המועצה החקלאית האחרונה ביטאה את שאיפתו של ציבוּר־הפועלים לוותר על התקציבים. קצה נפשנוּ בתביעת התקציבים השנתיים ובקבלתם. אין להשלים עם הרעיון, כי כל עובד בארץ הוּא כאחד הפקידים בהסתדרוּת הציונית, המקבל משׂכורת בצורה זו או אחרת. כל פרוּטה מכספי העם צריכה ליצור משהוּ פורה וּמפרה ונושא את עצמו. בשוּם אופן לא נעצור כוח לכלכל את משקנוּ הלאוּמי בדרך תשלום משׂכורות¹. לאחר קיוּם של כמה שנים חייבים משקינוּ לעמוד על רגליהם ולהתקיים על אחריוּת עובדיהם. בנקוּדה זו מתחילה באמת החלוציות שאנוּ מרבים כל כך לדבר בה. לגבי תנאי העבודה בעולם כיום אין העבודה בארץ־ישראל, בכביש או בקבוצה קשה כלל, ורבים רבים מבינינוּ ראוּ בעיניהם עוני ודוחק הגדולים מאלה. כדי לחיות בתנאים אלה אין צורך בחלוציות יתירה. סיסמתנוּ כרגע צריכה להיות: לחיות מיגיע כפּינוּ. סיסמה זו תובעת באמת חלוּציוּת. נדע, כי חיי עבודה בתקוּפתנוּ הם חיים קשים וחיי צמצוּם, ונקבל עלינוּ את עוּלם מראש. רק אם נחזיק בכלל זה ועל פיו נעבוד ונחיה בקבוּצותינוּ, במחנותינוּ וּבכל יתר צוּרות העבודה, תהיה לנוּ הזכוּת במושג חלוציות. כל עוד איננוּ מגשימים את הדבר בחיינוּ ויוצאים ידי חובה בקבלת החלטות, בביקורת הזולת ובחיפוּש ה’חלוּציוּת' — לא פעלנוּ ולא כלום.

בתקופת כיבוש העבודה התיצב הפועל כלוחם נגד צורת הישוּב הישן; עבודה עצמית ללא תמיכה — תבע מעצמו ומזוּלתו. הפועל, לחם, התקומם נגד המקובל, הוכיח וביקר את קודמיו, שבשעתן הקריבו הרבה על מזבח הארץ, אלא שבהמשך הזמן סרוּ מהדרך וזיק חלוציוּתם הועם בקרבם. קולו של הפועל־הלוחם נשמע אז בעוז; האטמוספירה טוהרה.

ועכשיו, כשאין אנוּ עוד במצב של מבקרים ועומדים מן הצד, עכשיו כשאנוּ יוצרים את המשק הלאומי בעצמנוּ על אחריוּתנוּ, כשאנוּ יוצרים את הקבוצה ואת הכביש, את המושב ואת גדוּד העבודה — ניזהר־נא ונשמור את ראשית צעדינוּ. נהיה־נא נאמנים לסיסמאותנו. אנוּ היוצרים את האטמוספירה הציבוּרית הישוּבית, ועלינוּ לשמור על טהרתה.

חיי עבודה עצמית בלי תמיכה — זהוּ העיקר, זהוּ האידיאל האנושי והישוּבי שלנוּ כיום, ואידך זיל גמור. קבוצה, מושב, כביש, גדוּד העבודה, אלוּ הן צוּרות שונות וגילוּיים שונים של עבודתנו, וטוב שהדברים נעשים; אך ייעשוּ־נא בכוחם של העובדים המאמינים בצורות אלוּ, ומתוך יחס זהיר וחרד לאמצעי העם. פרוּטה מכספי העם אסור לה שתלך לאיבוּד רק לשם idée fixe זו או אחרת, ללא הוכחות ברוּרות, המוסכּמות בציבוּר הפועלים, שיש בכך משוּם חיזוּק משק העובדים בארץ.

אבל, כאמור, לא החלטות ולא מאמרים ישנוּ את פני הדברים. יתעוררוּ החברים במקומותיהם ויקבלוּ על עצמם להגשים את הסיסמאות שלנוּ, ואז יקום הדבר. מלחמה לנוּ היום, כאשר היתה לפנים, בתמיכה, בגרעונות ובתירוצים הבאים להצדיקם. כך נמצא את הדרך. יחיוּ החברים והקיבוצים רק על הכנסת עבודתם המצומצמת, כמו שעשוּ הקיבוצים בפתח־תקווה בימי המלחמה, כשלא ניתן להם לעשות גרעון ולא לפרוע חוב למוסד זה או אחר; הם עברוּ את ימי המשבר. והאם אין ימי המשבר נמשכים גם כיום בעבודתנוּ היישוּבית?

על ההסתדרות והמרכזים שלנוּ לדעת כל זאת, ולהסתגל לתביעה הנמרצת של ציבוּר־הפועלים. לכל יודע־חשבון ורואה־ספר גלוּי, כי ההוצאות הצדדיות, הסידוּריות, רובצות כאבן־מעמסה על המשק ועל העבודה. גם כשקטנו הוצאות־המחיה במשקים, ובאחדים מהם הפחיתוּ החברים מיד את משכורתם בשליש, לא חל כל שינוּי במסים ובהוצאות הצדדיות השונות. מאות לירות מוציא כל משק קטן שנה שנה לתשלום מסים. תשלומים כאלה אינם נורמאליים. ה’מכונה' שלנו אינה לפי כוחותינוּ, והיא טעוּנה בדיקה. אני רואה תרופה לכך בהפחתת תשלוּמי המסים שתביא באורח אוטומאטי ביקורת עצמית ותיקון. נסיעות רבות באוטו־מובילים וישיבות מיוּתרות, העולות בכסף רב תיפסקנה — לתועלת העבודה; הקימוּץ בישיבות יביא עמו יותר פרודוּקטיביוּת.

גם בהסתדרות הציונית נעשות הוצאות ללא צורך. חלילה לנוּ להמשיך בדרך זו, שאם לא כן מה חידשנוּ? הלא מומחים ובעלי־מקצוע חשוּבים אין לנוּ, ואם גם לא ננהג ביושר לכל דבר — מה הועלנוּ?

1922