רואה אני צורך לעצמי לחתום בדברים אחדים, כדי לברר במקצת את תכונת קובצי זה.

יש שתי מחלקות לספר צנום זה, שלא ראיתי הכרח להעמיד חַיץ גמור ביניהן, באשר הן תתלכדנה בתוכניהן ובעניניהן בעצם לחטיבה אחת. המחלקה האחת משַוָה לנגדנו את התמונה “עם הנץ”. השחר התחיל זורח עם הופעת רמח“ל (יש גורסים עם רנה“ו, אך בלי השפעת רמח”ל לא תתואר הספרות החדשה), והיה בוקע ועולה עם פרץ סמולנסקין כבר עד למישור כפת השמים. למראית תמונה טבעית זו, כמו שהיא נגולה לעינינו במחברת הנוכחית, בעשר המסות מרמח”ל עד ברנדשטטר (רק בקוים יסודיים) מתפרצת מבלי משים מהלב קריאת חדוָה: בַרקאי! השחר עלה!

ולאחר המראה הזה, מתגלית לעינינו במחלקה השניה התמונה: “כאור בוקר”. הדרכים נזרעים אור. השמש תזרח כבר בנחת ממעל לראשינו. אין כושל. הסגנון חוּשל. הקלסיות במובן מופתיות, בין הריאליסטית ובין הרומנטית, משתררת בספרות. על השָתות של המחלקה הראשונה הוצבו כבר עמודי הברזל: אחד־העם ומנדלי, פרץ ופרישמן, ביאליק וברדיצ’בסקי.

“בעלות השחר” – לא במובן המוגבל־הרוחני, שחר הספרות בלבד, אלא שחר הרֶינֶסַנס שלנו, למלוא משמעותו של מושג זה, בנוסח שמתגשם עתה בחיינו. שחר התחיה הממשית, הגופנית, הארצית. הוא התחיל מַפציע ועולה עם ה“השכלה” העברית מיסודו של רנה“ו, (בנגוד לקו הרמבמ"ן) זה מבשר הגאולה ששָר: “הַסְּתָו עָבַר, גִשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ, גֶּפֶן־יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ”. מיסודו של רנה”ו, כי ההופעה רמח“ל, משיח האמת, שהִפְרָה ועדין עומד להַפרוֹת את העתיד הרחוק, היה לשעתו גַלגל חמה מַכְהֶה את העינים – והתקופה שלו הצֵלה על עצמה בידיה מזיוו המעַוֵר. מהופעת רנה”ו מתחילה הספרות העברית כָלה ונכספת בדרך הדרגה, בהתאמה עם יקיצת האומה, ל“גאולה” קרובה ושלמה, למלוא רוחב הפֵרוש של מלה זו. כרכֶבת מהירה עברה הרגשת־געגועים זו מגרמניה לאוסטריה, לגליציה, (יזָכר לֶטֶריס המשורר!) והגיעה לבסוף לרוסיה ולליטא החמוּרה של הגר“א, ושם דוקא גאֹה גאה האפיק לנהר רחב, שוטף ועובר על גדותיו ברומניו הרומנטיים של מאפו וב”שירי בת ציון" למיכ“ל עד החזיון הלוהט רפ”ס. ברקאי! השחר עלה!…

בעברנו אפוא את תולדותיה של הספרות העברית החדשה, מתחור לנו, שהדרך שלה, שדרכנו עליו עתה, הוא גופו הנהו דרך התחיה שלנו. לא בבואתה בלבד, אלא כח־המניע שלה, רוח־החיה שבה.

כאור בוקר יופיעו אחד־העם, ביאליק ומנדלי. הם לא היו עוד הנהִיה לתחיה, אלא עצם התחיה. ההתגלמות שלה. נכסי התחיה הממשיים עם כל אותות הבִכור של פֵרות מבושלים.

מעין שתי תקופות כלולות בקובץ זה: השׁאיפה לסגנון ועצם הסגנון.

אולם קובץ זה חסר גם כמה פרשיות, שבהעדרן אין התקופות מובלטות למדי. למשל, מהאסכולה של הרנ“ק בחר הרושֵם רק את יצחק אֶרטר, שהרצאת המסה מנסה למסור את הגַון של המסִבה הלזו – ואולם האסכולה בכל היקפה, שהיתה בשעתה רק פרק של קלסיות, ביחוד הרנ”ק, לא נִתנה. הטעמים לדבר הם אולי, מפני שהמחלקה “בעלות השחר” שבקובץ, מבליטה בעיקר את הבֶלֶטריסטיקה. מטעמים אלה הָשמט גם שד"ל, שבלעדיו לא תתואר הספרות העברית החדשה במהותה זו. מן הנמנע, שחסרון פרשיות כאלו, לא יהא פוגֵם במסכת כולה.

והנה, אם נתבונן למהלך השתלשלותה של ספרותנו החדשה, גם בצרוף הכחות האמנותיים המאוחרים שלאחר התקופות הנידונות בקובצנו, נגיע למסקנה, שכל דרך התפתחותה וחתירתה של ספרותנו במשך שני דורות היתה מן הכמות אל האיכות. במובן של תמצית הגיעה לפסגת־הגובה. המַסָה של אחד־העם, השיר של ביאליק, הסקיצה של שופמן – הָעמדו כמעט בפני חוסר־המוצא… עתה מתרוצץ בקרב ספרותנו הכוסף לצהרי היצירה, להאיכות הכמותית. כי בדרך הטבע הגיע ליצירתנו תורה של הדרמה, האֶפּוֹפֵיאָה, הרומן – כאֹרח הספרויות בכל הלשונות. ואמנם, בשעה שמתגלים סמני אמת־המדה הגדולה, שרק לה זקוקים אנו עתה בכל מקצועות חיינו, יפוג השממון המכַלה אותנו עתה מנפש ועד בשר. היצירה בנוסח האופק הרחב, היא החוליה הטבעית עתה בשלשלת ספרותנו, שאליה הגיעה בזמננו.

כי הגיעה שעת־צהרים לספרותנו.

ועכשיו עוד מלים מספר לתכונת הקובץ מצדו הפרטי. מתוך התאריכים שמתחת לכל מאמר ומאמר, יראה הקורא שהם בני זמנים שונים. וכן גם יוָכח הקורא על פי הבדל האופי של כל רשימה ורשימה לחוד, שכל אחת מהן היא מצד סגנונה והרצאתה, פרי התרשמות והסתפגות מאוירת הנושא הנידון. אין הספר הזה בעל חטיבה אחת. הקורא גם יגלה, שביחד עם מה שנתכוון הכותב לעמוד על האחרים, בקש בעיקר את עצמו. מתוך יחס־הערכה שכזה מוצא המחבר זכות־פרסום גם לחלק מהרשימות, שחותם ההתחלה טבוע בהן.

ש. ש.