מה נעימה היא ההוכחה הנוספת, שהקריאה בספר טוב אינה אחת ולתמיד, כי כמוה כפגישה עם האדם המענין, שכל פעם אתה מוצא מה שלא נתן לך למצוא בו קודם־לכן; כי זה כוחה של יצירה אמנותית, שאפילו מכבש־הדפוס אינו חונט אותה, אלא היא מוסיפה ונושמת, ואין האותיות בחינת חותם־עד הקובע אור אחד עומד ומוכני לדברי־סופרים אלא הם מוסיפים לדלוק תוך כדי ההארה; הנה כי כן החשבנו בזמנו את הספר “אור זרוע” בזכות הפבוּלה הפיקנטית והמושכת, בגלל האֶכסוטיקה שנתנה לנו במדה יפה, שאינה צורמת במאום, אם כי זו עלולה לצרום אצל מי שאינו יודע לשלוט בה שליטה מלאה, ושוב — בזכות הצורה הפיוטית שיעקב הורוביץ הלביש בה את ספור־המעשה, ובתוקף זה שידע לשוות להרצאתו סגנון ארכאי שיש בו משום צביון הזמן והמקום; היום יש בידנו להתפעל בכוחה של ראיה־חוזרת, על נעימת־ההומור, בת השרז’ה דוקא, שבה נהג יעקב הורוביץ הצעיר אז, את ספורו על רקע היסטורי זה, ולהיטיב כל־כך להבליעו ולהטמיעו בבנינו, מבית ומחוץ, ואין היא גורעת אפילו כמלוא־הנימה מן הרצינות ההכרחית בהרצאת ספור־מעשה שכונתו לענין את הקורא ולרתקו אליו בעבותות של אמונה במסופר עד שיהיה רואה אותו כעובדה אבטנטית, שאין מהרהרין אחריה; ומזיגה זו דוקא של רצינות תמה ותמימה עם הומור נכון, עד בלי להבדיל ביניהם — גדולה אפילו מן המזיגה החשובה מאוד של יסוד הפרוזה עם יסוד השירה, כי על כן זו האחרונה כלולה כבר ממילא בתוכה של הראשונה; ועוד יותר מזה, — נעימת ההומור הנ"ל כפולה היא, מצד אחד — לגבי מסכת־חיים רחוקה, שהיא מוזרה בעינינו ומשהו מופרכת בטעמה, ומצד שני — לגבי המושגים שנקבעו אצלנו בנוגע לחיים אלה; ובקראך בדפי “אור זרוע” הנך חש עצמך כמהלך במקומות היסטוריים עתיקים בלויתו של מורה־דרך בקי ובר־הכי, המצביע ומראה לך את כל הראוי להיות נראה, המסביר לך בלשון צבעונית ועשירה את אשר צריך שיהיה מוסבר, ויש ונדמה לך כי הוא עצמו כאלו קם מבין אותה היסטוריה עתיקה, כחלק בלתי נפרד הימנה, וכאלו פיה מדבר אליך, אלא שפה ושם הוא מעיר הערה חכמה שחן של הוה בה, ומחיך בעיניו לתוך עיניך חיוך חי כל־כך, רענן ופורח כל־כך, — שאתה משיג ומבין, כי בן־דורך הוא זה המורה־דרך, אלא שהוא חכם ואמן לימים שעברו וחלפו, ומשכיל להחיותם לפניך ולתתם לך כהויתם בזמנם ובמקומם; העבודה! — ספר “אור זרוע” ליעקב הורוביץ במהדורתו הראשונה לא מש מלבנו ולא נמר מדעתנו, והוא שמור עמנו בדמותו ובצלמו שנטבע בנו עם קריאתנו בזמנו, ואלו אותו ספר עצמו במהדורתו החדשה — שני הוא, והנה הוא טבע בנו רושם בל־ימחה חדש ובלתי־נודע עד כה; כי זאת לדעת, והיא מוכחת לנו, כאמור, פעם נוספת, — גם ליצירה הספרותית יש נשמה וגם נשמה־יתרה, יש לה גם חיים קבועים וקצובים, ואף גלגולים וגלגולי־גלגולים יש עמה לכל זמן חדש והזדמנות נוספת.