בליל־חורף קר, במסיבת ידידים, ליד מיחם נוצץ ומזמזם וכוסות מהבילות, נתגלגלה השיחה על מהות האכזריות. פקיד הדואר, שלאחר קראוֹ משהו בדארוין ובהיקל נפתרו לו בבת־אחת כל חידות תבל, חיוה את דעתו, כי האכזריות היא פשוט יסוד החיה המנמנם בתוך האדם והמקיץ לפעולה על ידי איזו סיבה, או גם בלי סיבה כל־עיקר. וכדי ליתן תוקף לאמיתוּת דעתו, סיפר מעשה שהיה בבנו הפעוט ששׂם ביום בהיר אחד עניבה על צוארי החתול שבבית ומשך במשיחה עד שזה נחנק. “והתינוק הרי חיבב את החתלתול ולא היתה לו כל סיבה להמיתו” – סיים פקיד הדואר, כמי שאומר דבר המובן מאליו.
ואולם המהנדס מגולח השׂפם לא הסכים לדעת מוטעית זו והביע את השערתו, שהאכזריות יכולה להיות נקמה על עלבון האוּמנוּת של האדם. יש גם מורים, שחובלים בתלמידיהם רק מחמת שהם עלובים באוּמנותם ושונאים אותה. הוא עבר פעם בפאת יער, ששם היתה חלקת קרקע גדוּרה, לקבורת נבלות כנראה, וראה כיצד פושט הנבלות ישב על סוס זקן ומצורע, שהיה מוטל בלי אונים, ופיצל בסכין שבידו את עורו החל בסמוך לזנבו, והסוס החי הפנה את גולגלתו והסתכל במעשה זה במין מבט, שיש בו כדי לטרוף דעתו של אדם. “ופושט הנבלות הרי יכול היה לשחרר את קרבנו מיסורים אלו בהורדת קרדום על קדקדו. מה דעתכם?” – סיים המהנדס, כמי שמפקפק עוד בצדקת דבריו.
“ואני סוברת,” בקע קולה הצפצפני והחד של המילדת הצעירה, “שהאכזריות היא בעיקר רק מידה של אומץ־לב. אלא שאין הכל משתמשים בה לתכלית רצויה. הנה הרופא, שאינו יכול להיות אכזר לבלי שום לב לצעקות החולה וליסוריו, לא יוכל גם להביא תועלת. אלא שיש בני־אדם, שמשתמשים במידה טובה זו גם שלא בשעת הצוֹרך, ואז היא נקראת אכזריות.”
כל המסובים הרגישו שלא נאמרה עדיין המלה ההולמת, שתגדיר את מהות האכזריות, הגדרה שאין אחריה כלום. וכרגיל במקרים כאלה, נתהוה מצב־רוח מעיק ומתוח. הכל חשו אי־סיפוק.
והנה נתישר האברך החיור, האורח, שישב כל שעת השיחה ושתק כשעיניו נעוצות במדברים, ואמר: “רבותי! לדעתי האכזריות אצל האדם בר־הדעת היא תוצאת עלבון החיים, או סבל־יסורים גדול, שעבר עליו והקשהו ומירר את לבו עד כדי מציאת קורת־רוח במעשי־אלמוּת. זהו כעין סם המהמם את פצעוֹ הפתוח, השותת דם. רצונכם, אספר לכם מעשה שהיה בי, כשהייתי עדיין תינוק, ושעד היום הזה איני יכול להשתחרר מן הרושם הקשה שעשה עלי אז, בהיותי בן תשע שנים.”
כל המסובים פנו אליו בבת־אחת, ותמוּה: המדבר, שהיה אורחם ומשך שׂימת לבם, היה בעיניהם פתאום כפנים חדשות, שלא היו מצויות עד עכשיו במסיבתם.
האברך סיפר:
הייתי בן יחיד לאמי ובן־זקונים לאבי, שנשא, אחרי פטירת אשתו הראשונה, שנית. שני היתרונות האלה, שחוננתי בהם מידי ההשגחה העליונה, עשוני לעצם אלילי בבית. נוסף על כך היה אבי אוהב את אמי הצעירה חוץ לדרך הטבע, וכמובן, הייתי אני שקול בעיניו כנגד כל בניו ובנותיו מאשתו הראשונה, המנוחה. כנהוג אצל תינוקות מסוג זה, הייתי גם אני רך ומפונק, עקשן ומתאכזר, מלבד התאכזרותי על כל באי ביתנו, וביחוד על המשרתת העלובה, שהיתה טובה לאין שיעור ושטוּב לבה הרגיזני ביותר, היה לי תענוג מיוחד לעקור את רגלי הזבובים ואת גפיהם הפאפירוֹסיוֹת ולהסתכל אחר־כך בריכוז החושים בגלמיהם המתהפכים בכבדות מגוחכת על טבלת השולחן. הייתי מקשר שני חתולים בזנבותיהם בקשר אמיץ ומצליף עליהם ברצועה שירוּצוּ, ופרכוסיהם ואנקותיהם המשוּנים היו ממלאים אותי רטט אושר ערב מאוד. בגננו, זכורני, היו עצי־פרי שונים, שאחי הבכור היה מטפל בהם במסירות מרובה: זומרם, מושחם בסיד, מרכיבם וכורכם בתחבושות, ואני הייתי נהנה להתגנב שמה ולכרות אחד הגזעים הצעירים ולראות את המיץ השותת מתוך הגזע הכרוּת כדמע. אחר־כך הייתי מפחד מפני אחי שמא יחבול בי, ומכחיש את כל המעשה, או הייתי בודה מלבי, שראיתי בעיני כיצד נער אחד, מבין השכנים, התהלך בננו ואוֹלר פתוח ונוצץ בכפו. וכשצרם אחי באזנו של הלז, הכנסתי את שתי כפי לתוך כיסי מכנסי הקצרים ורקדתי מחדוה. אחי זה היה איש נפלא. עיניו היו גדולות, כחוּלות ושלווֹת והיה מתהלך את העצים והבהמות כאת תינוקות חולים. הוא מת מיתה חטופה. כנראה, היה טוב ביותר בשביל העולם השפל הזה וּלקחוֹ האלוהים. – כל השכנים, ביחוד הנשים, היו עוֹינים אותי על מידתי הרעה הזאת, מציגים אותי לשנינה לפני בניהם ושמי בפי כולם: “המחבל”. וּראוּ פלא: אף־על־פי שמעשי־העריצות שלי היו מהנים אותי הרבה, הייתי מתאַווה בכל לבי, שהבריות יחשבוני לתינוק רחמן וטוב־לב, והכינוי המגונה “מחבל” היה מצערני עד מאוד. אבל מעשי המקולקלים, שלא יכולתי להשתחרר מהם, נתנו תוקף לכינוי זה, לצערי הגדול. ואף אהבתם המופלגת של הורי היתה בעוכרי. כשבא, לאחר איזה מעשה־תעלולים נורא, אחד משכנינו בתלונה עלי, היתה אמי מתנפלת עליו ברעש וברוגז על שהוא מתגולל עלי, השׂה התמים יושב האוהלים. ואני הייתי משתמש גם בתריס זה להפליא את תעלולי, כיד הדמיון הטובה עלי.
זכורני את מראי בימים ההם: תלתלי־זהב מסולסלים – אַל תראוני היום שקרחה מבהקת על קדקדי, הרבה נחשולים רותחים וצוננים עברו על קדקוד זה! – היו מכתירים את ראשי. עינים גדולות וכחולות היו לי וקלסתר פני, כפי שסחו לי וכפי שאני רואה מן התמונה היחידה שנשארה מן הימים ההם – היה עדין ורך למדי, ובזה עוד גדלה התמיהה ולא ידעו מהי סיבת המידה המכוערה, או “הקליפה”, כפי שהיה קורא לה אחי המנוח, שדבקה בי להוָתי וּלהוַת הקרובים אלי. תלבושת־צייד של קטיפה ירוקה היתה לי, וכובע־צייד עם נוצת־טוָס נאה, ועיני התינוקות בני גילי היו אוכלות אותי מקנאה. תלבושת זו בצירוף הכינוי שיווּ עלי בעיניהם הוד של גיבור.
ומאחורי ביתנו, מאחורי אותו גן העצים שהזכרתי, בפאת אפר רחב־ידים, שהיה מגדל עשׂבים כגודל הקמה, דר איכר רוּתיני ששמו יאצקוֹ. הוא היה חסון כאלון וגולגולת קטנה, אתליטית, שכנה צפופה על כתפיו הרחבות, שער ראשו ושפמו היו ממראה הפּשתה, וקשה היה לדעת אם מחמת שׂיבה, או אם זה גונם הטבעי. ואמנם הוא היה אז כבן ששים שנה. איכר אמיד ובעל־בית מצוין. ביתו המרובע והלבן טבע בים של אילנות ופרחים, סוסיו היו הנאים והמשובחים שבסביבה, וכליהם היו מסומרים בנחושת־קלל נוצצת. כל הפרות היו נזקקות לפרוֹ השחוֹר, שהיה חבוי כל הימים כסוד ברפת האפלה, ואפילו לצורך השקאה לא היו מוציאים אותו לחוץ, אלא מכניסים לו מים בדלי. זוגתו השניה נאטאליה, הצעירה מאוד, היתה גוצה, צנומה, רגזנית ובעלת פנים כמושים, אך גם היא עקרת־בית מאין כמוֹתה. כל האיכריוֹת – לרבות אשת הפרנס – היו משכימות לפתחה לזכוֹת בביצים לגידול, ביציהן של אותן התרנגולות היחסניות בעלות הנוצות כחולות הפלד, שקרקורן הגס היה מפיל אימה. וביום שבּתם, כשהיה הולך עמה אל בית־הכניסה, כשהם עדויים בבגדי־צבעונים עשירים, היו הכל מסתכלים בהם בקנאה. בקיצור – אילן ששרשיו מרובים.
שתקן היה יאצקו, בדל מן הבריות ומזיר עצמו מכל משקה משכר, ורק פאפירוֹסים היה מעשן בלי הפסק. כמעט תמיד היה בידו האחת תיק של טבק, כשהיה מתקפל היה מקבל צורה של שושנה, ובחברתה היה גולל גלוֹם־פאפירוֹסה עבה ומגושם, תוקעו לבין שפתיו, מבעירו ומתכסה בעשן.
אני הייתי נכנס לפרקים אל חצרו ומקבל מידו תפוח גדול ואדום־לחי, קומץ אגוזי־פרך או זרעוני־דלוּעין. פעם אחת נתן לי במתנה כלוּב־קנים ירוק בעל שתי קומות ומגדל נחמד, ובתוכו קנרית מלאת חן, שהיתה מדדה מסריג אל סריג ומסלסלת בקולה, כאילו קטנית קטנה שוכנת בגרונה. זה היה הגורם החשוב הראשון שקשרני בו. יש שהיה מלטף את תלתלי בכפו הכבדה או לוחץ את גולגלתי אל ירכו, אבל מימי לא ראיתיו צוחק או מספר כשאר האיכרים שהכרתי. נאטאליה נהנתה אף היא, כנראה, מביקורי, אך יחסה אלי היה זהיר וחשדני. משום־מה היתה תמיד מבקשת, שאסתלק ממקום זה ואעמוד במקום אחר, ולפי שבקשתה היתה נאמרת בטון רך וטראגי כל־כך, לא יכולתי לסרב לה או להיעלב. כמה שעות רצופות יכולתי לעמוד ולהסתכל בעבודתו של יאצקו בגינה, באפר, בגורן או בחצר, אפילו כשהיה מפנה את הזבל ומעורר סרחון גדול. והוא היה ממשיך את עבודתו, כאילו לא הרגיש כלל במציאותי, ולבסוף ניגש אלי, ליטפני על תלתלי והוציא לי מן הבית איזו תשורה ערבה. רק במקרים רחוקים מאוד היה פולט:
“תינוק נחמד!”
לא יותר. תינוקות לא היו אצלם, והשקט נח על הבית ועל החצר כסבל אור כבד. הכל נראה בו כמרותק בכשפים. היוֹנים היו מטיילות בצניעות חשאית, התרנגולות עם משפחותיהן היו מקרקרות חבויות בתוך עשב האפר במדרון, הכלב היה מתחמם בפישוט רגלים כנגד החמה וצד את היתושים באויר, הפר היה מצלצל פעם בפעם בשלשלת וגוהק בנהימה פראית, ושוב היה הכל מוטל דומם ומכושף וּרפוּד ירק ופרחים. ובשעה זו הייתי חש בלבי כל־כך רוֹך ועדנה, שלא הייתי יכול להטריד זבוב ממקומו. אפס כשרק יצאתי מרשות־פלאים זו וראיתי את פני אבי, המחייכים תדיר מתוך שׂיבתוֹ הכספית, ופני אמי הצעירות וחשובות, היתה תוקפתני שוב הרוח הרעה והייתי אנוס לפתוח לה פתח ויהי מה.
יום אחד, כשחזרתי מחצרו של שכננוּ המוּזר והחביב כאחד, פניתי אל אמי בשאלה: “אמא, מפני מה שוֹנה יאצקוֹ מכל הבריות?”
ויהי מה“הנח לו, גוזלי, הוא עלוּב מאוד,” החזירה לי אמי ושירבבה את שפתיה המצוּמצמוֹת בצניעות מרוּבה.
“הרי יש לו כל טוּב.”
“אמנם כן, אפרוחי, לא יחסר לו כל, בלתי אם דבר אחד: ילד.”
“ומפני מה אין לו? הוא כבר זקן?”
“עכשיוֹ הוא כבר זקן. ואולם היו לו ילדים, ובזה כל אסונו.”
“והיכן הם? מתו?”
“בודאי מתו. מזוגתו הראשונה שנפטרה היו לו בן ובת מבוגרים כבר, אלימים ורעננים כשני אלונים צעירים. אכל הבן יום אחד קב של דובדבנים עם חרצניהם – ולמחרת אותו יום מת. לאחר שבוע הלכה הבת לרחוץ בנהר ליד גלגל הטחנה – וטבעה. לאחר ארבעה ימים מצאוה צפה במרחק של שתי פרסאות, כשהיא ירוקה ונפוחה כגיגית. האסון הכפול הזה שתקפו פתאום, הוציאו כמעט מדעתו. מספרים, ששלושה ימים היה מסתתר ביער בלי אוכל ומשקה ומילל כזאב פצוע. וכששב לביתו הריק, היה שותק כל הימים ורק מעשן פאפירוסים בלי הפסק. כעבור ירחים אחדים נשׂא את נאטאליה, שהיתה אז נערה צעירה מאוד, והיא מילטה לו בת אחת ולא יספה. ולפני חמש שנים, כשהיתה מהלכת, אל אפתח פה לשׂטן, האסכרה, מתה גם היא. הוא קיבל את הדין בדממה, אבל מאותו זמן אינו יכול לסבול תינוקות. ריבונו־של־עולם, אַל תביאני לידי נסיון כזה!”
ומפני מה הוא סובל אותי?"
“מנַיִן לך שהוא סובל אותך?”
“אני יודע. והרי נתן לי את הכלוב עם הקנרית.”
“משום שאתה קוּנדס, פוחז, מחבל, פרא אדם שלי, שלי, שלי!”
ואמי התנפלה עלי בכל כובד גופה, חיבקתני עד לפריקת עצמות והרטיבה את כל פני בנשיקותיה.
מאותו יום ואילך הייתי רואה את יאצקו באספקלריה אחרת לגמרי. אף כי ביקורי בחצרו נעשו עוד יותר תכופים, השתדלתי שלא להפריעהו במשהו וסירבתי ליטול מידו את התשורות, ורק הייתי עומד לי מן הצד ומסתכל בו ובעבודתו.
ובכלות הקציר, ביום זיו נפלא, שלחני אבא לקרוא ליאצקו. כשזה בא סח לו אבי, שקנה היום ביער ערימה של זרדים יבשים והוא מבקש ממנו, שיביאם אליו בקרונו עוד בו ביום. “אין עוד בצריפי אף סימן של קיסם, והגברת שלי היא, במחילה, שלומיאלית רבה – באין עצים אינה יכולה לבשל אף מזון סעודה אחת,” סיים אבי בבת –צחוק ענוגה והצליף מבט של חיבה על אמי. שכננו התגרד בערפו וקבל על חוסר פנאי: עליו להזדרז בכינוס ספיח החציר, שמא ירדו גשמים. בכל־זאת, למען אבי, יעשה את הדבר הפעם. אבי לפת באצבעותיו הדקות את כפו הגסה והתאמץ ללחצה. כשהלך יאצקו להתקין את הקרון ולרתום את הסוסים, הפלתי את תחינתי לפני הורי (דרכי היתה תמיד לדרוש במפגיע, והפעם ניטלה חוצפתי והתחננתי) שירשוני לנסוע עם האיכר היערה, ולשמחתי באה הסכמתם כהרף־עין.
כשבאתי במרוצה ובהתלהבות אל חצרו של יאצקו, כבר מצאתי את הסוסים החפופים והמבהיקים משומן רתומים לקרון גדול בעל סולמות גבוהים. וליד הסוסה האדמונית, בעלת הבּהרת הלבנה למטה מחזה, עמד סייח פעוט ונחמד עד להפליא. גולגלתו היתה עדיין נפוחה קצת, מחמת צעירות, ושׂערות זנבו מסולסלות ודבקות כמשוחות ברוק, אבל כל הגוִיה היתה חלקה ונוצצת כמשי. הרגלים הדקות היו כחטובות והפימה עם הנחירים המתנפחים היו כל־כך רכים, כל־כך עדינים! מסביב לצוארו היה מהודק סרט ורוד עם מצילת־נחושת קטנה ונוצצת. אימתי באה לעולם בריה חביבה זו? זה ימים אחדים לא ביקרתי בחצר שכננו, וכנראה מילטה הסוסה בינתים. ואמנם היא היתה בזמן האחרון כרסנית מאוד. ואף עכשיו כרסה עוד בולטת ביותר. ניגשתי אל הסייח, ליטפתי את צוארו ברעדה ונשקתיו.
בו ברגע יצא יאצקו וצרור יתרים חדשים בידו. הוא הטילם על קרש הקרון והתחיל מתקן את כליהם של הסוסים. גיליתי לו את רצוני והוא ניענע בראשו לאות הן. טיפסתי בזריזות של חתול על הקרון, ישבתי על שק המספוא ותליתי את רגלי הקטנות מבין שלבי הקרון החוצה, מעשׂה איכר. יאצקו עלה אף הוא, ישב לצדי ונופף את השוט באויר, הסוסים נעקרו ממקומם במשיכה מסוכסכת לכאן ולכאן, אחר־כך רצו בקו ישר ו“קלעו חלות” ברגליהם המסומרות.
כל הדרך עד היער לא ראיתי, מלבד הסייח הפעוט שרץ בדהרה זריזה בעקבות העגלה. מדי פעם בפעם הפנתה הסוסה את גולגלתה הנפלאה וצהלה בחרדת אם, והסייח ענה לעומתה בצהלה תינוֹקית בכיינית, כקוֹבל: “אמא! ריצה מהירה שכזו קשה בשביל רגלי התשושות, אמא!” ואמנם לאחר ריצה ישרה במשך רגעים מועטים, היה פתאום מצדד ונעתק באלכסון, כאילו דחפוֹ מישהו. המחזה הזה, שנשנה בכל פעם, שיעשעני כל־כך, שלא יכולתי לגרוע עין ממנו.
פתאום האפיל עלי צל קריר ומעל לראשי נשמע רשרוש כבד ומתגבר כקול רבבות צרצרים, ומתוך הרשרוש בוקעים קולות שונים המגרים את האזנים. הקרון התחיל מיטלטל ומדלג על שברי ענפים. נשׂאתי את עיני והנה יער הארנים חוֹמה לנו מסביב. העיפותי מבט על יאצקו ונבעתי: פניו היו מעוּוים בארשת־צער נוראה, עיניו המימיות ניצנצו מתוך רטיבות ושׂפם־הפשתה שלו היה סוֹמר. חרדה גדולה נפלה עלי, ובאופן אינסטינקטיבי הוצאתי את רגלי מבין שלבי הסולם ונרתעתי משׂק המספוא על הקרש החשוף. הסוסה הפנתה גולגלתה אל בו־בטנה וצהלה שוב מתוך געגועים וחרדה, ופתאום הפך האיכר את קנה השוט והתחיל חובל בה בפראות, מזיל קצף ומקלל קללות נמרצות:
“הלואי שתשברי רגליך, נבלה סרוּחה! עד זנוּני אמך! תבוא עליך שׂריפה, מגיפה ומיתה משונה!”
הסוסה נרעשה ונטלהטה, זקפה את גולגלתה ואת אזניה, עיניה הוּצתו, ומתוך נחרה טרופה התרוממה בכל פעם באחורה ובעטה ברגליה כלפי הקרון, אבל יותר מחבלת הרגלים לא השיגה. לבסוף נזדקפה קוממיות, הקרון נחבט בשורש בולט, ירדה ולא רצתה לזוז ממקומה. ירדתי בזריזות מעל הקרון והתיצבתי ליד אילן גדול בתוך העשב המרשרש שהיה זרוע מחטים יבשות, וכל אברי מרתתים. ירד גם יאצקו, אחז ביד אחת במושכות ובחברתה התחיל חובט בכל כוחו האתליטי על גופה של הסוסה, על שוקיה, על גבה, על בטנה, כשהוא פולט שפעת קצף וקללות. והיא לא זזה ממקומה. תחת כל חבטה וחבטה, שהעלתה רצועה נפוחה על עורה, נכפפה ונתמתחה כנחש וזוררה בנחיריה. רק מדי פעם בפעם, בשעת הפסקה הפנתה את גולגלתה וצהלה בחרדת האם שלה אל סייחה, שהתלבט על מקום אחד כמטורף וניענע בגולגלתו המוּרמה בצורה מגוחכה.
המראה היה איום. ניסיתי לקרוב אליו, אך צליפת שוט קידמתני ולפתה את רגלי בכאב חד, כאילו חתכתני סכין. נסוגותי מתוך צוחה ואחיזת מקום הכאב, נשענתי אל הגזע ורעד בשׂרי נתגבר.
כל הזמן ההוא עמד הסוס השני וטפח על עצמו בזנבו בשלוה גמורה.
לאחר רגעים אחדים הרפה ממנה. פלגי זיעה ניגרו ממצחו על פניו, עיניו להטוּ. השגחתי בשפתו התחתונה שהיא נשוּכה וזבה דם. הוא שילב את זרועותיו על לבו ועמד סוקר לסירוגין אותי, את הסוסה ואת הסייח, שעדיין התלבט על מקומו בנענועים מגוחכים. ברגע ההוא הרגשתי שׂנאה נוראה אל הקטלן הזה, אך פחד לא פחדתי מפניו. ושמא היה פחדי גדול כל־כך, שלא חשתיו עוד? נלחצתי רק אל הגזע ובכל נפשי השתוקקתי להיות בבית ולבכות בחיק אמי הטובה.
ופתאום – איני יכול לחַוור לעצמי איך נהיה הדבר – פניתי אליו, וברמזי באצבע על כתם כהה, שהיה כמו רוחש ומתנועע על הקרקע במרחק אילוּ פסיעות, שאלתיו בקול־בוֹכים: “מה שם?”
הוא לא ענני כלום.
בינתים ניגש הסייח אל אמו המוּכה, שירבב את צוארו, הפך את גולגלתו במצודד כלפי מעלה והתחיל יונק בתיאבון מרובה. סוסה פישקה את רגליה האחוריות, נהמה אל ילדה בחיבה שוקקת, העבירה את נחיריה סביבות זנבו, כאילו היא מנשקתו, וכולה מסורה לו.
ראיתי את פני יאצקו והם השחירו מזעם. רגע עמד ופרקי לסתותיו מזדעזעים, ובבת־אחת התנפל על הסייח, אחז בו, הניפו תנופה אחת וזרקו בכל כוחו לקרקע. הסייח נתהפך פעמים אחדות, פירכס ברגליו המחוטבות וקם שוב. אז אסרו בחבל אל גזע אורן והתחיל להלקותו בקנה השוט ההפוך שפיצל את עורו הרך. עיני היצור הפעוט נתבלטו, השתטח על הקרקע, מעורו החתוך שותת דם וגולגלתו מתחבטת בקרקע בנהימה חנוקה.
הסוסה הסתכלה רגע במעשה זה בעינים תמהות, כאילו לא יכול מוחה הסוסי לתפוס את הנעשה כאן; ואולם אחר־כך התחילה מתלבטת בתוך עבותיה, מנסה להשתחרר מהן ושבה להתלבט, מפשילה את זנבה ומטילה מים, צוהלת בחשאי ובחרדת אם. ושוטו של יאצקו עדיין עולה ויורד על גויית הסייח המפרכסת. לבסוף כפת את רגליו בחבל, הפשילו על שכמו, טילטלו אל הכתם הכהה, שראיתי מקודם במרחק אילו פסיעות, והפילו לתוכו.עכשיו ראיתי מה היה שם: תל של נמלים. יודעים אתם, רבותי, את נמלי יער הגדולות והחומות? כשבריה חיה נופלת אל תוך תלן, מיד הן מפרישות מגויותיהן מן אֵד ממאיר, הצורב וגורם יסורים נוראים. בגננו היה שורש אילן נבוב ורקוב ובו קיננו הנמלים הללו, ופעם נטלתי מהן על פיסת פח והכנסתי לתוך פי כותנתו של אחד התינוקות. צעקות התינוק היו קועות לב וכמה ימים היה בשרו אדום ומרוטש כנכוה ברותחין. רגע שלטה דומיה. ופתאום בקעה מתוך התל יללה איומה שהתגלגלה ביער, התערבבה בהדה ונסתיימה כנזילת מים אחרונים מפי צינור צר. הנמלים עלו וציפו את כל גוייתו של הסייח ועשׂאוּה כצנפה, התכנסו לתוך החתכים והטילו בהם את אֵדם הצורב. הצנפה החומה פירכסה בתוך התל, מוללה ברגליה הכפותות, התנפחה והתמתחה, פשטה את גולגלתה ושוב הכניסה לבין רגליה וכירסמה את עצמה. מרגע לרגע עלתה לה ב לארץ, למען נפול שוב בחבטה עמומה ולשנות את היללה המחריד.
ויאצקו עמד על התל כשידיו חבוקות על לבו והסתכל דומם במחזה. אף תו לא זע בפניו.
הסוסה רקעה, התרוצצה, גנחה, צהלה, פשטה את צוארה, רבצה על היצוּל, אך לא יכלה להיעקר ממקומה. חברה בעול זקף את אזניו הקצרות, פלט פעם בפעם צהלה מצלצלת אך לזוז ממקומו לא רצה. השגחתי, לתמהוני, שגזר ענף היה תקוע בין יתדות האופן.
הרשרוש הכבד מלמעלה נאלם. שוכני העפאים, שהחרישו מקודם את האזנים בקולותיהם השונים, נשתתקו, ויללת הבריה הנאכלת חיה התגלגלה, התגברה, רפתה ופרצה שוב חדה כתער.
ברגעים ההם חשתי ממש, שהנמלים רוחשות על גופי העירום וצורבות את בשרי הפצוע.
והנה נעקר האיכר ממקומו. רץ רגעים מספר בין האילנות, הניף קורה כבדה, קפץ אל הסייח והורידה על גולגלתו בכוח גדול. שמעתי את רציצת העצמות הרכות. היללה נפסקה ורק הדה רעד עוד במרחק בין האילנות ובמרום בתוך הנופים העבותים.
הסוסים צילצו בכליהם וניצבו מקשיבים, כתמהים לדממה שנהיתה בבת־אחת.
ויאצקו נפנה, הסתכל בי רגע, אחר־כך התקרב אלי לאט־לאט ברגלים כושלות, צנח על העשב, הליט את פרצופו בכפיו המגושמות והתחיל מיבב בחשאי ובפרכוס כל הגוף.
ברגע ההוא היה אצלי ודאי גמור, ועד היום הזה איני יכול להשתחרר מרעיון זה, שאילמלא הסייח, היה ממית אותי. ואפשר שאני טועה, אפשר שלא עלתה כלל מחשבה כזאת במוחו. ואף־על־פי־כן לא יראתיו יותר, רק רגש של רחמנות תקפני למראה הרוצח האומלל הזה. התקרבתי אליו בזהירות, רבצתי לרגליו ככלב מתחטא והנחתי את ראשי על ברכיו. יבבתו הלכה ונתגברה…
כשחזרתי לביתי לא סיפרתי אף כקוצו של יוד מכל הנעשה ביער. למן היום ההוא נהפכתי לאחר, אבל סוד השינוי שחל בי פתאום לא נודע לשום בריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.