רקע
זאב אלבלינגר
הַפְּשָׁרָה

(חדר עם שולחן כתיבה ועליו טלפון. שלושה כסאות, על אחד מהם יושב המזכיר. על הקיר מתמונות גדולי ההסתדרות. בפנה אחת מוטות עם שלטים “שביתה” בכל הגדלים. בפנה שניה ארגז סגור עם מכסה)

המזכיר: (מוסב לשולחן ולפניו כוס תה וכעכים. הוא אוכל בנחת. הטלפון מצלצל. מרים) זה אתה יוסקה? אַהְלֶן? אצלי שקט היום. אין וָדזָ’ה־רַאס. כן. כן. נכון. אני מחזיק מעמד. איזה מעמד? כמובן מעמד הפועלים?.. מה? נודניק? שלח אותו אלי! יש לי תרופה בדוקה לסוג קליינטים זה. בסדר. (מניח השפופרת, חוזר לאכילה).

שריבמן: (גבוה, גברתן, בבגדי עבודה מלוכלכים פורץ לחדר) אתה המזכיר? החבר שלך…

המזכיר: אינך רואה שאני טרוד? בחיי, לא נותנים לנוח רגע. צא, חבר, וכשאתפנה אקרא לך.

שריבמן: מה אתה טרוד? יושב על המשכורת השמנה, אוכל ושותה כל היום וטרוד… ואנו הפועלים…

המזכיר: אל תהיה חצוף. אומרים לך צא, אז צא.

שריבמן: מה אתה חושב לך, שאתה תאכל ותשתה ואני אמות ברעב עם ילדי בגללך?

המזכיר: בגללי?

שריבמן: בטח שבגללך. אתם אשמים בכל. לא יודעים לשמור על הפועלים ונותנים לבעלי־בתים לעשות בנו כטוב בעיניהם. לא, חבר. אצלי אתה לא תאכל. אתה שומע?

המזכיר (דוחה בכעס את כוס התה) מה רצונך?

שריבמן: יש לי טענות לבעל בית שלי.

המזכיר: לא משלם את המשכורת?

שריבמן: משלם!

המזכיר: לא משלם את הקרן ביטוח, תגמולים, מס מגביל, קרן פנסיה, ביטוח לאומי?

שריבמן: משלם הכל כמו טַטוּצְ’קֶה.

המזכיר: יחס רע?

שריבמן: לא. הוא בחור טוב וגם מסכן, עובד כמו חמור כל היום, מבקר עד ערב.

המזכיר: (בכעס) ובכן, מה אתה רוצה?

שריבמן: אתה מבין… הוא משלם הכל. אבל זה מעט. אשה וארבעה ילדים, דודה וסבתא. מעט.

המזכיר: ובכן, מה אעשה לך?

שריבמן: תראה שיתן יותר?

המזכיר: על איזה סמך?

שריבמן: מה איכפת לי? תמצא כבר. בשביל מה אתה מקבל משכורת? בשביל זה אתה יושב פה ואני רץ בחום.

המזכיר: (באי סבלנות) איזו דרגה יש לך?

שריבמן: אלף־אלף.

המזכיר: ובכן, זה בסדר.

שריבמן: זה בסדר, אבל מעט. לא תוכל להוסיף עוד איזה אַלֶפ’ים לדרגה שלי?

המזכיר: לא. זה המכסימום. אולי… ותק. כמה זמן אתה עובד אצלו?

שריבמן: שבועיים.

המזכיר: זה מעט.

שריבמן: זה מה שאני טוען, מעט.

המזכיר: רציתי לומר שזו תקופה קצרה מדי בכדי לדרוש ותק.

שריבמן: בשבילך זה תקופה קצרה. אתה יושב ואוכל כל היום. אבל אני… וחוץ מזה, לא איכפת לי כל הענין. תמצא דבר מה ודי. אינני יכול להתפרנס. אשה וארבעה ילדים, דודה וסבתא.

המזכיר: שמעתי, שמעתי. באופן יורידי הכל בסדר. אין לך טענות.

שריבמן: אבל יש לי. אמרתי לך שזה מעט. וחוץ מזה (מפסיק רגע) חכה! מצאתי! תתן לי דרגה של מנהל עבודה.

המזכיר: כמה פועלים אתם שם?

שריבמן: מה שיך פועלים? הבעל בית אוסף כל היום סמרטוטים ואני מכבס אותם, רוחץ ותולה, רוחץ ותולה. הבעל בית כמו פועל; אז אני אהיה מנהל עבודה.

המזכיר: (בכעס) מה אתה, טומטום? מבלבל סתם את הראש. אמרתי שאין טענות ודי. אני לא לשכת הסעד.

שריבמן: (צועק ומנופף אגרופיו) מדברים אליך כמו בן אדם ואתה עם לשכת הסעד. בשביל מה אתה יושב פה? לא לשמור על הפועלים? אם אתה לא יכול לעשות שום דבר בשבילי

המזכיר: אז מה?

שריבמן: אז אני אעשה בעצמי.

המזכיר: מה תעשה?

שריבמן: שביתה!

המזכיר: (קופץ ממקומו) רק לא זאת! מתחשק לך, הא? ראיתם עושה שביתה. לא אצלנו, חבוב. לא. כל הזמן שאני מזכיר לא יעשה לו כל אחד שביתה כרצונו. לא ולא! (דופק על השולחן)

שריבמן: מה אתה? שומר על הבעל בית? ואיפה הסוציאליזם, איפה נשק הפועל, איפה סטאלין וכל הקומפניה שלו? לא עשה מהפכה, מה? בשביל שכמוך, שתשב כל היום ותאכל… לא, חביבי. לא. אני עושה שביתה ודי.

המזכיר: אתה? (טלפון) הלו? זה נודניק? מטורף מבת־יָם? בעצמו לא יודע מה שרוצה והולך לעשות שביתה. כן, שביתה. באיזה מפעל? רגע אחד (פונה לשריבמן) באיזה מפעל?

שריבמן: ינקלביץ, רחוב שומרי ישראל 5.

המזכיר: (לטלפון) כן. כן. ינקלביץ, רחוב שִׁבְטֵי ישראל… מה? (שורק מתמהון) מה אתה יאמר, יוסקה? השישקה הזה? אוהו… הוא בסדר אתנו? כן. כן. אז מה לעשות? כמובן כן. כן. כן. טוב, אני מחכה לך (סוגר)

שריבמן: נו?..

המזכיר: למה לא אמרת זאת? שב. שב בבקשה. הנה הוא בא, ראש האיגוד. החבר יוסף בכבודו ובעצמו. בר מזל אתה, בחיי.

יוסקה: (נכנס, לבוש מכנסיים אפורים ורובשקה רקומה פתוחה. בעל בלורית וממושקף) (לשריבמן) ראה, חבר. אצלנו באגוד לא נוהגים קלות ראש במעבידים. בעיקר מעבידים מכובדים, זאת אומרת, שהם בסדר כלפינו וכמובן שומרים על זכויות הפועל ואין לחבר מהשורה להרים יד על מפעל כזה ולערער את כל כלכלת הארץ; הרי אתה אדם נבון ולא תרצה לבטח במו ידיך להרוס תעשיה מכובדת כזאת, המפרנסת כמה אַלַ – – –

שריבמן: מי מתפרנס מה מתפרנס? כל שונאי שיתפרנסו כך. וחוץ מזה אתם מוכרים את הפועל לבעל בית, יושבים פה כל היום ו…

המזכיר: חבר יוסף אינו סמרטוטר כמוך והגיע הזמן שתדע איך להתנהג. פה לא לשכת עבודה. פה איגוד פועלים מקצועיים, אתה מבין?

שריבמן: ובכן מה? גם כן איגוד?! אני יורק על כל האיגוד ואני עושה שביתה. לא איכפת לי.

יוסקה: (קם ממקומו) אתה לא עושה! בלי גושפנקא שלנו תהיה זו שביתה פראית. לא ישלמו לך דמי שביתה. לא נתן לך תמיכה והבעל בית שלך רשאי לפטר אותך. כן, לפטר, ולקבל פועל אחר במקומך, והוא יקבל את כל התמיכה מצדנו. היה לא תהיה.

שריבמן: אתה חושב שאתה הכי גבוה? אין גדולים ממך? אין שרים, אין בן גוריון, אין כנֶסֶת? ואתה תמנע ממני להתפרנס ותעזור לבעל בית. געוואלד! סוף העולם הגיע! בוגדים ומוכרי פועלים, מלקקים ופשיסטים! כן, פשיסטים! זה מה שאתם! מוצצי דם הפועלים, חיים על משכורות שמנות!

יוסקה: (למזכיר) טלפן למשטרה! סַבּוֹטַז׳ של מעמד העובדים. הורסי כלכלת הארץ. עולים חדשים.

שריבמן: ימח שמכם! תראו כבר (יוצא בריצה)

המזכיר: עסק ביש. משוגע. עוד מוכן לקלקל לנו את כל העסק.

יוסקה: והעמל שהשקענו, וכל הישיבות והדיונים וועדה פריטטית וועדת השלושה וועדת החמישה. מה לעשות? מה לעשות??..

שריבמן: (נכנס לחדר וסוחב אחריו בשרוול את בעל הבית שלו, יהודי נמוך, לבוש אוברול, לא צעיר) הנה הוא… יאמר לכם. הכל. הכל. הכל!

ינקלביץ: (לשריבמן) מה אתה רוצה ממני? עזוב אותי, פגע רע! לא די שאיננו כל היום בעבודה עוד מבזבז את זמני והכל בוער. הסמרטוטים. העסק. הכל בוער.

שריבמן: אתה ספר להם, הכל הכל.

ינקלביץ: מה לספר?!

שריבמן: הכל. שאתה משלם מעט ואיך אומרים זאת? כן, שאתה מנצל אותי!

ינקלביץ: מנצל! בטלן שכמותך. אתה שותה את דמי, את כל הרווחים, את המסים. את… את הקפיטל שלי. משוגע. לא יוצלח. פועל שחור. סמרטוטר. שְׁמַרְקִיסט!

יוסף: (קם ממקומו) אדוני! אין לך הרשות לפגוע בכבוד העמלים. אתה חי מעבודתם, מהם, ואצלנו המעביד הוא המנצל. לא חשוב מה ולא חשוב מי. הפרינציפ הוא שאין לך כל רשות מוסרית ומעמדית לאכול את פרי עמלו של החבר היקר הזה (חובק את שריבמן) ועוד להקל בכבודו בצורה דרסטית שכזו, לא הוגנת ומתנגדת לכל סעיפי חוזה עבודה שחתמנו אתכם אחר עמל כה רב. ועוד עלי להזכירך שבסוף החוזה ישנו סעיף שכל מפר חוזה משלם 000.10 ל״י קנס ללא ערעור ואם אין זו הפרת חוזה, הרי אני הותיק והמנוסה איני יודע הפרה מהי.

ינקלביץ: מה אתה סח? ירדתם מדעתכם? בא סמרטוטר זה, לא יוצלח זה, עצלן כחמישה חמורים, שותה דם שלי ואתה חוזה… חוזה… אני יורק על כל החוזים שלך יחד. אני אמכור את העסק ולא אעבוד בשבילכם, סובייטים שכמוכם. אני אביא משטרה ואפילו את כל הצבא וזה המנוול לא יעבוד אצלי, כמו שאני ינקלביץ! לא!!!

יוסף: (לשריבמן) תשבות, חבר. עמוד על זכויותיך. אין לזלזל באגודים שהם הנכס היקר ביותר של הפועל המאורגן. אני מצוה עליך שתעשה שביתה ומיד.

שריבמן: זהו! זהו! כך אני מבין! תחי שביתה! (פונה לצאת וחוזר) רגע, רגע. איך עושים שביתה?

מזכיר: תבחר לך בפינה מקל עם שלט, זה לפי גודל המפעל. (שרייבמן בוחר בהכי קטן) לא, חבר. לא נהיה קמצנים כשיש לעזור לחבר. תבחר ביותר גדול (שריבמן בוחר במוט הכי גדול, והמזכיר נגש לארגז ומוציא רם קול ומוסר אותו ברוב חגיגיות לשרייבמן)

שריבמן: ואתם?

יוסקה: ומה אנו?

שריבמן: ואתם מה תעשו? אני אטייל עם כל הקלַפֶּרְגְצַייג האלה ואתם תשבו פה? זו לא שביתה! כל האיגוד צריך ללכת. שמעתם איך הוא קלל אותי. צריך להראות לו ל… למנצל זה שכל החברים יחד. מה? אני אעבוד בשבילכם ואתם תדפקו אותי ואת הבעל בית שלי, את המסכן הזה, העובד כמו חמור כל היום וגם כשאין לו פרנסה מכל העסק הסמרטוטי הזה? לא, לא אני. אתם רוצים שביתה, תעשו בעצמכם. תראו מה שאתם יודעים, לא רק מלאכת פה (מחבק את ינקלביץ) בחייך! הבעל בית, אדם הגון אתה, יפח רוחם, לא שוים לצחצח לך הנעלים.

יוסף: איפה הכבוד העצמי שלך, חבר? איך זה ירד המתח הסוציאליסטי שלך לפתע? אתה פוחד ממוצצי דם אלה, לאחר שטרחנו דורות עבורך להשיג לך את כל הזכויות שאפילו ארצות נאורות לא זכו להן? בוש, חבר! המעמד לוחם עבורך, ואתה תוקע לנו סכין בגב ומאחורינו גבינו היגע עושה קנוניה עם הקפיטל בעצמו, עם אשמדאי הבורגנות (למזכיר) ומה אתה יושב כאן כגולם? קום ועשה דבר מה. שמש דוגמא לחברות (דוחפו) ובכן ללכוד המעמד, קום ועשה, המזכיר!

המזכיר: (רץ לדלת פותחה וצועק) חנה! חנה הביאי 4 כוסות תה ו־4 בֵּיגֶלֶ’ך, אבל מהר!

חנה: (מביאה 4 תה ו 4 כעכים ומשאירה על השולחן ויוצאת. יוסקה והמזכיר מתישבים מצד אחד של השולחן וינקלביץ ושריבמן מוותרים אחד לשני על הכסא הנותר עד שינקלביץ דוחף לתוכו את שריבמן. הוא גם מוותר על התה בתנועת בטול ושריבמן לוקח גם את הכעך הרביעי. שותים ואוכלים.)

יוסקה: הממ… לאחר הכל יהודים אנחנו ולא גזלנים חלילה. והקפיטל יכול עדיין בארצנו להסב לשולחן עגול עם העובד מבלי שיגרע מכבוד אחד מהם. כי הציונות זהו הצו העליון והיתר רק קליפה… רציתי לאמור שאיפה שאין התנגשות חריפה של אינטרסים של שני המעמדות אפשר איך שהוא לגשר על ההבדלים ולהגיע לפשרה מכובדת. כמובן לשני הצדדים. כרגיל בין אנשי תרבות של עם הרוח. ובכן, הננסה גם הפעם למצוא מוצא שיספק את הכבשה ואת הזאב. ובכן, מר ינקלביץ, מובטחני שמפעלך חיוני מאד.

ינקלביץ: אלא מה?

יוסקה: וענף טקסטיל חשוב?

ינקלביץ: ודאי! ודאי!

יוסקה: כדי לא להביא את ענין העמל (מראה על שריבמן) הזה למבוא סתום יש למצוא פתרון המניח את הדעת. והייתי מציע… (לשריבמן) מה בעצם טענותיך?

שריבמן: אני רוצה להיות מנהל עבודה.

יוסקה: למען השלום בין המעמדות, נכנה זאת פועל ראשי במפעל תעשייתי (מוציא פנקס מכיסו ומציץ) נאמר בדרגת תת מהנדס, בשכר חדשי ברוטו של 430 לי. נעגל זאת עד 450 ונוותר על תוספת השליש.

המזכיר: מסכים, נוותר.

יוסקה: נוותר גם על הותק, כמובן רק בשנה הראשונה ועל ידי כך יתהוה פער צודק בין חבר שריבמן ויתר הפועלים במפעל.

ינקלביץ:(בצעקה) רבונו של עולם. הרי זה הפועל היחיד שלי ואני עובד אתו כחמור כל היום.

יוסקה: פועל יחיד? אהה… רגע… רגע… ובכן אין טעם כמובן לדרגה כזו והייתי מציע למשל שתקח אותו לשותף, פיפטי פיפטי, הרבה יותר פשוט והרבה יותר הגיוני. וזה יחסוך לך כאב ראש עם הגשת דוחים לבטוח לאומי, לקרנות וכו. והרי בזמננו גם לעובד הרשות להתפתח ולשאוף לעליה בשכר, בעמדה וכו וכו. ואתה כאדם נבון ודאי תדע שלקפיטל אין ערך רב כיום והעמל שהוא מכניס לעסקך מזכה אותו לפחות… כן, לפחות להשואת התנאים שלך ושלו, שני חברים לדבר מצווה אחד לאומי.

ינקלביץ: (קופץ ממקומו) אותו לשותף? את הז’לוב המלוכלך הזה, שאפילו סמרטוטים לא יודע לרחוץ כהלכה, את פרת משה רבנו זה שהכנסתיו לעבודה מתוך רחמים על משפחתו הגדולה החיה בשכנותי. מתוך צער בעלי חיים אמיתי. את זה? הההה (נחנק מכעס)

יוסקה: אם כן, רואה אני שאדוני ממשיך בסירוב להגיע לפשרה הוגנת, למרות כל המאמצים שעשינו עבורו וכל הטרחות שטרחנו עבורו בשם הצדק הסוציאלי והציוני כאחד. לכן מסכים אני לדעת חברי שאדוני שיך לסוג הקפיטליסטים, שיש ללמדם לקח, לקח היסטורי חריף, שאין העמל בארצנו הפקר לשרירות לב הבורגנות המנצלת. ואם ברצונו במלחמה, אנו מוכנים ללחום בחרוף נפש על חרות הפועל וטובתו. הריני מכריז שביתה במפעלו. שביתה ליגלית, יורידית, שכל מעמד הפועלים יעמוד מאחוריה.

(המזכיר קם ולוקח מוט שביתה קטן ואת הגדול נותן לשריבמן. יוסקה לוקח את הרמקול ויוצא הראשון ושומעים מבחוץ את קריאתו): חברים! שביתה הוכרזה על מנצל מחפיר. שביתה קדושה ומקודשת בדם חברינו על מזבח זכויותיו המקודשות של מעמד העמלים.


(סוף)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48451 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!