איומים ומחרידים היו הפשעים של גרמניה הנאצית בממדיהם ובאכזריותם. על כן אין תימה שבקרב העמים שסבלו רבות, ובפרט העם היהודי ששיכל ששה מליון מבניו, קיימת הנטייה לדון לכף חובה את העם כולו שבשמו הפשעים בוצעו. רבים היו הגרמנים שגיעלו ידיהם בדם. רבים עוד יותר אלה שעמדו מהצד, מי מתוך פחד, מי מפני משטר אכזר ודורס ומי מפני אדישות ועצלות. אך בלילה החשוך ביותר בהיסטוריה של העם הגרמני הבהבו בכל זאת ניצוצות אור שבישרו קיומם של גרמנים אחרים, האלפים הרבים שהקריבו את חייהם במלחמתם במשטר הנאצי ורבים אחרים שנכלאו בבתי־הסוהר ובמחנות־הריכוז. בכבדנו גרמנים שהצילו יהודים בתואר “חסידי אומות העולם” מוכיחים אנו שאין דרכנו שלילה מוחלטת ושיודעים אנו להבדיל בין טוב לרע. אם רק מעטים אותרו וכובדו עד היום, נכונה ההשערה שהיו רבים יותר שניסו להציל יהודים כמו אותן חמש נשות איכרים בפרוסיה המזרחית שהוצאו להורג על שהחביאו ילדים יהודיים בבתיהן. מעטים אלה ניסו לכפר במעשיהם על פשעיהם של הרבים.

ספרה של רות אנדריאס־פרידריך, המבוסס על יומן שנכתב בימים ההם, מתאר קבותה קטנה של גרמנים בעלי דעות פוליטיות שונות שאיחדה אותם התמרדותם נגד משטר האימים. היתה זו התקוממות של אנשים בעלי מצפון שאזלת ידם לא מנעה בעדם לסכן את חייהם במלחמתם נגד מכונת טרור איומה ומאורגנת ביסודיות. ב־27.3.43 כותבת הסופרת: "חשוב לנו שידעו בחוץ־לארץ שגם בגרמניה נותרו עדיין בני אנוש, ולא רק זוללי־יהודים, חסידי היטלר וקלגסי גיסטאפו. מעט מדי יודע העולם על המצב לאמיתו…. מאחורי גבנו אין שום ארגון ושום מפלגה חזקה אינה נותנת לנו גיבוי. כל מעשינו הם מלאכתם של בודדים. אך עבודת בודדים זו של אלפי גרמנים נעשית בשירות האנושיות, על אף שמצירים רגלינו, רודפים אותנו ומטילים עלינו את מורת העריצות. מוטב שביום הדין לא תישמט עובדה זו מזכרונם של אלה, שקל להם יותר מאשר לנו כעת לגלות נכונות להושטת עזרה לזולת ".

אחד מבודדים אלה היה אדם בשם אלברכט האוסהופר (Albrecht Haushofer) שעל אף העובדה שאביו השתייך לאבות הרוחניים של הנאציזם, לחם במשטר הנאצי מאז ימיו הראשונים. לפני הוצאתו להורג כתב שורות אלה בבית הכלא “מואבית” בברלין. בפנותו לבית הדין שדן אותו למות הוא אומר¹: