“אל לשכוח את ממשי” – אמר יוסף שפרינצק באחת השיחות שנושאה היה ריכוז חומר על אישי “הפועל הצעיר”. באותה שיחה סיפר שפרינצק שבזמנו טרח בהצבת מצבה על קברו של ממשי – “אך יש לאסוף את דבריו”. 

ידעתי את השם ממשי, אי־שם נפגשתי באחת מרשימותיו, אך את מהותו של האיש לא ידעתי. זכרתי, שברנר כתב על ממשי. הוצאתי את כתביו וקראתי, הוא היה “צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים”. מאז שמרתי את הדברים בלבי: את דברי שפרינצק, “אל לשכוח את ממשי” ואת דברי ברנר כי היה ממשי “צדיק וטהור” – ומי כברנר הכיר וידע את נפש הצדיק?

לרגל עבודה אחת, שהייתי נתון לה בשנה האחרונה, קראתי את רשימותיו של ממשי על השביתה בכנרת, על הפועל ועל הפועלת בגליל ומכתביו מן הגליל. בדקתי ומצאתי, כי בכ“ח באייר תשכ”א תמלאנה חמישים שנה למותו ואמרתי עם לבי – זאת השעה לקיים את דברי יוסף שפרינצק, אשר עם מותו היו לי כצוואה, בין יתר דבריו על שמירת זכרם של אישים מצויינים בתנועה, מורים וחברים – ולגמול “חסד של אמת” לזה האיש שמואלי־ממשי, שגם דור יבוא ידע אותו ושמו לא יישכח. 

* 

“קנאים לעבודה נחוצים לנו. כמובן, קנאים במובן המשובח של המלה” – כתב א. ד. גורדון בתרע"א. א. שמואלי־ממשי היה קנא־אמת לעבודה. את אשר תבע מאחרים קיים הוא בכל לבבו ובכל נפשו. על אף איסור הרופאים המשיך בעבודה; העבודה היא שנתנה לו חיים חדשים ולה הקדיש את חייו. משהכיר ממשי וידע, כי העבודה רפאות בה לתחלואי האומה, שוב לא ידע רפיון־רוח בעבודתו ואף התגבר על רפיון־גופו. 

חמש שנים ומחצית השנה חי שמואלי בארץ – ומחציתן של השנים האלה בגליל. הוא היה פועל גלילי. בעיות המושבות, איכריה ופועליה – הטרידוהו. בכתבות שלו ב“הפועל הצעיר” בשנים תרס“ט־תר”ע סיפר על החיים במושבות הגליל; על היחסים בין האיכרים ובין יק“א החברה המיישבת; על הפקידות ויחסה למושבות ולאיכריהן; על היחסים בין “זקנים” ל”צעירים" ובין איכרים לפועלים ועל בעיות הפועל השואף ללמוד את העבודה, להיות לפלח והנושא את עיניו ל“התאכרות”, להתיישבות עצמאית. בהשוותו את מצבו של הפועל למצבם של עובדים אחרים, בעלי מקצועות חפשיים – הוא מוצא כי יתרון לפועל, משום שפחות מאחרים הוא משועבד ברוחו ובזה גם יתרונו על האריס. 

השאיפה לפועל עצמאי בעבודתו וחפשי ברוחו, היא שהביאה את ממשי לידי העלאת רעיון על “קבוצה קואופרטיבית”, שהיא מעין מזיגה בין קבוצה ומושב־עובדים. ראשוני הקבוצה דרכם לא היתה סלולה, נגד עיניהם לא היתה דוגמה ללמוד ממנה, הם תהו רבות עד שדרכו שביל לעצמם ופילסו נתיב להולכים אתם; ראשוני מושב־העובדים היו לפניהם נסיונות – מושבי־הפועלים (עין גנים ונחלת־יהודה) והקבוצה. בהנחת יסודות למפעל החדש למדו מנסיונות קודמיהם. 

שמואלי־ממשי ראה רק את ראשית דרכה של הקבוצה. הוא לא הצטרף לקבוצת אום־ג’וני. עם שלושה חברים אחרים עשה נסיון מיוחד במינו באירגון קבוצת אריסים שנשאה באחריות לנסיונותיה בשדה החקלאות. מתוך נסיונו בא להתוות קו משלו לדרכו של הפועל הגלילי, קו המשתזר ביריעה של מחשבת ראשונים בהתיישבות העובדת. 

וזכות מיוחדת לו לשמואלי־ממשי בהעלאת שאלת הפועלת. דבריו מתיחסים אמנם לפועלת הגלילית, אך הנחותיו ומסקנותיו הן ענין לתקופת בראשית של הצעירה הצועדת את צעדיה הראשונים בעבודה בארץ, והנושאת אף היא את נפשה להשתלב בעבודה 

כשותף לעשייה, לאחריות וליצירה. ממשי היה הראשון שהעלה במחנה העבודה הקטן, עמוס הדאגות והבעיות, את שאלת הפועלת. הוא הרגיש בבדידותה, שאין שואל להרגשת־נפשה ואין דואג להדרכתה בחיי החקלאות. בעייתה של הצעירה אינה ענין לה לבד, היא ענין לציבור העובדים כולו. אם האשה לא תהיה שותפה מלאה ונאמנה לא תקום משפחה עובדת המכה שרשים בחקלאות ובכפר והמחנכת בנים ובנות לעבודה ולחקלאות. מתוך ראיה רחבה זו דן ממשי בשאלת הפועלת הגלילית להלכה ולמעשה, באותם הימים כאשר איש עדיין לא שם לב לחשיבותה של בעיה זו, הצעתו על הקמת חות־לימודים לצעירות בכנרת התגשמה בחייו, שבועות אחדים לפני מותו ללא־עת. 

* 

לא היה שמואלי היחיד שנגדע בצעירותו ואשר לא זכה לגילוי מלוא כוח יצירתו, אולם הוא נפל בתחילת הדרך לפני שרעיונותיו הגיעו לידי ראשית הגשמה. יוסף בוסל, שאף הוא לא הגיע אף למחצית ימיו של אדם עלי חלד, חי עשר שנים בקבוצה. הוא היה ממניחי יסודותיה, ממעצבי דמותה, מיוצקי דפוסיה. הקבוצה ומעריכי מפעלה לא שכחוהו, כי הוא היה מאבותיה. ישראל גלעדי, ממייסדי “השומר”, מנושאי רעיון המיזוג של יישוב עובד ושמירה עצמית, אשר המוות קטפהו על סף תקופת ההתרחבות של מפעל ההתיישבות, זכה והישוב שהוא היה במייסדיו נקרא על שמו – כפר־גלעדי, והוא מצבת־עד לזכרו ולמפעלו. לא זכה ממשי למה שזכו הם. בראשית החיים החדשים ולא באמצעם בא עליו המוות. הוא היה איש בראשית – וכזה יישמר זכרו. 

ישמשו דפים אלה, הדברים שכתב והגה, הנובעים ממעיני נפשו ומבטאים את שאיפתו – כזכרון לחייו ולהקרבתו. צנוע היה האיש – “צדיק וטהור – – והכל מבפנים” – וצנועה היא חוברת זכרון זו, היא כולו משלו, פרי הגיגיו ומעשיו במולדת, שלה נתן את כל אשר היה לו, את גופו ונשמתו. 

יוסף שפירא 

ר“ח באייר, תשכ”א