(אולם הנהלת מפלגה דתית. על יד הקירות כמה כסאות. על הקירות — תמונות רבנים). באמצע החדר שולחן ארוך, מכוסה בד ירוק, ולידו 3 כסאות. יושבים אחד מול השני: אהרמן, כבן 40, כפה על ראשו, מגולח. ממולו — רב שניידר, בן 50, בעל זקן, עם מגבעת שחורה על ראשו. המגולח תקפן, משעין אגרוף קמוץ על השולחן. השני מתון, מתופף באצבעותיו על השולחן).
אהרמן: נדברנו לשעה ארבע, והנה כבר קרוב למחצית חמש והוא איננו.
שניידר: נו, מה יש? אחר קצת. טרוד כנראה, בעיני מפלגה. דייקן דווקא…
אהרמן: דַיְקָן? ראינו איך דִיֵיק בהגשת חשבונותיו. אני אומר לך שיש לשים קץ, פעם אחת ולתמיד, לסְמַרְקַצִ’ים האלה, המתיימרים…
שנידר: אל באפך, דיין אתה, ודיין, נו… זקוק יותר לסבלנות מאשר לרחמים.
אהרמן: רחמים?! רחמים על מי? עליו? על הפִרְחָח הזה, הַשָׂם ללעג את המפלגה בתעלוליו, הבז לכל דבר הגון, שאינו חס על כבודנו שמץ שבשמץ?
שנידר: נו, ומה בכך? כזה הדור. עסקן הוא. עסקן, היוצא באוירון בכל יום שני וחמישי לגלות. טס. רץ. מסכן…
אהרמן: טס. רץ. מסכן… עבור מי הוא רץ? עבור כיסו. כן (דופק באגרופו) עבור עצמו! לטובת עצמו! מבזבז הון ומביא פרוטות.
שנידר: לא על הלחם לבדו חי האדם. גדולה — זה ענין שביסורים. אַפַרַט עולה כסף, ידוע, והוא איננו מהגרועים ביותר.
אהרמן: אבל הוא מייצג אותנו, מייצג בכנסת, בבמה של ראשי העם. כל עין רואה. כל אוזן שומעת. והעתונות האפיקורסית שָׂשָׂה לדבר כזה כמוצאת שלל רב. לא אבינה, איך מין טיפוס שכזה הגיע לעמדה כזו אצלנו… לא אבינה…
שנידר: נו, מה יש להבין? יש עבודות, מבין אתה, שלא כל אחד מאתנו יעסוק בהן. דיא לחכימא ברמיזא. אתה נוטל ידיך מכל טומאה; ויש כאלה, רחמנא ליצלן, שאינם בזים לשום דבר. נו, ושכר יש לשלם…
אהרמן: נניח! נניח! ובכן מה? ובכן יש לשים ברנש כזה בקודש קדשים, בכנסת?! נותנים לו איזה ג’וב של מפקח, אני יודע על מה? כַשְרוּת, חנוך… יש, ברוך השם, די עמדות. אבל לקודש קדשים, סַמוֹרוֹדְנֶה קודש קדשים…
שנידר: נו, נו, אל תפריז. קודש קדשים לאו דווקא, מה זה, סנהדרין, להבדיל? דרושים אנשים בכל מקום. מכל שכן בקֹלֵייטְל הזה, קצת כבוד, למי שמגיע, כמובן…
אהרמן: למי שמגיע… ואתה תאמר לי שלַשארלַאטאן הזה מגיע כבוד מעין זה. סוף סוף כבוד לכל בַר־בִי־רַב, אפילו בחינם לא נותנים.
שנידר: ומי אומר שזה כבוד גדול. אנשינו יושבים בכל מקום. הקואליציֶה עסק גדול הוא, וככל עסק דרושים מוכרים, זבנים, מתווכים, מעקלעדס. זה עיסוק ככל עיסוק, גם פרנסה גדולה אין מזה ואיפה פה הכבוד?
אהרמן: אלה, הן מיַיצְגִים אותנו בעיני המפלגה, העם, העולם כולו. ומה יאמרו הבריות כְמְיַיצֵג — כן המפלגה!
שנידר: ומה אם יאמרו? כלום סבור אתה שהבריות הדיוטים, לא יודעים מימינם לשמאלם? יש ויש. העולם מורכב מכל המינים, כמו בית מדרש, קבצנים ועשירים, תמימי דרך ורמאים.
אהרמן: אולם מי זה נותן לרמאי, פִרְחָח, לגוֹרְנִישט לשבת במזרח דווקא, לעיני הצבור. יש כבוד עצמי.
שנידר: ודֶמוֹקְרַטְיֶה מה יהא עליה? לא הבנים כאבות. ובעניני משא־מתן, דיפלומטיֶה, הזריז עדיף מהחכם והשועל מהאריה. עולם כזה הוא, וראש טוב דווקא יש לו ליוס’ל.
אהרמן: ראש טוב? הא הא הא, מה הטוב שבראשו? שיודע “סחר־מאכר”.
שנידר: גם זה דרוש. כלום סבור אתה שבלעדי אלה היושבים בכנסת היינו מקבלים את חלקנו? ויש ברוך השם מה לקבל ויש ברוך השם לשם מה לקבל, המפלגה זה לא מוסד של תומכי עניים והכנסת כלה, בתי ספר, מקווים, קבוצים, ישיבות, בתי כנסת, סעד; נו, ושיכונים לאנשי שלומנו. הון, הון תועפות דרוש. מליונים ולא רבבות.
אהרמן: ואם מליונים… צריך להפקידם בידי אורחי פרחי, שיכניסו ידיהם לקערה ויוציאו מלא חפניים, בלי קונְטְרולֶה, בלי ביקורת, הפקר פֶטְרושקע?
שנידר: ואיפה תמצא היום איש צדיק, תם וישר; ואם תמצא, מי אומר שירצה להיות עסקן דווקא לא סוחר ולא פַבְרִיקַנט, לא עורך דין ולא דוקטור, אלא עסקן, ואיזה פרנסה בעסקנות — משכורת ותו לא. שכר גלוי למיסים, ככלה בחדר הייחוד; ואם הקב"ה לא יזַמֵן דבר מה מהצד, איך יחיה העסקן? ויוסל מטופל בילדים, בלי עין הרע… וחוץ מזה, האם רק אצלנו? ואצלם?..
אהרמן: אצלם־שְמֶצְלַם, אם יש רשעים, הגם אנו בתוכם? הרי דוגלים אנו בצדק, במוסר, ביראת שמים, באהבת את רעך כמוך; ובכן, הכל מותר? הותרה הרצועה? ובא יוסל כזה וישחיר את פנינו כלפי העולם, אדם שלא ידוע מאיפה בא, מה יחוס אבות שלו ויתעשר על חשבוננו, על חשבון הכלל…
(הדלת נפתחת ונכנס מר יוסף מרקין. צעיר כבן שלושים, לבושו הדור, מגבעת אפורה לראשו, כולו אומר חשיבות)
אהרמן: שלום, חבר הכנסת!
שנידר: כבר קרוב לחמש!
יוסל: (מוריד את מגבעתו, מנגב זעה ממצחו ומוציא מכיס החזיה כפה קטנטונת ומהכיס השני ראי קטן ומלביש את הכפה בהביטו בראי) אני בא מירושלים, מישיבה עם התת שר, עם מנהל התעשיה הכבדה, עם יושב ראש הכנסת. טרוד, טרוד כל היום ככלב, ומה הפלא שמאחרים…
אהרמן: מובן, ומה בכך אם אחרת? שוחחנו שיחת רעים…
יוסיל: (בחשדנות) על מה זה שוחחתם? שני אנשי תורה כמוכם בודאי גליתם חדושי תורה. דרך אגב, עלי להיות בעוד (מביט בשעונו) בעוד כחצי שעה בישיבת ההנהלה, דחוף ביותר. כבר דחינו אותה תרפ“ט פעמים ויש להגיש את הדו”חים. אחרת לא נקבל חמרים, וכל הבניה…
שנידר: אדרבא, ניגש לענין (מוציא ניירות מכיסו הפנימי ושם אותם על השולחן)
יוסיל: קודם כל יש לבחור ביושב ראש; בית דין בלי יושב ראש ככלב בלי זנב.
אהרמן: אני מציע את חבר הכנסת כיושב ראש (יוסיל קם ורוצה להזיז כסאו לראש השולחן)
שנידר: נאשם כיושב ראש? לא יתכן! אין דין שכזה.
יוסיל: נאשם?! מי פה נאשם? כלום אותי חושב מר לנאשם? נאשם במה? שכל חיי נתתי למפלגה? שזרקתי עסק?
שנידר: איזה עסק? סוכת גזוז — גם היא בעסקים?
יוסיל: כה יתן לי השם וכה יוסיף חמסינים כמה שהפיאסטרים נזלו לכיסי. הון. בלי מס הכנסה ובלי בטיח. טיפש הייתי. היום לא הייתי מחליף עשר כנסות בסוכת גזוז אחת.
שנידר: (כועס) ומי בנה לך את סוכת הגזוז, יוסיל? לא אנו? ומי עשך לאיש? ומי היטיב לך, ומי העלה אותך?
יוסיל: העלה אותך?! תאמר אל נכון הוריד אותי. כלום חושב מר שאני נהנה מעמדתי, עמדת חבר כנסת? ומה יש לי מזה? פרנסה? כבוד? שֵב כל היום כשוטה והאזן לנאומים חסרי ענין, לחכמות וריב. בחיי, הפלונית שלי לא שופכת מחצית קיתון הרותחים ששופכים אלה שם איש על ראש רעהו. אלא מה? בימינו מקריב אדם רצונו לרצון הרבים. אידיאליזם, בלע"ז. ואני הקרבן.
אהרמן: בכל זאת, חבר כנסת, יש מקצת שבמקצת כבוד ותהילה למפלגה כשאדם כמוך יושב במוסד העליון, מיַיצֵג אינטרסים חשובים של צבור חשוב. יש בכל זאת משהו…
יוסיל: סמוך עלי. הכל צ’יזבטים. הראית מימיך אדם הממהר לרדת ממדרגות בית ותיק תחת בית שחיו, ולמעשה אין לו מה לעשות וממהר הוא כדי לסמם עיני הבריות? כזה הוא חבר כנסת.
אהרמן: ובכל זאת אין להעלות על הדעת שבמוסד המחוקק העליון שלנו לא עושים כלום…
יוסיל: מי אומר שלא עושים כלום? עושים פוליטיקע וסוחרים. סוחרים בכל, בעמדות, בתקציבים, במשרות, בהקצבות.
אהרמן: וי וי, שלזאת הגענו!
יוסיל: וכלום חשבת שמלקקים דבש שמה? שני זוגות נעליים לחודש קרעתי. דרך אגב, שכחתי להכניס זאת לחשבון (מוציא פנקס קטן ורושם בחפזון)
שנידר: די בלהג, יוסיל. אנשים עסוקים אנו. ניגש לענין.
אהרמן: מה הבהלה? אדם טרוד בעסקי צבור צריך גם להנפש קמעא; ומה גם שעסקי המפלגה תובעים את שלהם, וכמובן בלי חבר הכנסת…
שנידר: (בתרעומת) חבר הכנסת, חבר הכנסת. די! עליו לתת את הדין ואנו הדיינים! שב שם יוסיל ונפתח!
יוסיל: דיינים?! ומי עשכם דיינים?! כלום לא מידי כל הטוב לכם? כלום אלמלא אני ההיה לכם חדר כזה, בארמון כזה, וכסף לבזבז על ישיבות וכלי קודש אחרים.
שנידר: (בכעס) מחוצף! הפקר יונג! בושה וכלימה! סדום ועמורה!
אהרמן: אל נא באפך, רבי. הרי לאמיתו של דבר הצדק עם חבר הכנסת. מי אם לא הוא העושה ימים כלילות כדי לספק למפלגה את כל צרכיה. ואולי… נדחה את ה… ה… הישיבה לפעם אחרת. אין אדם נדון על רגזו.
שנידר: עצת אחיתופל! לא, הוא יתן את הדין, ומיד! יוסיל, הריני גוזר עליך שתעמוד לפנינו כדין נאשם!
יוסיל: (בריתחה) מה יוסיל אני לך? שמי מר יוסף מירקין, סגן יושב ראש המפלגה ובא כוחה בכנסת. הריני מזהירך שאם תקל בכבודי אמסור את הדבר במליאת הועידה הקרובה. לא אתן שאיזה רבל’ה, מהחשוכים ביותר, מהמאה השחורה, יעליב אותי בפרהסיה! לא אתן…
שנידר: (פונה לאהרמן) ואתה, ביש גדא שכמותך, שאש וגפרית שפכת עליו בהעדרו עומד אתה לצדו?! בוגד, יואב בן צרויה. עבד נרצע.
אהרמן: (פונה ליוסיל) עד הנך, חבר הכנסת, למעשה נבלה. האדם הזה המעליל עלי עלילות שוא יתן את הדין. לא לחינם לא הוכנס עד עתה לשום ועד ולשום כבוד לא זכה. ואנו שנינו נראה שיוחזר למקומו, למקום מלמד בחדר מלוכלך. כך נאה לו וכך יאה לו.
שנידר: (נופל לכסאו ומכסה פניו בידיו)
יוסיל: (לאהרמן) ובכן, בזכות עְמְדָתִי, הנני מְמַנֶה אותך ליושב ראש בית דין זה והנני מוכן להיענות לבקשתך…
אהרמן: (קם ויושב ראש בשולחן, מתקן את הכפה על ראשו ופונה ליוסל) חבר כנסת, קום!
יוסיל: (קם ממקומו ומוציא את השעון מכיסו) אדוני היושב ראש! עלי להיות בישיבה דחופה ובַקַשָתִי שתדחה את הישיבה לפעם אחרת. (יוצא מבלי לחכות לתשובה)
אהרמן: (בקול מלא חשיבות) ישיבת בית הדין ננעלה.
שנידר: (מוריד ידיו מעל פניו ומתיישב לאט בכיסאו) שקץ תשקצנו, כי טמא הוא.
אהרמן: ודאי! לא יאומן כי יסופר! חסר חינוך שכזה, בן בליעל!
שנידר: (מביט בתמהון ומנענע ברישול) מי?
אהרמן: ומי אם לא החַסַר־כלימה הזה, יוסל, המתהדר בנוצות זרים, ה…
שנידר: (באנחה) הנח לו, אין הוא מהגרועים… היושב ראש יתבע מידינו פסק דין ועלינו להמציאו היום. הזמן קצר ורבה המלאכה.
אהרמן: דעתי שיש להעבירו מעמדתו, לא שכזה יהיה בתוכנו כעצם בגרון וימיט חרפה.
שנידר: אין הדבר בידינו. אלה מלמעלה רוצים בו ויש לטהר את השרץ.
אהרמן: שיחזיר את הכסף, לפחות. כספי הצבור דבר קדוש הוא.
שנידר: לא על זה בוכה הנביא. וחוץ מזה מוטב שהתורמים לא ידעו…
אהרמן: ובכן, רבי, פטור בלא כלום? נוכל רמאי, חצוף, ללא כל עונש. שומו שמים!
שנידר: (מכניס את הנירות לכיסו) המפלגה מעל לכל! זהו הקודש־קדשים!
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.