רקע
אשר ברש
מול שער השמים

א

כשקרב אבא גונטא בקיץ שנת 1768 עם חילו, חיל הקוזאקים, אל טטייב, היה מראה לבה של העיירה משונה: הבתים הקטנים עם הגדולים היו דוממים, התריסים מוגפים, ומין הארובות לא עלה העשן אל שמי־הבוקר הטהורים. רק מתוך בית אחד, שפל־גג ונטוי קצת, נישאו קולות שיכורים צרודים. משני העברים, מאגפי הכפר אשר לעיירה, נמשכו מתונות איכרים בודדים, לבושי מועד עם מגפים משוחים בעטרן, אל הבית החי. להב בית־המרזח משך, כביכול, את הפרפרים הכבדים האלה לאט אך בבטחה. צלב־העץ הגדול נימנם בשרב הקיץ, וישו הקטן, המוקע עליו בגוו המעוקם, הפקיר את ערייתו העלובה לשממת הכיכר העגולה. זה מול זה, מעל לעשרות ראשי בתי היהודים וחנויותיהם, נשקפו בית־הכנסת הרם ועבש הכתלים, כתלי־האבן הישנים, ובית־הכניסה הבנוי עץ משחיר מיושן, עם צעצועי המגדלות הקלים, מגדל מעל למגדל. היתה, כביכול, מדידת כוחות אילמת בין השנים מי יגבר על מי.


עוד לפני שלושה ימים הגיעה השמועה לטטייב על קרבוֹ של אבא גוֹנטא אל העיירה. הצבא הפולני נתבצר באוּמאן, וגוֹנטא, שנתחבר אל ז’לזניאק, מפקד מרד ההידאמאקים, נוסע לקראת מבצר העוֹז ההוא מסע דם ואש. השמועות הברורות על טבח ההמונים ושריפת יגיע ישראל בלי רחמים, בלי כל דרך הצלה, פוררו כל חפץ וכל יכולת לעמוד. גם חזקים נעשו חלשים למראה חיות האדם הפורעות. הלבה המתגלגלת השאירה רק דרך פתוחה אחת – דרך המנוסה. קהילת טטייב ברחה בסדר ובהצלת כל אשר ביד יוקח (האיכרים טמנו את העגלוֹת ועמדו בשערי חצריהם, ידיהם בכיסיהם, לראות במחנה הנמלטים) אל העיר והאם, ששכנה על אלפי יהודיה מהלך שלושת ימים מפה. מנין פולנים בעיר נספח אליהם, ויהי להם לאות תקוה ובטחון עיור, ולא ידעו כי כתום שבוע ימים ייטבחו יחד.

עוד לפני התרוקן טטייב מתושבי לבה היהודים, התיעצו הערלים יושבי האגפים, אם לשלוח יד בביזה מיד, או להמתין לבוא “אבא”. יודעי דבר סיפרו, כי רצונו של אבא הוא לבלי ייעשה דבר שלא בפניו. ובכן נמנו וגמרו במושב ההרוֹמאדה (העדה) להמתין. אלא שבית־המרזח עיכב: כיצד יניחו את זה סגור והוא מלא על כל חביותיו? נמצאו משיבי טעם שהשיאו עצה טובה: בצאת ישראל מטטייב יארבו עם פאת החורש עשרה בחורים מגיבורי הכפר וקרדומות בידיהם, ובעבור שם המחנה ובהגיע אל מקום המארב “חמקא” המוזג, יחטפוהו וישיבוהו אל העיירה והוא ישקם בעל־כרחו אך בהיתר.

וכן עשו. מתחילה, כשהובא והוטל אל בית־מרזחו העזוב, היה נחמיה המוזג כאיש נדהם. עקור בכוח מתוך משפחתו ועדתו, לא מצא לו אחיזה בביתו ואימת הגויים בעתתהו. זקנו ופאותיו הצהובים כמו האפירו והקלישו, ועיניו המבוהלות נוצצו ביגון חיה מובלה בשלשלת. אך כעבור יום הבין את אשר לפניו והיה משקה את מעניו מיודעיו ומשיב על הלצותיהם, ואפילו רשם בפנקס מתוך הרהור בטחון רחוק: “שלח לחמך על־פני המים…”. אפילו על פתחו של גיהינום אל תתיאש מעסק…

ובטטייב העיירה אז יהודי שמש במיטב שנותיו, ישראל מיכל שמו, גבר עבות זקן ושתקן, והוא מכהן פאר בבית־הכנסת זה כעשרים שנה, בתוקף החזקה שבידו מאבות אבותיו; איש לא נודע בשום מעשה ובשום דיבור שלא כיאות לשמש נכנע ועושה רצון גדול וקטן בציבור. ויהי כאשר התחמק ישראל מיכל בלאט מן האסיפה ונתחבא ב“עליית השמות” בתוך חבית גדולה, ואיש לא ידע. ובצאת הקהילה כולה והדממה נשתלטה בעיירה יצא חרש אל החצר, ויעבור את גל האבנים, שהיה מונח שם לתיקון בדק הבית, כמאתים במספר, אבנים כבדות, בלתי־מסותתות, וישאן בידיו החזקות הרועדות אל פרוזדור הבית ויערמן שם לערימה; כי כה אמר ישראל מיכל בלבו: אם יבואו טמאי הגויים לטנף את בית האלוהים, לקרוע ולטמא את הש“סין הגדולים ויתר הספרים הקדושים (את ספרי־התורה לקחו הגולים אתם, ואת יתר הספרים השאירו מאין יכולת לשאתם נוסף על אשר מילטו לחיות את נפשם) ולפזר את ה”שמות" המכונסים – לא יתנם לבוא אל הקודש פנימה; במאתים האבנים אשר צבר יסקול את הקרב. במפתח אשר בידו נעל את השער הכבד והעמיד שולחן על־ידו, ועל השולחן כסא, ובכן הגיע אל האשנב מלמעלה, פרץ את ה“מגן דוד” בעל ששת הצבעים, כדי שהחור יהיה מספיק לזריקת האבנים; וכשכילה את מלאכתו זאת בדק שנית את השער אם הוא נעול יפה, ואחר־כך שכב על הרצפה הקרה לרגלי השולחן, וכן שכב רבץ שם יומים, ללא אוכל וללא משקה וחיכה לבוא המהרסים. את אשתו וחמשת ילדיה, שיצאו עם הגולים, לא זכר, כל הקהל הקדוש נמחה מלבו, רק קדושת הבית מילאה את בתי נפשו וראשי הערלים המרוצצים גירוה ורוממוה בתענוג נותן חיוּת וגבורה.

ובכן נותרו בטטייב שני יהודים בודדים: האחד מוזג יין לטמאי הגויים, והשני רובץ כארי לפתח בית האלוהים לשמור את הקודש.

ב

על סוס לא גבוה, שמן שוקים וקטן־ראש, שעיר קצת, סוס־קוזאקים לוהט, ישב איתן אבא גוֹנטא. מצנפת־הקוזאקים הגדולה שמוטה לו על אזנו וחרבו הארוכה כמעט לארץ מגעת. עיניו קטנות וחבויות בערמה בתוך שומן פניו המבהיקים, ושפמו החום יורד לו משני צדי פיו האדום כשני זנבות נחשים. אחריו הולכים ברגל הנוגנים בכל כלי שיר, ובעקבותם פוסעים לאִטם המון הפרשים וחרבותיהם מוצלבות לפניהם על־גבי הסוסים; אחריהם יבואו רגלים אספסוף המורדים מזוינים בכל כלי־משחית מחצר האיכר, ולאחרונה העגלות המובילות את הצידה והביזה הכבדה. משני עברי המחנה יטוסו השלישים על סוסיהם רצוֹא ושוב לפקד על החיל הרב. משני צדי הרחוב עמדו כל בני הכפר, אנשים, נשים וטף, רובם בבגדי מועד, והריעו לצבא העובר, נופפו סוּדרים ודגלים וגם זרקו פרחים. השמים הם כשמים שלפני מתן תורה: רחוקים, צחים ושלוים. בעוד שבוע צריך להיות חג השבועות.

המחנה בא וחנה בטבור העיירה, על־פני הכיכר העגולה, מסביב לצלב ולאל המתעוות בעינוייו. ההמון נדחק ונצטופף ליד הבתים המוגפים. אבא גוֹנטא נשא נאום קצר בשבתו על סוסו והלהיב את העם עד לידי תרועה וזריקת מצנפות באויר. אחרי־כן הקימו לו נושאי כליו אוהל אפריון בצל הצלב, שטחו לו לפתחו שטיח־צמר אדום, והמפקד ישב לפקד.

ראשונה ציוה להציג לפניו את ראשי ה“רומאדה”. כרגע עמדו לפניו בחצי עיגול שנים־עשר חשובי האיכרים, מצנפותיהם מקופלות בידיהם והם משתחווים אפים ארצה.

“יובא לפני כל ז’יד וכל ליאך!” הרעים עליהם אבא גוֹנטא בקולו.

“ברחו, אבא, ברחו,” ענו ראשי העדה מתוך התנצלות שבהכנעה.

“ולא נותר אף אחד?”

“מן הליאַכים אף אחד.”

“ומן הז’ידים?”

“אף אחד, אבא. רק את חמקא המוזג עצרנו, להשקות את ‘הבריות’ יין ושכר. יצווה, אבא, להחיותו לטובת ה’רוֹמאדה'.”

“טוב, יחי לפי שעה. ועתה ילכו שנים מכם ויביאו לי ממבחר היי”ש, ואתם יתרכם לכו זיינו את העם, כי מחר עם הנץ החמה נזוז לקראת אוּמאן."

כשהלכו משם ראשי ה“רוֹמאדה” ניגשו שני קצינים קוזאקים בקוֹלפּאקים פולניים, עמדו עמידת כבוד ושאלו:

“ומה נעשה, הוד המפקד, בסוסים?”

“מחציתם אל ה’קוֹסטיוֹל' של הפולנים ומחציתם אל בית־הכנסת של הז’ידים!”

הקצינים הלכו למלא את הפקודה, וגוֹנטא ישב לשתות מן היי“ש אשר הובא לו בשני בקבוקים כרסתנים מבית־המרזח. מיום שבגד את הבגידה הגדולה בפולנים ובמצביאו מלאדאנוֹביץ והתחבר אל אחיו ההידאמאקים, כפל ושילש את מנת היי”ש ששתה דבר יום ביומו.

יותר ממאה סוסים עלו בחלקו של בית־הכנסת. הקוזאקים נהגום במתגיהם בצעדי מתינות אל האורוה הקדוֹשה. הסוסים השעירים היו רחוצים ונוטפים מים. האוכפים וכלי־הזין היו תלויים עלייהם ברישול ובלי סדר, ובהצליפם בזנבותיהם הארוכים הגיעו אלה כמעט עד אזניהם הקטנות. הקוזאקים עצמם נשאו את דליי־הפח המלאים בידיהם, מהם גם שקי מספוא מוּפשלים על כתפיהם, ומראיהם היה שלו וכמעט תמים, כאותם העבדים המשרתים בכפרים בבתי האיכרים העשירים, או בחצרי האדונים הפולנים. לבם לא ניבא לבם כל רע.

עוד מרחוק ראו כי שער בית־הכנסת סגור.

“סגרו הכלבים!” קרא אחד וניענע בראשו לאות אי־חמדה

“חבל שברחו. בראשיהם המצורעים היינו פותחים את הדלת” – התלוצץ שני.

“צריך להביא מקלע.”

“הו, גם באַלה פשוטה נשברנה, את הדלת.”

טאראס ידחַף באחורו וב… אחת יפתח לנו."

“הו־הו, מ’רוּחוֹ של טאראס – כל מבצר ייהרס.”

וכן היו הולכים ומנבלים פיהם בהלצות של תבל עד שהגיעו סמוך לשער בית האלוהים.

והשמש ישראל מיכל, כשמעו את שאון ההמון המתקרב, עברו גל של התעוררות, בידיו הוצק ברזל ובלבו – אש. הוא קפץ ממשכבו, גחן והציץ בעד חור המנעול, הרים ידיו מול ההיכל פנימה לצד ארון הקודש והודה לאלוהים, אשר הביא את הערלים אל נחלתו לעשות בהם שפטים. נטל אבן מאבני הערימה ובקפיצת־נער קלה עלה על השולחן, מן השולחן על הכסא, ובלי להביט זרק את האבן דרך האשנב המפורץ לתוך המחנה הצובא על השער. האבן קרעה אזנו של אחד הקוזאקים וניתקה זרועו מקנה. לקול צעקתו נתבלבל המחנה ובלי משים נדחק קדימה ונצטופף אל חזית הבית. אז ניתכו אבנים כבדות, זו אחר זו, בהפסקות שוות, על סוס ורוכבו, וטרם ימצאו להתבונן ולהתרחק, התגוללו פצועים וחללים אחדים על הארץ, והסוסים נשאו ראשם בצהלה משונה והדפו באחוריהם הדיפה מגולגלת כדרך הסוסים.

“באלוהים! ‘אלוהיהם’ נלחם בנו.”

“ישו ומרים! ראו אילו אבנים. אבני שמים!”

“בחיי ‘אבא’! אדם לא ירים אבן כזאת!”

“מכשפים הם, תחולל אמם!”

“צריך להביא את המקלעים?”

" ‘חם’ שכמותך! צריל לקרוא ל’אבא' ויפקד!"

והאבנים עדיין נזרקו זו אחר זו בהפסקות שוות, אך הן נופלות עתה בחבטה עמומה על האדמה הרכה, או קוטלות קוזאק קטול.

בא אבא גוֹנטא בכבודו ובעצמו, והוא נענע מפלי גופו הקטן ימין ושמאֹל לקצב היי"ש הרונן בקרבו, ובסקרו את שדה המערכה ציוה לירות ברובים אל השער. ירו, ירו עד שעשו את השער ככברה, אך סמבּטיוֹן האבנים לא פסק.

“המה ‘רוחות’ יושבים שם?” צרח המפקד בחרון. “ילדים! ערכו עצים מסביב ל’אורוה' והציתו אש!”

אבל בו ברגע, ואחרי יריה בודדת בשער, נפסקה פתאום זריקת > האבנים.

אחרי רגעים מספר של שתיקת תמהון נצטוו הקוזאקים לגשת לשבור את השער בקרדומות הצבא. ומה עצם תמהונם, כאשר מצאו בפרוזדור רק יהודי אחד בא בימים, והוא יושב על הרצפה ליד גל האבנים, שערו פרוע והוא לופת רגל פצועה ונושך שפתיו מכאב, פניו שטופים בזיעה ובדם ובעיניו יוקד השגעון. הם דלגו עליו והתרוצצו בחרבות שלופות בכל בית־הכנסת לחפש אחרי מתבצרים אחרים, אך לא מצאו איש. ההיכל, הבימה, ארון־הקודש הפתוח, חסר הפרוכת, ה“עמודים”, מנורות־הקנים התלויות – הכל דמם דממת־מוות. אז שבו אל הפרוזדור וגררו את ישראל מיכל הפצוע החוצה והטילוהו לרגלי מפקדם:

“הנה, אבא, השד הורג אחינו! ראה, רק את זה מצאנו”.

אבא גוֹנטא התבונן בו רגע, אחר בעט בו ברגלו, הפכו, ירק בו וציוה לסחבו הצדה ולהכניס את הסוסים לתוך ה“אורוה”. משהוכנסו הסוסים המבוהלים בעל־כרחם אל בית־הכנסת, עמד אבא גוֹנטא לשפוט את השמש, שגרם מיתה לשלושה חיילים וסוס אחד ופצע ארבעה חיילים וחמישה סוסים אחרים. הקצינים עוזריו עמדו מימינו ומשמאלו וכל ההמון לפניו. הוא הזעים את גבותיו העבותות, שפמו נתלה מפוזר, ראשו נטה מעט הצדה תחת משא המצנפת הקוזאקית, שיחק רגע בניצב הכסף אשר לחרבו הארוכה והעמוקה, כיעכע פעמים אחדות ואחר הכריז את פסק־הדין במתינות, כמונה מעות:

"יפשיטוהו עירום ויניחוהו כפות, ראשו אל השער. ארבעה זקיפים יעמדו עליו, שנים למראשותיו ושנים למרגלותיו, ואיוַאן זוּרבּילוּ (החייל הענק נדחק יצא מתוך ההמון ועמד לפני המפקד) ילקהו במגלב. לאט תלקהו, – אתה שומע, בן כלבה? – לאט־לאט, צליפה אחר צליפה. ככה. אל תצליף בחזקה, ככה. ולא תפסיק. אתה שומע? אף לרגע לא תפסיק, עד אשר תצא מתוכו הנשמה הכלבית השחורה. לאט־לאט, בזהירות, באהבה, ברחמים, במסירות־נפש – עד אשר תפרח נשמת השד, חה־חה־חה! (הקוזאקים דעתם נטרפה מהתפעלות לשמע חריפותו של מפקדם). לאט־לאט! (והוא שלח חיוך אל שפמו). ועתה ילדים, נלך לרקוד בבית־המרזח. בנותי ברוֹסוֹשקי בודאות רוקדות אף הן – על כּריִם מלובנים, שהסיקו להן הליכאים הארורים, עד זנוני אמם! בואו! (דמעות נוצצו, בעיני המפקד והעם רואה ומתגעש).


“עד זנוני אמם! אין דבר, אבא, אנחנו נשחטם, עד אחד נשחטם, את בני המקוללים, עד אחד!” הריע ההמון ופנה כזרם אדיר אל בית־המרזח.


ג

בחצר בית־הכנסת נשארו רק ארבעת הזקיפים, איוַן זוּרבּלוּ הענק המלקה (את ההרוגים והפצועים העבירו אל הכיכר העגולה), עוד אילו ערלים נמושות סקרנים, שהתעצלו ללכת לבית־המרזח, ובתוך, על הארץ, ראשו אל מפתן בית האלוהים ורגליו מול בית הכניסה – ישראל מיכל השמש, עירום ומבושיו מגולים, כפות בידיו וברגליו, ורגלו הפצועה זבת דם.

הענק התחיל בעבודה. קודם־כל נטל את מגלב העור הקלוע ופיתח את רצועותיו והיו לארבע לשונות חדות. הפכו והתבונן בקתו, החליקו פעם ופעמים. בעיניו נראו דמעות, אך האש הזרה יבשה אותן עד מהרה. הזקיפים משכו שפמם באצבעותיהם ונעצו עיניהם בקרבן המוטל על הארץ.

אחר התחיל זוּרבּלוּ מלקה.

ארבע לשונות המגלב לפתו את הגוף הכחוש באהבה רבה. היתה בהן מעין תשוקת ההתדבקות בגוף הקדוש. חרש, בלי שריקה, אך בכוח עצור, כנושקות, נחו על החזה, נתלפתו אל מתחת לצלעות, וכשהורם המגלב ניכרו ארבעה פסים אדומים. מן הצליפה הראשונה נזדעזע הגוף, נתעקם קצת, הפנים נבעתו וגם מעין צוחה נשמעה, אך באמצע הפסיקה המעונה, עצם את עיניו ונשך את שפתו, ומאז דמם.


הענק הצליף באמונה, בזהירות, במתינות. לא פגע פעמים במקום אחד. הוא נהנה בראותו את פסי הדם מתרבים ומצטרפים למסכת על־פני הגוף העירום, וכן היה יורד מן החזה למטה עד השוקים, אך נשמר שלא להכות על המבושים. הוא זכר, כי בילדותו פגע בו פעם אביו, ברדפו אחריו, בשוט באותו מקום, ועדיין לא נמחה מחושיו הכאב העמום, המוצץ ההוא. לא, במקום זה לא יפגע! לעומת זה נהנה ללפות ברצועות את הרגלים, החל בשוק וירוד אל הברך ולמטה. קצות הרצועות נפתלו והקיפו את עצם הרגל, את שתיהן יחד, ועשו להן רבידים וענקים. האֵסוּר נפתח ונשמט, אך הרגלים נשארו צמודות ללא תנועה. מבהונות הרגלים שב אל החזה ועלה למעלה, כלפי הראש, עד הצואר הגיע, ובפנים לא נגע! אחר־כך ירד והתחיל שוב במקום שהתחיל בראשונה.

הזקיפים והסקרנים, שעייפו מעמוד, ישבו לארץ והביטו מתוך מתיחות כבדה. פני המעונה נעווּ. הוא חש את הכאב בגופו, כאב חד כאִזמל, שעבר ונעשה עמום עד אשר נגע בלב וכיוצוֹ. הידים הכפותות כאילו נתאבנו וכן הרגלים, ביחוד נאטמה ונשתתקה הרגל הפצועה. הדם שתת מתוכה נקוה לשלולית קטנה על הארץ, והשלולית נקרשה והבריקה בחמה, והדם החם שנוסף צף עליה מלמעלה.

מבית־המרזח שבטבור העיירה נישא קול חליל ותוף ומצהלות שיכורים. ומוחו של ישראל מיכל הבוער בכאב וברעב נאחז בדמיונות. בעינים עצומות ראה את אחיו, קהילת ישראל בטטייב, נרדפים ונשחטים בחוצות העיר. ההידאמאקים רודפים אחריהם בחרבות שלופות וברצועות שורקות, רומסים אותם בסוסיהם, נושאים תינוקות שפודים על כידונים. אשתו מוטלת על מפתן ביתו רצוצת קדקוד, כי חסמה את הדרך בעד הקוזאקים המתפרצים, ובניו ובנותיו הטבוחים מתבוססים על הרצפה בדמם. אבל המחזה אינו מרגיזו. להיפך, הוא חש, איזו נעימות במראה־הדמים הזה. הצליפות היורדות עליו בקצב קובעות, כביכול, משטר וסדר בדברים, והם נעשים מובנים וגם מוצדקים. לוהט בקרבו רק פחד טמיר אחד – שמא תיפסקנה המצליפות.

החמה לוהטת. מעל האילנות הגדולים בצד בית־הכנסת עונות הצפרים לקולות הנישאים מבית־המרזח. מתוך איזו חצר שוממה קורא תרנגול נשכח בעקשנות של חוצפה. וזוּרבילוֹ הענק עומד נטוע בשתי רגליו־עמודיו, כפוף קצת – ומצליף. פניו האדימו. הוא זרק את מצנפתו לתוך חיקו של אחד הזקיפים וראשו הגזוז, הבהיר, הבהיק. על פרצופו האוילי ניגרים כמו פתילי זיעה ויורדים על צוארו המתוח. הזקיפים יושבים ברגלים מקופלות ומחכים לשני נערים, ששיגרו לבית המרזח להביא להם בקבוק יי"ש. הנה שבו והביאו בקבוק גמלוני והזקיפים גמעו מתוכו זה אחר זה מתוך הפשלת ראשיהם. גם לזוּרבּילוֹ הציעו, אבל הוא הניע בראשו לאו: אסור לו להפסיק, כך ציוה “אבא” – והוא מצליף.

ברוחו של ישראל מיכל באה תמורה. לאות מתוקה תקפה את כולו. הלב צובט, הגידים נמתחים ומושכים. כל הגוף הפך אדום־כחול וכאילו צבה, אבל כאב לא יחוש עוד, וטוב לו. כל מראות הדמים של ההידאמאקים נעלמו מתחת לעפעפים העצומות, והוא רואה חלומות ומחזות נעימים: חגים ומועדים בבית־הכנסת, חתונות, בריתות. הוא שומע את מקהלתו של החזן “ויאתיוּ”, ניגון עליז ומלא אורה. הוא פורש את הטלית הגדולה לקריאת “חתן בראשית”. הוא הולך בטל השחר, בקרירות הנעימה, להעיר את הישנים לעבודת הבורא. הכל ברור, הדור, מלא אור וזיו – לא ראה כמוהו מעודו.

העינים עצומות – וזוּרבּילוֹ מצליף.

מבית־המרזח באים, מתנודדים, שיכורים יחידים, ניגשים ומסתכלים, רוקקים בגוף השוכב והולכים להם – וזוּרבּילוֹ אינו מפסיק.

ישראל מיכל שוקע אל עולם הילדות, אל עולם העדן. אילנות מלבלבים וכרובים מתהלכים בדמות בני־אדם. הלב רץ־פועם והנפש מחייכת– וזוּרבּילו מתנענע כבתפילה.

החמה כבר שפלה מרוּמה. בית־הכנסת כבר משרה צל, הבולע את כל ראשו של המעונה ומשם, באלכסוןֹ, למול בית־הכניסה המסתכל מרחוק. הקולות המגיעים מבית־המרזח גוברים ונעשים מאיימים. נשמעת שבירת חלונות ודלתות. בתי ישראל נפרצים לשוד ולביזה, כי כן התיר אבא, כטוב לבו עליו ביין. עגלות חורקות, סוסים צוהלים. טוֹענים את הביזה, להוֹבילה אל הכפרים. פה ושם עולות להבות ותימרות עשן – וזוּרבּילוֹ מצליף באמונה. ברכיו כושלות כבר מרוב עמידה, לבו מתפלץ מרעב, מצמא ומהתאמצות, אך אסור להפסיק. כל עוד ינוע החזה המוטל לארץ אין להפסיק. הזקיפים כבר ניסו פעמים שלוש לממש את הגוף הפצוע, המפוצל, אך חומו עוד לא פג – וזוּרבּילו מוסיף להצליף.

והנה פקח ישראל מיכל את עיניו. מבּטן כה בהיר ושלו! נר נשמה בהן! רואה הוא את הגוי הענק הכפוף עליו ואת הרצועות היורדות על בשרו בתמידות ובקצב ואינו מניד עפעף. גם שני הזקיפים היושבים למרגלותיו והנמושות הסקרנים, החצר, מחיצת הקרשים, ענפי העץ הבודד שמול בית־הכניסה – הכל בהיר וגלוי ומובן. אף מעין חיוך נראה על השפתים הדקות והכחולות, אך הוא מובלע כבר בצל המגיע עד חצי הצואר ונראה כחותכו.

זוּרבּילו מוסיף להתנועע כנגדו. כוחותיו הענקיים פוחתים והולכים, כלים והולכים. הוא כבר מתירא להפסיק. לא את אבא גוֹנטא הוא ירא. את זה שכח לגמרי, אבל חושש הוא, שאם יפסיק לא יוכל עוד להניע יד. הוא הוציא כבר את כל רוחו, את כל נשמתו, בצליפות הללו, ומבטו מרוכז עתה כולו בפניו של המעונה. מרגע שנפקחו עיניו של זה, הוא כמו רותק אליו ואינו יכול לגרוע ממנו עין. מבטו של הלה זורם לתוך נפשו, לתוך לבו וממס שם דבר־מה. הזוך והתום הקדוש השופעים משם משכחים אותו הכל, את הטביחות של אתמול ואת הקרבות של מחר, את מפקדיו ואת המסע אל אוּמאַן, אל המבצר, הכל, הכל – הוא רק מתיחד עם נשמתו של המעונה. הוא מצליף ולבו מברך את היהודי המוטל לפניו ומתפלל אליו. הזקיפים כבר התירו את אסורי ידיו והוא לא הניד אבר, דומם הוא שוכב על גבו, פניו כשעוה, אך העינים חיות וצופות מתוך מעמקים אל מעמקי נפשו של זוּרבּילוֹ העומד עליו ומצליף בידים מתות.

ישראל מיכל מרגיש כמו מנדנדים ונושאים אותו למעלה, למעלה, אל מול שער השמים, אל שלוַת הנצח והאור הגנוז, אך בעיניו יראה אדם מעונה, טורח ועמל בשארית הכוחות, באחרית הנשימה, והוא רוצה לסבר אל האומלל, ולנחמו.

הצל הגיע עד טבורו של המעונה, וזוֹרבּילוֹ ראה פתאום כחפץ־תנועה בשפתים הכחולות והעינים הקדושות קראו לו להיכפף. הוא מציית לקריאת־אִלם זו, בעוד ידיו המתות מצליפות את הרגלים המתוחות. פרצופו אפל כעפר והזיעה יורדת בזרמים לתוך פי כותנתו. הוא גחן ואימץ את אזניו, ומתוך השפתים הנפערות כמעט שמע בקול לחש בהיר ובלשונו את המלים האלה:

– עייפת, בני, נוחה, נוחה רגע, נוחה…

ופתאום פרצה שאגה, כחרחור של גוסס, מתוך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידו והוא נפל כרע על ברכיו לרגלי המעונה.

הזקיפים והסקרנים קפצו ועמדו על רגליהם בבהלה. אך על שפתי המעונה קפא כבר החיוך האחרון, המואר באור אלוהי הרחמים והסליחות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!