ את גורנו ויתלוּ אוֹתוֹ על עץ בטבוּר הכפר אוֹ העיירה. וירבוּ אז התלוּיים לבוּשים בגדי האיכרים הכבידים ונבלתם הוּקעה באֵלם מוּל השמיים החתוּלים בעשן תוֹתחים וכירוֹת שדה. וביוֹתר כבדה היד הנוֹקמת על המקוֹמוֹת, אשר נכבשו על ידי האוֹיב והוּשבוּ אחרי כן בחזקת יד.

ובכפר מדוֶדי, בדרך בוֹאכה קאמינקא, היה איכר עשיר נכסים ותקיף, כבן ארבעים וחמש, איואן דידיץ' שמוֹ, והוּא מראשי הדבּרים למוֹסקאלוֹפילים, וירב את מכוֹת הצבא האוֹסטרי בכל מיני תחבוּלוֹת, אשר חיבל הוּא ואנשי בריתוֹ להכשיל את אדוֹני הארץ ולבוֹא בעוֹל אדוֹנים חדשים. ובשוּב מדודי ההרוסה והשׂרוּפה ברובּה ליד הצבא האוֹסטרי, ויבוא אוֹטוֹמוֹבּיל הדור, עף כשד שלוּח, אל בית האיכר, העוֹמד בוֹדד בירכתי הכפר, וקנה מכוֹנת ירייה יוֹצא מצידוֹ, ובעמדוֹ לפני שער חצר הבית קפצוּ מעליו חיילים מזוּינים אחדים ואחריהם יצאוּ שלוֹשה שׂרי צבא מאוּבקים ומקוּמטים, לכבוֹש את הפוֹשע בביתוֹ ולחשוֹף את צפוּנוֹת ריגוּליו וּמעלוֹ.

אחד משלוֹשת השׂרים האלה היה איש יהוּדי, ד"ר זיגמוּנד שפירא שמוֹ, והוּא רוֹפא צבא צעיר לימים, אך רם במעלוֹת התוֹאר וחביב על כל חביריו שׂרי הצבא בגלל אמוּן רוּחוֹ ואצילוּת אוֹפיוֹ האמיץ והישר. הקוֹרפּוֹראל שליוָה אוֹתם דפק בקת רוֹבהוּ על דלת הבית הנאה והדוֹמם. מיד נשמע בפנים קוֹל ישישה תשוּש ומצפצף:

“תיכף וּמיד, אדונַי רבי החסד”.

הורם קרס, סוּלק בריח עץ, הדלת נפתחה ובמסדרוֹן שרצפּתוֹ מסוּידת נראתה דמוּת איכרה זקינה מאוֹד, נמוּכה וקמוּטת פנים כפטרייה יבישה, והיא מנענעת בראשה בלי הרף ועיניה מציצוֹת קטנוֹת ובהירוֹת מאוֹד.

“איואן דידיץ' בבית?” הרעים הקוֹרפּוֹראל, כנגד הזקינה.

“חי אלוֹהים, איננוּ”. ענתה הזקינה וניענעה בראשה לאו־לאו. פיה חסר השיניים נע תמיד כלוֹעס מה. “אין איש בבית מלבדי. התכבדוּ, אדונים רבי חסד, היכנסוּ ותיוָכחוּ. אין איש מלבדי, חי אלוהים.”

הקוֹרפּוֹראל עמד מתוּח בצד המפתן ושלוֹשת שׂרי הצבא נכנסו פּנימה. הם פנוֹ אל החדר הגדוֹל, שבמרוֹמי קירוֹתיו הקיפוּהוּ תמוּנוֹת קדוֹשים, לא הסירוּ את הכוֹבעים, כי אם ישבוּ שלוֹשתם על ספסל קרש צהוֹב מניקיוֹן.

“מי עוֹד בבית, סבתא?” שאל המַאיור, פוֹלני בעל אחוּזה וּמכיר בלשוֹן הרוּתינים.

“אין איש, אדוֹנים רבי חסד. לבדי נשארתי בבית. כוּלם ברחוּ מפני המלחמה. גם בני לא שב הביתה מאז יצאוּ הרוסים. הוּא ואשתוֹ ושלוֹשת ילדיו. רק אני נשארתי, אוּלי תשתוּ מים, אדוֹנים נעלים? יש מים חיים בכד. זה עתה הבאתי מן הבאר שבגן.”

“את בנך אנוּ מבקשים, את המוֹרד במלכוּת, את הכלב המקוּלל,” אמר המַאיור וּשפמוֹ סמר. כל שׂנאת בני עמוֹ ל“הידאמאקים” נתבטאוּ בשׂפמוֹ זה.

“את בני, את איואן? למה? אדוֹנים רבי חסד, והוּא לא עשה את התוֹעבה?… חי אלוֹהים, ישוּ וּמרים, לא ידיו שפכוּ את דם היהוּדי…ֹ”

שׂרי הצבא הביטוּ איש בפני רעהוּ אחוּזי תימהוֹן. פני הרוֹפא החוירוּ פתאוֹם… אף הקוֹרפּוֹראל הניצב על הסף הרחיב את עיניו האפוֹרוֹת.

“שבי, סבתא,” אמר הלייטנאנט פוֹּלנית משוּבשת (בעצמוֹ היה צ’כי), “על איזה יהוּדי אַת סחה?”

הזקינה הרימה את כנף המטפחת שבראשה והגישתה אל עיניה, ובקוֹל רוֹעד אמרה:

“בעלי המנוֹח, סטיפּאן דידיץ‘, הוּא שהרג אז את היהוּדי וגם קברוֹ בגן, מאחרי האסם. איואן בני היה אז תינוֹק כזה, בלי מכנסיים, במחילה. חטא גדוֹל חטא סטיפּאן דידיץ’. לא יכוֹל לסלוֹח לוֹ האלוֹהים. אך הנה בא היוֹם בו ייפּדה מעווֹנוֹ… ידעתי גם ידעתי…”

וּבשבתה על ספסל קטן מנגד, האירוּ עיניה בעליצוּת משוּנה מתוך זר הקמטים המקיף אוֹתן.

שני שׂרי הצבא היוּ כנדהמים. הם פישקוּ קצת שׂפתוֹתיהם, ושיניהם, שיני זהב, נראוּ. ובמוֹחוֹ של הרוֹפא זיגמוּנד שפירא רץ כגלגל ריחיים. כל ילדוּתוֹ, ברוֹדי, בית אביו, סבתוֹ גיטלי, כל מה ששמע וקלט בימי נעוּריו על זקינוֹ ר' שמשוֹן שפּירא, שנעלם לפני ארבעים שנה, עבר במהירוּת ובבהירוּת רבה, והוּא נמלא חרדוֹת, כל גוּפוֹ התחיל רוֹעד. ידיו ורגליו ריטטוּ כאחוּזוֹת עוית. חביריו התבוֹננוּ בוֹ ותמהוֹנם גדל עוֹד יוֹתר. הם העבירוּ בלי הרף עיניים בוֹהוֹת ממנוּ אל הזקינה וּבחזרה. הם ישבו לפני חידה, לפני תהוֹם חיים שנגלתה להם פה בקרבת המלחמה והמות.

הרוֹפא התעוֹדד, קם מן הספסל, עבר פעם ופעמיים את החדר, בלע פעמים אחדוֹת את רוּקוֹ, אחר פנה אל הזקינה ודיבר אליה פּוֹֹלנית:

“ספרי, סבתא, איך היה הדבר.” וקוֹלוֹ של הרוֹפא הקפיא את דמם של היוֹשבים. הוּא ישב והזקינה הצליבה את עצמה, וסיפרה בקוֹל שקט, שהלך וגבר בסַפּרה:

מן השמיים העידוּ בי לספר ואני מספרת. חי אלוֹהים, כל מלה אמת קדוֹשה. היהוּדי שנרצח, שׁצ’פירא, היה בא אלינוּ כמעט בכל שנה, פעם אוֹ פעמיים בשנה, לשם מסחר התבוּאה שעסק בוֹ סטיפּאן דידיץ‘, והיה לן בביתנוּ. שם בחדר שמעבר למסדרוֹן היה לן יחידי. כוּלנוּ אהבנוּהוּ וכיבדנוּהוּ, כי איש עשיר וישר ונבוֹן היה. סטיפּאן היה מספר כל שנה בשבחוֹ. בתי נַאסטיה היתה כבר ריבה גדוֹלה, הבחוּרים מן הכפר נגררוּ אחריה והריחוּ עקבוֹתיה ככלבים, ואיואן בני – יאריך אלוֹהים את ימיו! – עוֹד תינוֹק היה (נוֹלדוּ עוֹד שלוֹשה, אך מתוּ בעוֹדם יוֹנקים). היהוּדי, ימחוֹל לי, נתן את עינוֹ בנַאסטיה. ראינוּ איך מבטוֹ הוֹלך תמיד אחריה בצאתה וּבבוֹאה. אך סטיפּאן לא שׂם לב. דרך גבר באשה. כך היה וכך וכן יהיה לעוֹלמים. הוּא ידע שהיהוּדי לא יעשה כל דבר תוֹעבה. יהוּדי ישר ועוֹבד את אלוֹהיו כמוֹ “רבּין”. שנים רבוֹת הכירוֹ. בבוֹקר היתה נאסטיה מנקה לוֹ את הנעליים ומשפשפת אוֹתן בבד צמר עד שהבריקוּ כחדשוֹת. כאשר הילד אמר על היהוּדי דבר של גנאי – סטרה לוֹ על לחיוֹ. אש להבה היתה נַאסטיה, אף כי שתקנית כמוֹני. בשמיים שהדי. בכוֹל היתה דוֹמה לי. כל בני הכפר אמרוּ כך. בעלי היה מלגלג עליה ושוֹאל אוֹתה, אם חפצה היא להתייהד. סטיפּאן דידיץ’ אהב ללגלג. כך היה טבעוֹ. גם לי היה לוֹעג, ואני, לבי היה מתפקע בי, אך שתקתי. גם נַאסטיה שתקה. כך היה טבעה.

והנה ביוֹם סתיו אחד, אחרי היריד הגדוֹל בראדיחוּב, בא היהוּדי שצ’פירא אל ביתנוּ בערב. בכניסתוֹ ישבוּ כל בני הבית סביב לשוּלחן הקטן הזה – פה, אדוֹנים נעלים!" – ואכלוּ את נזיד הכרוב עם שוּמן החזיר. האד שעלה מן הקערה מילא את החדר, כמוֹ בשעת כּביסה, ולא ראינוּ בתחילה את פניו, אך בקוֹמתוֹ הכרנוּהוּ. סטיפּאן דידיץ' שהחזיק את הסכין ורצה לחתוֹך פּרוּסת לחם, אמר:

“ברוּך בוֹאך בצל קוֹרתנוּ, אדוֹן שצ’פּירא!”

ונאַסטיה קמה, כפפה את ראשה וברחה מן החדר. טיפּשה היתה, במחילה מכבוֹדכם, וזה דרכה. סטיפּאן הזמין את היהוּדי לשבת ולהשתתף בארוּחה. ישב, אך לא אכל – אסוּר להם! – ושׂוֹחחו על דא ועל הא. סטיפּאן שוֹאל והיהוּדי משיב, או היהוּדי שוֹאל וסטיפּאן

משיב. והכוֹל שוֹתקים בעיניים פעוּרוֹת. יצאתי לקרוֹא לַנאסטיה. היא עמדה נשענת בראשה אל דלת המטמוֹרת וצחקה. "מה את צוֹחקת, טיפשה? אמרתי לה, “היכנסי, הוּא לא יאכל אוֹתך,” והיא צחקה ולא ענתה דבר.

כשחזרתי ישבוּ כבר אל השוּלחן הגדוֹל, כאן. ועל השוּלחן בּקבּוק ליקר וסיגריוֹת, וסטיפּאן דרש שאביא כוֹסוֹת קטנוֹת. בביתי היה כל טוּב, וגם כּוֹסוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת, כתריסר ויוֹתר. קניתי ב“יריד” של פיטרוֹ־וּפאולוֹ. הבאתי את הכוֹסוֹת וכוּלנוּ שתינוּ לבריאוּת. היה הליקר מתוֹק כדבש. אחר קם סטיפּאן, יצא אל המסדרוֹן וכעבוֹר רגע שב עם נַאסטיה. היא לא צחקה יוֹתר. ניגשה אל השוּלחן וישבה בקצהוּ. היהוּדי מזג לה כוֹסית מליאה וביקש ממני שאגישנה לה. היא סירבה תחילה, כאוֹרח נשים, אחר קיבלה, הפנתה את הראש וגמעה טיפה ולקחה סוּכריה אחת. אחר כך אמר היהוּדי, שהביא לה לנאסטיה מתנה, והוֹציא מכיסוֹ חרוּז אלמוגים אדוּמים, גדוֹלים כביצי יוֹנים (את החרוּז הזה נתנוּ לה אחר כך לקברה!) הנערה שׂמה מיד את החרוּז על צוארה והוּא נפל על חזה ופניה האדימוּ כמוֹתוֹ. שׂערוֹתיה היו קלוּעוֹת בשתי צמוֹת כבידוֹת על גבה, והיא לבשה חצי שׂמלה וכוּתוֹנת חדשה, רקוּמה, לבשׂרה. יפה היתה נַאסטיה באוֹתוֹ ערב, ולא רק היהוּדי יכוֹל היה לחמוֹד אוֹתה.

ישבנוּ וּפיטפטנוּ. אחר ציוה סטיפּאן להשכיב את הקטן, וכשסירב, התחיל מתיר את החגוֹרה. ברח התינוֹק ושכב מאחרי התנוּר. ורק ארבעתנו נשארנו יוֹשבים. הליקר אזל מן הבקבוּק. אז יצא סטיפּאן, קרא לעבד ושלחוֹ להביא מבית המזיגה שבכפר בקבוּק רוּם. הביא העבד בקבוּק גדוֹל, קיבל כוֹסית והלך לישוֹן בגוֹרן. ישבנוּ ושתינוּ ושני הגברים מסיחים ומתבדחים, והיהוּדי אינוֹ גוֹרע עין מן הנערה. התחלתי מתרגזת בלבי: מה רוֹצה היהוּדי מבתי? אִי לוֹ ללא טהוֹר לחמוֹד בת נוֹצרים! אך סטיפּאן הוֹסיף למזוֹג את הכוֹסוֹת, וגם על נאסטיה ציוה שתשתה. צחקה הבת ושתתה, עיקמה שׂפתיה ושתתה. וּפתאוֹם התחיל דידיץ' לדבר על המכוֹת שהכּוּ “בני אדם” ביהוּדים בכמה כפרים ועיירוֹת. פניו להטוּ ועיניו בערוּ, וכשעלתה חמתוֹ קם ודפק על השוּלחן: “אתם היהוּדים מוֹצצים את דמנוּ. אתם מכוּרים לפּוֹלאקים הנבזים. אתם שׂוֹנאי יִסוּס כריסטוֹס! יפה עוֹשים “בני אדם” שחוֹבלים בכם… אין זוֹ אלא התחלה”… חי נפשי, כך צעק, קפץ אגרוֹף וחרק שן. היהוּדי נבהל, לא זז ממקוֹמוֹ. הוּא השפיל עיניו והעביר ידוֹ על מפת השוּלחן. אחר שלח ידוֹ ומילא את הכוֹסוֹת ואמר: “גם תוֹרתנוּ וגם תוֹרתכם מצוָה על אהבת הבריוֹת ואוֹסרת השׂנאה והנקמה. האין זאת, סטיפּאן דידיץ'? הבה נשתה לאהבה!” חי נפשי, כך אמר היהוּדי.

סטיפּאן לקח את כּוֹסוֹ וגם אנחנוּ לקחנוּ את כּוֹסוֹתינוּ ושתינוּ. איש חכם היה שצ’פירא. אחר כך דיברו שוּב, והפעם בעסקיהם, ואנוּ הנשים ישבנוּ מן הצד וכבר דבקוּ עינינו לישוֹן. נַאסטיה הניחה את ראשה על כתיפי, ואני הייתי עייפה מעבוֹדת היוֹם. הה, רבה היתה אז העבוֹדה בבית ובחצר! פתאוֹם הרים סטיפּאן שוּב קוֹלוֹ ואגרוֹפוֹ כמעט ניפץ את השוּלחן: “היהוּדים הם בני השׂטן. לא תהיה מנוּחה לעוֹלם, כל זמן שהם קיימים. גם הכוֹהן אמר כך. ביוֹם הראשוֹן אמר כך מעל בימת ה”צירקבה הקדוֹשה". איני יוֹדעת מה היה לוֹ לסטיפּאן. עשרים שנה ידעתיו, ואף פעם לא שמעתי דברים נוֹראים כאלה מפיו. אחר כך נרגע שוב. וציוה להכניס מן המטמוֹרת אגוֹזים. הכנסתי. הם היוּ עוֹד במעיליהם, כמוֹ שאספנוּם ביער. פיצחנוּ אגוֹזים ושתינוּ רוּם. הראש התחיל מסתחרר קצת. אחר כך סיפר סטיפּאן איך הכּה פעם חוֹכר הטחנה היהוּדי, שלא רצה לתת לוֹ “תוֹר” בטחינת השיפוֹן, כל פניו של היהוּדי היוּ מלוּכלכים בדם. וסטיפּאן צחק מאוֹד בספרוֹ. עיני נַאסטיה נתמלאוּ דמעוֹת, והיא קראה: “אבא, חדלוּ!” כי פניו של שצ’פירא היוּ עצובים מאוֹד. גם בלבי היה עליו, על סטיפּאן.

התינוֹק ישן מאחוֹרי התנוּר. שתינוּ עוֹד. סטיפּאן נתרתח

עוֹד פעמים אחדוֹת. אחר כך שלח את נַאסטיה להציע לאוֹרח בחדר השני, החדר הנאה שם מעבר למסדרוֹן, שאיש לא היה ישן בוֹ כל השנה, ורק לאוֹרח חשוּב היה מיוּעד. הנערה הדליקה נר ויצאה שמה ושבה כעבוֹר רגעים מספר. היהוּדי ניענע לוֹ בראשוֹ לאוֹת תוֹדה. הוּא היה מבוּשׂם מעט, אך עצוּב מאוֹד. וסטיפּּאן היה שיכוֹר, במחילה, כי הרבה לשתוֹת. סטיפּאן יצא החוּצה ושהה שם אילוּ רגעים, בינתיים קם היהוּדי, וּבעברוֹ מן השוּלחן אל הדלת החליק בשתי כּפיו, באחת על ראשי ובאחת על ראש נאסטיה. “הנח, יהוּדי!” אמרתי לוֹ ודחפתי את ידוֹ, ונאסטיה ברחה החוּצה. סטיפּאן שב מן החוּץ והתחיל מתפשט. הגשתי לוֹ את מחלץ המגפיים. שעה ארוּכה ישב על דוֹפן המיטה וחלץ את המגפיים והסיר את החוֹתלוֹת. ובשבתוֹ כבר יחף רגליים אמר לי פתאוֹם:

“היכן נַאסטיה?”

“בחוּץ היא,” אמרתי.

“והיכן היהוּדי?”

“וכי יוֹדעת אני? אפשר בחדר ואפשר בחוּץ.”

סטיפּאן הירהר מעט. רגעים אחדים.

“טוֹֹב!” אמר ונכנס למיטה וקרא לי שגם אני אכנס, כששכבתי לצידוֹ, לקח את ראשי בשתי כפיו ולחש על אוֹזני:

“שמעי טקלה, כארד מן המיטה – אל תזוּזי. את שוֹמעת? אם גם הבית ייהפך – אל תזוּזי. אם תזוּזי – והרגתיך.”

שינַי נקשוּ ולא העזתי לדבר אליו דבר.

לא עברו רגעים מעטים, נשמעה הברחת הבריח במסדרון ונַאסטיה נכנסה בחשאי, הציעה לה את משכבה על הספסל ושכבה. את מנוֹרת הנפט כיבינוּ, רק הלמפּדס האיר את תמוּנת האם הקדוֹשה.

מן החדר ההוּא נשמעוּ צעדי איש הפוֹסע פּסוֹע ושוֹב, אחר נשתתקוּ הפסיעוֹת ובבית היתה דממה. רק החתולה הזקינה היתה מנסרת על הכיריים. שכבנוּ כך שעה ארוּכה בלא שינה – עד שנשמעה נחרה משם. סטיפּאן זע, ירד מן המיטה, ניגש אל נַאסטיה וישב בפאת משכבה. הוּא גחן עליה ולחש לה מה בקוֹל עצוּר. היא השיבה איזה דיבוּר קשה, כי הוּא הרים את ידוֹ ואיים עליה. אחר שב אל המיטה, נעל את המגפיים, תלה על כתיפיו את הפרוה הקצרה ויצא בלאט. שמעתי שהוא לוֹקח במסדרוֹן את המעדר. צינה התחילה זוֹחלת בכל בשׂרי. ירדתי וניגשתי גם אני אל נַאסטיה והשבעתיה, שתגיד לי מה הוא אוֹמר לעשוֹת. אך היא נפנתה אל הכוֹתל ולא רצתה להשמיע הגה. משכתיה, צבטתיה, מרטתי את שׂערה, הך היא לא זזה. כשגחנתי והצצתי בפניה ראיתי שעיניה היוּ פקוּחוֹת וּבלי תנוּעה, כזכוּכית.

שמעתי צעדי סטיפּאן בשוּבוֹ מאיזה מקוֹם רחוֹק בגן העצים. צעדיו היו כבידים. כמוֹ הרבה עפר במגפיו. הוּא נשם כבידוֹת. כשפתח בחשאי את הדלת, התחמקתי שוּב אל המיטה ושכבתי כאבן. הרגשתי שאיזה אסוֹן גדוֹל עוֹמד להתרחש בבית. חפצתי לעצוֹר בעדוֹ, אך לא ידעתי איך. ובחדר ההוּא נוֹחר היהוּדי.

הוּא נכנס החדרה. רגע עמד והשקיף בעד החלוֹן החוּצה. ראיתי את כל תנוּעוֹתיו. והנה אחז בראשוֹ ועמד רגע כקוֹפא. אחר ניגש אלי, החזיק למוּל פני את שני אגרוֹפיו ומבין שיניו סינן: “דוֹמי, אשה!” אחר הלך אצל נאסטיה ובאגרוֹפיו איים עליה: “דוֹמי, בת!” אחר שלף את המגפיים, קשר את חוֹתלותיו במשיחה, הלך והוֹציא מתחת הכיריים את הגרזן ויצא. שׂערי סמר. כלי רעדתי. ישבתי במיטה ושטחתי את שתי ידי מוּל תמוּנת האם הקדוֹשה והתפללתי: “הצילי, עלמה לא מחוּללה! הצילי, הוֹשיעי!” גם נַאסטיה ישבה ועשתה כמוֹני, ונדמה לי שכל הבית לוֹחש: “הצילי, הוֹשיעי!” ופתאוֹם כבשה נַַאסטיה את פניה בכר והתחילה מיבבת בחשאי. קפצתי מן המיטה ורצתי בחדר כמטוֹרפת, פרשתי ידי ולנַאסטה צעקתי כמוֹ בקוֹלוֹ של סטיפּאן: “דוֹמי, בת! דוֹמי, דוֹמי!” − − − ובינתיים נגמר שם הכוֹל. הכוֹל נגמר, אדוֹנים רבי חסד. נרצח אדם, יהוּדי, שצ’פירא היפה והנבוֹן לא היה עוֹד בחיים. ידי סטיפּאן דידיץ', בעלי שפכוּ את דמוֹֹ…"

היא הפסיקה רגע, מחתה בכנף מטפחתה את עיניה היבישוֹת. השוֹמעים החרישוּ ולא הנידוּ איבר.

“אחר כך עמדנוּ, אני ונַאסטיה, דבוּקוֹת בכוּתוֹנוֹתינו, ליד החלוֹן והבטנוּ החוּצה. הירח לא היה, אך העננים התפזרוּ והיו הרבה כוֹכבים גדוֹלים בשמיים שהאירוּ מעט את החשיכה. ראינוּ איך נשׂא סטיפּאן את גוּפוֹ הגדוֹל של הנרצח מוּטל על כתיפוֹ אל הגן. על כתיפוֹ השניה נשׂא חבילת בגדים. הכלב הלך אחריו מוּרד ראש וזנב. בקצה הגן, בינוֹת לעצים, ראינו תלוּלית עפר גדוֹלה. מאחרי התלוּלית היה הקבר הכּרוּי. הוּא הטיל את הגויה ואת החבילה על התלוּלית, משם דחפן ברגל אל הקבר. אחר מילא במעדר את הבוֹר עפר, יישרוֹ, דרך עליו ברגליו. אחר התרחק, ישב על גזע, הוֹציא את כיס הטבק וגלל לוֹ פאפירוֹסה והציתה. כחצי שעה ישב ועישן פאפירוסה אחר פאפירוֹסה. אחר קם, כּיתף את המעדר ושב הביתה. הבריח את הדלת, העמיד את המעדר במקוֹמוֹ במסדרוֹן, נכנס עוֹד פעם לחדר ההוּא, שהה שם איזה זמן, אחר יצא החוּצה, רחץ ליד השוֹקת את הגרזן ואת הידיים. אני התכוצתי במיטה ונלחצתי בכל כוֹחי אל הקיר. הוּא הטיל את הפרוה, התפשט, ניגב את רגליו בשׂק, ונכנס אל המיטה. כנציב קרח נכנס אל המיטה, רעדתי שמא יגע בי גוּפוֹ, חשתי שלבי ניתק בי… ידיו שפכוּ דם נקי, והוא כל גוּפוֹ טבוּל בדם זה…”

“קצרי, אשה! היכן הקבר?” גער בה הרוֹפא ועיניו הוּצפוּ דם.

“עוֹד מעט, אדוֹן רב חסד, עוֹד מעט, אוֹביל את כוּלכם אל הקבר. בקצה הגן הוּא, מאחרי האסם. אך אגיד לכם את האסוֹנוֹת שבאוּ על ביתי אחרי הרצח: סטיפּאן היה מאז בבית כמוֹ רוּח רעה, כמוֹ שׂטן. הוא התעלל בכוּלנוּ, “דוֹם דוֹם!” את המלים האלה שמענוּ מפיו יוֹמם ולילה. על העבד איים בחניקה, אם יגלה למישהוּ שהיהודי היה פה, ואנחנו דממנו. היינו כיונים, שהנץ מרחף על שובכן. הוא קנה הרבה שדוֹת, קנה סוּסים, קנה גם חלקת יער. אחר כך מכר. ואני ידעתי כי האסוֹן אוֹרב לוֹ. ובאביב כרת עצים ביער ונפל עליו גזע ומעך אוֹתוֹ. כשהביאוּהוּ הביתה היוּ פניו כחבוּרה אחת ואי אפשר היה להכירוֹ. כעבוֹר חוֹדש טבעה נַאסטיה בנהר. העבד הוֹליך את הפר ל”חתמוֹ“, ובדרך נקב הפּר את בטנוֹ – ומת המסכן. נשמה תמימה היה. וכך נשארתי לבדי עם איואן הקטן. איש לא ידע מכל מה שקרה באוֹתוֹ לילה ארוּר בביתנוּ. איש בכפר לא ראה את היהוּדי בבוֹאוֹ אלינוּ. בתחילה בא פעם שוֹטר וחקר והריח, אך לא נוֹדע לוֹ מאוּמה. הקבר של היהוּדי העלה עשׂבים, ואני לבי תבע ממני לשמוֹר עליו שלא יישכח מקוֹמוֹ. הטלתי באמצעוֹ אבן, והרי היא מוּנחת שם עד היוֹם, שקוּעה רוּבּה באמא אדמה. וּבכן נשארתי, אדוֹנים נעלים, עם איואן הקטן, עבדתי את האדמה, ככל יכוֹלתי. רבים מאנשי הכפר, בחוּרים וזקינים, ביקשוּ להינשׂא לביתי, אך דחיתי את כוּלם. איך אוֹמרים הבריוֹת: “נשׂאתיך לא בגללך – כי בגלל עמלך”. וכן עברוּ כל שנוֹתי עד כי זקנתי. ראוּ שׂערוֹתֹי. גידלתי את בני, שלחתיו לצבא. רק שני חוֹדשים עבד, כמשפּט היתוֹם היחיד, וּבשוּבוֹ השׂאתי לו אשה. שלוֹשה ילדים ילדה לוֹ האשה. הוּא לא ידע מאוּמה על מעשׂי אביו. עבד באמוּנה, מכוּבד מאוֹד היה בכפר, “בני אדם” באוּ לאסיפוֹת בביתנוּ, התוכחוּ וקיבלוּ דעתוֹ… עד כי באה המלחמה, תוֹכחת האלוֹהים. רוֹאים אתם, אדוֹנים רבי חסד, לא בני שפך את דם היהוּדי, תינוֹק כזה היה אז. לחינם אתם מבקשים את נפשוֹ. בעלי סטיפּאן הוּא הרוֹצח. כמה פעמים בא אלי בחלוֹם הלילה ופניו חבּוּרה אחת, והוּא נאנח ורבץ לרגלי ככלב חוֹלה. הוא רק נאנח ולחש: “הה, טקלה! רע, טקלה!” אחר כך היה בא יחד עם נַאסטיה והיא נאנחת: “הה, אמא! – רע, אמא!” פעם סיפר לי, שאין מניחים לוֹ להיכנס השמימה, והוּא תוֹעה יחד עם הבת בביצוֹת וביערוֹת אפילים. הגשמים הקרים רוֹחצים את בשׂרם – אין כּוּתוֹנת לעוֹרם – ברד ושלגים שוֹבטים אוֹתם, ואין להם מקוֹם מנוּחה בעוֹלם. אחר נעלמוּ לשנים מספר. אחר הוֹפיע סטיפּאן שוּב בלי נַאסטיה. היא כבר נכנסה השמימה, והוּא נשאר גלמוּד, תוֹעה בישימוֹן הארץ. עתה גדוֹל צערוֹ עוֹד יוֹתר. אין לוֹ אל מי להילחץ, אין על מי להניח ראשוֹ. ופעם אמר לי: “טקלה, יבוֹא יוֹם ושלוֹשה שׂרים גדוֹלים יבוֹאוּ אל ביתנוּ. עליך לספר להם הכוֹל, הכוֹל. עליך להראוֹת להם את הקבר. אז ירוַח לי, אז אפּדה מייסוּרי.” חיכיתי לכם, אדוֹנים נעלים, שנים על שנים, כי חפצתי במנוּחתוֹ של סטיפּאן דידיץ'. והנה באתם, וסיפרתי לכם הכוֹל באמוּנה. דבר לא כיחדתי. במרוֹמים שׂהדי. ובני נקי, בכפיו לא דבק מאוּמה. בוֹאוּ, אראכם את הקבר, שֹרים נעלים, אדוֹנים יקרים…”

והיא גחנה, תפשה ידי השׂרים ונשקה אוֹתן ברעדה.

הרוֹפא זיגמוּנד שפירא הפנה פניו אל חבירוֹ ודיבר גרמנית:

“הנרצח היה סבי, אבי אמי. לפני ארבעים שנה יצא מברוֹדי לנסוֹע אל הגרף נַאבראצקי, וּמאז נעלם ללא עקבוֹת − והנה שמעתם מה קרהוּ בדרך.”

שׂרי הצבא עמדוּ ממקוֹמם, כחוֹלקים כבוֹד למישהוּ לא נראה, ואמרוּ:

“איזה מאוֹרע מוּזר! לפני ארבעים שנה! המוֹח אינוֹ תוֹפס! מוּזר מאוֹד!”

וכשיצאו אחרי הזקינה מן הבית, שאל המַאיוֹר את הרוֹפא:

“מה דעתוֹ, עוֹד תימצאנה העצמוֹת?”

"באדמה שחוֹרה ולחה זוֹ לא יכלוּ להישמר אלא הגדוֹלוֹת החסינוֹת.

המַאיוֹר פקד על הזקינה לתת לחיילים מעדרים ואתים. אחר נכנסוּ כוּלם אל הגן. אתמוֹל ירד גשם קל, וגן העצים היה רוֹסס כוּלוֹ. העשׂב היה רטוֹב והאדמה השחוֹרה הציצה מבינוֹתיו תחוּחה ורכּה. בענפים נראוּ פירוֹת בשילים, אך איש לא שלח את ידוֹ לגעת בהם. הם באוּ עד קצה הגן, שמשוּכתוֹ יצאה אל שׂדה קצוּר.

“פה!” הראתה הזקינה בנצר קטן שבידה. חוֹד של אבן היה בוֹלט מתוֹך העשׂב המגוּדל.

הרוֹפא כבר התאוֹשש וּבפניו זרם דם חי. כל מראהוּ בּיטא מרץ. הוּא לקח מידי חייל אֵת וסימן מרוּבע גדוֹל מכל צידי האבן וציוה לחפוֹר. העבוֹדה נעשׂתה בכוֹח וּבזריזוּת לעיני המפקדים. רגבים גדוֹלים, דשינים, ציציוֹת עשב בראשם וסיבי שוֹרשים בתחתיתם הוּטלוּ לעברים. האבן הוּנעה בכוֹח לכאן ולכאן, ושש ידיים אמיצוֹת עקרוּה כעקוֹר מלתעה. עד מהרה נפער בוֹר מלא אוֹר של יוֹם אפוֹר. כשהגיעוּ לעוֹמק אמה וחצי, הלבין דבר מה מתוֹך העפר. חייל הוּציא בידוֹ עצם ארוּכּה. הרופא גחן ונטלה מידוֹ והכריז: “קנה הקוּלית, בזהירוּת!” אחר הוּצאה עצם הירכיים, בצוּרת קערית. נמצא גם קנה הקוּלית השני. קני הזרוֹעוֹת היו שבוּרים ואכוּלי ריקבוֹן. עצם רגל אחת נמצאה אך בלא הקנה הקטן. נמצאוּ גם פירוּרי עצמוֹת, אך קשה היה לקבוֹע מה הם. הם נתפוּררוּ במגע. לבסוֹף נחפּרוּ שתי עצמוֹת הגוּלגוֹלת מפוֹרדוֹת. בקוֹדקוֹד היה כשבר מרוּבע. “נגרם על ידי עוֹרף הגרזן!” הכריז הרוֹפא. נמצאוּ עוֹד שברי עצמוֹת כצרוֹרוֹת,כרגבים נוּקשים. החיילים מצאוּ גם שני כפתוֹרים גדוֹלים ואוֹלר קטן אכוּל חלוּדה, שרק מצידוֹ האחד נשמר ציפוּי הצדף.

“שׂק נקי, חת שתיים!” פיקד הרוֹפא. אחד החיילים רץ אל האוֹטוֹמוֹבּיל והביא כרגע שׂק צבאי מבד טוב. הרוֹפא הכניס את העצמוֹת אחת אחת לתוֹך השֹק. הוא ירד לתוֹך הבוֹר, חיפּש, בלש באצבעוֹתיו, הפך בעפר ומצא עוד אילו צרורות. לבסוף עלה כולו רחוּץ בזעה, הרים את השֹק כשוֹקלוֹ בידוֹ ואמר בחיוּך נבוֹך:

“זה הכוֹל, אדוֹני. זה היה סבי: סוֹחר עשיר, חבר המוֹעצה העירוֹנית בברוֹדי, איש מכוּבד על השלטונות של הוֹד הקיסר והמלך, היה לוֹ גם אוֹת כבוֹד.”

“הידאמאקים ארוּרים!” פלט מבין שיניו המַאיוֹר הפּוֹלני.

השמש כבר נטתה לשקוֹע, חוּטי שני נמתחוּ בין העצים הירוּקים טעוּני הפירוֹת. בחזרם קטפוּ החיילים מן הפירוֹת ונשכוּ אוֹתם. העלים נפלוּ לארץ, אילוּ ענפים רכּים נשברוּ, הרישרוּש הרגיז את שׂרי הצבא, אך הלכוּ דוּמם על השביל.

“ומה נעשה לבוֹגד?”

“הוּא אצל האוֹיב. ברוּר.”

“נשאיר את הזקינה בקינה. הוּא יעלה בודאי בימים אלה באש התוֹתחים, והיא תתפּוֹרר כעץ ריקבוֹן.”

“בכל זאת יש לערוֹך “חיפּוּש” בבית, אפשר יימצאוּ “תעוּדוֹת” כלשהן.”

“השׂק הזה ילוני בכל דרכי. אם אחיה מן המלחמה, אביא את העצמוֹת לקברן בברוֹדי המשוּחררת.” אמר הרוֹפא.

ח

כל שנוֹת המלחמה הוֹליך עמוֹ רוֹפא הצבא זיגמוּנד שפירא את שׂרידי עצמות סבוֹ, בילקוּט עוֹר קטן ויקר שׂמן עם השק, ובכל אשר נסע היה הילקוּט עמוֹ. כבבת עין שמרוֹ, ובצאתוֹ מביתוֹ אוֹ מאוֹהלוֹ היה מפקיד עליו את החייל משרתוֹ ברוֹב אזהרוֹת. ותמוּה: הוּא שטיפל זה כמה שנים בגוּפוֹת חיים ומתים, ועתה בעת המלחמה ראה יוֹם יוֹם חללים למאוֹת – היה נתוּן תמיד להשפעת חבילת העצמוֹת הקטנה, המפוֹרדת, היבישה, שנשתמרה עמוֹ בילקוּטוֹ. חבילת עצמוֹת זוֹ נצטרפה צירוּף מסתוֹרי עם כל המסתוֹרין והזועוֹת של המלחמה הגדוֹלה והעיקה עליו כחלום בלהוֹת שמוֹצץ את הדם.

ובאמת היה הרוֹפא שפירא חיור ורזה מאוֹד, וחורוֹנוֹ וּרזוֹנוֹ הלכוּ ורבוּ מחוֹדש לחוֹדש. יוֹתר מאשר לכל מאוֹרע דמים, יוֹתר מאשר לכל מפלה, יוֹתר מאשר לכל מגיפה – חרד לילקוּט העצמוֹת. ואף במסיבת שֹרי הצבא על משמנים ויינוֹת טוֹבים, גם בהתעלסוּ עם נשים מפוּרכסוֹת, וגם בשעת משׂחק הקלפים בשדה תחת אוֹהל מתמוֹגג בגשם ומתחבט ברוּח – תמיד זכר לחרדה את ילקוּט העצמוֹת.

תעוּדה אחת היתה עתה לחייו: להשיב את העצמוֹת לברוֹדי ולהביאן שם לקבר ישראל. אוּלם בּרוֹדי היתה זה שנים ביד האוֹיב וקץ המלחמה מי ישוּרנוּ! לפעמים התייאש, כרבים מחביריו, וחשב, כי לא יהי עוֹד קץ למלחמה זוֹ, שהרי נסחפו בה בכל פעם גוֹיים וממלכוֹת חדשים. ייאוּש זה גרם לוֹ לחטט במחשבתוֹ וּלחפּשׂ דרך להבטיח את העצמוֹת. כל זמן שהן לא תנחנה בבית הקברוֹת בברוֹדי יחד עם עצמוֹת האבוֹת (וסבתא – מי יוֹדע אם חיה עוֹדנה?!) לא ינוּח גם לוֹ.

משני שׂרי הצבא, שהיוּ עמוֹ בשעת הוֹצאת העצמוֹת, נפרד עוֹד בשנה הראשוֹנה למלחמה, כי הוּעבר אל החזית הסרבּית ואחר כך אל האיטלקית, ושם לא ידע איש מחביריו, מה טמוּן בילקוּטוֹ זה המשוּמר והמטוּפח, והוּא לא סיפּר לאיש.

“איזוֹ רליקויה יש לך שם, שפירא?” שאלוֹ פעם חבירוֹ לאוֹהל, רוֹפא מאשכנז.

“מתנה לאשה אהוּבה,” השיב שפּירא וצחק בצחוֹק מעוּקם. הוּא ראה בדמיוֹנוֹ את סבתוֹ בת השמוֹנים.

המלחמה התגלגלה בעוֹלם כחיה רעה, ששברה את סוּגרה והיא משתוֹללת פּרוּעה וּפצוּעה. חזיתוֹת הצבאוֹת באוֹרך מאוֹת קילוֹמטרים התפּתלוֹ קדם ואחוֹר, כגויוֹת נחשים ענקים. וכן התפּתלוּ יוֹם יוֹם הקוים על מפּותֹ המלחמה המוּשטוֹת לכל יוֹדע קרוֹא בכל רחבי העוֹלם. רעמים וּברקים ואש מתלקחת, אדמה רוֹעשת ותזמוֹרוֹת מנַגנוֹת ברוּח ומלאך המות פּוֹרשׂ כנפיו האדירוֹת וּמכסה את עין השמש. הבּוֹץ זוֹחל ועוֹלה על הגוּף והטימטוּם מפעפּע וחוֹדר לתוֹך הנשמה. שפּירא ניסה פעמים אחדוֹת לקבל ידיעה מבּרוֹדי הנכבּשת בידי הצאר, אם זקנתוֹ עוֹדנה חיה – אך לא עלה בידוֹ. פעם נזדמן לו שבוּי רוּסי פצוּע שהיה בברוֹדי, אך הדבר היה לפני שנתיים. כמוּבן, לא נתכּן לשאלוֹ על איזוֹ אשה יהוּדיה הזקינה. אך טיפֹל בוֹ בפצוּע זה במסירוּת יתירה.

הוּא התחיל מתעמק יוֹתר ויוֹתר במחשבוֹת על עיר מוֹלדתוֹ הרחוֹקה. ויהי בעיניו כשבוּי בארץ נוֹכריה, כאדם המרוּחק בזרוֹע ממכוֹרתוֹ, מן המקוֹם שהוּא נכסף אליו בכל נפשוֹ ובכל מאוֹדוֹ. אביו הרוֹפא מת מתוֹך אינפקציה בוינא שנה לפני פרוֹץ המלחמה, ואמוֹ האהוּבה ישבה שם באלמנוּתה ובבדידוּתה. בהשתדלוּת מיוּחדת עלתה לוֹ שישלמוּ לה בעיר הבירה חלק ממַשׂכּוּרתוֹ, ובזה היתה מחַיה את נפשה. הוּא כתב אליה בכל יוֹם שבת וקיבּל את תשוּבוֹתיה בדיוּק נפלא. אך גם היא לא ידעה דבר על בּרוֹדי ועל חיי האֵם הזקינה. את דבר מציאוּת העצמוֹת לא גילה לה. ירא היה פן יאבד הוּא במלחמה ועמוֹ העצמוֹת – ואז יכפּל צערה של אמוֹֹ העדינה.

עוֹד מימי לימוּדיו רגיל היה לרשוֹם הגיוֹנוֹתיו בחוֹברת, ועתה בתוֹך תעתוּעי המלחמה היה תמיד בכיס בגדוֹ פנקס קטן, וּלתוֹכוֹ הכניס מזמן לזמן, בבית, באוֹהל, אוֹ גם בחוּץ, ועל הרוֹב בלילה, רשימוֹת קטנוֹת, מעין אפוֹריזמים, על עניינים שסיערוּ את רוּחוֹ ושהכאיבוּ לנפשוֹ החוֹשבת. הפּנקס היה מקוּפּל ועטוּף בתיק של עוֹר טוֹב, ולעתים קרוֹבוֹת, בהיוֹתוֹ יחידי, היה פוֹתחוֹ בזהירוּת וקוֹרא את הדברים, שהיוּ כתוּבים ברוּבם בעיפּרוֹן וּבכתב זעיר וצפוּף על הדפים הקטנים, והם פעלוּ עליו פעוּלה ממוֹגגת כל כך, שבּבלי דעת היוּ דמעוֹת יוֹרדוֹת על לחָייו. כמה מן הרשימוֹת האלוּ היו מוּקדשוֹת לעצמוֹת סבוֹ, והיתה נוֹשבת מהן איזה רוּח שלא מעוֹלם הזה, מעין שׂיחת מת בהקיץ. בשוּלי הרשימוֹת האלוּ היו ציוּרים שצייר כמעט בבלי דעת: שלדים וגוּלגלוֹת מתים לרוֹב. אחרי ההתרגשוּת מן הדברים האלה היה ממַהר להוָכח, אם הילקוּט נמצא שלם במקוֹמוֹ.

בשנה השלישית למלחמה קיבּל חוּפשה לשבוּעיים ונסע לוינא. לפי החלטתוֹ קוֹדם, הכניס את הילקוּט לבאנק נייטראלי בתוֹר פּיקדוֹן של ערך חבוּש וחתוּם, יחד עם מכתב חתוּם על מנת למסוֹר את שניהם לגברת הילינה שפּירא שישה חוֹדשים אחרי תוֹם המלחמה – אם המפקיד לא יבוֹא עד היוֹם ההוּא לדרוֹש את הפּיקדוֹן. בזה הוּקל לוֹ. הימים שבּילה עם אמוֹ היוּ לוֹ ימי החלמה בגוּף וּברוּח. דוקא אז נתקבל דרך שוייץ מכתב מבּרוֹדי, כתוּב בידי סבתוֹ. היא בריאה ומחַיה את נפשה איך שהוּא. היא מליאה ביטחוֹן כי המלחמה תיגָמר בקרוֹב, אז – יבוֹא הכוֹל על מקוֹמוֹ בשלוֹם… המכתב הזה שׂימח מאוֹד אוֹתוֹ ואת אמוֹ. עליצוּתוֹ גברה מיוֹם ליוֹם, וגם בהיפרדוֹ מאמוֹ, העייפה מתלאוֹת החיים בבירה הרעיבה למחצה, צחק הרבה וטפח לה בחיבּה על לחָייה הנוֹבלוֹת, כי באוֹפק דמיוֹנוֹ עמדה העיר בּרוֹדי וקברוֹ של סבא, שעצמוֹתיו מוּנחוֹת כאן בעיר זוֹ ואין שוּם בריה יוֹדעת.

*

בסוֹף הקיץ 1918 התחילוּ הצבאוֹת הלוֹחמים נוֹסעים,

נוֹסעים אחוֹרנית מכל החזיתו־ת הביתה, הביתה, ויחד עם בוּשת המַפּלה של המנוּצחים היה גם רגש הקלה וחדוָה – כי הנה חלוֹם הזוָעוֹת הארוֹך והמענה כלה והעוֹלם יקיץ לחיים חדשים, חדשים. מי יוֹדע? אולי גם טוֹבים וטהוֹרים וישרים מן החיים הרעים, הנתעבים והמוּשחתים, שהביאוּ לידי המלחמה הנוֹראה בכל מלחמוֹת האדם הנוֹדעוֹת בדברי הימים!

ורק באביב 1920 עלה לוֹ, לרוֹפא הציוילי בוינה, ד"ר זיגמוּנד שפּירא, לנסוֹע לברוֹדי הפּוֹלנית עם ילקוּט העצמוֹת שבידוֹ.

השׂגת התעוּדוֹת, וּבפרט הרשיוֹן להוֹביל עמוֹ את שֹרידי עצמוֹת סבוֹ –

עלתה לוֹ בעמל ובזמן רב. אך בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת תכוּפוֹת מן הזקינה, כי עוֹדנה חיה ושלימה. אכן מכתביה היו מוּזרים: היא תיארה בפרטוּת את עוֹניה ואת סבלוֹתיה (כל כספּה, שהיה מוּפקד בבאנק, אבד ערכּוֹ) בסגנוֹן נוֹשן וּמלבּב, כמעט עליז. איזה גיל לא מוּבן ביצבץ מכל שוּרה ושוּרה שבמכתביה אל בתה ונכדה היחידים. היא דיבּרה בכל אחד מהם על איזה מאוֹרע גדוֹל שיארע לה בקרוֹב, מאוֹרע שיסיים סיוּם נאה ומאוּשר את חייה בעמק הבכא הזה. היא עוֹררה אוֹתם, שיהיוּ נכוֹנים ליוֹם הזה, אשר לא יאחר לבוֹא. אך כמה שביקשוּ ממנה (בכל הזהירוּת, כמוּבן), שתוֹדיעם, מה המאוֹרע, לא הוֹעילוּ כלוּם. "סוֹד הוּא, סוֹד גדוֹל. סוֹד שמַיים, ורק ביוֹם היגָלוֹתם יריעוּ

הרוּחוֹת בגילה"! מאין הנעימה האיבאנגלית הזאת במכתביה? במוֹחוֹ של שפּירא עלתה השערה (המלחמה ועצמוֹת סבוֹ לימדוּהוּ לשער גם השערוֹת מטאפיזיוֹת, מסתוֹריוֹת) והוּא גילה אוֹתה בלחישה לאמוֹ.

ואמוֹ, שרבוֹת עונתה בשנוֹת המחסוֹר והפּחדים, אישרה את השערתוֹ, והם דיבּרוּ עליה כעל אמת יציבה. הם חיכּוּ ליוֹם, בוֹ יוֹכל זיגמוּנד לנסוֹע לברוֹדי כאל יום גאוּלה ושׂמחה. ילקוּט העצמוֹת היה שמוּר עתה בארוֹן הכלים שבלשכת הרוֹפא. לאט לאט, כמעט בלי להרגיש בדבר, נעשֹה עניין העצמוֹת נוֹשֹא המכתבים שנשלחוּ ונתקבלוּ בקביעוּת.

אחרי חילוּפי הגבוּלוֹת והבדיקוֹת החמוּרוֹת הגיע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לארץ מוֹלדתוֹ גאליציה. איזֹו עצבוּת היתה שפוּכה על כל המקוֹמוֹת שעבר בהם, אף כי כּיפּוֹת הצבא הפּוֹלני התרוֹצצוּ באויר התחנוֹת והרכבות מתוֹך ציפצוּף עליז של גוֹאלים וגאוּלים כאחד. הוּא חש את העצבוּת המרחפת בבית ישן, אשר בעליו הזקן והחביב מת, ויוֹרשים חצוּפים כבשוּהוּ ומילאוּהוּ רעש מַכאיב.

את בּרוֹדי לא ראה זה חמש עשרה שנה, מיוֹם שנכנס לצבא. העיר קטנה ונצטמצמה בעיניו, מהיוֹתוֹ רגיל בוינא עיר התוֹעפוֹת. אך ביוֹתר עוֹרר בוֹ תוּגה מראה הרחוֹבוֹת ההרוּסים למחצה והבתים השוֹממים מאין יוֹשב. אי הניקיוֹן נשקף מכל פינה. גם לא רבים היוּ האנשים שעברוּ ברחוֹבוֹת. כנראה רק מעטים נשארוּ בעיר בעת המלחמה ומעטים חזרוּ שמה לאחריה. הוּא צפה כה וכה, אוּלי יתגלה לוֹ שׂמחה, השוֹטר היהוּדי הזקן, שהיה חביב העיר, אך לא ראהוּ בשוּם מקוֹם. במקוֹמוֹ התהלכוּ גם כאן החיילים הפּוֹלנים וּבחוּצפּתם העליזה הבליטוּ עוֹד יוֹתר את הדיכּאוֹן. הוּא נסע במרכבה מעוּכה, רתוּמה לסוּס זקן וּמקוֹרח. עבר את הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ. הנה הרחוֹב הלמבּרגי, הנה רחוֹב גוֹלד, הנה שם בניין הגימנסיה וה“סוֹללוֹת”, הנה והנה. עוֹברים ושבים התבוֹננוּ בוֹ, אך איש לא הכּירוֹ. והנה עמדה המרכבה לפני הבית שבוֹ גרה סבתוֹ, בית מחוץ לעיר, קניינוֹ של פּאן גלוֹבאצקי, מי שהיה מנהל בית הספר לנערוֹת, זה שאמוֹ למדה בוֹ.

בנוֹ של בעל הבית – פּוֹלני קיפּח בעל פנים הדיוֹטיים – פתח לוֹ את הפּשפּש והראהוּ את דלת חדרה של “פּאני שפּירא”. זיגמוּנד ניגש והקיש רכּוֹת בפרק האצבע.

“יבוֹא!” ענה קוֹל עליז.

הוּא פתח את הדלת. חדר לא גדוֹל מלא וגדוּש רהיטים כבידים ושוֹנים. נקיוּת מַתמיהה. עציצי פוּכּסיה אחדים. אך נפש חיה לא נראתה. הוּא תמה למי היה הקוֹל שקראוֹ לבוֹא – והנה נשמע הקוֹל שנית מאחרי וילוֹן לבן בפּינה.

“אתה זה, שמשוֹן? עוֹד רגע.”

תמהוֹנוֹ גדל עוֹד. מנַיין לה שהוּא הבא? כלוּם ראתה בעד החלוֹן? הוילוֹן סוֹלק ויצאה ישישה נמוּכה, מקוּמטה, לבוּשת כּהים ועל ראשה תסרוֹקת שׂערוֹת חוּמוֹת. ה“קפליט!” –נזכר האוֹרח וחייך (את שני הילקוּטים העמיד על הרצפה). הזקינה טרחה לרכוֹס את השרווּלים הצרים על ידיה, שהיו רטוּבּוֹת קצת וכתפוּחוֹת ממַים. ברגליה היוּ נעלי לבד מהוּהוֹת.

“כבסתי לי כתוֹנת לשבת,” התנצלה.

הוּא צעד לקראתה בעיניים מעוּלפוֹת, תפס כף ידה ונשקה על העוֹרקים התפוּחים. היא נשקה לוֹ על מצחוֹ.

“ובכן הבאת אוֹתוֹ, שמשוֹן יקירי?”

“כן, פה בילקוּט הזה.”

“והילינה לא יכלה לבוֹא?”

“אמא חלשה. הן כתבנו לך.”

“נכוֹן. מחר נערוֹך לוֹ את הלוייה. מחר ערב שבת. אתה תעזוֹר על יד, יקירי לשׂימוֹ בארוֹן. הארוֹן מוּכן בעלייתוֹ. לפני שלוֹשה חוֹדשים עשיתיו אצל הטוֹב שבנַגָרים. אחר יבוֹאוּ אנשי “חסד ואמת” ויקחוּהוּ. אני אלך לקרוֹא להם. גם “קרקע” קניתי לשנינוּ. צריך שתהיה לוֹ לוייה נאה. ראוּי הוּא לכבוֹד אחרוֹן זה. אפשר שנבקש מאת הרב שיספּידו?”

“טוֹב, סבתא. אכּנס אל הרב ואנַסה לדבּר עמוֹ.”

“ועתה, יקירי, נאחז בוֹ שנינו ונשֹים אוֹתוֹ לרגע על המיטה. הרי זוֹ מיטתוֹ, והיה כאילוּ מת במיטתוֹ.”

והיא צחקה צחוֹק נעים וּמוּזר עד כדי לעוֹרר דמעוֹת.

אחרי שהילקוּט היה מוּנח רגעים אחדים על המיטה אמרה הזקינה:

“עתה, שמשוֹן, נורידוֹ ונניחוֹ על הרצפה, כדין.”

והיא יצאה והביאה קני קש אחדים וּפיזרתם על הרצפה. אחר הוֹרידוּ את הילקוּט והניחוּהוּ, והיא פרשֹה עליו חתיכת בד שחוֹר שהוֹציאה מארוֹנה והדליקה נר למראשוֹתיו, כלוֹמר, מצד הקיר.

“עתה, יקירי, נוּכל להתאבּל עליו. גם אתה. אף על פי שנכד אינוֹ חייב באבילוּת. ארבעים וחמש שנים הייתי אלמנה חיה, עגוּנה, ולא יכוֹלתי לא “לקרוֹע”, לא לשבת “שבעה”, ועתה הנה בא היוֹם המקוּוה. חלוֹץ, שמשוֹן, את נעליך ונשב לארץ. אמנם “שבעה” מַתחילה רק אחרי הקבוּרה, אבל הרי הוּא מת זה כבר… הלא בן אין לנוּ. אתה יוֹדע…”

הוא ציית לה כתינֹק. והיא חלצה את נעליה הרכּוֹת ונשארה בגרביה המטוּלאוֹת. אחר הניחה שני הדוֹמים וּשניהם ישבו על דפנוֹתיהם החדים.

“באמת צריך היה להמתין עד אחרי הקבוּרה. אבל הרי זה כ”שמוּעה מרחוֹק". עתה סַפּר לי, שמשוֹן, איך מצאתוֹ.

והוּא סיפּר לה איך מצאוּ את הקבר, הוּא וחביריו שׂרי הצבא בכפר מדוֶדי, אך חלק מסיפוּרה של הזקינה כיחד תחת לשוֹנוֹ. הוֹא הסתכל בלי חָשׂך בסבתוֹ והירהר: כמה מַפליא הדמיוֹן בין אשת הנרצח ואשת הרוֹצח! באיזה שם ייקרא קוֹמפּלכּס כזה בתוֹרת פרוֹיד?

היא לא שאלה לפרטים. הכוֹל נראה צפוּי ושקוּף ברוּחה.

אחרי שעה קמוּ מן ה“שבעה”. הזקינה אמרה, כי די בשעה אחת לפי הדין. היא ערכה לוֹ השוּלחן וּבישלה מאחוֹרי הוילוֹן ביצים והתקינה קהוה בחלב, קהוה ריחני נפלא, שלא שתה כמוֹתוֹ מאז המלחמה. גם היא ישבה ואכלה ושתתה עמוֹ. טבלה חלה רכּה בקהוה וּפיה חסר השיניים לעס זרוֹת.

אחר הצהריים הלכה גיטלי אל חברת “חסד ואמת” וזגמוּנד הלך אל הרב. הרב החדש לא תפס את כל העניין. היה מפוּזר מאוֹד וטען שלא ייתכן להספּיד שיירי עצמוֹת של אדם שהלך לעוֹלמוֹ לפני ארבעים וחמש שנה. דיבר מַשהוּ על “ליקוּט עצמוֹת” ועל “קבוּרה במרא וחצינא” להעלוֹת חימה… לא. לא ייתכן כדבר הזה! − ד"ר שפּירא הסכים לדעתוֹ והלך הביתה.

הוא מצא את הזקינה מליאת שׂמחה. הכוֹל סוּדר על הצד היוֹתר טוֹב. “הם” יבוֹאוּ מחר בשעה תשע בבוֹקר. מה, הרב לא יספּידוֹ? נכוֹן, הרי הוּא לא הכיר כלל את המנוֹח. הרי אז היה רב אחר. מה דעתוֹ, הכדאי להדביק מוֹדעוֹת אֵבל? לא כדאי, גם היא חוֹשבת שלא כדאי. רוֹב בני העיר לא ידעוּ כלל מי הנפטר. היא היתה אצל הקרוֹבים – רק מעטים נשארוּ בעיר, והם עניים מרוּדים – הבטיחוּ לבוֹא אל הלוייה.

היא החליפה את הנר של“מראשוֹתי” הילקוּט באחר.

“צריך שידלוֹק כל הלילה,” אמרה כמדבּרת לנפשה.

בערב אכלוּ שוּב. היא בישלה מאחרי הוילון דגים בחמאה, הריח היה נוֹדף וממַלא את כל חלל החדר, גם ברהיטים דבק, גם בילקוּט העצמוֹת.

"אכוֹל, שמשוֹן, ברוּך השם, לא חסר לי כסף. יש לי “צרוֹר” קטן. חשׂכתי ממה ששלחתם לי בשנים האחרוֹנוֹת. עתה לא כמוֹ בשנוֹת המלחמה. עתה אפשר להשיג בכסף הכוֹל, הכוֹל. אפילוּ − צימוּקים עם שקידים. חבל, לי אין שיניים ואיני יכוֹלה לאכוֹל הכוֹל.

הוא סח לה על אמוֹ, היא הילינה בתה, על כמה קרוֹבים היוֹשבים בוינא ועל אחירים המפוּזרים בכל קצוי תבל. אחרי ששׂבעוּ שׂיחה, הציעה לוֹ משכב טוֹב על הספּה הרחבה. הציפּוֹת והסדינים היוּ שלימים וּנקיים להפליא.

הוּא שכב ולא עצם עין כל הלילה. הנר הדוֹלק ליד הקיר, מאחרי הילקוּּט המכוּסה במַטלית שחוֹרה, כאילוּ דלק חרש במוֹחוֹ. הזקינה ירדה פעמיים בלילה והחליפה את הנר באחר. בכל פעם שכּיבתה את הדוֹעך נמלא החדר ריח חלב קשה.

בבוֹקר עם הנץ החמה קמוּ. האוֹר שבא מן החלוֹן, המוּלט מצידוֹ בארוֹן רחב, היה רפה מאוֹד. מן החצר הגיעוּ קוֹלוֹת של בעלי חיים שוֹנים: קירקוּר וּקריאוֹת תרנגוֹלים, געגוּע אוָזים וּברוָזים, נחירת חזירים, הגה יוֹנים.

“לפּאן גלוֹבאצקי משק גדוֹל,” הסבּירה הזקינה.

ד"ר שפּירא היה פה זר לעצמוֹ, כמוֹ בלילוֹת ידוּעים בשעת המלחמה, אך עייפוּת לא חש. הוּא היה רך ועֵר החוּשים כתינוֹק, ונוֹח לציית כאבטוֹמַט.

“עתה לא נאכל עד אחרי הקבוּרה,” אמרה הזקינה. “הבה נכין אוֹתוֹ.”

הוֹציאה מן הארוֹן טלית יקרה, עם עטרת כסף רחבה, וּפרשׂתה על הספּה. שניהם, היא וזיגמוּנד, נטלוּ את הילקוּט ונשׂאוּהוּ בדחילוּ והניחוּהוּ על הטלית הפּרוּשׂה, עטפוּהוּ יפה בטלית ותקעוּ בקפליה את הציציוֹת שלא תהיינה נגררוֹת.

בתשע באוּ שני קברנים, הוֹרידוּ את הארוֹן מן העלייה. פּאן גלוֹבאצקי, בנוֹ ההדיוֹטי וּבתוֹ הזקינה עמדוּ בשוּרה ותמהוּ בפיוֹת

פּעוּרים. ד“ר שפּירא ביאר להם את העניין בקצרה. הם קיבלוּ בשלוה ונכנסוּ לדירתם. את החבילה הכרוּכה בטלית הכניסוּ הקברנים ברצינוּת עשׂוּיה לתוֹך הארוֹן הגדוֹל, כיסוּה במטלית השחוֹרה. החזיקוּ בשני קצוֹתיו ויצאוּ מן החדר. הארוֹן היה משוּנה בקלוּתוֹ, והקברנים הצטחקו. איש מן הקרוֹבים לא בא. ד”ר שפּירא הוביל את הזקינה בזרוֹעה. פניה היו זוֹרחים בשׂמחה עילאית. כל הדרך נשענה עליו בדממת אוֹשר, כמוּבלה לחוּפּה, כביכוֹל. אחרי רבע שעה הגיעוּ אל בית העלמין. הקבר היה כבר חפוּר במבחר הקברים. שוֹמר בית העלמין עמד על שׂפתוֹ. הקברנים הניחוּ בוֹ את הארוֹן והפכוּהוּ, כדין. נשמע בנפול החבילה על העפר הלח. מילאוּ את הקבר עפר ועשׂוּ תלוּלית.

השוֹמר התחיל מסלסל מאליו “אל מלא רחמים”. קוֹלוֹ היה צרוּד כמלא עפר. אך הזקינה בלעה כל מלה. הקברנים והשוֹמר קיבלוּ מתנת כסף והאבילים הלכוּ הביתה. הזקינה התרפּקה ביתר רוֹך על זרוֹע נכדה ושאלתהוּ אם אינוֹ חש רעב.

לעת הצהריים ישב ד"ר שפּירא בפאת הספּה, בשעה שסבתוֹ הכינה מאחרי הוילוֹן את הארוּחה, והירהר וּביקש סיכּוּם לכל מה שחקר בשנוֹת ראה רעה עד הרגע הזה. פתאוֹם ניעוֹר בוֹ גירוּי רוּחני חזק. העלה מכּיס חזהוּ את הפּנקס הקטן, זה שהיה מלא רשימוֹת מימוֹת המלחמה, דיפדף בוֹ במהירוּת, תפס מלה פה ושוּרה שם, וכשהגיע אל הסוֹף, אל הדפּים החלקים, הניחוֹ על השוּלחן, גחן אליו וכתב בעיפּרוֹן מהרה וּבכתב זעיר:

ארצוֹת וערים ויישוּבים צצים ופוֹרחים, למען יהיוּ לאחרוֹנה לחוּרבן ולמפּוֹלת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים

אב היצרים, שנטע הטבע בתוֹך האדם להיות בּוֹרא החיים, הוּא גם מחריב החיים. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אין יתרוֹן לאדם, אשר הוֹציא כל ימיו וימת על יצוּעוֹ וגם קבוּרה היתה לוֹ, על האדם אשר חייו קוּפּדוּ ביד אכזר בלא עתּה. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

האנשים אשר יתהלכוּ תחת השמש, למי הם עגוּנים יוֹתר – לחיים או למתים? לא ידענוּ ולא נדע לעוֹלמים.

שלוַת הנפש וּצחוֹק האוֹשר לאדם החי יציצוּ מתוֹך עצמוֹת מתים עתיקים, ברעש מלחמוֹת וּדמי רצח יאיר אוֹרם, ורק מעטים יראוּ וידעוּ. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

הוּא רצה לכתוֹב עוֹד, אך הזקינה הוֹפיעה מאחרי הוילוֹן:

“טול ידיך, יקירי. תאכל את הארוּחה האחרוֹנה, אשר הכינוּ לך ידי. הן תסע לך ואני אשאר כאן…”

והיא פרשׂה על השוּלחן מפּה לבנה כשלג.

זיגמוּנד התבוֹנן בה בעצב והירהר: מה מוּזרים חייה של אשה זוֹ… מי יוֹדע את ייסוּריה במשך עשרוֹת שנים. ועתה, אחרי שמוֹנים, בא לה אוֹשרה… על פתחוֹ של קברה…

ברכבת היוֹצאת בשלוֹש אחר הצהריים נסע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לשוּב לוינא, אל אמוֹ האהוּבה ואל חייו שאינם אהוּבים, מפני שאינם מובנים לוֹ. בוֹ בלילה, ליל שבת, נפרדה נשמתה של האשה גיטלי מגוּפה הקטן, הצוֹמק והאפוֹר, כי החוּט האחרוֹן, הדק מן הדק, אשר עוֹד קשרה אל העוֹלם המוּזר הזה, נחתך בחשאי ביד חוֹתך החיים המסתתר.

תרפ"ח