(תחנת טקסי “סע־לנגב”. ע"י שלחן עם טלפון יושב מנהל התחנה שַדמי, כבן 50, קולו עבה; על קצה השלחן התישב אביגדור, צעיר כבן 25, בכובע נהגים. על הקירות לוח זמנים ומודעות של חברות צמיגים. בצד – ספסל.)

אביב: חלש היום!

שדמי: עַמְךָ לא רוצה לנסע.

אביב: למה להם לנסע, כל הארץ בתל־אביב, רק הממשלה חסרה פה…

שדמי: נו, נו, אל תגזים! יש כאלה שאינם בתל־אביב…

אביב: רק אלה הנמצאים בחוץ־לארץ…

שדמי: ומה עם המושבות והקיבוצים?

אביב: באים, באים, מכל פנה, העיר מלאה מזכירים, גזברים, מרַכזים…

שדמי: בחיי, אינני יודע מה מושך אותם לעיר זו דוקא…

אביב: ומה מושך אותך? עד כמה שאני זוכר, לא עזבת מימיך את תל־אביב, והמקום המרוחק ביותר שאליו הגעת – היה בת־ים.

שדמי: מילא! הייתי גם בזירַטרון. אבל טוב, אני…

אביב: טוב. גם הם, גם הם, ואתה חושב שבנגב כל כך טוב?

שדמי: בטח! אינך קורא עתון?

אביב: אז למה אינך עובר לשם?

שדמי: אני מרגיש את עצמי טוב גם פה.

אביב: כולם כמוך, מרגישים טוב…

שדמי: מילא, אני אכלתי את שיני, גדלתי כרם, אבל הצעירים הללו…

אביב: וילדיך?

שדמי: ברוך השם מסודרים. אחד ב“דן” והשני ב“אגד”

אביב: לא זאת שאלתי. למה לא יצאו לנגב?

שדמי: ולמה אתה לא יצאת?

אביב: אני יוצא כל יום. ואפילו עושה שתי נַגְלוֹת ליום!

שדמי: עפעס נראה לי שגם אחת ליום לא תעשה היום. אין נוסעים. (הטלפון מצלצל. מרים את השפופרת) סע לנגב! מה? אז לא צריך! אל תצעק! בטח שאני יכול להוסיף! ואתה חמור! (מוריד את השפופרת)

אביב: מי זה?

שדמי: איזה ז’לוב! אמרתי – “סע לנגב”, אז הוא אומר שאינו מבקש עצות ממני ועוד מקלל אותי. חוצפה!

אביב: מה הוא רצה?

שדמי: הה יכול אִינְטֶלִיגֶנט כזה לרצות? סְפֶשל למלון “השרון”! (נכנסת אשה עם סל כבד ומניחה אותו על הרצפה). מה את רוצה, סבתא?

האשה: איזה סבתא אני לך? רק לפני חודש התחתנתי…

אביב: בטח עם בעל חמישי…

האשה: אתה צוחק מאשה… רק עם השלישי, שיאריך ימים!

אביב: הגיע הזמן.

האשה: פה תחנת טקסי?

שדמי: כן!

האשה: תחנת טקסי לנגב?

שדמי: כן.

האשה: בטח לנגב?

שדמי: בטח, בטח, לאן את רוצה לנסע?

האשה: מי רוצה לנסע?

שדמי: (בכעס) אז למה את שואלת כל כך הרבה שאלות?

האשה: השכנה שלי מקומה שניה, אמרה שאפשר להשאיר פה סל. כבד, כבד מאד, ואני עוד צריכה לקנות איזה דברים בעיר. אין כח!

שדמי: פה תחנה ולא מחסן סלים! אולי עוד להביא לך אותו הביתה?

האשה: בחייך! היית עושה מצוה! שרה גולדווסר, רחוב ארלוזורוב 15, קומה שלישית. אין לי כח!

שדמי: אולי עוד דבר מה, סבתא?

אביב: הוא מתלוצץ! את יכולה להשאיר.

האשה: תודה! תיכף רואים שאתם אנשים טובים. בטח מהנגב, מה? שמעתי הרבה על הנגב… הרבה ילדים מהרחוב שלנו נסעו שמה… אומרים קשה וחם שמה ורחוק… סיבֶרְיָה… בעצמי הייתי נוסעת לראות, אבל אין לי כסף… (הטלפון מצלצל).

שדמי: (לתוך השפופרת) סע לנגב! בעצמך, בעצמך! יש יש? משטרה?… תלונה? א… א… האינטליגנט! העלבתי אותו? במה? גסות רוח? איזו רוח? גם טיפה אויר אין מהבוקר, אני נחנק ממש! “סע לנגב” – גם כן עלבון? קראתי בעתון שבן גוריון נוסע פעמים בשבוע לארוחת בוקר,, ומה הייתי צריך לעשות לו… לנשק לו על המצח? צעק עלי כאילו הייתי… טוב! בפעם הבאה? בסדר!

(זורק השפופרת) לאשה – מה את מחכה עוד?

האשה: שאלהים יתן לכם ותחיו כל ימיכם בשלום בנגב! (יוצאת)

שדמי: גם אתם! רק זה חסר לי! לא נותנים לחיות… ונוסע אפילו לרפואה… (נכנס גבר עם תיק ופונה לשדמי).

הגבר: פה תחנת טקסי “סע לנגב”?

שדמי: כן אדוני! בבקשה, שב אדוני! אולי כוס מיץ אדוני? חם היום! השרות שלנו מהיר ומדויק… (מגיש לו סיגריה) בבקשה אדוני!

הגבר: עד איזה מקום אתם מגיעים בקו שלכם?

שדמי: אפילו עד אילת, אדוני!

הגבר: ואת באר־אורה אתם עובדים?

שדמי: בטח, אדוני! אפילו פעמים ביום, אדוני!

הגבר: ואפשר לסמוך עליכם?

אביב: ועוד איך! יש לנו פלטת פלדה לכל אורך הטקסי, שני טומיגנים, פראבללום, ועוד כמה חביות…

הגבר: מצוין! (מוציא מכתב מהתיק) יש לי בקשה אליכם! בני נמצא בבאר אורה אולי תמסרו לו את המכתב?

אביב: יש דואר במדינה, אדוני!

הגבר: אבל זה דחוף, דחוף ביותר!

אביב: מה הדחיפות? אוסרים אותך בגלל מסים, ואין מי שישאר בעסק?

הגבר: אתה מבין אותי… מירה שלנו ילדה שלושה…

שדמי: מזל טוב!

הגבר: תודה! ואיזה מותק! איזה יופי! חמודים כמו מלאכים קטנים!

שדמי: זה נקרא נחעס! להעשות לסבא בבת אחת פי שלש…

הגבר: איזה סבא? מירה – זו החתולה שלנו…

שדמי: אהה! אהא! ובכן מה הדחיפות? בנך מילד?

הגבר: אי אפשר לדבר אתך! הן אני צריך לדעת אם להשאירם או להטביע אותם…

אביב: תשאיר אותו. בסדר!

הגבר: תודה רבה, רבה! אין לכם מושג איזו טובה אתם עושים לי! אני שונא חתולים!

שדמי: גם אני, גם אני! שלום אדוני! שלום! (הגבר יוצא) (מביט בשעון) כבר עשר ואין זכר לנוסע. הצרה היא – שאלה הפלחים, מהנגב! דבוקים שם למקומם כמו בדבק ולא באים העירה אז אין מי שיסע…

אביב: ואלה שבאים לא רוצים לחזר. עסק ביש! אמרתי לך שנבחר לנו קו אחר, יותר מכניס, לפתח־תקוה… לבת־ים…

שדמי: לא כדאי! התחרות גדולה מדי! על כל נוסע – 10 טקסי…

אביב: בטח, לנגב אין תחרות. קונץ גדול!

שדמי: לך קל לדבר! כמה רצתי כעד שהשגתי את הקונצסיה לקו זה… פרוטקציה למשרד התחבורה… פרוטקציה למשרד הפתוח… פרוטקציה לאחוד הקיבוצים… פרוטקציה למפ“ם, פרוטקציה למפא”י… אשור על המזוזה על ידי הרב מבאר שבע, הצהרה בשבועה למשרד הדתות שלא נעביר נבלה וטריפה… התחיבות לקנות דלק רק מחברת “דלק”… והבטחה לתת הנחה לעובדי הסוכנות, לרופאים, מילדות, מדריכים, מורים, חולים, בריאים, נכים, משוגעים ומה עוד…

אביב: וכל זה כדי שנתמזמז כל היום במשרד המפואר הזה… (נכנסים אורי ושושנה, כבני 20, עם ילקוטי־גב, מורידים אותם בנחת לפנה ומתישבים על הספסל).

שושנה: אוף! אין לי כבר רגלים! לא יכולתם לבחר לכם משרד יותר קרוב קצת?

שדמי: לאן אתם רוצים לנסע, חברה? כן, לנסע?

אורי: עד רביבים מספיק לנו…

שושנה: ומשם כבר נסתדר…

אביב: תצטרכו לחכות קצת, אין לנו עוד כל הנוסעים…

שושנה: הרבה זמן?

אביב: מי יודע? יכול להיות חצי שעה…יכול להיות גם 10 שעות…

שושנה: (לאורי) שמעת, אורי? 10 שעות…

אביב: אפשר לקחת ספשיל…

אורי: ולמה לא? מצוין!

שדמי: יש לכם כסף?

שושנה: ומה זה מענין אותך? אתה אבא שלי?

שדמי: אתם בטח תירים מאמריקה?

אורי: עוד לא.

שדמי: ואתם רוצים ספשיל? אהא, שליחים…

אורי: לא!

שדמי: מדריכים מהסוכנות…

אורי: אל תיגע את מוחך! אנחנו פשוט מהקיבוץ.

שדמי: מהקיבוץ? עכשיו מובן… מזכירים…

אורי: עוד זה חסר…

שדמי: גזברים?

אורי: אין עוד מה לגזבר אצלנו…

שדמי: אז איך אתם תסעו בספשיל?

אורי: כמו כולם, עם הרגלים קדימה.

שדמי: אהא! אני רואה שאתה פקח, שלם את הכסף מראש! 60 לירות.

אורי: מי רוצה לשלם? יכולנו לנסע במשאית הקיבוץ, אבל היום החלטנו להתחתן, ורציתי לעשות לה גוד־טיים, אז חשבתי שם מי שהוא יקח סֶפֶשִיל, יתן לנו טרמפ…

שדמי: איזה יופי! חבל שלא הזמננו פרחים ותזמורת…

אורי: אלה מחכים לנו בקיבוץ. אתה יודעים חברה, מה? יש לי! אני מזמין אותכם בשם הקיבוץ לחתונתנו, רק הביאו אותנו לשם. כדאי לכם! יהיה שמח!

אביב: שדמי, כדאי לך, בחיי!

שדמי: חם שם. שמעתי באזני, ברדיו, 40 מעלות…

אביב: ואיפה לא חם? נעשה לך מיזוג אויר אַ־לַ־כֵיפַק! התבייש לך! כל תיר סמרטוטי נוסע קדם־כל לנגב. וותיק כמוך, שאכל את שיניו, עוד לא ראה כלום! והנגב יפה… תשכח את החום בדרך… והחברה שם, זה לא מושבניקים מכפר־סבא עם ורידים ברגלים… דור צעיר… מחַיֵה… לנשק אותם אחד, אחד.

שדמי: נשק כמה שתרצה, אני לא עוזב את המשרד ודי!

אביב: מה אתה יודע? איזה מרחב… איזה שטחים… והכל חרוש וזרוע ומלא כפרים… אתה נוסע כל הזמן כאילו לגלות אמריקה… מין הרגשה שאתה צעיר, כמו החברה ויחד אתם רוצה ללחם, להזיע, לכבש, לטוס…

שדמי: פלא שלא עשית אֶקְסִידֶנט! אתה יכול לדבר עד מחר, אותי לנגב לא תדפק!

שושנה: בחיי! אתה כמו אבא שלי! כשבא מישהו הביתה, הוא תיכף מתנפח ומתחיל לנדנד לו… איך הוא חי באוהל, איך הוא ייבש ביצות, איך הוא שמר בכרמים, איך הוא חרש בעמק, איך הוא היה בהגנה, איך הוא לחם בערבים, איך הוא ואיך הוא ואיך הוא… וכשאני מזמינה אותו לבקר בקיבוץ – הוא עונה לי – זה כבר לא בשביל האולקוס שלי – פויה! זקנים חלודים שכמותכם!

אביב: תעני לו, לאוקַלִפטוס הרקוב הזה!

שדמי: ככה – אז אני אראה לכם מי צעיר פה יותר! אביב, מלא את הטנק! (אם אתה לא רוצה לצאת) חכה רגע, מה יהיה עם חבילת הזקנה? אי אפשר לסגר את המשרד… (הדף קרוע, הערת פב"י)

אביב: תביא לה אותה הבית, שרה גולדוסר, ארלוזורוב 15, קומה שלישית, נעשה סיבוב ונביא לה. תהיה לנו מצוה מוכנה לערב שבת.

שדמי: מה יש, תתקלקל אצלך? תכניס אותה לפרוזדור, כמה ימים, יללה חברה! בואו! (וברגע זה מצלצל הטלפון ושדמי רוצה לגשת אליו, אולם אביב תופס אותו בשרוול ומחכה את קולו העבה) – סע לנגב.

סוף