אברהם נגב בהיותו ברביבים בשנות הארבעים, במדי קורפורל במשטרת הישובים העבריים.

עוד בהיותי תלמיד הגימנסיה “שלווה” בתל אביב, נמשכתי אל הנגב. אני זוכר את מפת הקיר של ארץ־ישראל, שנפרשה בשיעורים לידיעת הארץ, והרשימה אותי בגודלה. כדי לגעת בחרמון, היה צריך למתוח יד, רגלינו שכשכו במפרץ אילת, ובאר שבע היתה בקרבת מותנינו. בהפסקות היינו מתגודדים סביב המפה, ועיניי נמשכו אל היריעה הצהובה, שהיתה הנגב. כוח שלא היתה לי שליטה עליו הניע אותי להצביע על נקודה מסוימת במפה – עסלוג', היה כתוב לידה – ולומר את המלים “כאן אחיה”.

הייתי אז חבר הנוער העובד, וכשהיינו צריכים להחליט לאן לצאת להגשמה, הצבעתי כמובן בעד הליכה לביר עסלוג', כ־30 ק"מ מבאר שבע. שנתיים המתנו לאור ירוק בהכשרה בראשון לציון, וכשפרצה מגפת טיפוס המעיים בין החברים, התנדבתי לעבוד כאח בבית החולים המנדטורי למחלות מידבקות. חצי שנה מתישה סייעתי לאחיות ולרופאים, חוויתי מוות של חברים קרובים אבל גם את שמחת ההחלמה. משה ליבר, שנועד להיות מפקד רביבים עם עלייתה, מת בידי. באותה תקופה גמלה בי ההחלטה לעסוק ברפואה. תכניתי היתה להקדיש עשר שנים להפרחת הנגב, ורק אחר כך להתפנות לענייני, ולהכשיר את עצמי כמנתח מוח. ב־28 ביולי 1943 עלו חבריי להקים את ישוב המצפה השני בנגב, שזכה לשם העברי “רביבים”. בדצמבר אותה שנה סיימתי את עבודתי בבית החולים ומיהרתי להצטרף אליהם. הייתי אז בן עשרים. כדי להגיע למקום, הייתי צריך לנסוע מיפו לעזה, שם עליתי על אוטובוס ערבי שנסע לבאר שבע. הוא היה רווי עשן סיגריות “הישי” שהפריחו הבדווים ורצפתו היתה זרועה גללים. כדי למצוא מקום לי ולתרמילי, נאלצתי לפלס את דרכי בין העזים שחסמו את המעבר בין הספסלים.

הייתי הנוסע היחיד שירד בביר עסלוג‘. ניווטתי בחשכה את דרכי אל מקום ההתיישבות שלנו בג’עת מקבולה, “הבקעה המוקפת” בלשון הבדווים, חציתי את ואדי עסלוג’ (יובל של נחל הבשור), פוסע בתוך ענן של רביבי־גשם. שם, בצד הנחל, ציפתה לי הפתעה ותקווה: חלקה קטנה של דורה, מוריקה ועבת שיבולים. טיפות הגשם והירק העז של תבואות הקיץ הבדוויות, טשטשו את תחושת ההליכה במדבר. כעבור שעה, כשטיפסתי במעלה הגבעה, הבחנתי באור המרצד של מנורת החנוכה בראש המגדל של מצפה רביבים. כשהתקרבתי, נשמעו ממרגלותיו שירי חנוכה. פתחתי את הדלת והצטרפתי לחוגגים. היינו פחות ממניין חברים, ועד מהרה למדתי כי בעיני הגורמים המיישבים, לא באנו לגאול את עם ישראל, אלא להיות פועלים של קרן קימת. רק חמישה מאתנו קיבלו שכר, ואילו לשאר נאמר, “לכו והתפרנסו ככל שתוכלו”. אני ודוד קמפי (דריו) חברי הטוב, שלימים נפל במלחמת העצמאות, עבדנו במחנה הצבא בעסלוג', בשיפוץ בתי השימוש הצבאיים, הבנויים כקרוסלה ופתוחים בחזיתם. לאחר מכן, נשלחתי למחסן הכלים והחומרים, קיבלתי משאית ונאמר לי שעד סוף יום העבודה לא אראה את פני. כך עשיתי היכרות ראשונה עם האתרים העתיקים בסביבה.

משכלתה העבודה בביר עסלוג', צורפתי לסידור העבודה של המשק. סייעתי בידי דריו לטפל במשאבות של מפעל המים (שכלל גם משאבה שפירקנו מתוך טנק גרמני שהובא לצורכי אימונים ליד רביבים). למדתי ללטש מסבים וכל עבודה הקשורה בתחזוקת המנוע. הייתי שייך לצוות הקטן שערך מדידות מטאורולוגיות עבור מוסדות מדע שונים בארץ שנוהל בידי יואל דה מלאך. כל 500 מטרים, מרביבים שבמזרח ועד ניצנה־שבטה במערב, היה צריך לחפור בור בעומק של שני מטרים, וליטול חופן אדמה לבדיקה מעבדתית. אחת ליום עשינו מדידות התאדות בגיגית פח, ובכל פעם עמדתי נדהם לפני גיגית המדידה, שכמות המים שהתאדו ממנה הגיעה לכדי 4 ס"מ ביום ויותר. נתון זה לא שכחתי אף פעם, והוא ליווה אותי שנים רבות אחר כך, בעת שדנו באוניברסיטה במצב המים בבורות בישובים בעת העתיקה. החיים בנגב לימדו אותי היטב מהו ההבדל בין אגירת מים בבור פתוח לבין אגירתם בבור חצוב בסלע, מקורה ומטויח היטב. הרבה למדתי גם ממדידות הטל. מר דובדבני, ממציא השיטה, סיפק לנו קרש מלבני, צבוע בצבע אדום, וספרון שעליו דוגמאות טל, מ־1 עד 5. היינו מניחים את הקרש על בסיס בגובה מסוים מעל פני הקרקע, ובבוקר משווים את דמות הטיפות שנצברו על פני הקרש, עם התמונות שבספרון. בקיץ, לא פעם היתה כמות הטל בדרגה 5, והקרש מכוסה כולו מים. גם שיעור זה לא שכחתי, וכך יום קיץ אחד כשעבדתי בחפירות עבדת, נכנסתי בשעת בוקר מוקדמת לבקעה שהיו בה שדות עתיקים שהניבו עשבים רבים. מן השדה יצאתי כשכל החלק התחתון של גופי נוטף מים. זה כוחו של הטל בנגב!

במשך הזמן נעשיתי מורה דרך לאורחים שונים שפקדו אותנו. אחד הסיורים נערך בשבטה, ועל מנת לקיימו, ויתר משה שרתוק (לימים שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, על מכונית השרות שלו. בסיור זה השתתפו המטאורולוג דב אשבל, הגיאולוג פרופ' ריכרד פיקרד, ואז שמעתי לראשונה את התיאוריות השונות על תלוליות הענבים (תולילאת אל ענב).

עבדתי לצידו של מהנדס המים דב קובלנוב, שהקים את הסכר לאגירת מים ברביבים. למדתי למדוד את תכולת הכלור במי הבאר, את הלחץ על הזפת שבה דופנה בריכת האגירה למי שטפונות. מדדתי את גובה מי השיטפונות וחישבתי את כמויות המים שזרמו בנחל. לא אחת היתה הדרך אל גדת הנחל כרוכה בסכנה, ואיבדתי את דרכי באדמת הלס החלקה והטובענית. כאשר שבתי וטיפלתי במדבר ובמימיו כאיש מדע, הבעיה כבר לא היתה זרה לי.

בשעות הפנאי שוטטתי עם חברי או לבדי, על פי רוב ברגל, ורק לעתים באופניים, וביקרתי בערים העתיקות בנגב המרכזי. חלוצה נמצאת ממש ליד רביבים, במרחק של שישה ק"מ בלבד, ונהגתי לבקרה לעתים קרובות כשאני צועד ברגל. לא מצאתי בה דבר, אך חשתי שזהו מקום עתיק. פה ושם הבחנתי באבנים פזורות, שלא היו שייכות למרחבי החול, שהעידו על הבניינים שהיו במקום. הרגשתי שהאדמה זעה מתחת רגליי, ספוגה בהיסטוריה, מגלה טפח, ומכסה טפחיים. היתה זו ראשית ההתנסות שלי בארכיאולוגיה, נושא שסיקרן אותי מילדות. אני זוכר את עליית הגג בבית סבי, בפינסק שבפולין, מגובבת בכלים ישנים ובאוצרות של מטבעות שאיבדו את ערכם באינפלציה הדוהרת, ואני ביליתי שעות, כדי לעמוד על טיבם. כשהגעתי לחפור בחלוצה ב־1973, יכולתי סוף סוף לא רק לדמיין, אלא גם לחשוף את צפונותיה.

אל הערים המרוחקות יותר – רחובות, שבטה, ממשית, עבדת וניצנה, יכולתי להגיע רק באופניים. רוחייבה, שוועדת השמות כינתה אותה “רחובות שבנגב”, היתה רחוקה מאד. כדי לבקר בה, הייתי צריך לבחור את היום הארוך ביותר בקיץ, כדי שאספיק להגיע, לראות ולחזור באותו יום. אף שיצאתי עם שחר, הדרך היתה ארוכה, ולא יכולתי להימלט מהחום היוקד. ברחובות עצמה לא היה מקום להסתתר מפני השמש. החוויה של חשיפה מוחלטת ללהט האקלים, הולידה בי את הביטוי, “אדמה ללא צל”, שרשמתי ביומני. פעמים רבות ישבתי, נרגש, בכיכר הגדולה שלפני הכנסיה בשבטה. הדממה היתה כה עמוקה, עד שלא פעם היה נדמה לי שאני שומע רחש חרישי של מצעד הנזירים, את צלצול הפעמונים ואת ריח הקטורת. היו אז בנגב איים זעירים של יהודים, המנסים להכות שורש בין שבטי הבדווים, כשהקרקע רוחשת חיים של עם קדום שהיה ואיננו. הנבטים, שמעולם לא שמעתי את שמם עד אז, והעדויות המעטות על חייהם התוססים, הציתו את דמיוני.

ערב אחד הופיעו בשער רביבים שני אנשים מגודלי שיער. האחד מהם היה לימים מורי לארכיאולוגיה פרהיסטורית, הפרופסור משה שטקליס, והשני הגיאולוג ד“ר פאול סולומוניקה. לאחר זמן חזר ד”ר סולומוניקה לבדו. מסתבר שהם ערכו סקר, ששטקליס הארכיאולוג שימש לו רק ככיסוי. היו אלה ימי המנדט הבריטי, וכל מה שעשו היהודים בנגב (ובארץ־ישראל בכלל), היה חשוד. הבריטים חששו שמא יקימו ישובים חדשים בנגב. סולומוניקה היה גיאולוג והבריטים חשבו שהוא תר אחר מחצבים ואוצרות טבע. ראשיתו של הסיפור עוד שבועות אחדים קודם. שני החוקרים הגיעו לרביבים, שכרו אנשים שלנו כפועלים וכמה בדווים שיעזרו להם. הם ירדו למכתש רמון ושם ליקטו קאולין, המשמש לייצור כלים קרמיים (זאת למדנו לאחר זמן). לאחר שהחבורה שהתה כשבועיים במכתש רמון, נסענו במשאית לאסוף אותם (למעשה לא נסענו אלא רצנו לפני המשאית, כשאנו מסלקים את האבנים לפני הגלגלים). המשאית יצאה מרביבים, נסעה במישור נחל חלוקים והגיעה לנחל עבדת, שם התנהלה השיירה בכבדות. חנינו בדרך בצלו של הר עבדת. היתה זו הפעם הראשונה שבה הייתי בעבדת. אז עוד לא שיערתי שאני עתיד לבלות שם שנים ארוכות.

באותם ימים התמניתי לקורפורל במשטרת הישובים העבריים, והייתי מפקדם של כעשרה נוטרים. מעלי היה סרג’נט יהודי מטעם ההגנה, ומעליו סרג’נט בריטי, שתמורת כמה מצלצלים, העלים עין ממכשיר הקשר הבלתי חוקי ברביבים ומהעברות נשק בטנדר. בלבוש נוטר יכולתי להגיע כמעט לכל מקום, וכך הגעתי יום אחד למשטרת ממשית (כורנוב), שנבנתה מאבנים שנשדדו ממבנים נבטיים עתיקים. הכינוי שלי בהגנה היה “נגב”, ועבורו נטשתי את שם משפחתי, “אייזנברג”, והפכתי רשמית לנגב. אחד המבקרים הראשונים שהגיעו לרביבים היה ד"ר יהודה ליב מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית. הוא התעניין לדעת מה מביא בחורים צעירים כמונו למדבר, וכיוון שהיה מראשי “ברית שלום” ואנחנו חיינו בתוך ים של בדווים וערבים, הוא רצה לדעת כיצד אנחנו מסתדרים אתם, והאם אנו מגישים להם עזרה רפואית. כששמע שאני מתעניין בארכיאולוגיה, הזמין אותי לשהות בביתו בירושלים, ולהיפגש עם חוקרי האוניברסיטה. נפלא מכל היה המפגש עם פרופ' נלסון גליק, מנהל בית הספר למדעי המזרח. הוא נראה כבן דור קדום. גבוה, רזה, שדוף וצרוב שמש. בעברית כבדה, עם ביטויים מהמקרא והמשנה, פרש לפני את מסכת קסמי התרבות הנבטית, הראה לי את ספריית החרסים היחידה במינה שלו, נתן לי חרס נבטי מעוטר, דקיק ויפהפה, וציווה עלי לחפש דומים לו. בבדיחות דעת, הבטיח לתת את הג’יפ הצהוב שלו, לכל מי שיביא לו קערה נבטית מצויירת שלמה. נפגשנו שוב רק כעבור חמש־עשרה שנים, כשנלסון גליק בא לבקר בעבדת, בה מצאתי ב־1960 את בית היוצר לכלי חרס, היחיד שנתגלה בכל ממלכת הנבטים, שהפך לנושא הדוקטורט שלי. הראיתי לו קערת סיגילטה, מזוגגת אדום, ועליה מוטבע דולפין. הוא ביקש ממני רשות לפרסם תצלום של הקערה, בספרו “אלים ודולפינים”, שעמד לראות אור. בפגישה נוספת, הפעם בממשית, כבר יכולתי לבשר לו שבבית הקברות נמצאו אלים ודולפינים רבים, העשויים זהב.

לפני שנפרדתי מד"ר מגנס, הוא הציע לי לבוא וללמוד ארכיאולוגיה, והבטיח שישיג לי מלגה. כיוון שהחלטתי להקדיש עשור לעבודה החלוצית, ועברה פחות ממחצית מהזמן, אמרתי לו שאלך ללמוד רק אם אסיפת הקיבוץ תאשר זאת. מגנס הבין שאין לכך סיכוי, ונפרדנו בידידות.

בעקבות הביקור בירושלים, גברה התעניינותי בנבטים. התחלתי לאסוף חומר, לקרוא ספרות, לעלות מדי פעם לאוניברסיטה בירושלים ולעיין בדוחות חפירה. חשבתי שזה יהיה התחביב שלי, גם לאחר שאהיה רופא.

כאשר הנסיונות החקלאיים הראשונים הכזיבו, האמנו שנוכל אולי ללמוד מהנבטים, שהצליחו לבנות ערים, לסכור עמקים, לקצור שעורים ולקטוף פירות במדבר. אולם כל נסיונותינו לחקות אותם נכשלו כשלון חרוץ. שנים רבות לאחר מכן, כששבתי לאזור, הפעם כארכיאולוג, הבנתי כי המסר שהעבירו אלינו הדורות הקדומים, היה שכדי להשתלט על המדבר, יש צורך בשיטות לא שגרתיות, ואין די בחיקוי.

ב־1945 הגיעה לרביבים רחל זלדין, צעירה רגישה חדורת אידיאלים, והתאהבה במקום. במכתב למשפחתה כתבה: “יש כאן משהו שלא מצאתי, אווירה בראשיתית ומשהו כעין להט חלוצי, או פשוט חדוות נעורים… יש ערבים שיושבים כולם יחד ואז אין שום דבר מלבד שירה וצחוק. ויש לפעמים הורה כזאת, עד אובדן החושים, ודאי הורה כזאת רקדו בימי העליה השניה… אני מקווה שההתלהבות הזאת תתמיד ולא אתחיל כדרכי לחטט ולמצוא מגרעות. הנוף הזה מוצא דווקא חן בעיניי, אמנם אינו מתברך בצבע הירוק, אבל אולי דווקא משום כך ומשום המרחבים הגדולים המשתרעים סביב. לילות הירח כאן יפים מ אד, אעפ”י שלילות ירח אינם יכולים להיות קנה מידה, כי יפים בכל מקום".

רחל, שכל ימיה כתבה שירה, הלבישה בעיניה את האדמה הצחיחה, ובשיר שהיה לנבואה, כתבה: “יום יבוא, והמדבר הגדול יחוג בשפעת לבלובים/אדמה עירומה תתכס בירק דשא רענן/והרוח השרובה תרווה בזרמי מים חיים/רגעים יחלפו, והם בהירים ושלווים מאוד/אך אשרי אשר יישא בדמיו להט ימים ראשונים/יקוד מרחבים צורב”.

בל“ג בעומר תש”ו, נישאנו, ןמקץ שנתיים פרצה מלחמת העצמאות. היו ברשותנו רימונים, שבבדיחות הדעת כינינו אותם “תוצרת USA” כלומר, “אונזערע ספציילאלע ארבייט”: דהיינו מתוצרת עצמית. מאימת עינם הפקוחה של הבריטים, הוסתרו הרימונים מתחת לערימת זבל פרות, צורת אחסון שלא היטיבה אתם ובוודאי שלא אתנו.

בדצמבר 1947 הרעיש הצבא המצרי בתותחים ובמקלעים את קיבוץ “נירים” שבנגב המערבי. שישה חברים ששהו בתעלות ובעמדות המגן, נפלו חלל. כלקח מהיום הנורא ההוא, אמרתי לחבריי כי מרגע זה ואילך, ועד יעבור זעם, אין אנו יותר קיבוץ חקלאי בנגב, אלא יחידת מגן שמטרתה לגבור במלחמה ולשרוד. לא נוסיף לקיים משק חקלאי, אלא נשעבד הכל למלחמה. מכיוון שממילא לא קיבלנו מים מהצפון, החלטנו לפרק את הצינורות ולהשתמש בהם לביצורים. חפרנו בונקרים בעומק של ארבעה מטרים, כששני המטרים התחתונים מיועדים למגורים ולאחסנת נשק. מעליהם הונחה שכבה עבה של צינורות, מדופנת בשקי חול. בונקרים כאלה יכלו עתה לעמוד בפני כל התקפה. במדרון ההר בנינו עמדות מגן שטוחות, הבולטות מן הקרקע פחות מגובה הראש. מתחנת ראדאר של חיל האוויר המלכותי, שהיתה ממוקמת בגבעת א־שריף, צפונית־מזרחית לקיבוץ ופורקה, לקחנו עשרות ק"מ של חוטי תיל, ששימשו אותנו לביצורים.

בבוקר ה־8 ביוני 1948, יצאנו לערוך מטווח רימונים, כדי לאמן את חברי המשק. צ’ובה (יהודה דרור) מפקד רביבים, יצא לזרוק רימוני יד עם הבחורות, ואני עם הבחורים. כאשר הדגמתי זריקת רימון, אחד הרימונים ניצת בידי, ובהיותו מונף מעל ראשי, התפוצץ בידי הימנית. העורק המוליך דם לעורק הראשי נקרע, וחברי דריו חסם באצבעו את העורקים, וכך הציל את חיי.

רביבים היתה נצורה, ולא ניתן היה לפנותי לבית חולים בצפון, אלא דרך האוויר. השמיים היו נתונים לשליטת חיל האוויר המצרי, ובאיחור של יממה, הצליח הפייפר לנחות על המשטח המאולתר. חרף הפציעה, אני ורחל היינו חייבים לפקוח עין ולהזהיר את הטייס מפני מטוסי האויב.

נחתנו בשדה דוב, והרופא בבית החולים הדסה הודיע לי כי ייאלץ לקטוע את ידי הימנית עד מתחת למרפק. במהלך ההחלמה, התחולל הקרב על משטרת עסלוג', ורבים מחבריי נפלו. כיוון שהייתי מפקדם, ברור לי שאלמלא נפצעתי, ספק רב אם הייתי נשאר בחיים. קטיעת היד הצילה את חיי. בהמשך דרכי, לא ראיתי עצמי מעולם כמוכה גורל, ואני גאה בכך שתרמתי את חלקי למען המדינה.

בגיל 25 חיי קיבלו תפנית חדשה. כבר לא יכולתי לחלום על רפואה, כי מי ירצה במנתח מוח שיד ימינו חסרה. לא היה גם טעם רב לחזור לנגב, כיוון שלא יכולתי להביא תועלת בעבודה פיסית. לכן נענינו, רחל ואני, להצעת מחלקת הנוער של החלוץ, לצאת בשליחות לאמריקה הדרומית, ולחנך נוער יהודי בברזיל, אורוגווי וארגנטינה, לקראת עלייתם לארץ.

ב־1953 התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. אכן, עשר שנים בדיוק חלפו מהיום שבו יצאתי ראשונה אל הנגב, ועד שהפכתי למוקד עיסוקי. התחביב שרכשתי כאשר שוטטתי במרחבים הצחיחים, היה עבורי למקצוע.

בשישים השנים שחלפו מאז בואי לנגב, כל מה שעשיתי, חוויתי כבר בשנותיי הראשונות שם. כך רכשתי השכלה ב“שתי אוניברסיטאות”, וכל מה שלמדתי ב“אוניברסיטה א”, בחמש וחצי שנותיי בנגב, הקרין על “אוניברסיטה ב”, המסלול האקדמי שעברתי באוניברסיטה העברית.

ההתיישבות במדבר היא דבר יחודי, שמסוגלים לו רק בני עמים שהגיעו לנגב ממקומות שהיו שוממים ממנו. עד בוא הנבטים, היה הנגב בלתי מיושב, והם, בני צפון חצי האי ערב, שכמות הגשמים בו מעטה ואקראית, הגיעו לארץ שבשבילם היתה גן עדן: כאן ירדו בממוצע מאה מילימטר גשם בעונה קבועה, ארץ שציפתה לגאוניות של בני אדם היודעים לנצל עד תום את משטר הגשמים הזה ולהפוך את הארץ לנווה מדבר. עצם שמם, “נבטו”, מעיד על ייחודם: “נבט” הוא אדם המסוגל לחפור או לחצוב בסלע, עד שיגיע למים טובים. במשך הזמן למדו לסכור את זרימתם של נחלי אכזב ולאגור מים בבורות טוחים, שאינם מאבדים טיפה.

הנבטים חיזקו את הקשר שלי אל הנגב, כי הם הגורם הבולט בותר שחי שם אי פעם, והמוכשר שבהם. עד היום, אני מלא התפעלות מהישגיהם, ומהדרך שבה ייסדו תחנות לאורך הדרכים שבהן נעו ובהן ניהלו את מסחרם המשגשג בבשמים ובתבלינים, כשמרחק ההליכה מתחנה לתחנה הוא יומיים בקירוב. את צאנם, הרגילו לשתות מים לסירוגין, כדי שלא ימותו בצמא בהיותם רחוקים ממקור המים. אין כאדריכלות הנבטית יוצאת הדופן, שהתאפיינה באי היצמדות לקנונים הזרים של האדריכלות הרומית וההלניסטית, והחופש בצירוף האלמנטים. כלי החרס הנבטיים הם המרשימים מסוגם בכל ארץ־ישראל, ומצטיינים בדקותם, ביפי צורותיהם ובעיטוריהם. בעוד שבמרכזי הייצור שמחוץ לנגב ייצרו כלים שצורתם פרימיטיבית, והמעבר מכלים העשויים ביד לכלים העשויים באבניים משוכללים נמשך מאות, ולעתים אף אלפי שנים, היצירה הנבטית “מתחילה מן הסוף”, מן המשוכלל ביותר.

כיוון שחקר הנגב ובעיקר חקר הנבטים עמד בראש מעייני, ייסדתי קרן למחקר על שם אשתי ושמי. הקרן מחלקת מדי שנה פרסים לתלמידים העוסקים בנגב.

שם, במדבר, הייתי רוצה למצוא את מנוחתי האחרונה. הייתי רוצה שנכדיי יהיו קשורים למקום הזה, וכי במקום אזכרה, יקדישו יום לטיול בנגב, יפקדו את קברי בבית הקברות של קיבוץ רביבים, או שיבואו לביקור בל"ג בעומר, הוא יום הנישואין שלי.