איווט יקרה,

לא קל לי להוציא מתקופת חיים ארוכה של שמונים ושתיים שנים פרק אחד מבחרותי, שהוא תמוה ומוזר לי עד היום. אבל כיון שהבטחתי לך – אקיים את הבטחתי בתנאי, שבמקום להטרידך לבוא אלי עם רשם קול ולספר לך סיפור מקוטע ומבולבל, אערוך את דברי זכרונותי מתקופה זאת בכתב ובסדר מסוים ואשלח לך קטע אחר קטע, כפי שיעלה הזכרון. לא נקרא לזה “פרק מזיכרונותיי”, אלא ניתן להם כותרת, כבסיפורי ילדים: “מעשה ב….”

ובכן, מעשה במלחמת העולם הראשונה (1914–1918) בפולניה. עד למלחמה הזאת שלטו הרוסים מדורי דורות בחלק מפולניה שנמסר להם ע"י המעצמות גרמניה ואוסטריה וכיבושם היה כיבוש גס, אכזרי, טוטאלי. המשטרה, הפקידות והצבא היו רוסים בלבד ושפת המדינה היתה רוסית בכל המשרדים ובבתי הספר. היה זה שלטון מושחת, מבוסס על שוחד ושיכרות והיהודים הופלו בו לרעה, בין על ידי הפורעים הרוסים ובין על ידי שכניהם הפולנים, שקיבלו היתר מהשלטונות לנהוג במיעוט היהודי כרצונם.

בשנת 1916, לאחר מלחמה שלומיאלית רוסית, נכבש כל שטח – הכיבוש הרוסי ע“י הגרמנים, שהנהיגו בו מיד את חוקיהם. הגימנסיות הרוסיות שבהן היו הגבלות חמורות ליהודים הוחלפו בגימנסיות פולניות ויהודיות, ואלו נפתחו על ידי משכילים יהודים, שלמדו אי־פעם בגרמניה ושלטו היטב בשפתם. כך צצה פתאום הגימנסיה שלנו, “אסכולה”, בניהולו של ד”ר ויינברג, אחיו של הסופר העברי צ.ז. ויינברג. הכיתה הגבוהה ביותר היתה כיתה ז'.

היה זה חידוש רב לגבי היהודים: פרט להגבלות מצד הרוסים בכל הקשור לרכישת השכלה, אסרה היהדות האדוקה על עצמה את הפצת ההשכלה הכללית והסתפקה בלימודי הדת. פה ושם העז יהודי לשכור מורה פרטי ללימודי־חוץ, בעיקר כדי להכין את ילדיו לבחינות־כניסה לבתי־ספר רוסיים או לבחינות־בגרות. המדובר במעמד של יהדות אמידה בלבד וחופשית יחסית. לכן, עם הכיבוש הגרמני ניתן האות להשכלה ליהודים ורוב הנוער – פרט לעניים ביותר, כי היו אלה בתי־ספר פרטיים בתשלום – נהר לבתי־ספר חילוניים לבנים ולבנות שצצו במספר רב.

מעניין, שלמרות היד הרכה של השלטון החדש הגרמני כלפי האוכלוסיה כולה, ההכרה בשפה הגרמנית כשפת המדינה השוה עם הגרמנית, ומתן זכויות רבות לאזרחים הופיע ה“אורדנונג” (סדר בגרמנית) במקום השלטון הרוסי המבולבל, וה“קולטור” (תרבות) תפסה את מקום האנלפבתיות הרוסית. מה שנעלם היו כל אוצרותיה של פולניה – המזון, המתכות (אפילו מכיפות הכנסיות הרוסית), העורות, הבשר וכל מצרכי החקלאות, והכל על פי צווים “חוקיים”.

נותרנו במשטר כיבוש של צנע חמור בטענה, שיש להעביר את הכל לגרמניה, כדי שתוכל לנצח במלחמה. הופיע משטר של “פתקאות” כמעט לכל דבר. ללחם אפוי מקמח תפוחי אדמה מתפורר ותפל, לנעליים עם סוליות עץ בלבד, לבגדים מבד שקים מסריח וצבוע באפור, לריבה מסלק וסכרין, במקום סוכר. מה פלא שנזכרנו אז בגעגועים בתקופת הרוסים, שבה היה אפשר להשיג הכל בעזרת כסף, גם בעת מלחמה.

הגרמנים לא הקפידו ולא התערבו בעניני חינוך, וניתן חופש מלא לנוער היהודי להתארגן בתנועות לאומיות, כמו “השומר הצעיר” ו“החלוץ”. היתה זו מהפכה של ממש בחיי היהודים, אין לשכוח שלנוער היהודי בערים לא היה כל מגע עם הטבע, הן בגלל אורח־החיים המסוגר של המשפחות היהודיות האדוקות והן מפחד הנוער הפולני (ה“שקוצים” כפי שכינו אותם), שחונך על ברכי האנטישמיות והשנאה ליהודים. התורה הזאת נבעה בעיקר מהכמורה הקתולית, שהסיתה את האוכלוסיה (קהל־המאמינים) להכות ביהודים על שצלבו את ישו שבו הם כופרים. קל היה להציק ליהודים, שאותם ניתן היה לזהות על נקלה, בשל לבושם המיוחד – הקפוטות הארוכות והכובע השחור בעל המצחיה הצרה, בנוסף לזקנים, לפיאות ולמנהגיהם המשונים.

המגע היחידי של הנוער היהודי, ובמיוחד הדתי, עם הטבע היה בטיולים בחג ל"ג בעומר, כשהילדים על קשתותיהם וחיציהם טיילו והשתוללו מחוץ לעיר עם מוריהם והוריהם.

[….] הנוער בעולם. תנועה זאת שחרתה על דגלה אהבת אחים – סיסמא שקסמה מאד ליהודים. התנועה היכתה חיש שורשים בעמים רבים, היו תנועות־נוער לאומיות וחינוכיות, והצטרפות היהודים לתנועה זאת היתה כעין אישור לכך שלפחות בתחום זה אנו ככל הגויים.

ההתעוררות הציונית נתנה דחיפה להתארגנות הנוער סביב דגלה, הן על ידי נוער “החלוץ”, נוער שבא משכבות עממיות עניות יותר, תנועה סוציאליסטית כמעט, והן על ידי תנועת “השומר הצעיר” של ילדי מעמדות מבוססים יותר – תנועה צופית לכל דבר, שקמה כחיקוי לתנועת הצופים האנגלית. עם הזמן עברה תנועה זאת לציונות פעילה, כדי לקדם את היהודים כעם בעל מולדת משלו.

אולם הציונות לא כבשה את לבבות כל היהודים בגולה. היתה זאת אמנם התעוררות לאומית, אולם כרעיון פוליטי לא מצאה לה הרבה מהלכין ברחוב היהודי. איש לא ידע רבות על הארץ המובטחת, ואפילו אלה שהצטרפו אליה הסתפקו בתרומות כספיות לקרנות כמו הקרן־הקיימת וקרן־היסוד, שהוקמו למען רכישת קרקעות והתישבות עליהן. הציונים הסאלוניים הללו עדין היססו בגישתם לפתרון בעיית היהודים, שהיוו מיעוט נרדף בין הגויים – בעיה סבוכה שפילגה את יהדות הגולה לפלגים מרובים. יסוד הויכוח היה, כמובן, יצר ההישרדות כעם, על מנהגיו.

סביב הפתרון הציוני לבעיה זאת שררה מבוכה רבה. כי רבים האמינו שניתן לעזוב הכל ולהתחיל הכל מחדש אי־שם במרחקים. בעית ההישרדות גרמה למחלוקת בציבור היהודי בגולה. הפלג הדתי האדוק, שבתפילותיו הביע געגועים לציון ולירושלים – היה השמרני ביותר. הוא הסתגר במנהגיו ובאורח חייו בגיטו משלו וראה את כל הפורענויות ככורח עליון וקיבל בסבלנות את כל הפגיעות שנעשו בו על ידי אנשי־הפקר – את שוד רכושו ואת ההתנכלות לחייו – ולא חלם כלל על שינוי כלשהו ועל ימים טובים יותר, פרט לימי משיח צדקנו, שיגאל אותנו מכל צרה.

הפועלים והנוער הלומד האמינו, לעומת זאת, שהגאולה תבוא עם הצטרפותם למפלגת פוליטיות סוציאליסטיות, שדגלו בשוויון לכל, והאמינו כי עם נצחונו ייהנו גם היהודים מזכויות אזרח מלאות ושוות ויחדלו לסבול כיהודים. הם לא חלמו כלל על ארץ אחרת, השתתפו בתנועות־מרי פולניות וסבלו עם חבריהן מכל נגישות השלטונות, כדי להתכונן ל“ימי הגאולה” הללו הקימו ארגון חזק, את ה“בונד” שרוב חבריו באו מדלת העם, והשליטו בו את שפת היידיש כשפת־אם, שיש לדאוג לפיתוחה ע"י ריבוי עיתונים וספרי יידיש.

היה בכך ניגוד בולט לאדוקים (כיום: החרדים), שאמנם השתמשו ביידיש בלבד כשפת דיבור, אולם לא מאסו בשפת שכניהם, שאתם היו להם קשרי מסחר, והעברית שימשה להם כ“לשון־קודש” לתפילות וללימודי־תורה; ואם כי העברית לא היתה שגורה בפיהם, רבים – בעיקר רבנים – התכתבו בשפה זאת עד כדי החלפת דעות בחיבורים ופירושים לספרי הקודש. היו גם שידעו לכתוב עברית, אך השתמשו בה מעט, והם־הם שהכניסו לשפת היידיש המון מלים עבריות, שהיוו יסוד עברי לשפת היידיש המקובלת, ורבות מהן נשתבשו בגלל סילוף של “עמך” הבור.

היו קיימים גם “פולקיסטים” (עממיים – פופוליסטים), שראו ביידיש את השפה היהודית היחידה, והמשכילים שביניהם עשו רבות לפיתוחה, אם כי לא בקנאות של ה“בונדיסטים”, שראו בה ייחוד וסמל לחירות בין –לאומית.

המעמדות האמידים מאד, שרצו להנות בעזרת רכושם והשפעתם מזכויות מועדפות – דגלו בהתבוללות עם העם הפולני ורבים אפילו התנצרו, כדי לזכות בקריירה במוסדות פולניים, שבלעדה לא ניתנה להם דריסת רגל אליה. אבל חלק מהם עזר ליצירת תרבות יהודית עצמאית וסייע גם להפצת תרבות פולנית ותרבות של עמים אחרים, הודות למשכילים הרבים, שהיו נאלצים לרכוש את השכלתם הגבוהה במוסדות לימוד בחו"ל, בגלל ההגבלות החמורות בפולין לתלמידים יהודים בבתי־האולפנה שלהם.

כל זה החל עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ב־1918, עם התבוסה המוחצת של הגרמנים, האוסטרים והרוסים, שהביאה לתקומת רפובליקה פולנית ריבונית בכל השטחים, שהיו פעם חלק של ממלכת פולין והיו כבושים ע“י המעצמות הנ”ל במשך מאות בשנים.

אמנם הוקמו מיד עם העצמאות מוסדות שלטון כגון הפרלמנט, ובו זכות הצבעה לכל המיעוטים; אבל הלאומנות הפולנית מנעה השפעה רבה וזכויות אזרחיות שוות לכל המיעוטים, שכללו אחרי השחרור גם את האוקראינים ועמים אחרים שהוחלט לדכאם. ליהודים לא ניתנה דריסת רגל לשום פקידות ממשלתית, למשטרה, לבתי דין ואפילו למשרות זוטרות שבזוטרות. לכן, שירתו היהודים המשכילים ובעלי מקצוע – כרופאים, עורכי דין ופרופסורים – רק את הציבור היהודי.

עם פריחת המסחר, התעשיה והבנין נוצרו, אמנם, תנאים סבילים לחיי היהודים, למרות שההגבלות נשארו בעינן. היחידים שלא ראו כל תועלת לעתידם ולעתיד ילדיהם, ושלא האמינו לרגע שאי־פעם יזכרו לזכויות שוות, היו אלה שהחליטו להגר מפולניה לצמיתות. רובם היגרו למערב ובמיוחד לארה"ב, כדי לחפש שם את מזלם יחד עם קהל־המהגרים, שנהרו אליה מכל המדינות המדוכאות או העניות. רק מיעוט פנה לעליה לארץ, באשר היא לא היתה מיושבת עדיין ולא היו בה תנאי חיים מסודרים ויציבים, והיה צורך ליצור בה הכל מהתחלה ולרבים חסר היה אומץ הלב, הדרוש למטרה כזאת.

הפרדוכס הגדול היה, שהגעגועים לציון נותרו דווקא אצל האדוקים, שהזכירוה בתפילותיהם יום־יום, אבל לא חשבו לממש את התפילות הללו ואפילו התנגדו לכך שבניהם יתפסו, חלילה, לאפיקורסות זאת. הם היו אנטי־ציונים בדיוק כנטורי־קרתא והתנועות החסידיות, שלמרות שחיו בארץ, התעלמו לחלוטין מהציונות כפתרון לעם היהודי ועסקו בתרבות חסידית, הבנויה על נאמנות ל“חצרות” של רביים ואדמוראים.

נותר רק קומץ הציונים, שבמאמץ רב הקימו את מוסדותיהם, שהיוו בסיס לכל הפעולה הציונית הפוליטית והמעשית. הם החיו את השפה העברית ע“י הפיכתה לשפת דיבור, פיתחו השפעה ברחוב היהודי בעזרת עיתונים, הוצאה לאור של ספרי סופרים ותרגומים משפות זרות לעברית והכל – כדי לכבוש את דמיון הנוער, התקוה היחידה לדחיית הגולה על מנהגיה שהיו לזרא, ולבנות מולדת מודרנית בארץ, לאחר שהובטחה ע”י הצהרת בלפור כבית יהודי ליהודים.

כדי להשיג זאת, היה הנוער חייב ללמוד על קורות הארץ, על הנעשה בה ועל שפתה ולהכשיר את עצמו לתנאי הארץ הקשים, שהיתה עדיין בתחילת התפתחותה, למרות מספר זעום של נקודות ישוב שהוקמו מזמן ע“י אנשי העליה הראשונה וה”בילו“יים” (חברי “בני ישראל לכו ונלכה” רובם מרוסיה) ועל ידי החרדים שנהרו למקומות הקדושים בירושלים, צפת, מירון וטבריה (מקומות קבורה אמיתיים או מדומים של הצדיקים) ועל ידי ההגירה אורגנה ע“י חברת פיק”א מתוך דלת העם מארצות מזרח אירופה הן לארגנטינה והן לארץ ישראל, בעזרת כספי הברון הירש ועוד כמה מעשירי היהודים.

אילו עלו יהודים במספר רב פי כמה עם מתן הצהרת בלפור – יתכן וכל ההיסטוריה של הארץ היתה שונה לגמרי. אולם, בטרם הספיקו היהודים להתארגן לעליה, פרצו מהומות בארץ בחסות חלק מהפקידות האנגלית שהיתה עויינת ליהודים והאנגלים בגדו בהבטחתם המקודשת וניצלו מצב מביך שאותו יצרו, לשם שינוי מדיניותם לטובת האוכלוסיה הערבית. הם הגבילו את מספר רשיונות העליה (סרטיפיקטים), שעליהם רבו עתה כל פלגי הציונות ותנועות העבודה הציוניות. תנועות אלה כללו את: “החלוץ” “השומר הצעיר”, ה“מזרחי” (דתי וציוני), הציונים הכלליים (הליברלים העצמאים), פועלי ציון ימין ושמאל וכן פרוטקציונרים רבים של האחראים לחלוקת הסרטיפיקטים. ההתחרות היתה רבה ולעתים, חכו עולים שנים עד שהשיגוהו.

היו אמנם דרכים לעקיפת התקנות הדרקוניות של שליטי הארץ, ע“י הופעה לארץ כתיירים ומציאת נותן־עבודה, שסיפק בארץ תעודה של “עובד־חיוני” (דרך שבה בחרנו אנו) בין ע”י הצגת סך של אלף לירות “כקפיטליסט” – סכום ששימש משפחות רבות שחזרו והציגוהו מדי פעם – בין ע"י הברחת יהודים, תושבי ארצות ערביות שכנות, דרך שבילי־ההרים לקיבוצים או למושבות, ומשם, לאחר זמן למקום־קבע בעיר או בכפר.

בינתים, הטיל זאב ז’בוטינסקי, ראש תנועת בית“ר “פצצה” בתנועה הציונית. הוא אמנם חזה מראש את השואה שתפגע בעם היהודי ותבע עליה המונית של בעלי אמצעים, סוחרים ובעלי־הון, במקום החלוצים, שדגלו בשיטה “דונם ועוד דונם”. המחלוקת החריפה בין ראשי שתי השיטות – ז’בוטינסקי וד”ר חיים וייצמן – הביאה לקרע בהסתדרות הציונית, שהזיק לה מאד. הבית“רים דגלו בכיבוש הארץ בכוח ע”י כיבוש צבאי, ואפילו עסקו בתכניות להקמת לגיון יהודי, שיילחם לצד הנאצים במלחמת העולם השניה, כדי לשחרר את הארץ מהאנגלים. לאושרם ולאשרנו, סרבו היטלר ומוסוליני לקבל הצעה זאת, באשר היו להם כלפי העם היהודי תכניות שטניות אחרות. אולם, הכתם של פאשיזם, שבית“ר לא התבייש בו, נותר עד היום עליהם, למרות שהם טוענים שרק הודות לפעולות האצ”ל והלח"י עזבו האנגלים את הארץ והם הם מצילי המולדת היחידים.

לצערי, היה דרוש לי מבוא ארוך זה, כדי להסביר מנין צצה חבורת־הנוער, המכונה “קבוצת אריאל”, שאת תולדותיה אספר בקרוב. ועתה, בטרם נגיע למאורע מעניין זה, עלי להדגיש שהנוער שהצטרף ל“שומר הצעיר” קיבל את השראתו מתנועת “השומר” בארץ, ששמה לה למטרה להגן על רכושם וחייהם של התושבים היהודים של הישובים המרוחקים, שהיו לבז לכל שודד בטרם קם “השומר”. הקשר הזה הביא אתו גם את הרצון ללמוד את השפה העברית ואת תולדות הארץ והגיאוגרפיה שלה, שכונתה פלשתינוגרפיה (נגזר מהשם פלשתין) כל זה היה עדין רחוק ממימוש החלום הציוני ובעיקר משום שרק חלק קטן של הנוער הצטרף לשורת התנועות הציוניות.

ועתה, בטרם נגיע לשלב א' של “מעשה ב…”, עלי להזכיר גם שמרגע שבו זכתה פולניה בחירות תחת נשיאותו של ה“סבא”, המרשל פילסודסקי, החליט הנשיא, (בדומה לחלומו של ז’בוטינסקי על ישראל משתי גדות הירדן), להחזיר למדינתו פלכים, שלפי ספרי ההיסטוריה השתייכו פעם למלכות פולנית. כיון שהרוסים טרם התאוששו אז ממלחמת הצבא האדום נגד כל מיני ליגיונות (ובתוכם גם ליגיון אמריקאי) וכנופיות של רוסים “לבנים”, חשב המרשל בליבו שהגיע הזמן להחזיר למדינתו נתח ראוי להתכבד מרוסיה ויצא למלחמה נגדה, גם כדי להשיב לרוסים כגמולם. אולם הוא נחל תבוסה מוחצת, ובמנוסה הכללית הביתה השתתף במרץ גם הטוראי סשה שצ’ופק, שבתור סטודנט התנדב להתגייס לצבא־הפלישה, וכמעט הגיע ראשון במירוץ זה בחזרה לוורשה, עיר מולדתו ללא פגיעה כלשהי.

הזמן הזה חרות בזכרוני, כיון שזו היתה הפעם הראשונה שבה הוא נטש את צאן מרעיתו –הקבוצה – וכממלא מקומו מינה את ג. מינץ, איש מוזר בעל דעות תמהוניות. את מקומו כראש קבוצה מילא אחריו משה הדס (המבורג), מייסד התנועה בגימנסיה שלנו – בחור־חמד מאין כמוהו, שנעשה אצלנו למשה־לה והיה אהוב נפש על כולנו עד יום מותו.

הגימנסיות היהודיות העסיקו, אמנם, מורה או שניים להוראת העברית וההיסטוריה של העם היהודי, אבל ללא הצלחה גדולה, בשל אדישות התלמידים וחוסר יכלתם של המורים לעורר עניין בשעוריהם. אצלנו בכתה, למשל, לימד מורה זקן, דודו של נחום גולדמן – זקן סנילי, שגם פולנית לא ידע, ולא היתה לו כל אפשרות להסביר באופן אנושי מה שרצה להחדיר למוחותינו. היחידים מתוכנו ששלטו בעברית היו אלה, שהוריהם דאגו למורים פרטיים בביתם.

היו, אמנם, בתי־ספר שבהם היתה שפת־ההוראה עברית – בית הספר “תרבות”, שאחד כמותו היה קיים בכל עיר גדולה; אבל הגימנסיות היהודיות לא שמו דגש על העברית. הנוער בהן היה אדיש כלפי הציונות ונטה יותר לקומוניזם, ובגללו, בוטלו זכויות רבות מהגימנסיות, רבים מהקומוניסטים גורשו מבתי־הספר בפקודת השלטונות ורבים מהם נאסרו ונשלחו למחנות־עונשין מיוחדים עבורם ברחבי פולין.

לכן, משהוקם הקן הראשי של תנועת “השומר הצעיר” בוורשה ונוצרה הנהגה, שהדריכה את המנהיגים הבאים, היה עליהם גם לעשות נפשות לרעיון זה (בדומה למה שקורא אצלנו בבתי־הספר), ואת המעטים הם ליכדו בכל כיתה לקבוצות של “גורים”, שהשתייכו לגדודים. התחלת פעולת המדריכים היתה בכיתות הנמוכות, הניתנות ביתר קלות להשפעה. לכן אנו, הכיתה הגבוהה בגימנסיה, לא השתכנענו בצורך להצטרף לתנועה צופית זאת, ורק מחמת קנאה בזאטוטים הלבושים בגדי צופים, שבהם התגאו הצטרפנו בהיותנו בכתה ט'.

עלי לציין שהפעיל העיקרי בין הנוער ב“אסכולה”, היה אותו משה הדס – אותו בחור עליז, שידע לגלגל את עיניו להנאת חניכיו, לשיר שירים עבריים, להשתולל ובהיותו חולה־כליות מנעוריו, גם לעבור התקפות־כאב עזות ולשוב ל“סורו”.

“מעשה ב…” חבורה של שבעה תלמידים, שהיוו כמחצית כיתתם ושמצאה את עצמה לפתע במסגרת צופית מובהקת, שהפכה עם הזמן לידידות־אמת ולכעין שותפות־גורל. עלי להציג את חברי הקבוצה: מהם – שני ה“אלבלינגרים”, אני, זאב ואחי אהרון; אלבלינגר שלישי הלא הוא דודי אברהם (אחי אבי), שישב אתנו על אותו ספסל־לימודים; שני האחים ויינפלד, יולק (יהודה) ויאשק (יצחק); זוסמן ארונשיין, בחור טוב לב ומגושם וישראל – לולק" ו…ברנש מכוער כלילה, בעל אף ארוך מאד ופנים רזים וחיוורים, שבא ממשפחה עניה מאד. אני מאריך את הדיבור עליו, באשר היה קלפטומן וסוטה, אבל לא עמדנו על טיבו, עד שנטש אותנו ערב עלייתנו ארצה בטענה, שהוא נוסע לצרפת ללמוד רפואה. עליו עוד יסופר רבות.

קשה לי להיזכר עתה מתי בדיוק הופיע בינינו “סשה” – שמואל שצ’ופק. אני משער שהיה זה עם היווצרות הקבוצה, בשנת 1918. הוא שאסף אותנו, המציא עבורנו את השם “אריאל” והפך להיות לנו למנהיג, שאת כל דבריו קבלנו ללא ביקורת, כמסונוורים. עד כמה שזכור לי, היה הוא סטודנט שמנמן, רציני וצוחק כאחד, שמימיו לא התרעם על איש מאתנו, לא הוכיח ולא העניש, ביוצרו אתנו מין יחס של שוויון וחברות. מעניין שהוא, שבנפשו לא היה צופה פורמליסטי כלל, הפך אותנו לצופים ממש, על כל הנהוג והקשור בנוהגי הצופים – כולל תלבושת, תרגילים, טיולים, כלים ואוהלים – יצר אחריות משותפת וידידות־אמת, משפחתית ממש, הרבה מעבר לחברות סתם.

הפגישות התקיימו בחדר כיתתנו, שהועמד לרשותנו ע“י מנהל הגימנסיה, שאהד תנועה זאת, או בביתו של סשה, בו הפכנו לבני־בית ממש והתיידדנו עם שני אחיו ועם הוריו. לעתים נפגשנו ב”קן" המרכזי, ברחוב דלוגה בפסז' “סיימונס”, כדי להתוודע לבני גילנו ולבנות גילנו מבתי־ספר מקבילים לבנות. כולנו היינו באותו הגדוד.

חיינו אז בחברה אקסקלוסיבית של גברים ואת המין – הס מלהזכיר. לעתים יצא כל הגדוד למחנה־קיץ עם תום הלימודים – אנחנו עם “סשה” והבנות מלוות בפטרונית (לרוב אמם של מרדכי ומרים בן־טוב). הקשר היחידי שהיה לנו אז עם הבנות התבטא בהחלטה, שעל כל אחד מאתנו חובה לאמץ בת וללמדה עברית, פשוטו כמשמעו. הבחירה – או נקרא לזה ה“זיווג” – נעשו ב“הגרלה”, כי זכור לי מה אומלל הייתי כשבחלקי נפלה בחורה בלתי־מושכת, שסבה פ., שעם עלייתה ארצה הפכה לקומוניסטית שרופה, התחתנה עם אחד מהקומוניסטים החשובים, ולאחר מלחמת העולם השניה נתקלתי בה באקראי והיא בישרה לי בגאווה שהיא נוסעת לגרמניה, כדי לנחם את העם המסכן המובס.

מהטיולים הרבים לחיק־הטבע, ששימשו לנו גם כתימרון, זכור לי מקרה מצער אחד: נטינו את אוהלינו בחורשת אורנים ועסקנו בכל מיני תרגילים. לעת ערב, כשעסקנו בבישול ארוחת־הערב, הופיעו לפתע כל הכפריים מהכפר הסמוך, מזויינים בגרזינים, במקלות ובמוטות ברזל וציוו עלינו להסתלק תוך חמש דקות, אם חיינו יקרים לנו. היה עלינו לפרק, כמעט בחשיכה, את האוהלים, לאסוף את כל מה שניתן לאיסוף במהומה הזאת ולהסתלק במרוצה מהמקום, כשאנו מלווים בקללות ובביטויי ליגלוג על ה“היהודונים” הבורחים. את הלילה בילינו עצובים ומדוכאים בתחנת־הרכבת השוממת, כשאנו ממתינים לרכבת הבאה לוורשה.

נתקלנו במקרה דומה, אם כי חמור יותר, בשעה שהקימונו מחנה־קיט גדודי, כשבקרבתנו צץ לאחר זמן מחנה־קיט של צופים פולנים. אמנם לכאורה היתה זאת תנועה של אחות־עמים, שחלות עליה חובות של נימוס וידידות; אולם לא זו בלבד שאיש מהמחנה השני לא ביקר אצלנו, אלא שנורו יריות־אקדח לעברנו, כדי להפחידנו וכדי שנסתלק מקרבם. הם אמנם לא הצליחו במזימתם, אבל נותר טעם מר בפינו לאחר מאורע זה. התבגרנו והתקרבנו לשכבה מבוגרת ב“קן” ועשינו הכנות לעליה, ביחידה של שמונה אנשים, כי בינתים הצטרף אלינו סטודנט לכימיה, שמואל זילברדיק – “שמואליק”. שנים רבות עמד בראש ה“קן” חיים קרונגולד, ה“באדן פאוול”, תוצרת עצמית, (שהיה אחר־כך עורך דין ידוע בירושלים). היה זה גבר גבה־קומה, בעל הדרת־פנים, עם כובע צופי רחב־שוליים. הוא היווה חיקוי מובהק לראש הצופים העולמיים, וראינו בו אליל של כל התנועה. למעשה, היה שחצן גדול וקשה לומר, שייצג את האידאלים של “השומר הצעיר”.

פעם נתגלעה מחלוקת בינו לבין סשה, והיא הסתיימה, לצער כולם, בסטירת־לחי קלה, סמלית, לסשה. סשה שאל אז אותנו האם עליו לראות בכך עלבון צורב, וכשנענה בחיוב – החליט, שעלבון כזה יש לכפר רק על ידי דו־קרב אמריקאי: המבוסס על הגרלה, אקדח מונח על השלחן, והמוציא את הפתק האומלל מהכובע חייב להכנס לחדר הסמוך עם האקדח ולירות בעצמו, היה זה רגע טרגי וטרגי־קומי כאחד, שנלקח בכל הרצינות ע“י המנהיגות של ה”קן“, שעדיין לא נתנסתה במקרה דומה, אולם החליטה ברגע האחרון להתערב במחלוקת, להפחית מחריפותה ולהגיע להתפייסות פורמלית, למזלו של סשה – ולמזלנו. כך ניצלה הקריירה המזהירה של סשה במנהיגות, אולם הוא לא הסתפק ב”סולחה“, וכדי להוסיף דרמטיות למאורע החשוב קיבץ את כל בוגרי ה”קן" לאסיפה־כללית שבה אנו, המטומטמים, עמדנו דום והחזרנו, בזה אחר זה – ובכאב־לב – את סמל “השומר הצעיר”, שליווה אותנו מספר שנים, שטרחנו רבות כדי לזכות בו ושהיינו כה גאים בו. וכל זה כדי להביע את מחאתנו האילמת על עלבון מנהיגנו הרוחני האהוב.

ניתוק זה מה“קן” לא הפריע לנו להופיע בו ולהשתתף בכל מיני תהלוכות, הפגנות וטיולים ארוכי־טווח, לשם פגישה עם חברי התנועה מגליציה ועוד.

זכורה לי השתתפותנו המשותפת בהצגת מחזהו של הרצל בתיאטרון של אידה קמינסקה (ביידיש) וזכור לי אפילו שבגיל 17 עמדתי ובידי רובה – שנמסר לי חגיגית ע"י שלטונות פולניה – בגבול הרובע היהודי, כדי להגן עליו מפני סכנת פורעים פולנים. נדמה לי שהכל נגמר בכי טוב, ללא מאורעות, אבל מה גאה הייתי במעמדי הגברי, כיהודי. הדבר נעשה עקב החזרת גדודים פולנים מהמלחמה מצרפת ומרוסיה – גדודים שלמעשה התנהגו ככנופיות בריונים, התנפלו על יהודים עוברי־אורח ובכידוניהם חתכו את זקני היהודים האדוקים ואת פיאותיהם, והוסיפו על כך מכות־רצח.

עד לבחינות־הבגרות התנהל הכל באורח שיגרתי: פגישות תכופות ותכנון העליה לארץ, מבלי להתיחס למה שמצפה לנו שם. היינו במצב־רוח של טרום־חתונה, מבלי שניתן לנו לראות את הכלה.

ההלם היחידי שהלם בנו נבע מהצהרתו של “לולק”, שאין בדעתו לעלות איתנו ארצה. הזכרתי כבר קודם, שלולק בא ממשפחה עניה, שלא היה לאל ידה לקנות ספרי לימוד עבורו. לכן הוזמן ע"י כולנו ללמוד יחד, כדי לחסוך לו הוצאות לספרים. הדבר המתמיה היה, שלאחר כל פעם שביקר אצל אחד מאיתנו נתברר שנעלם משהו מהבית – ספר פשוט או חפץ יקר – ודבר זה גרם לעגמת־נפש להורינו, שחשדו לרוב בעוזרת הבית, ופיטרוה על לא עוול בכפה. הן איש מאיתנו או מהורינו לא חשד אף לרגע, שחברנו לכיתה היה הגנב. כמו כן קרו דברים משונים בשעת הטיולים שלנו: עם פירוק המחנה נעלמו כל מיני חפצים־כשעון־זהב, שנתקבל לבר־מצוה, מכונת־גילוח יקרה, שבעליה היה גאה בה במיוחד – ובנוסף נגרמה מבוכה רבה כשנעלמו מצרכים חיוניים – במיוחד נקניק וממתקים – מהתרמילים שהבאנו איתנו לטיול לארוחות המשותפות. נוצר מצב שבו כל אחד חשד בחברו על שזה זלל את האוכל המיוחד במינו, מבלי להתחשב בחבריו. נוצרו אי־נעימות רבה וחשדנות הדדית, אולם איש לא חשד במבצע תעלולים אלה.

נותרה הבעיה של לימוד־מקצוע, כהכנה לקראת עלייתנו, כדי שנוכל להתפרנס שם. תנועת “החלוץ” יצרה חבורות־נוער, שקיבלו את הכשרתן בחוות יהודיות ובמנסרות של חוכרי־יערות יהודים, ואפילו הוקמו למטרה זאת חוות מיוחדות.

תנועתנו התירה לכל אחד מאתנו לבחור לו מקצוע משלו וללמוד אותו במשך תקופת ההכנות לעליה (קרוב לשנה). כך התחלקנו במקצועות, כדי לגוון את הכשרתנו. סשה ושני הויינפלדים בחרו בנגרות, אחי אהרן למד קליעת סלים ורהיטי קש אצל בעל מלאכה פולני, שהיה שותה לשכרה כל יום א‘, מתפכח ביום ג’ ויוצא לקנות קש ולקבל הזמנות, ומשפגש בידיד צמא לא חזר הביתה עד שהתפכח שוב משכרונו, כדי להרביץ לאשתו ולעבוד ל“פרנסתו” בעזרת המתלמד הסלבני (הלא הוא אחי). דודי אברהם בחר לו מקצוע מפרך פחות – את מלאכת החייטות – ומסופקני אם הספיק ללמוד תפירת כפתור לבגדיו. עבורי נותר מקצוע מכובד כסנדלרות.

איני יודע מה היתה הסיבה להתעקשותנו ללמוד מלאכה זאת אצל סנדלר יהודי דווקא, שידאג לנער “בעל־בייתי” כמוני וינהג בו ברכות. היה לנו בתנועה חבר טוב, יגודזינסקי – “יגודה”, קרוב של יגודה המפורסם מהבולשת הסובייטית, שנודע באכזריותו. יגודה שלנו, היה בנו של סוחר־עורות, והשקפותיו היו אנרכיסטיות (משטר ללא שלטון); אבל בסך הכל היה זה בחור תמים וטוב־לב שאליו פנינו בענין הסנדלר היהודי. לאחר חיפוש ממושך הגעתי לסנדלר מסכן שהגיע לוורשה מעיירתו לאחר שנשא אשה ונולד לו בן כדי להשתכר במטרופולין “יותר” כסף לפרנסתו.

באין לו כסף שכר לו דירה בבית־עץ ברחוב דלת־העם, ולקוחותיו היו נערות־רחוב בלבד, שקרעו את נעליהן בנדידה ברחובות, והביאו לו את נעליהן להוספת טלאי של עור על הסוליות והעקבים. ההסכם שהוסכם איתו היה, שבמקום תשלום דמי־לימוד יקבל ממני, השוליה, שיעורים בחשבון.

לאחר מספר שבועות של שהייה באוירה מפוקפקת זאת, משנוכחתי שידיעותי בסנדלרות אינן עולות על ידיעותיו של הסנדלר בחשבון – עברתי לעבוד אצל סנדלר גוי – יאן מרצ’בסקי, בעד ותק במקצועו, שאותו קיבל כנראה בירושה מאבותיו, ולו חנות בחזית הבית שהיה שייך לאבי. הוי! איזו חרפה ובושה, שבנו של בעל־הבית עוסק בעבודה “בזויה” כזאת וממיט חרפה על אביו. אלמלא הייתי בנו של בעל־הבית, לא היה הסנדלר, שהיה אנטישמי מובהק, מעסיק אותי כמתלמד אצלו. ישבתי עם מתלמד אחר, צעירון, בשם יאנק, שהיה קולט את כל המכות, שבחלקן הוענקו בעטיי, ועשקתי בכל רזי־המלאכה – מתורת חיתוך־העור, לאחר שנטבל במים והוכה בפטיש על סדן־ברזל, כדי שיהיה דקיק, ועד להתאמת האימום, לדפיקת מסמרי־עץ בסוליה ואפילו לצחצוח קל של הנעלים לפני מסירתן ללקוח. נדמה לי שהיית היחידי מחבורתי שלמד את מקצועו על בוריו, וכל זה תודות לגוי זה, שהיה מומחה גדול בסנדלרות וידוע בכל הרחוב.

היחיד שבחר לו מקצוע קל ביותר, שאינו תובע כל מאמץ, היה “שמואליק הארוך”, שנהג לומר שהוא רואה בעבודה ספורט, ובספורט הוא אוהב לעסוק פעם בחודש. שמואל זילברדיק, שהצטרף אלינו כסטודנט לכימיה, היה עצלן מטבעו, והמקצוע, שאותו הוא בחר לעצמו בהכשרה, היה עוזר לנהג־אמבולנס. כנראה שנתנו לו רק לצפור בצופר, אם כי העמיד פנים של מומחה גדול ברפואה, וכתב הומורסקות מקבריות על אדם הזועק שרגלו כואבת לו, בשעה שהיא ב“כלל” נקעה לו בתאונה.

לפני נסיעתנו הוזמנו אצלי שמונה זוגות מגפים, כיאה לעולים לארץ, וקיבלתי על עצמי את המטלה הזאת בכל הרצינות. את העור העליון השגנו אצל הורי חברנו “יגודה”, מסוג מובחר ובהנחה גדולה. מה רבה היתה תדהמתנו, כאשר יגודה הופיע באחת מפגישותינו, נבוך וסמוק כולו, והודיע לנו בהתרגשות, שהוריו חושדים בי בגניבת עורות מביתם. לא האמנו למשמע אזנינו, אולם הסתבר שהעורות באמת נעלמו. מיד התישבנו איתו לחקירה ושאלנו אותו, מי היה רגיל לבקר בביתו. הוא הודה שחברנו הבוגדן לולק, שהתגורר קרוב לביתו, ושהוריהם היו מיודדים, היה נוהג להופיע בביתם בשעות־הצהריים, כאשר המשפחה התישבה לארוחת־הצהרים. היו מכניסים אותו אז לחדר־הסחורות (הדירות אז היו די מצומצמות). באמצע הארוחה היה לולק נוהג לזרוק ברכת־שלום דרך דלת חדר־האוכל, בטענה שאין לו זמן לחכות, ושהוא יבקר אותם שנית בפעם אחרת.

יצרו של שרלוק הולמס התעורר בנו והצענו לשים מארב ללולק בביקורו הבא בבית יגודה.

משהופיע שוב אצל משפחת יגודה באותה שעה, חיכו לו במסדרון החשוך, ומשחזר על ה“תרגיל” של ברכת־שלום חטופה והסתלקות, תפסוהו ומצאו מתחת לכנפי מעילו מחסן שלם של עורות גנובים. אני נשמתי לרווחה כי שמי טוהר, אף כי לא עלה בדעת איש מאתנו, שאכן יש להאשימני בשטות כזאת. אבל החלטנו היתה נחושה: לתת ל“חוטא” “שאנס” (הזדמנות) ולא למסור אותו לידי המשטרה. אף נשבענו שלא יוודע לאיש על המקרה, מחוץ למסגרת הקבוצה, כדי שה“חוטא” יוכל לחזור בתשובה, וכדי לא לביישו לעולמים. כמובן שהתנינו תנאי, שאם יתפס שוב בפשע – ישא בעונשו ככל פושע אחר, ושגם המקרה שקרה יסופר לשלטונות.

במהלך חקירתו בפגישה אתנו, התברר לנו שהבחור הוא קלפטומן מנעוריו, והוא־הוא שגנב מבתינו את כל החפצים שנעלמו במשך השנים. התברר גם שהוא לא מכר אותם, אלא מישכנם כדי להשיג כסף לתשלום ליצאניות, שאיתן היה נפגש.

התיישבנו לישיבה ארוכה, בה רשמנו רשימה מדוייקת של כל החפצים שנעלמו, ובלית־ברירה נתנו לו את הכסף הדרוש לפדיון הדברים, כדי שיוכל להחזירם לנו. הוא עשה כפי שנדרש, ונמסר לו על שבועת־השתיקה שלנו ועל התראתנו שבמקרה וייתפס שוב במעשה פשע – פטורים אנו משבועתנו. כך צווינו ע“י סשה, כמעשה אציל התואם את חובות “השומר הצעיר” ו”לולק" זה נהנה מאחוות־האחים שלנו מספר שנים, אם כי היה עתה בעיניו מאוס ונתעב.

דרכינו נפרדו ואיש מאתנו לא נתקל בו יותר בחייו, פרט לסשה בפריז – ועל כך עוד יסופר.

בינתיים התקדמו ההכנות לעלייתנו. בתמימותנו כי רבה לקחנו ברצינות מלאה את שמץ ידע המלאכות שלמדנו במספר חדשים ורכשנו כלים, שיספיקו לבטח לפתיחת חרושת שלמה בארץ. סלי ענק התמלאו בכל מיני כלי־נגרות. קנינו טונה של מדרסים ואימומים עבורי, ואפילו בנינו ארגז מיוחד לתרופות, לפי רשימה מפורטת של שמואליק, שכנראה סחב מתחנת־האמבולנסים רשימה כללית של כל מיני התרופות הקיימות בכלל.

נוסף לכל התכונה הרבה הזאת סביב הכנותינו החליט מישהו, כנראה, שעלינו להיראות בחו"ל כצופים הרריים אמיתיים, והדבר היחידי הדרוש לנו, בנוסף לכובע הלבד הצופי רחב־השולים, הוא מקל לטיפוס בהרים (כנראה בהרי־הגליל) עשוי עץ עלון וידיתו העשויה פלדה מסתיימת בצד אחד בחוד מחורץ ובצידה השני במין גרזן, לתקיעה בקרחון. בפולניה משתמשים ההריים במקל כזה והוא מכונה צ’ופגה (Ciupaga). של מי היה הרעיון המטורף הזה אין לי מי מושג אבל היה צורך להזמין שמונה מקלות כאלה בבית־מלאכה מיוחד ובמחיר יקר למדי. המקלות הלמו את מראינו כצופים וכמטפסי הרים, אבל הכבידו על ההליכה, מחמת כובדם הרב. כנראה נלקח הכלי בחשבון ככלי־הגנה נגד הבדואים המסוכנים (לפי מסורת “השומר”), או נגד כל אויב מסוג אחר.

למזלנו, הוחרמו המקלות ע"י משטרת נמל אלכסנדריה ככלי־תקיפה, ובקושי יצאנו בשלום מעסק ביש זה. באותו מעמד הוחרם גם ארגז־התרופות, בחשד של הברחת סמים מסוכנים, בעוד איש מאתנו לא יכול היה לזהות עצמו אפילו בתעודה של חובש מתלמד מדרגה ת'. גם זה נשלח לנו, כחסד מיוחד לתיירים כמונו.

לאחר שכל הכלים הללו נארזו במיכלי קש עצומים, שאיש מאתנו לא היה מסוגל להרימם, נקבע יום הנסיעה ל־3.3.23, והמסע היה צריך לעבור דרך וינה וטריאסט ברכבת, ומשם באניה לאלכסנדריה, וברכבת המצרית לארץ.

אם איני מזכיר די בכל סיפורי את תפקידו העיקרי של סשה, אין זאת אומרת שלא נעשה דבר כלשהו ללא ידיעתו או בניגוד לרצונו, להדרכתו ולמוצא פיו. אלה היו מלווים תמיד בדרכי־נועם, בדאגה רבה לכל אחד מאתנו, ברצינות פנימית ובהתיחסות לכל פרט ופרט, המלווה בצחוק מרנין, שפרץ כשנכשלנו במשהו. היינו כקבוצת ילדים גדולים המובלים לגורלם, ברצונם, תחת השגחת מלאך מושיע וטוב־לב. אלהים! אני מתחיל להתאהב בדמות אדם זה, שהקדיש שתים עשרה שנים תמימות מחייו לרעיון מוזר ותמוה, ושרצה לממשו בעזרת חצי תריסר פיגמליונים. אפשר לברך עליו את הברכה המסורתית: ”ברוך שהכל נעשה כדברו!" מתוך דאגתו היתרה לכל, השתדל שלא להתבלט כמפקד, אלא כיועץ, כחבר וכמלכד. אולי היה הדבר בעוכריו, שאיש מאתנו לא התמרד או התנגד למימוש חלומו, שלמעשה לא היה כפוי על איש מאתנו. לא זכור לי מקרה כלשהו של סירוב להיענות להוראותיו ככל שנראו תמוהות בעיני אחרים.

ועתה נחזור למסע שהיה לפנינו. כשמדברים על עליה דרך וינה וטריאסט, אין זה סתם מסע תיורי. באותה תקופה לא נסעו בדרך זאת מתוך קפריזה, אלא היתה זאת הדרך היחידה המקובלת על כל העולים של תנועות־הנוער. וינה וטריאסט היו תחנות־מעבר קבועות, עם משרדי־עליה של ההסתדרות הציונית, כעין משעול דרוך במדבר או שביל הרים מוכר, בדומה לשבילי־הבריחה לכושים באמריקה במאות הקודמות. משרדים אלה סיפקו גם דיור, עזרו בכסף לנצרכים וחילקו את הדרכונים (הסרטיפיקאטים) אם וכאשר נתקבלו. בתחנות־מעבר אלה שהו עולים תקופות ארוכות, עד לקבלת הסרטיפיקט המקווה לעליה ארצה.

את דמי הנסיעה קיבלנו מהורינו ביד נדיבה, מכל אחד לפי יכולתו, כמובן. הכל נכנס לקופה משותפת, ונפל בחלקי הכבוד לשמש כגזבר, לתקופת הנסיעה לפחות. למינוי זה הייתי רגיל, כי גם במחנות הקיט מינו אותי לתפקיד “חשוב” זה, יחד עם תפקיד שר־המצרכים, ועלי היה, בעזרת אחד החברים, לרתום את עצמי לעגלה דו־אופנית, בעלת יצולים ולסחוב מהעיירה הסמוכה מצרכים עבור החברה, לעתים במעלה הגבעות וההרים.

יצאנו לפי התכנית ב־3.3.23 ברכבת לוינה, מכורבלים במעילים מחמת הקור העז ששלט בפולין. משהגענו לוינה השתנה מצבנו לטובה. הורדנו מעצמנו את קליפת המעילים והתלבשנו בבגדי צופים, בצבע חאקי ירוק כהה, על כל הרצועות הצבעוניות בכתפיות, הסמלים ואפילו המקלות לטיפוס בהרים. חסרה רק תזמורת לחבורת התיירים המשונה, בעלת הכובעים בעלי השוליים הרחבים.

יש לזכור ששנת 1923 היתה שנה קשה מאד לכלכלת המדינות שהובסו במלחמה, והאינפלציה בהן הגיעה לאלפי אחוזים; עד כדי כך, שבגרמניה הדביקו על מכתב רגיל בול של מיליון או כמה מליוני מרק, והפועלים – בתום חודש של עבודה – סחבו את משכורתם בסלים הביתה. באוסטריה, שלבירתה הגענו, לא היה המצב טוב יותר, וזכור לי ששילמנו שלושים אלף כתר עבור מרחץ אחד בבית־מרחץ מהודר של “DIANA BAD”.

משהגענו לוינה פנינו ישר לכתובת הידועה לנו של הקסרקטין הצבאי RASSOWER KASERNE בו שכן משרד העליה של ההסתדרות הציונית, ושהיה חכור כולו כמקום מגורים זמני לעולים. היה זה בנין ענק אפור ומדכא, דמוי ריבוע, בעל מספר קומות, מסביב לחצר ענקית.

היה עלינו לסחוב במדרגותיו הצרות את המטען הכבד שלנו – שכלל, כאמור, כלי־עבודה ארוזים בסלי־ענק כבדים, ומזוודות כבדות עמוסות כל־טוב שהצליחו הורינו לתחוב לתוכן, מחשש שיחסר ל“ילדיהם” משהו בדרכם ארצה.

משנוכחנו, שאין לנו הכח הדרוש לטפל במטען כבד זה, שכרנו כמה סבלים מקומיים לעזרתנו. אולם משכורתם הדלה ומזונם המצומצם החלישו אותם, ורוב המשא הוטל שוב עלינו. כשהרהרנו בדבר, שעם כל הכבודה הזאת יהיה עלינו להיסחב עד הארץ, גמלה בליבנו המחשבה להיפטר איכשהו, לפחות מחלק נכבד ממנה. אלא שזה נותר בגדר החלטה בלבד, כי איככה ניפרד בקלות מ“כלי התעשיה העתידה” שלנו.

כמובן שהתגאינו במכנסוני הצופים הקצרים, בחולצת החאקי עם העניבה הסגולה הרחבה, כנהוג. אינני יודע איך נראינו בעיני תושבי וינה, אולם אנו התרברבנו כטווסים בבגדי־מלכות אלה. את המצרכים קנינו בפרוטות ואלה כללו לחם, גבינות ונקניק, כי ידענו שאת הבישול נצטרך לדחות עד בואנו ארצה למקום קבע משלנו. כמובן, שטיילנו ב“רינג”, ב“פראטר”, בארמון המלכים וברובעי העיר המעניינים והיפים בעתיקותם.

“החופש” הזה נמשך עד שסודרו ניירותינו ודרכונינו על כל הויזות הדרושות. לטריאסט הגענו לאחר נסיעה ארוכה ברכבת דרך שוייץ וחלק נכבד של איטליה.

המשרד הארץ־ישראלי נמצא ברחוב ויא דל מונטה (דרך ההר). קיבלו אותנו יפה, סייעו לנו בכל וכיון שהמשכנו להינות מזכויות תיירים, הספקנו גם לבקר בונציה, עיר־התעלות ובככר סן־מרקו המפורסמת כככר היונים.

לאחר חיפושים רבים מצאנו אנית־משא איטלקית שיעדה היה SPOLETTO-SPLIT בדלמציה שביוגוסלביה, להטענת שקי־מלט למצרים. תאים לנוסעים לא היו באניה (פרט לתאי המלחים) והסתדרו עם המטען הענק שלנו על הסיור העליון (היחידי).

לפחות, המקום היה מאוורר, עם פתחי אויר מכל הצדדים, אם כי ללא כל נוחיות, פרט לאלו של המלחים. הכוכבים היחידים ב“מלוננו” היו הכוכבים שבשמים. בעיית האוכל נפתרה די מהר ע“י הסכם (בעזרת תנועות ידים ומשא ומתן ארוך) עם הטבח שהסכים להאכילנו שלוש פעמים ביום – במחיר מופרז, אמנם – ועיקר תקוותו היתה, שכאשר תתחיל ה”אמבטיה" השטה והריקה שלו להתנודד כהוגן על פני הים, נאבד חיש־מהר את התיאבון, והוא יצא נשכר כפלים. אולם אויר־הים, מזג־האויר הנוח והגיל הצעיר שלנו הגבירו את תאבוננו והטבח עבר לתרגיל המכוער של חיקוי קולות הקאה בזמן הארוחות, כדי להמאיס אותן עלינו. התרגלנו גם לתעלולים שלו ו“הרבצנו אוכל” כמה שיכולנו.

בספאלאטו החלו להעמיס שקי מלט על האניה ותוך זמן קצר היתה האניה ואיתה גם אנחנו מכוסים בשכבת אבק־מלט, שחדר לכל מקום בגופנו וגרם לגירויים חריפים. כך נוכחנו, שמחלקה “ראשונה” כמו שלנו, חרף כל פתחי־האויר – אינה חסרת מגרעות. לאחר יומיים של הטענה הפלגנו למצרים, כשהאניה נשרכת לאיטה, כבהליכת ברווז בתוך סערה משתוללת. השפם של הטבח הזדקף לפתע בהנאה גלויה כשראה את כולנו רצים לירכתי האניה, כדי להקיא את נשמתנו. סשה היה המקיא העיקרי והרם ביותר, לקול צחוקם של המלחים המשועשעים, שאהבו לחקות אותו בעליזות.

סוף סוף הגענו לנמל אלכסנדריה – הפתח לאפריקה. נמל גדול ראשון שראינו בחיינו, ושעשה עלינו רושם רב. כבר בבדיקת־המכס, כפי שהזכרתי, החרימו לנו שלטונות־המכס את המקלות ואת ארגז התרופות, אולם מחמת הרושם שעשינו עליהם כיחידה מאורגנת, הניחו לנו להיכנס למצרים ללא קנסות וקשיים כלשהם. יתכן והמטען הנכבד שלנו עשה עליהם את הרושם הרצוי של קבוצה מכובדת של תיירים.

במקרה, התקיים אז בקהיר כנס בין־לאומי של הצופים (ג’אמבורי) והנמל המה מרוב צופים, הלבושים כמונו. החלטנו בו במקום להופיע כמייצגים היהודים של הצופים הפלשתינאים. לאושרנו איש לא ראה בהופעתנו משהו חריג. ברציף הרכבת בקהיר נתקלנו בשליחו של מר בלום, בעל מלון “סנטרל”. איש גבה־קומה, בעל כרס בולטת, וככל בעל־בשר גם טוב־לב, הוא לקח מאתנו מחיר מגוחך ממש. הוא סידר את כולנו בחדר אחד בעל שתי מיטות ענק, שאותן השיג לבטח באיזה הרמון של פחה, ועליהן ישנו לרוחב המיטה, שני־זוגות שני־זוגות. אז טרם סיווגו את בתי המלון לפי מספר כוכבים, אולם שלנו היה ממש ללא כוכב יחיד אמיתי, וכנראה מיועד לאזרחים “נכבדים” כמונו.

כדי לקמץ בהוצאות־תזונה, עברנו לדיאטה של פיתות וחלבה, שהיתה זולה מאד במצרים ומזינה, וכך חסכנו לנו טרדת בישול ואפילו פריסת לחם לפרוסות. על מזון זה חיינו כל זמן שהותנו במצרים. נתקבלנו בכנס בכבוד רב, כי מי מהנוכחים לא שמע על ארץ־הקודש, אותה ייצגנו. חברנו שמואליק היה גבה־קומה מאד וכאשר עלה על גבו של גמל, לשם צילום, כשאנו סובבים אותו, זכינו במחיאות־כפים סוערות.

קשרנו בכנס קשרי ידידות עם צופי הוד־מלכותו וגם עם צופים מארצות אחרות ושטנו בים נוער זה של מגודלים במכנסים קצרים כדגים ותיקים. כל שנות העבר הצופי שלנו לא הלכו לבטלה, וייצגנו את הארץ כתושביה הותיקים, מלווים אפילו בברכת ממשלת פלשתינא א"י.

כיון שהפיתות והחלבה נמאסו עלינו, הכנו מלאי והחלטנו לזוז. סוף־סוף לא לשם כך הגענו לכנס זה. נפרדנו בלבביות ממר בלום הנכבד (שעוד היה לי הכבוד להתגורר אחרי שנים מספר במלונו) ויצאנו ברכבת לרפיח, תחנת־גבול מצרית, והגענו לתחנת־רכבת דלה בתל־אביב – הפעם “שלנו” – ב־27.3.23.

איש לא חיכה, כמובן, לנבחרים שייצגו את צופי הארץ בכנס צופים עולמי, פרט לבחור בעל פרצוף עגול ומכוער, שהשתייך למפלגת ה“מופ”סים" (מפלגת פועלים סוציאליסטית, קרי: קומוניסט), שלעג לנו ויעץ לנו לחזור מיד לארץ מולדתנו, באשר אין עבודה ופרנסה בארץ ארורה זאת, ויש בה די דלפונים גם בלעדינו. בפרצוף זה נתקלתי כעבור כארבעים שנה על הפרנאסוס שבאתונה, כשהוא מוקף חבורת ילדים ואשה צורחת – כנראה פקיד נכבד באיזה מוסד הסתדרותי או ציבורי.

משחשנו קרקע מוצקת תחת רגלינו לאחר מסע של שלושה שבועות, ידענו שבזה תם שלב ראשון של עלייתנו ארצה – שלב חשוב ביותר, שיש להתייחס אליו בציפיה מעורבת למה שמחכה לנו.

ראשית כל, סודרנו מיד במחנה־אוהלים שעל שפת הים בתל־אביב, מחנה־עולים. כל תל־אביב היתה אז למעשה שפת־ים אחת, רחוב אלנבי היה בבנינו, ובאמצע הרחוב פס בטון צר לחמורים סוחבי חומרי־בנין, לעגלות־משא ולכרכרות. לא היתה קיימת תחבורה אחרת; גם לא היה צורך בה, כי הולכי הרגל גררו את רגליהם בחול משני צידי ה“כביש”, והכל היה בשביל כולם. רחוב אליעזר בן־יהודה היה אז בתחילתו ובו מספר בנינים מצומצם, ומאלנבי ניתן היה לראות את כל תל אביב כעל כף־היד, ואפילו את בית הקברות הראשון, ברחוב טרומפלדור, כאי במדבר חולות. סוכות הגזוז של רובננקו צצו בכל פינה ובמחיר של גרוש עם פתק לכוס נוספת חינם קיבלת כוס מי סודה מתוקים, שהגדילו עוד יותר את הצמאון בשממה, זאת שהיתה לעיר.

במחנה צויידנו בפתקאות ל“משביר לצרכן”, שערכן הנומינלי היה עשרה גרוש (ליום), לשם ספוק מזון וכל יתר הדרוש. אז לא היה קיים עדיין מטבח־הפועלים ברחוב נחלת־בנימין, שבו אכלו אחר זמן כל הפועלים בפרוטות ארוחות שהכילו מינימום קלוריות, ושהטבחות חסרות הנסיון הקדיחו את רוב תבשיליהן, שלא ניתנו לאכילה.

לכן, כל אחד הסתדר כפי יכולתו ואילתוריו, ובאין אפשרות לבישול – המשכנו באכילת לחם וריבה (על חמאה לא היה מה לחלום, כי היא נמכרה בגביע קרטון של חמישה גרם).

הצרה היתה שב“משביר לצרכן” חסרו דברים רבים, וכשבקשת למשל לחם, הציעו לך סבון־כביסה, שהיה להם בשפע. משהיינו נאלצים לקנות בחנויות במזומן, הלכנו בעקבות אחרים לשוק השחור של פתקאות, ושם מכרנו את פתקאות ה“משביר” בשלושת רבעי מחירן או ערכן. למצוא עבודה בעיר היה קשה אפילו לבעלי־מלאכה מקצועיים (פרט לפועלי־בנין), או למעשה לסבלים, שנשאו את חומרי־הבנין על סולמות או מדרגות־עץ מקומה לקומה, ואנו הן היינו בורים גמורים בכל וכל ההכשרה שלנו לעליה כאילו לא היתה כלל. נדמה לי שאז התפטרנו מחלק מכלי העבודה, שהפכו מיותרים ועסקנו במה שהיה מכונה אז “עבודה שחורה” – כל עבודה גסה וקשה שניתן היה למצוא בעיר. אינני זוכר במה עסקו חברי, אם בכלל עסקו; אבל זכור לי שאני הוזמנתי לכבות סיד לבנין, אחר שהבטחתי לקבלן שכל ימי עסקתי במלאכה זו (למרות שלא היה לי מושג במה מדובר ולא העזתי לשאול אותו איך עושים זאת כי אחרת היה מפטר אותי במקום). משראיתי שקלקלתי לו את הסיד – נמלטתי ממקומי ללא שכר וכל עוד נפשי בי.

את הדאגה לעתידנו השארנו בידי ה“מבוגרים”, סשה ושמואליק, ואם כי הם שיתפו גם אותנו, ה“ילדים”, בהתיעצות, נותרה תמיד ההחלטה הסופית בידיהם ותחת אחריותם.

כך מצאנו את עצמנו יום אחד ביער שבחדרה, בקרבת המושבה, שהיתה טבולה בתוך חורשת אקליפוסי־ענק, ללא כל סימן של עצים או ירק כלשהו אחר. מושבה זאת היתה צריכה לשמש לנו למקור־פרנסה יחיד, באין שני לו.

נטינו בקרחת היער אוהלים שקיבלנו בהשאלה מהסוכנות היהודית, יחד עם מיטות־ברזל ומזרונים, ועם כילות נגד יתושי מחלת הקדחת, שבאה מביצות חדרה הידועות לשמצה. כך הוקם מחנה ראשון קבוע ויציב של קבוצת “אריאל”. הודות לכשרון האלתור של האחים ויינפלד ושל סשה – ה“נגרים” – וכמובן בעזרת כל היתר, הוקם “הסאלון”, מבנה מרובע, או יותר נכון סוכה מרובעת רחבת־ידים, בנויה בפינותיה מכלונסאות עבות של ענפי אקליפטוס חפורים באדמה ומהודקים היטב. הקירות כוסו בענפים מעצים שנכרתו ונקבעו בעזרת חבלים וחוטי־ברזל והתקרה מסכך, כולו על טהרת ענפי אקליפטוס, החומר היחיד שנמצא בשפע תחת ידינו ושעליו נשרו ישר למרק, עם כל רוח. הותרנו חור מרובע גדול לכעין חלון, וחור עוד יותר גדול כפתח, במקום הדלת שחסרה לנו. באמצע ה“סאלון” – ששימש כחדר אוכל, חדר אורחים ומטבח – עמד שולחן עשוי מקרשים בלתי־מהוקצעים על רגלי כלונסאות אקליפטוס, וכמושבים שימשו לנו ה“בוקסות” המפורסמות בכל הארץ, אלה הארגזים המשומשים ששימשו לייצוא תפוזים לחו“ל, היו ללא מכסה עליון, מחולקים לחצי ע”י דופן פנימית, לשם חיזוק. הבוקסות הללו שימשו לכל: לישיבה עליהן, למחסני בגדים באוהל ליד המיטה עם חפצים אישיים, לשולחנון לכלי מטבח, לתיבה לסירים ולשולחן בישול ולמחסני המצרכים. הבישול נעשה על “פרימוסים” של נפט או על פתיליות. מלאכת הבישול נעשתה בתורנות, כי בין כה וכה לא היתה עבודה לכולם, והיחידים שסולקו מהתורנות הזאת היו אלו שלא ידעו אפילו להרתיח מים לתה.

לכן הושארה מלאכת הבישול ל“מומחים” בלבד, ומתפקידם היה גם לשפשף בחול ולשטוף את הסירים לאחר הבישול. עבודה אחרונה זאת היתה הנבזית ביותר, כי המים נלקחו מחבית גדולה שאותה מלאנו יום יום בעזרת פחים שהובלנו על גבי חמור של סניטר המושבה, קובלמן, שזכה לכלי־רכב זה הודות לתפקידו המכובד – ריסוס קיני־היתושים בביצות.

חמור זה נקרא על שמו וסיפק לו תוספת־פרנסה, שעה שהשכירו לתיירים שרצו לבקר בגן־שמואל (הקיבוץ הקרוב של “השומר הצעיר” מעבר למסילת־הרכבת, מהלך של קילומטרים מספר). החמור ידע בעל פה את דרכו זאת, כיון שהוא נולד שם, אבל אוי לתייר שרצה דווקא לרכב לזכרון־יעקב למשל; כי החמור הוא בריה עקשנית, עצמאית, שאינה סובלת מרות, הוא היה מפיל את התייר בדרך ודוהר ישירות למולדתו – גן־שמואל – כשהוא מנפנף בזנבו בהנאה. החמור הזה – “קובלמן” – היה חמור קפריסאי וחזק כשד. בעליו הצליח במשך שנים ללמוד רוקחות, והפך לד"ר קובלמן, ששימש רוקח ראשי במקום כלשהו.

המבשל היה קובע את התפריט היומי ללא קושי, כי זה כמעט לא השתנה מעולם. כמובן שהכל נראה ורוד, יום־יומי ורגיל כבסיפורי ילדים; אבל למעשה לא היה לנו מושג בניהול משק בתנאים שלנו, ועוד פחות בהכנת התבשילים.

זכורני, שבשעת טיולנו בפולניה, היתה חובה על כל אחד מאתנו להביא בתרמילו מהבית לחם, נקניק, תפודים ותה ממותק עם לימון במימיות הכבדות. אם נטינו את אוהלינו במקום מרוחק ממים, יכולנו למעשה להסתפק בלחם, נקניק או סרדינים (אם ידידנו “לולק” לא סחב אותם מתרמילינו וזלל אותם בהחבא). אלא שחוק הוא חוק, ואין, כידוע, מחנה צופי שאינו מבשל מרק תפוחי אדמה. בלית־ברירה, במקרה של חוסר במים – בישלנו את המרק בתה המתוק מהמימיות, וגם אם מרק זה לא היה לפי טעמנו – חובה היתה לאכלו ולבלעו ללא דברי תרעומת.

עתה עמדנו בפני בעיה קשה פי כמה, וכמובן שלא ידענו איך לפתרה: עם הקמת המחנה בשפת המושבה הופיע מלאך משמים, בדמות יהודיה מצומקת, גיבנת וזקנה, שפנתה אלינו ישירות ביידיש: “וואס קאכט איר היינט אויף מיטאג קינדערלעך?” (מה הנכם מבשלים היום לארוחת צהרים, ילדים?). היתה זאת אשת מזכיר המושבה, גברת ברון, המלאך המושיע. כל מה שלמדנו על משק־הבית למשך שנים, נבע מדאגתה הכנה לכל פרט ופרט. ממש אם הבית.

היא לא זו בלבד שלימדה אותנו להשתמש בכלים ובפרימוסים (אחד גדול יותר, להרתחת הכביסה) אלא הביאה לנו במתנה קרש־לישה עם מקל־לישה, ולימדה אותנו להכין לוקשעלעך (אטריות), כדוגמת אלה שאכלנו בבית. וכל זה לגיוון התפריט העלוב שלנו. היא לימדה אותנו לטגן, מבלי לשרוף הכל על המחבת; לתבל כראוי במלח ובפלפל, ואפילו את מלאכת קילוף הירקות, כדי שלא יתבזבז מהם כלום. נוסף לכך קיבלנו אצלה שיעורים במלאכת הכביסה, כי עד אותו יום כיבס כל אחד את בגדיו בקערה לבדו. סדינים, שמיכות, ציפיות וכלי־מיטה אחרים, מגבות ומגבות־מטבח – כל אלה היה עלינו לטבול, תחת עינה הפקוחה, במים רותחים, לסבן משני הצדדים בסבון־הכביסה הגדול והגס, לתלות על חבל הכביסה בהיות הכבסים רטובים ומסובנים, לחשפם לשמש הלוהטת למספר שעות, ואחר כך לשטפם במים קרים, לפני תלייתם מחדש על החבל לשם ייבוש. היא גם לימדה אותנו לקנות כל מה שהיה דרוש לנו מהרוכלים הערבים במחיר מתקבל על הדעת, מחשש שחוסר ידיעתנו יעלה את מחיר המצרכים גם במושבה.

פרט אחד עלי להוסיף, שיש לו לעתים חשיבות מכרעת בחיים והוא על מקום הנוחות־בית בכבוד, או פשוט בית השימוש במחנה שלנו שבחדרה. הבנין עמד על גבעה ממזרח למחנה והיה בנוי מקרשים, כעין תיבה, ללא גג ובו בור ומושב עץ מתאים. לדלת לא היה מנעול והנוחות נסגרה מבפנים, ע"י מקל קצר ועליו דגלון אדום, לאות־אזהרה – תפוס!

מזמן לזמן היו מבקרות אותנו קבוצת הבנים ה“ערירית”, ידידות משכבר, לרוב מהנהגת ה“קן”, אחת או כמה ביחד באו להתארח, כדי להתבשם מריח האידיאליזם הנושף מאתנו. היו אלו בנות גילו של סשה ומטרתן – לבקר אותו כמובן, כי מה, אנו, צעירם במספר שנים מהן, נחשבנו בעיניהן…

זכורני, שלקראת חג ראש השנה, הופיעו אצלנו, בחדרה, רחל ש., ימימה גורדון ובתיה שק, להתארח לכמה ימים (מה שהיה קשור עם נדידת כמה מאנשינו לשינה בקיבוץ גן־שמואל) ורצו להפתיענו באפיית עוגה גדולה לכבוד החג. נראה, שכשרונותיהן בבישול ואפייה לא עלו על שלנו, כי למרות שסיפקנו להן קמח, ביצים וסוכר מן המובחר, התרוממה אמנם העוגה, אבל שקעה חיש, כשהיא אפוייה למחצה בלבד. כדי לא לבישן, נאלצנו לאכול ממנה, קבלנו כאבי בטן חריפים והמבנה על הגבעה עמד של דגל אדום מורם ותור ארוך של ממתינים להורדתו.

למחרת, התחשק לרחל ש. לטייל מחדרה לקיסריה ברגל ואני התנדבתי ללוותה, כשאולרי הקטן, נשקי היחידי, בכיסי. חצינו את שדות המקשאות ואת היער ונכנסנו לאזור חולות עמוקים ללא סימן של שביל או דרך כלשהי. ידענו רק שעלינו להעריב ונשרכנו בקושי בחולות הטובעניים של הדיונות. פתאום, הגיעה לנו ישועה מהשמים בצורת סוחר ערבי שמן, רכוב על חמור עם שני נאדות שמן זית טעונים על החמור. מהמשא ומתן היום יומי עם הרוכלים ומהערבית והיידיש, המתובלות בערבית למכביר של בני המושבה, למדתי די מלים, כדי לנהל שיחה קצרה בערבית, לכן, פניתי לסוחר ושאלתיו לכיוון קיסריה. עליכם לדעת, שרחל היתה בהירת שיער ובעלת בשר ומשהתבונן בה הסוחר הערבי בתשומת לב רבה, אמר לנו ללכת בעקבותיו והוא יוליך אותנו לקיסריה. בדרך, החל לנהל אתי משא ומתן על מכירת רחל, משאת נפשו של כל איש המזרח, בלונדינית ושמנמונת. כדי להעסיקו, הסכמתי לנהל שיחה על נושא מכירתה, כשהתלהבותו ממנה הולכת וגדלה מרגע לרגע. תחילה – הציע לי עבורה נאד שמן, אחר כך את שני הנאדות ולבסוף הוסיף את החמור להשלמת המוהר. על שאלות רחל, במה מדובר, סיפרתי לה הכל, כשאני לוחץ בגבורה את אולרי הקטן בכיסי. לפתע, שמנו לב, שהערבי מוליך אותנו ישירות למחנה אוהלי בדווים ובהיותו טרוד במכירת מרכולתו, הסתלקנו והתחלנו לרוץ כמטורפים, בכל כוחנו, לכיוון מערב. כך הגענו לקיסריה באפיסת כוחות ושם פגשנו מבקרים רבים, שהגיעו מחדרה בדרך הנכונה והקצרה בהרבה. הצטערתי על שלא יצא לנו להנות מקבלת אורחים המפורסמת של בני־המדבר, שעליה שמענו רבות ושיכולנו לצרפה לחוויותינו. על כל פנים, אם כי התרוצצתי יחידי רבות בכל הארץ, בכל מיני מקומות שוממים, ללא פחד, (כי מה כבר יכלו לגזול ממני?) והכרתי גם שבילי הרי ירושלים וחיפה, נדרתי נדר ואכן קיימתיו, שלא אתלווה לבחורה לשום טיול ותהא היפה והמושכת ביותר בעיני.

כל זה, פרט לעמק יזרעאל, שנחשב לבית ליושביו ושהערבים נזהרו מאוד מלפגוע באחד מאתנו, למודים נסיון מר מהתגובות המהירות והמכאיבות של אנשי הקיבוצים. עלי גם להודות, שכל ביקור חברה במחננו, גרם לתחושת אי נוחות, כביקור יצור מחלל אחר, כשכולנו היינו לבושים בגדי יום יום (על בגדי חג לא חלמנו אפילו) דהויים ורחוקים מהידור כלשהו, בשעה שהאורחת היתה לבושה, אם לא לפי האופנה האחרונה, לפחות לפי האופנה המוכרת לנו היטב מהבית.

הנקיון לא היווה בעיה. בסאלון ובאוהלים היתה רצפת אדמה הדוקה, ודי היה במטאטאים מאולתרים מזרדי־ענפים, כדי לנקות חיש־מהר את כל המחנה, לשרוף את הניירות בחבית־ברזל ואת האשפה לזרוק, כמנהג הצופים, לבור מוכן ועמוק בקרבת המחנה.

למעשה, עבדו רק שליש או מחצית מאתנו אצל האכרים, כי הם לא היו מעונינים במחוסרי־נסיון ובשלומיאלים כמונו והעדיפו את הערבים, שעיבדו את מטעיהם, חכרו מהם אדמות־פלחה לפי אחוזי־יבול, ואפילו התגוררו במחסני האכרים, כשנשות הערבים ובנותיהם עבדו כעוזרות־בית אצלם והיוו כמעט חלק מהמשפחה. זכורני שהיו כמה אכרים עשירים, שרכשו טרקטורים ועיבדו בעצמם את אדמותיהם, אבל אלה היו “אנגלו־סקסים” ונדירים מאד.

מה הפלא שקבוצת תמהונים כמונו, שכינו את עצמם “חלוצים”, לא היה מסוגלת להתחרות עם כוח העבודה ה“מקומי”. חלוצים למה? צעירונים, שלא ידעו מימינם לשמאלם: איך מחזיקים טוריה, איך עובדים בה ואיך מוציאים בה עבודה ראויה לשמה. מה גם הפלא שבחלקנו נפלו כל העבודות השחורות, הבזויות, שאפילו ערבים מאסו בהן?

חדרה, היתה מושבה עתיקה של בעלי־בתים אמידים, לרוב בעלי־כרם, חסרי־השכלה ובעלי חשיבות־עצמית מרובה. היו להם פרדסים, כרמי־שקדים, שדות דשנים וכבדים בעיבוד החוכרים הערבים לגידול תבואות־קיץ ומקשאות אבטיחים ומלונים ללא השקאה, ששימעם עבר בכל הארץ בשל טיבם ומתיקותם. וכמובן, יער חדרה המפורסם של עצי האיקליפטוס, שהיה צורך מזמן לזמן לדללם, כדי לאפשר ליתר העצים להתפתח ולגדול. חקלאות למשל של ירקות, לול או רפת לא היתה קיימת. היו אלה מסוג הפלנטטורים, שמלאו את רוב מושבות החוף מגדרה עד בנימינה ואנו, החלוצים, היינו רק חומר ללעג, לבדיחות ולהטרדה לאומית, שיש להתעלם ממנה.

לא זו בלבד שהיה עלינו להתחרות בערבים בעבודה, אלא גם לבצעה בשכר שהיה נמוך אפילו משכרם – בעיקר בעבודות קבלניותיות (כך קבלנו מהאכרים) עד שלמדנו לעבוד כהלכה.

היו, אמנם, משפחות אכרים שהתייחסו באהדה אלינו והעסיקו אותנו, כמשפחת חנקין (אחיו של יהושע חנקין) ועוד כמה משפחות אחרות שדגלו בעבודה עברית, חלקית לפחות.

פרדסים רבים נמצאו במרחק רב מהמושבה (כגון פרדסי חפצי־בה) והדרך לעבודה וחזרה גזלה מאתנו לפחות שתי שעות הליכה ביום. גם חוסר הנסיון שלנו לכל מיני עבודות חקלאיות היה בעוכרינו. לקח לנו זמן רב להתרגל לחום, לזבובים הטרדניים ובעיקר לטוריה הכבדה והכל בתנאי תזונה דלה ביותר.

אין לשכוח, שהאיקליפטוסים לא ניטעו בחדרה לשם נוי, אלא לשם ייבוש הביצות הרבות, שחלק מהן היו עדיין קיימות, וזבוב האנופלס עשה בנו שמות והשכיב אותנו לעתים קרובות למספר ימים בבית־החולים המאולתר של קופת־חולים, עם חום של למעלה מ־40 מעלות, בשל מחלת המלריה, שממנה יצאנו תשושים, חלושים ובלתי מסוגלים לצאת לעבודה מפרכת. מחלה זאת עוד הקטינה את מספר המסוגלים לעבודה, נוסף על חוסר העבודה הכרוני שהיה קיים גם בלעדיה.

למשל, בלית־ברירה, קיבלנו עבודת קילוף שקדים ירוקים בקבלנות של שלושה גרוש לפח, בגלל התחרות הפרועה של ילדי הערבים, הזריזים מאתנו. כדי להתקיים, היינו זוללים בחשאי את מחצית השקדים, כדי לשבור את רעבוננו, מה שהפחית עוד יותר את הכנסתנו מעבודה זאת. בלית־ברירה קיבלנו גם על עצמנו את עבודת דילול העצים ביער ואת כריתת העצים הענקיים, וכלל לא עלה על דעתנו כמה מיומנות, מאמץ וידע כרוכים בעבודה זאת.

מי שביקר אי־פעם בחייו אצל כורתי־עצים היה מוצא אנשים חסונים, מבוגרים ומיומנים היטב בעבודתם. עבודת זוגות, המצויידים בגרזנים חדים וכבדים ובמסורים דו־ידניים, לעבודת ניסור משני צידי העץ. נוסף לזאת היו להם כלים להשחזת הגרזנים והמסורים. כידוע לנו עתה, ידעו מומחים אלה לפי כובד צמרת העץ היכן הוא יפול, והכינו מראש בולי עץ על הקרקע, כדי שהעץ הכרות יפול על בולי העץ הללו, כדי שיוכלו לעסוק בעבודת הנסירה במסור בעמידה הלוך וחזור עד תחתית הבול.

ועתה, תארו לעצמכם, איך בחורים כמונו, חסרי כל נסיון בכריתת עצים, נגשו לעבודה זאת ללא הדרכה כלשהי, מתוך אמונה תמימה שיוכלו לה.

עדיין לא היתה קיימת כל חרושת־עץ בארץ ולכן היה עלינו, לאחר הפלת הענקים הללו, לחתוך אותם לגזרים בני ששים סנטימטרים, ולאחר שאלה התייבשו דיים, היה עלינו לבקעם לבקעים כעץ להסקה, לבישול או לכביסה. היקף העצים האלו היה רב, עקב גילם, ולאחר הפלתם היה צורך לנקות את הגזע מכל הענפים הצדדיים בגרזן ובמסור. לאחר שלמדנו להניף את הברזל החד והכבד, בעל הקת הארוכה, וזאת בקצב אחיד, ולהתחיל בכריתה משני צידי העץ, עוד לא היה לנו מושג לאן יפול העץ, באשר נפילתו היתה תלויה במשא הענפים הצדדיים של הצמרת, ולא יכולנו להכין מראש את הבולים במקומות הנכונים. מששמענו את חריקת העץ לפני נפילתו –נמלטנו למרחק רב, כדי לא להינזק או לההרג, וגם לאחר שנפל בקול רעם של תותח, היכן שרצה, היינו מאושרים על שניצלנו, ואילו היינו דתיים היינו מברכים בכל פעם את ברכת “הגומל”.

אולם הצלחתנו לא הפחיתה, אלא הוסיפה למאמץ העיקרי של עבודת המסור. כי קיים הבדל עצום בין גזירה בעמידה, כאשר הגזע נשען על בולים, לבין עבודת הפרך של גזירת הגזע בישיבה על הקרקע משני צידיו, בגלל תנוחתו הבלתי נכונה. המסור היה נתפס בחריץ הגזירה ולא ניתן היה להוציאו, על מנת להמשיך בעבודה, אלא לאחר הרחבת הסדק ע"י תקיעת יתד־ברזל רחב ומחודד, שהיה עלינו להכות עליו בפטיש כבד כד להרחיב את החריץ ולשחרר את המסור. פעם, נפל ראש הפטיש מהקת על ראשו של סשה, הוא התעלף ולאחר שהתאושש העברנו אותו לפי תורת הצופיות על מעיל, ששרווליו הולבשו על שני כלונסאות, למיטתו, בה החלים כעבור מספר ימים, כאילו לא קרה לו דבר.

אם נמדוד את עבודתנו לפי מספר השעות שהקדשנו לה, ניתן להעריך שעמלנו היה לפחות פי עשרה יותר קשה מהמקובל – דבר שהפחית את הכנסתנו מעבודה זאת לעשירית בלבד, מבלי לדבר על בזבוז כוחות לשוא, וכמובן, על בריאות. אבל היינו גאים במלאכתנו זאת כחלוצים ותיקים ולא התלוננו על גורלנו.

העבודה שנעשינו מומחים לה, היתה חפירת בורות להשקאה בפרדסים. אמנם ההליכה היום־יומית עם הטוריה הכבדה על שכמנו לפרדסי חפצי־בה גזלה מאתנו שעתיים, והחול שבו חפרנו את הגומות היה חודר אליהן ככל חול של שפת־ים, והיה עלינו לחדש את החפירה, אבל שכרנו שוב לא היה עלוב, אלא עלה עד כדי 15 גרוש ליום, ואפילו הוספנו שעת עבודה נוספת כדי להעלותו ל־18 גרוש ליום.

לאט לאט התרגלו האכרים לחבורת חלוצים־מוזרה זאת והעסיקו אותנו גם בעבודות אחרות. למשל, בדיש התבואה.

לחדרה היתה אז מכונת־דיש גרמנית עתיקה של “לאנץ־מאנהיים” והמכונאי היה לבוצ’קין, יהודי זקן, נרגן וכעסן, שאת רוב כעסו כיון לעבר המכונה העיקשת, וכל פעם שקרתה תקלה היה מפרק חלק מהמכונה כמיותר בהחלט. לבסוף נותרו הפלטפורמה העליונה, המנוע, פתח ליציאת הגרעינים וצינור פליטת האבק והמלל היבש, שבחלקי נפל הכבוד לשרתו, כשאני מרכיב משקפים שכיסו את כל עיני.

תוך חמש דקות מהתנעת המכונה, כוסיתי בשכבה עבה של אבק סמיך, מעורב בקוצים, ומה שהיה גרוע יותר – שגם המשקפים כוסו ונאלצתי לעבוד כעיוור כדי לסלק הצידה את ערימות האבק בקלשון ארוך. באין לי בגדים מתאימים לעבודה זאת, התכסיתי בזיעה הדבוקה באבק, שגרמה לי גירויים קשים מנשוא בכל הגוף, ותפקידי ה“חשוב” לא הותיר לי פנאי אפילו להתגרד. למרות שבדרך כלל איש לא החזיק מעמד במקום ארור זה יותר מיום אחד, החזקתי בו מעמד שלושה ימים תמימים (שיא בספר־השיאים) וכפרס הועמדתי על הפלטפורמה, כדי לדחוף את התבואה לעבר פתח הבליעה בקלשון קטן, שנראה כצעצוע. לכאורה עבודה קלה, אבל התנועה המתמדת והמהירה שנדרשה ממני, כדי לקדם את זרם התבואה, הכאיבה מאד לשרירי ידי וכמעט התעלפתי מרוב מאמץ. אלמלא העינים הרוגזות של המכונאי לבוצ’קין והסכנה מהנחשים שהשתרבבו לתוך התבואה, והיה צורך להיזהר מפניהם, הייתי “מבייש את הפירמה” ומסתלק באמצע העבודה. אולם אין חכם כבעל נסיון, וכנראה שום מאמץ על־אנושי הופך להרגל, שמתרגלים אליו במשך הזמן. סשה עבד ע"י פתח הגרעינים, שממנו מילאו שקים כבדים, הקשורים למעלה בחבל חזק מסביב לראשיהם, ובנוסף לקשירת שק חדש במקום זה שהתמלא, היה עליו לערוך את השקים בערימה לגובה, ואת מקומי המכובד ליד צינור הפליטה ירשו זוסמן או יולק.

המכונה המפורקת הזאת העסיקה כל זמן הדיש את כל חברי הקבוצה תמורת תשלום הוגן והחזקנו מעמד בגבורה עד הגרגר האחרון. הצרה החלה עם הרחיצה לאחר העבודה, כיון שלא היתה לנו מקלחת, פרט לקערת מים מהחבית.

עלי לחזור אחורה לפרק חשוב, והוא הכנת התבשילים ורכישת המצרכים הדרושים. כפי שהזכרתי, לא גידלו האכרים ירקות, לול או פרה לחליבה וזאת בגלל השפע והמחיר הזול של מצרכים אלה, שהיו מגיעים למושבה יום־יום ע“י הרוכלים הערבים, שחדרו לכל פינות המושבה ולא פסחו גם על המחנה שלנו. הבשר היחידי, אותו אכלו האכרים, היה ה”טייבעלעך" (היונים), ובכל חצר שלהם ניצב שובך לתפארת מלא יונים שהמו, התעופפו כל היום מסביבו וסיפקו את הבשר הדרוש לאכרים. גם אנו רצינו ללכת בדרכם. ה“נגרים” שלנו הקימו שובך גדול ומלא פתחים, ו“המבוגרים” נשלחו כמשלחת למגדל יונים מומחה, כדי לקנות ממנו כמה זוגות יונים. השמחה היתה רבה. היונים המו, התעופפו, קיבלו גרעינים ומים – מממש אידיליה. אלא, שלצערנו לא ראינו ברכה בעמלנו ולא הופיעו ביצים ולא צאצאים, למרות ההפגנות הסוערות שלנו והסרנדות ששרנו כל לילה תחת השובך. לאחר מספר חדשים, כשמשלחת שלנו הופיעה אצל מוכר־היונים המומחה בטענות מוצדקות, גילה לנו הנוכל הערמומי שמכר לנו רק תורים – יונים זכרים בלבד – כי אלה ערכם פחות ונועדו רק למאכל. כמובן ששחטנו את כל תושבי השובך ואכלנו אותם בתיאבון, בדומה לאכרים בעלי הכרס.

כאשר הפרוטה היתה מצויה בכיסנו, היינו קונים מהרוכלים שהופיעו יום־יום עם שחר, המון עגבניות, מלפפונים, חצילים, בצל יבש מצרי, ביצים (בפחות ממחצית גרוש הביצה) ואת האבטיחים והמלונים של חדרה המפורסמים בטעמם, ובעונת התפוזים – שקים של “מעראנצאס” (תפוחי־זהב) – עבור חמישה גרוש תמורת שק גדול עמוס של בררה. אחריהם הופיעו הרוכלות, הערביות בשמלות שחורות ומלוכלכות, רעולות פנים, עדויות שרשרות של מטבעות רבות (כמוהר) ומאופרות מפרצופיהן עד כף הרגלים בצבע כחול.

מהן קנינו את החמאה הצהובה (זיבדה) בכלי־חרס – החמאה ש“נשתמרה”, בשמש עד שקבלה את צבעה ה“טבעי”, ואת הלבניה בקערות חרס גדולות שאותן נשאו הרוכלות על ראשיהן. מחוסר כלים להעברת הלבניה לכלינו, הרוכלות פשוט העבירוה בידיהן הפתוחות והמחיר היה אפסי, כמעט כערך הסחורה. את המצרכים הכי חשובים – כסוכר, שמן־תירס (שגרם לנו צהבת), קמח, תבלינים, סולת, פירות יבשים והעיקר קופסאות בשר־הבקר מזמן מלחמת העלם הראשונה, ה“בול־ביף” המפורסם (שלאחר שנים כשהכל היה מצוי בשפע התגעגעו אליו ואכלוהו כמנה מיוחסת) – קנינו במכולת המושבה. מיד עם הגיענו לחדרה, הופענו במכולת ופתחנו “קרדיט” (הקפה) על חשבון ההכנסות, שיהיו לנו כשנתחיל לעבוד ולהרויח. אפילו בזמנים שבהם לא היתה לנו פרוטה, המשיך בעל המכולת לספק לנו את הכל, מחשש שנעבור ונפתח חשבון במכולת המתחרה, והוא יישאר עם החובות.

מה היה תפריטנו היומי? ראשית כל, לארוחת־הבוקר סלט מעגבניות, מלפפונים, שמן זית, מלפפונים חמוצים וזיתים־ירוקים – ה“סלט” הישראלי המובהק, שבלעדיו אין ארוחה. את הלחם השחור, שהיה אפוי בקושי, היינו פורסים, ואז טובלים את הפרוסות בצידן האחד בשמן מטוגן עם בצל, כך יצאנו לעבודה ללא כל כריכים. המזון הזה, עם כוס־תה חם ומתוק היו חייבים להספיק עד לארוחת הצהרים.

הארוחה העיקרית שבצהרים, שהתארכו לעתים עד שש בערב, עת עבדנו עבודות־חוץ במרחק מן המושבה, היתה בנויה מתפריט נצחי. למרות ה“מעדנים” )הפערפעלעך) של גברת ברון הצדיקה, הורכבה הארוחה משלושה מאכלים: הסולת, שהיה צריך להשגיח בעת הבישול שלא תיהפך לגושים בלתי־מבושלים; הבשר – שהיה מורכב מקופסא אחת של “בול־ביף”, עם הרבה הרבה בצל, כדי שכל אחד יקבל מנה נכבדת של “בשר” וסיר גדול של מים ממותקים עם חופן של פירות מיובשים להרתחת מרק פירות לקינוח ה“סעודה”. תפוחי אדמה היו בחזקת “בל ייראה” אפילו על שולחנות האכרים ויתר המצרכים שמהם אפשר היה לבשל משהו טעים יותר לא היו לפי כיסנו.

ארוחת הערב היתה הקלה ביותר, בהיותה מורכבת מלחם עם חביתה ותה, כשהלחם מהווה את המאכל העיקרי. כל הפירוט הזה דרוש יהיה לי להמשך הסיפור.

ועתה נעבור לפרק מענין של תחבורה בארץ: אמנם היתה קיימת רכבת בארץ, אלא שאיש מהחלוצים ומהקיבוצניקים לא השתמש בה, מחוסר כסף לדמי נסיעה. התחבורה היחידה היתה – הליכה ברגל, ולא חשוב המרחק. לא פעם צעדתי לבדי או עם חברי לירושלים או לחיפה, לגליל או לרחובות, לרוב יחף, כדי לא לבלות את זוג נעלי היחיד. הרכבת, שעברה פעם ביום היתה מתחילה את דרכה מיפו עד היעד לוד, צומת הרכבת העיקרי, שממנו הסתעפה לרכבת לירושלים, לרכבת למצרים (לאורך שפת־הים) ולרכבת צפונה, לחיפה; צומת שני, שהסתעף לרכבת העמק הזוחלת ולרכבת ללבנון, דרך ראש הנקרה, או לסוריה, דרך הגליל עם תחנת־בקורת בראש־פינה.

התהלכו אז לאורכה ולרוחבה של הארץ, עד שקרה מקרה שבו נרצחו בסביבת טול־כרם או קלקיליה, זוג מטיילים, שטאהל וזוהר, שאת גופותיהם גילה לאחר שנים השומר הותיק מפתח־תקוה, אברהם שפירא והביא אותם לקבר ישראל. מאותו זמן, אסורה היתה ההליכה בדרך לחיפה בקטע הרצח, וה“חברה” העדיפו לנסוע ברכבת מתל־אביב לחדרה ומשם להמשיך את דרכם ברגל. כיון שעשינו חשבון של חסכון פרוטות מספר (דבר חשוב באותה עת) והיה נראה לנו כדבר מותרות לנסוע לצומת לוד ומשם לחיפה, היינו הולכים ברגל מספר שעות מת"א עד תחנת ראש־העין, ומשם ממשיכים את דרכנו ברכבת. פרט לבורגנים, כמובן, שהיה להם הסך של עשר אגורות שלמות לנסיעה ישירה לחיפה.

אם חסרה הפרוטה להמשיך ברכבת לחיפה נבחרה חדרה כתחנה סופית, שממנה המשיכו ללכת ברגל. הרכבת היתה מגיעה, כאמור, פעם ביום וזאת לפנות ערב – חסרה עוד יותר הפרוטה למציאת מקום־לינה ואוכל במושבה, שעד כמה שזכור לי לא היה קיים בה בית־מלון בכלל. מה היה קל יותר, מאשר להיכנס לאחת הקבוצות המפוזרות בשטח המושבה, או לקיבוץ גן שמואל שבסביבתה – קיבוץ “השומר הצעיר” ותיק ומבוסס בערך – להתיישב לשולחן כאורח בלתי־קרוא, אבל כבן־בית, להסתדר במיטתו של מישהו, מבלי לשאול שאלות מיותרות. מלון חינם, בעיקר לחברי הקיבוצים, שאצה להם הדרך צפונה, ושהיוו את רוב המטיילים – והכל כדבר מקובל ומובן מאליו, באין אומר ודברים וללא כל צורך בהכרות, בידידות משנים או בידע כלשהו על האורח. די היה בחיוך, בטפיחה על הגב ובקצת בטחון עצמי.

אורחים בלתי קרואים אלה, שלעתים עלה מספרם על מספרנו, ושהופיעו כמעט יום־יום, הכבידו במידה רבה על תקציבנו הדל, כי הכנסת־אורחים היא מצווה, ויש להאכיל את האורחים כהלכה, לאחר שעשו דרך כל כך ארוכה כדי להגיע אלינו, מבלי שאכלו בדרך דבר. יצא לנו לעתים ללכת בלילה לגן־שמואל, כדי לבקש מקום־לינה ולמסור את מיטותינו ל“פולשים”. וכך הפך ההרגל למסורת של הכנת סלט ארץ־ישראלי וחביתה, שהיו למאכל־מלכים לאורחינו המורעבים מ“תלאות הדרך”.

כדי להתנקם בהם, באורחים בלתי־קרואים אלה פרקנו עם גמר עונת הגשמים, סמוך לחג הפסח, את המחנה, העמסנו את כל הניתן להטען מרכושנו בתרמילינו הגדולים, ויצאנו לטיול ארוך וביקור בכל אחד מהקיבוצים שהתארחו אצלנו, עם רשימה מדוייקת של כל הקיבוצים, שלא כדאי לבקרם מחמת מצבם הדל. אבל עוד בטרם יצאנו לדרך, ניסינו את מזלנו למצוא דרך להתיישבות עצמית, ושני ה“מבוגרים” שבינינו – סשה ושמואליק – יצאו לבת־שלמה, מושבה קטנה בת שש משפחות, מאחורי זכרון־יעקב, למשפחת האגרונום לויטה, כדי לשוחח עמו. היתה זאת משפחה וורשאית מיוחסת, שהשתרשה במקום ופיתחה הודות לידע הרב של האגרונום לויטה חקלאות מפותחת של כרמי ענבים, שקדים וגידולי שדה. סשה ושמואליק חזרו עם הצעה להתיישבות בשטח של “חירבת־חסן”, הקרובה לבת־שלמה – שטח פרא, שהיה צריך להכשירו לחקלאות. בגלל חוסר נסיוננו בכל ענפי החקלאות, חוסר־האמצעים וחוסר כל סיכוי לקבלם מאיזה מקור סוכנותי שהוא – בוטלה התכנית לחלוטין.

השניים חזרו מבת־שלמה עם כלבה יפהפיה, שאותה קבלו במתנה עבורנו, ושתוך זמן קצר הפכה למלכת כלבי חדרה ומשכה ל“סאלון” שלנו את כל מעריציה הכלביים, שרבו ביניהם בנביחות עזות על חסדיה, והיה עלינו לבלות מחצית הלילה בחוץ, מצויידים במקלות, כדי לגרשם.

חדרה, כרבות מהמושבות, היתה אי די־מצומצם בתוך שממה ובלילות, הגיע קול התנים סמוך לאוהלינו. קרה, ומצאו ביניהם תנים שוטים, חולי כלבת, שהעבירוה לכלבים חסרי־הבית, ששרצו בחורשות היער מסביב למושבה.

מפחד הדבקת יתר הכלבים והדבקת בני־אדם במחלה מסוכנת זאת, יצאה פקודה ממשטרת־המחוז להמית ביריה כל כלב חסר־בית. כל בעל כלב, שידיו פצועות מעבודה, ושייתכן שכלבו ליקק את ידיו – חייב היה להירשם, ללא־שהיות במשטרה ולהישלח לירושלים למכון “פסטר” כדי לקבל שם 28 זריקות חיסון.

היתה זאת הזדמנות־פז להכיר את ירושלים, ועוד על חשבון הממשלה, שכיסתה את דמי־הנסיעה ברכבת, הלוך וחזור, בתוספת 10 גרוש ליום ללינה ולמזון. הדרישה לפועלים בתקופה ההיא היתה מצומצמת ביותר ומטורף היה מי שלא ניסה לנצל הזדמנות כזאת. לכן נרשמנו כולנו כאחד כ“מלוקקים”, הן כדי להינצל מהכלבת ופשוט כדי לנוח מעמלנו.

ארזנו את בגדינו בתרמילים – את היתר הפקרנו לחסדי יושר־הגנבים ויצאנו כ“גבירים” ברכבת לירושלים. בשכונת מונטיפיורי היה לנו חבר נעורים – נכון יותר את רצפת חדרו, עליה הסתדרנו מיד. כל בוקר הלכנו למכון “פסטר” כדי לקבל את הזריקות המכאיבות, ובשכר זה ערכנו טיול מדוקדק בכל חלקי ירושלים, כולל הכותל המערבי, ששכן בסימטא צרה, מלאה תמיד מתפללים שהתפללו בקולי־קולות.

הכסף שקיבלנו הספיק לנו בשפע – הן היינו רגילים להסתפק בפיתות ובחלבה! כשהתקרב טיולנו לקצו מכרנו את שקיקי התפילין שאותם תחבו הורינו האדוקים והדואגים לנשמותינו החוטאות לתוך מזוודותינו לפני שעזבנו את פולניה. פרט לשינה על הרצפה הקשה היו לנו קצת קשיים עם מי השתיה והרחצה. אלה נשאבו בדליים מבורות מי־הגשם שבחצרות, שלתוכם הוסיפו פחי נפט לשם חיטוי. על תה ויתרנו ושתינו את ה“תמר הינדי”, שאותו מכרו רוכלים בכל ירושלים מנאדי־העור שלהם. בעית הרחיצה במים מסריחים אלה היתה קשה יותר כי ברחובות ירושלים ברחו מפנינו כמו ממגיפה. עד היום זכור לי הטעם האיום של מי שכונת־מונטיפיורי בפה.

חזרנו בריאים ורעננים אחר הבראה זאת לחדרה והתכוננו לטיול האביבי המסורתי שלנו, דרך כל הקיבוצים, אורחינו הנכבדים. הפעם נסתיים הטיול חיש־מהר בקיבוץ של ה“שומר הצעיר” בבית־אלפא – אחד מותיקי הקיבוצים שאחרי שעבר כל אותם יסורי התאקלמות בארץ, כמונו, התיישב בחלק המזרחי של עמק־יזרעאל. חלק מחבריו הכרנו עוד בימים שבהם השתתפנו בטיולי ה“הנהגה” בהרי פולניה. היה זה דור קשיש בהרבה מאתנו, שעבר את שלבי ההכשרה בסלילת־כבישים ובעבודות שחורות במשך כמה שנים, עד שזכה לקרקע, ומה שיותר חשוב – לתקציב להקמת המשק. חברי בית־אלפא היו כמעט כולם יוצאי גליציה המזרחית והמערבית ונותר להם הבוז לתושבי פולניה הרוסית, שאותם ראו כפחותים. נכון שרמת ההשכלה אצלם היתה גבוהה משלנו והם עסקו כבר בתורות הסוציאליזם וחינוך הנוער בעזרת ספרות מקצועית גרמנית וגם פילוסופית, בשעה שאנו היינו עדיין “צופים” סתם. הם כלל וכלל לא שמחו לקראתנו, וקבעו לנו תחום מחוץ לקיבוץ למחננו; אבל את יתר השרותים קיבלנו מהם בזכויות שוות.

הם גם לא התלהבו מכושרנו הבריאותי ומנסיוננו החקלאי וגם לא נראינו להם כעתודה להרחבת הקיבוץ ולא נרקמו בינינו יחסי־ידידות מיוחדים. כן התעלמו משמה של הקבוצה “אריאל”, וקראו לנו פשוט ה“שצ’ופקים”. שם זה דבק בכל אחד מאתנו בכל פעם שפגשנו אחד מאתם אי־שם בארץ.

מעברו השני של מחננו היה קיבוץ חפצי־בה ובו עולים מצ’כוסלובקיה, הרבה יותר קשישים מאתנו, יוצאי תנועת “כחול־לבן” הגרמנית, בעלי השכלה ואופי מסוגר ושפת אם גרמנית. היחסים ביניהם לבין הבית־אלפיניקים היו תמיד מעורערים, ואנו שימשנו כעין טריז ביניהם. קרני עלתה למרומים בעיני חברי כשנודע לנו ששני המנהיגים העיקריים של שני הקיבוצים הללו עסקו בסנדלרות – מה שלא מנע מהם לסחוב מאתנו את המגפים, שהוצאו עם־לילה לאוורור, וכך נשארנו יחפים, עד שבית־אלפא, בחסדה כי רב, תרמה לנו כמה זוגות נעלים משומשות שלא תמיד היו לפי מידותינו.

בגלל התקציב ההתיישבותי המצומצם קיבל על עצמו הקיבוץ מה שנקרא אז “עבודות־חוץ” – חפירת תעלות למי הסחנה (ברכות מים חמים) במקום הידוע כיום כ“גן השלושה”, והמשמש כמקום תיור המוני (בעיקר בשבתות) העבודה היתה דרושה לשם תיעול הביצות הרבות, שגרמו למחלת הקדחת, שלא נתנה לנו מנוח, וסבלנו רבות ממנה וממחלת הצהבת, המתלווה אליה.

המצב הכספי של הקיבוץ היה בכי רע, בעיקר מפני שחלק נכבד מהתקציב שוריין לפיתוח המשק וענפי החקלאות השונים ולרכישת טרקטורים ומכונות חקלאיות, שבלעדיהן לא ניתנה אדמת בית־אלפא הכבדה לעיבוד. כל החיסכון היה על חשבון חיי החברים, שהיו מוכנים לכל קורבן, כדי להגיע מהר, עד כמה שניתן, להתבססות של ממש. המזון היה דל, מורכב ברובו מלחם “תוצרת־בית”, שחור ודביק, ושמן מטוגן במלח ובפלפל ובצל למריחה או לטבילה, כרצונך. הציל את המצב ה“לבן” שלהם, שהיה עשוי מחלב מבושל בתוספת שמרים של לבן מיום אתמול, ושהיה מונח בכלים שטוחים כל הלילה במטבח, ובבוקר היה טעמו כשמנת ממש. קערית־לבן עם פרוסות לחם שימשו לנו לארוחת־בוקר בטרם צאתנו לעבודה. ירקות ובשר קיבלנו על קצה המזלג, כל התזונה היתה תלויה באספקה מה“משביר לצרכן” של חיפה, וכפי שכבר הזכרתי הם סיפקו מה שהצליחו לקנות בשוק. לכן, פעם הגיעה חבית של דגים מלוחים דווקא, ופעם כלי גדול של דבש וכששניהם הגיעו יחד – אכלנו דג מלוח בדבש.

העבודה – חפירת תעלות הסחנה מטעם הקרן הקיימת, בה סודרנו בלוח היומי של “סידור־העבודה” שהיה תלוי בצריף־האוכל – חייבה עמידה במים עד הקורקבן ועקירת האבנים במכוש מתחתית התעלה ודפנותיה – עבודה בעלת פריון קטן, עקב מחסור בכלים מתאימים. מה שהצלחנו להוציא באת־החפירה – היה עלינו לשפוך או לזרוק לגובה הדופן המשופע.

ארוחת־הצהרים היתה מגיעה בשני סלים שהתנדנדו משני צידי חמור זקן, שהגיע ללא ליווי – בידעו את הדרך – מבין העשבים בשעה היעודה ובדייקנות, אם לא התעכב בדרך ללחוך קצת עשב להנאתו.

היה מחסור כרוני בסכינים ובמזלגות, אולי איבד אותם החמור בדרכו אלינו ואולי פשוט אבדו באוהלי הקיבוץ ובצריפיו. ולא היה לקיבוץ תקציב לרכוש אותם מחדש. לכן נעשתה רוב האכילה בידים ובכף בדיל שעליה שמר אחד, בדומה ל“לוז’קה” (כף), התקועה במגפו של כל חייל רוסי ושאותה תקע בסיר המרק המשותף מסביב למדורה בשדה. אבל לאחר העבודה המפרכת ובשל התיאבון הצעיר הספיקה גם כף זאת למילוי הקיבה התובענית.

הקדחת המשיכה לעשות בנו שמות והופיעה בשלוש צורות: ה“טרציאנה” (חום של 40 מעלות כל יום שלישי); ה“טרופיקה” הטרופית וה“כרוניקה” הכרונית שחזרה על עצמה כל כמה שבועות. הטיפול בה נעשה בצריף בית־החולים בקיבוץ (את החולים קשה יותר העבירו לבית־חולים בעפולה) בעזרת כדורים או זריקות כינין, מנוחה ומזון טוב יותר, ועינה הפקוחה של הרופאה הרחמנית שולמית קופמן שעמדה בראש קיבוץ חפצי־בה.

בית החולים היה משותף לחולי־קדחת, ושימש גם כצריף יולדות, וכך ידעתי בדיוק יום־יום באיזה משקל נולד כל תינוק וכמה הוא “מקבל” כל יום במשקלו. לצריף זה התגנבו גם שומרי משמרת־הלילה, כדי לנוח בו ולקבל אוכל טוב יותר.

איך שלא יהיה, יש סוף לסבלנות גם ביחסים בין אנשים קרובים זה לזה והמצב הקשה של חיינו המשותפים הביא לסכסוכים בינינו, שהסתיימו בהצעה שהוצעה ע“י סשה – שניפרד לשנה תמימה, ניתפזר, ואם כוח הליכוד בינינו ימשיך להתקיים – נפגש בעוד שנה בתל־אביב, ואז נחליט מה לעשות בעתיד. החלום תם – ולא־תם, ונותרה תקווה שהניסוי יחודש. היחידי שעזב אותנו כליל בשלב זה היה יאשק, אחיו של יולק ויינפלד, שהצטרף לקיבוץ בית־אלפא, זכה שם לחיבה רבה, ובשל אהבתו לפיסול בעץ נחשב לאמן ואפילו נשלח ע”י הקיבוץ ללמוד אמנות בגרמניה, שם הפך לקומוניסט שרוף, הודיע שהוא אוהד את הפורעים הערבים, שהתמרדו ב־1929 נגד היהודים, וסופו שהוצא מהקיבוץ ונותר בפריז מבלי לבקר עוד גם פעם בארץ לה התנכר כליל.

כדי לסיים באורח חברי את השלב השני של קיומנו כקבוצה, הוחלט לצאת לטיול ארוך ברגל, כמובן – דרך כל הארץ עד תל־אביב. כנהוג, שוב הועמסו התרמילים שהכילו את שארית רכושנו על גבנו, והשיירה זזה לפי תכנית קבועה מראש. התקלה היחידה במסע זה היתה מחלת הקדחת, שתקפה אחדים מאתנו תוך המסע, והיה צורך לאשפז אותם בבתי־חולים שונים בדרכנו, ולחכות להם עד שיחלימו ויצטרפו למסע. דווקא בשעה שה“חברה” יצאו לכפר־תבור דרך עפולה שכבנו שלושת האלבלינגרים – בבית־חולים בקיבוץ, סובלים מחום גבוה. רק לאחר שהתאוששנו, הודות לזריקות הכינינין ושוחררנו מבית־החולים, הטענו את התרמילים הכבדים על גבנו והתחלנו לזחול בדרך לעפולה. שם נחנו קצת והמשכנו ל“מסחה” – כפר תבור – הכל בדרכי־עפר, כי כבישים לא היו קיימים כמעט. הגענו להר־תבור, ולא ידענו היכן נמצא הכפר. שאלנו ערבי, רועה עזים, והסביריו לא הניחו את דעתנו, ואפילו עוררו חשד שהוא מנסה להטעות אותנו. לכן עלינו על ראש ההר ומשם נוכחנו שהערבי צדק, וכל מאמצנו היה מיותר.

שם מצאנו את חברינו בקבוצה קטנה של “השומר הצעיר” שסבלה, כרגיל, מחוסר כל, ובואנו לא שיפר במאומה את מצב, שהיה קרוב ליאוש.

לאחר מנוחה קצרה וארוחה המשכנו כולנו למושבה יבניאל – ימה, בערבית – מושבה קטנה, בעלת רחוב יחיד, שמשני צדדיו בניני מגורים ומשק מאבן בזלת שחורה (לפני אלפי שנים התפרץ שם הר־געש), גורן לדיש־תבואות בסגנון הערבי ושדות־פלחה מסביב. מין ריקנות־של־עזובה שבגליל התחתון שבתחתונים. דירי כבשים, פה ושם פרה דלת־בשר, שנסחבה על רגליה הדקות, ובחצרות טבונים, (תנורים ערבים) לאפיית לחם ומחסנים שורצים נחשים בלתי־ארסיים, שהאכרים גדלו לשם מלחמה בעכברים, שהיו משמידים להם את יבוליהם. כפר־תבור (למרות האגדה על בן־גוריון, שעבד בה כפועל חקלאי, וספר קריאה בידו), היה נראה כתפארת־מושבה לעומת יבניאל.

מיבניאל יצאנו למפעל־החשמל של רוטנברג בנהריים ולאורך הירדן עלינו צפונה לדגניה ולכנרת. בכנרת התגורר עדיין קיבוץ קטן של “השומר הצעיר” הרוסי שחבריו שהו שנים אחדות לאחר מנוסתם מרוסיה, בוורשה, עד לעלייתם, והיינו נפגשים שם עמם לעתים קרובות ב“קן”, ומכאן ידידותנו הרבה. הם קיבלו אותנו בשמחה, כמוצאי שלל רב, ואירחו אותנו מספר ימים, עד שהיינו מוכנים לצאת שוב להמשך הטיול.

החלטנו לעלות לצפת, ואמנם היה מעין כביש שהוליך לצפת; אלא שפותינו ע"י שוטר־רוכב שהבטיח לנו דרך קצרה יותר, שהוליכה בשבילים צרים דרך ההרים. השוטר על סוסו לא התעייף, אולם אנו, עם המטען הכבד על גבנו, קללנו אותו בחשאי על שצריכים היינו לטפס במדרונות ההרים, בשבילי חמורים (שביל צר, בו עשוי רק חמור להתקדם).

טיפסנו אחריו זמן, שנראה לנו כשעות רבות, עד שנתקלנו סמוך לצפת בבתי מגורים מפח, עגולים מהצבא הבריטי, שבהם שכנו חברי קיבוץ “המזרחי” הדתי. החברה היו עליזים למראה האורחים שלא ביקרו אותם מזמן. מצבם לא היה משופר, ולא נראה בשטח שום סימן של עבודה כלשהי שתוכל לפרנסם, בהיות צפת עיר של עניים מרודים, העוסקים בקברי הקדושים. את סוד להצלחתם החלקית גילינו כאשר “החברה”, שהתנהגו כחילוניים בחוץ – שינו את עורם בפנים, חבשו כיפות בחיפזון והתפללו בצוותא בכוונה רבה, תחת עינו הפקוחה של רב־מטעם־הסוכנות־היהודית, שהיה אחראי לאדיקותם ולתקציב הדתי שלהם. היה זה נס מהשמים (הוי, אלוהים!) עבורנו, התשושים ממאמצי הטיפוס בהרים – ששרצו שודדים בדואים, כפי שנודע לנו לאחר מעשה. בקיבוץ דתי זה האכילו, השקו והלינו אותנו לאחר תלאות הדרך.

למחרת ביקרנו בצפת ובמירון, ומשם צעדנו עד נהר הליטני, שנמצא בצד הגבול הצרפתי של לבנון, אבל נראה שהז’נדארם לא ראה בנו כל סכנה לשלמות לבנון והרשה לנו אפילו לגשת לקניון הארוך והצר שבראש ההר שבו נמצא מבצר עתיק – “תלת־אל תקיף”.

חזרנו לצפת, נחנו והמשכנו את דרכנו לעבר עכו בדרך ההרים, שלא היתה ידועה לנו כלל. בגלל החום, וגם מפחד מפגש עם כפרים ערבים עוינים, צעדנו בלילות, מבלי לדעת את הכיוון הנכון, ולעתים התקרבנו לכפרים ערבים והיינו נכנסים אליהם, אלמלא נביחות הכלבים, שהזהירו אותנו. במצב כזה מיהרנו להסתלק בחיפזון למרחק רב מהכפר (היה זה הכפר הנוצרי רמה, כפי שהתברר לנו אחר כך). את שארית הלילה בילינו על הסלעים וציפינו לאור הבוקר כדי למצוא את היעד הבא.

כך נשרכנו לאט־לאט לעכו, ומשם דרך שפת־הים המלאה דקלים לכיוון חיפה, שהכרנוה היטב מביקורינו בה לרגל מופעי אמנות, כתיאטרון ואופרה, שהגיעו מזמן לזמן מתל־אביב לבירת הצפון. בל ידמה לכם שלמופעים מעין אלו היתה הסעה קולקטיבית מהקיבוצים שבעמק. כדי להנות מהם, היה כל העמק צועד מהבוקר, דרך עפולה ונהלל, ובאולם הצפוף ישבו זה על גבי זה ושתו בצמא את התרבות התל־אביבית. לעתים, כיון שהאולם היה למעשה מכוסה ברזנט, והחל פתאם לרדת גשם – לא שמענו צליל אחד מהאופרות המפוארות. לפעמים היה הקיבוץ מזמין זמר־אורח – לרוב היה זה מר פרידמן־לבוב, שלשם תוספת הנאה מזמרתו הפחות־מממוצעת היו ליצני הקיבוץ קושרים על יד חדר־האוכל והאירוח את כל חמורי־הקיבוץ, שיעזרו בקול נעירתם לזמר המופתע.

בחיפה, חליתי שוב עם אחי בקדחת, והפעם, כדי לא להאריך את הטיול מעל למיועד, נותרנו בבית־החולים של הנזירות, ושאר החברים המשיכו בדרכם הארוכה לשכם, לג’נין, עד לירושלים ומשם בחזרה לתל־אביב, כדי להמתין לנו שם. לאחר שבועות מספר נפגשנו שוב כולנו, לפני פרידתנו הראשונה.

אין לי מושג היום, לאן התפזרו כולם, במה עסקו במשך אותה שנת מבחן. היה ידוע לי ש“יולק” נסע לחדרה, הקים שם מ“פלפונים” של עץ ומשיירי האוהלים את ה“בדון” הראשון בארץ, וקיבל עבודה טובה ומכניסה כקבלן לכל מיני עבודות, אפילו תיקון גג. הכלבוי’יניק הזה, שנהנה מחשיבות מעמדו כקבלן יחיד בחדרה, קלקל את קיבתו עקב בישולו הגרוע או אכילתו במקומות מפוקפקים – עד כדי מחלה ממש, והזעיק אותי מתל־אביב לבדונו, כדי לשמש לו כטבח ולבשל לו כל יום יונים בלבד. הצעתו: נגור יחד, הוא יעבוד לפרנסתנו, ואני אשמור על בריאותו (משהו הנהוג בהודו הבריטית המלכותית). התכנית נראתה לי מושכת ביסודה, וגרנו יחד, כמוסכם, זמן־מה, עד שרוח פתאומית העיפה את הבדון לראש צמרת אקליפטוס, ונשארנו שנינו חשופים במיטותינו.

כיון שהקדחת הציקה לי מאד, יעץ לי הרופא להחליף את האקלים ולנסוע לאיזור החוף הדרומי. לשם כך נסעתי לרחובות, שם קיבלתי מיד עבודה כשומר בכרמים של משפחת פיינשטיין. היתה זאת התקופה שלפני הבציר, והגנבים הרבו לגנוב את הענבים, בעיקר את ענבי המאכל. מקום מגורי הדש היה בסוכה בנויה על כלונסאות, שממנה ניתן היה להשקיף על כל הכרם ולהגיח עליו.

היה לי שותף לשמירה זאת – בחור חמוד מפרוסקורוב (עיר ברוסיה, שסבלה מפרעות איומות מהרוסים), גליק שמו. שנים אחר־כך, נתקלתי בו שוב, והוא אז מהנדס בנין מסודר, נשוי ומרוצה מחייו.

בינתים כתב דודי אברהם לאמו על כך שחלה בקדחת ובצהבת, וסבתי רצה לרופא מומחה, שהזהיר אותה שמחלת הקדחת הצהובה מסוכנת מאד, ועד מהרה פכרה סבתי את אצבעות ידיה וקראה: (כך לפחות נאמר לי) “אוי לי! התולעת שלי (מטר ושמונים) שוכבת בהקדש (בית־חולים לעניים) ללא פרוטה אחת!”

מיד הגיעה מפולניה המחאה בנקאית, מלווה פקודה לחזור מיד אל תחת כנפי הסבתא שלי, היא אמו. בן הזקונים החליט מתוך רוחב לב לחלק בינינו את בגדיו – שהיו ממילא רכוש הקבוצה – כי קנה לו בגדים חדשים לקראת נסיעתו. כמובן שזכה ללעג על הצעתו והוא נעלם לנו מהארץ. (נתקלתי בו שוב בשנת 1937, שעת ביקורי בפולניה אצל הורי. הוא היה נשוי אז ואב לשני ילדים חמודים. כולם נשמדו במלחמה בידי הנאצים). בהגיעו לפולין הקים שערוריה במשפחה בדבר מצב בריאותי הלקוי, בשל מחלת הקדחת, וגם אלי הגיע צ’ק שמן וצו לחזור מיד, אלא שהשתמשתי בכספי זה לטיול בנוחות ולבית־הבראה לשבועיים.

נותרנו בארץ ששה בלבד – אני ואחי אהרן, יולק, זוסמן, סשה ושמאוליק.

בסוכת השומר שבכרם היה לשנינו, לשם פיטרול בלילה, רובה טורקי ישן, שהיה חשש לירות בו, שמא יתפוצץ הקנה. גם אילו היה שימושי – אסור היה לירות בגנבים, פן יתגלה הנשק הבלתי־חוקי ה“מסוכן” ויביא את שנינו ל“חד גדיא”. פרט להוצאה לקניית לחם במושבה, הסתפקנו בענבים מהכרם, בתוספת שקדים מזן “ויקטוריה” שהיו מתקלפים על נקלה. הכרנו כל זן וזן, וידענו איפה לחפש את המטעמים שלנו. הבראתי יפה וכמעט שכחתי על אודות הקדחת, אלמלא רופא המושבה, שיעץ לי להמשיך עוד זמן מה בזריקות מיוחדות. אז כבר השתמשו בזריקות ניאוסאלוורסאן נגד קדחת שאותן היה ניתן להשיג אך ורק בתל־אביב. כך יצא לי פעם בשבועיים לעזוב את הסוכה בחשאי וללכת ברגל לתל־אביב ובחזרה, לשם קבלת הזריקה. אז לא היה קיים כביש בין רחובות לתל־אביב, ובמקומו היתה דרך חולית ששמשה לתחבורה בעגלות ובדליג’נסים המפורסמים. פרסומם נבע מכך שלדיליג’נס כזה – שהיה בסך הכל עגלה קצת יותר מסודרת, בעלת שני ספסלים זה מול זה – היו שלוש מחלקות. נוסעי המחלקה השניה עזרו לדחוף את הדיליג’נס קלות, נוסעי השלישית דחפו רוב הדרך, ורק נוסעי המחלקה הראשונה נסעו מבלי להטריד את עצמם בעזרה כלשהי. כשנעלי תלויות על גבי מקל על גבי, הייתי נסחב ארבע שעות לכל צד ברגל לקופת חולים בעיר, וחברי גליק היה בינתים מגונן על היעדרי בטענות שונות של יציאה למושבה, בכל פעם שאחד הבעלים הגיע במפתיע ושאל עלי.

באותה עת הופיעה ברחובות רחל, חברת ההנהגה של “השומר הצעיר” בוורשה – בת עשירים, שחפצה לשמש בקודש החלוציות ולעבוד בפרדס, ודוקא על סולם גבוה.

היא שכרה לעצמה חדר במושבה, וחדר זה שימש לי לתחנה ולמנוחה, כשהייתי מגיע למושבה לשם קניות. גם זוסמן הצטרף אלי כאורח להבראה, בזכות סלי הענבים שהייתי סוחב עבורם מהכרם למושבה. הוא היה דייר קבוע לעומתי – דבר שעורר במושבה סקרנות רבה, כיון שחשבו אותנו ל“משולש משפחתי”. זה הסעיר את המושבה ושיעשע אותנו, כיון שרחל היתה קשישה מאתנו בשנים רבות.

רחובות היתה אז מושבה של אכרים עשירים ממוצא רוסי (גם שפת הדיבור בבתיהם היתה רוסית), בעלי פרדסים וכרמי־שקדים, מסוג הפלנטטורים, שבדומה לאנשי חדרה התעלמו מחבורות החלוצים, ששרצו במושבתם ובסביבתה (נאמר לשם הכשרה מקצועית בחקלאות לקראת התיישבות עצמית) ורגל פועל יהודי לא דרכה במטעיהם.

רבים מהערבים התגוררו בחצרות, ובנוסף אליהם הופיעו התימנים הראשונים, שהפכו חיש־מהר לפועלים זולים, והגיעו אפילו לדרגת משגיחים על חבורת החלוצים המעטים, שהועסקו במטעים. אמנם, בלחץ המוסדות, העביר חוג’ה מוסה (הוא משה סמילנסקי) – ראש המושבה, ראש ארגון “פרדס” וראש ההגנה ברחובות – את החוק של “פיפטי־פיפטי” כלומר: מחצית הפועלים ערבים ומחציתם יהודים); אבל, למעשה איש מהם לא קיבל חוק זה ברצינות וכולם המשיכו להעסיק עשרה פועלים ערבים על כל פועל יהודי. אבל חבורות הדלפונים הללו עלו בהשכלה על כל תושבי המושבה ולנשפיות שלהם, בהן שרו ורקדו כל הלילות, התגנבו גם בנות המושבה, לדאבון לב הוריהן. רבות מהן נישאו לחלוצים, ש“התברגנו” עם הזמן וזכו למשרות חשובות, שהרי היה צורך לעזור לבת הטפשה להתפרנס ממשהו ולהעסיק את בחיר־ליבה בעבודה מכניסה מכובדת. מכאן התהלכה המימרה הידועה: “העיקר זה לא העיקר, אלא בת־האכר”.

נסתיימה שנת הפרידה והגיע מועד ההחלטה על המשך ההפרדה, או על שיבה למסגרת הקודמת, על כל הכרוך בכך. שנת 1925 – שלב ג' לתכנית הגרנדיוזית של סשה. וראה זה פלא! כולם התייצבו, איש לא נעדר. בו במקום החלטנו הפעם לנסות את מזלנו בחיפה, ומוטב על הכרמל. נשלחנו, סשה ואני, לראות ול“רגל את הארץ”. במקרה התגורר בהדר הכרמל בייגון, חברנו מ“השומר הצעיר” בוורשה. מכיון שהשיג עבודה טובה, עבר לגור בחדר שכור, ונותר אחריו אוהל עגול ישן על מורד ההר, ובו שתי מיטות. הוא הציע אותו לנו, כדי שנוכל בחופשיות למצוא את הדרוש לנו. הזמנים היו כאלה, שאוהל מסוג זה עם פתח פתוח, ניתן להשאיר הפקר ובו חפצים, ללא חשש שמישהו יגנוב אותם; למרות שהסתובבו ערבים בכל הסביבה. ואולי לא היה לדברים שלנו ערך כזה שמישהו יתפתה להם. אנו הן רגילים היינו לגור באוהל, ולכן הסכמנו מיד ובילינו בו כמה ימים, עד שבלילה אחד קמה סערה איומה, שהפילה את האוהל על שנינו, ואנו אספנו בחשיכה את חפצינו והופענו רטובים ומלוכלכים אצל בייגון בחדרו, כדי להתייבש ולסיים את הלילה על רצפתו.

מצאנו על הכרמל חצר רחבת־ידים של הסוכנות־היהודית, ובה מחסנים גדולים, ריקים ומלוכלכים עד זוועה, ומסריחים מעזובה של שנים, כשעכברושי־ענק מטיילים על קורות הגג ופישפשים מכסים את הקירות. לאחר שבחרנו אחד מהם, עמדנו שנינו לפני עבודה סיזיפית של ניקוי האורווה הזאת והתקנתה למגורים. לא יכולנו להיעזר ביתר חברינו, כי לא היה עבור כולם מקום על רצפת בייגון. וכך ניגשנו לעבודה, אחרי שהשגנו מטאטאים, סמרטוטים, פח־נפט, כף־סיידים וסיד. לא היה קל לעבוד, כיון שהסרחון היה כה רב, שאיש מאתנו לא היה מסוגל לשהות במחסן יותר ממחצית השעה, מבלי לרוץ החוצה ולשאוף אויר צח יותר. לקח לנו אולי שבוע ימים כדי לנקות במקצת את המקום, לסייד ולחטא את הקירות באורח נסבל, שהרי לא היינו סיידים מקצועיים. את העכברושים השארנו במקומם, כי לא היה לנו כל אמצעי לסלקם, וגם אם הצלחנו לעשות זאת, היו מגיעים מיד שוב מהמחסנים העזובים השכנים.

הודענו ל“חברה” על המקום החדש והתכנסנו כולנו, כדי לפתוח דף חדש ושלב ג' בחיינו המשותפים כקבוצת “אריאל”. מצבנו הכספי היה, כרגיל, בכל רע ובכרמל הריק כמעט לא היה קיים סיכוי כלשהו למצוא תעסוקה. חזרנו, לדאבוננו, לשיטת תלושי הסיוע של “המשביר־לצרכן”, על ערכם המפוקפק. למזלנו, היתה חיפה מלאה חברים, שאחדים מהם היו במצב כלכלי נסבל, ונעזרנו בהם כדי להתפרנס, כפי שאנו היינו מוכנים לעזור לאחרים בעת מצוקה. מזמן לזמן, כשהגיעו מים עד נפש, אכלנו בהקפה במסעדת “כל־דיכפין”, שהיתה שייכת לאביו של אבא חושי, שהושיט יד עוזרת לכל נצרך.

במצב כשלנו אין מואסים בשום עבודה שחורה. זכורני, ששלושה מאתנו – סשה, שמואליק וזוסמן – קיבלו בקבלנות הורקת בור־ביוב בדליים (או שופכין) ולאחר גמר העבודה, למרות כל הרחיצות עשר פעמים ביום, סידרנו להם מחנה הסגר, כדי לברוח מהריח הרע, שנדף מהם. הוזמנו לעבודה על פי שעות, וזוכר אני שהוזמנתי ע“י בעל המלון “מרכז הכרמל” לשעה אחת בלבד. משהופעתי אצלו, הוא בחן אותי מכל הצדדים ונענע בראשו לשלילה. שאלתי אותו לפשר הדבר ואמרתי לו שמוכן אני לכל עבודה, ואפילו הבזויה ביותר. הוא הסביר לי שבקומה ב' של המלון מתגוררת אשה מחו”ל שחלתה, ויש להורידה למטה כדי לשלחה לבית־חולים; אלא שזאת אשה זקנה ושמנה, השוקלת כמאה קילוגרם והוא היה מסופק אם אני שנראיתי לו חלוש ורזה, אהיה מסוגל לבצע את המלאכה. הודעתי לו בלצון שאני מוכן ללכת פעמיים – כל פעם עם חמישים קילוגרם ולבסוף ויתרתי, כמובן, על פרנסת־סבל זאת.

למזלנו הוצעה לנו עבודה של סלילת קטע־כביש, המוליך ל“אחוזה”. עבודה זאת היתה גאוות כל קיבוצי ההכשרה, בטרם עלותם על הקרקע, ומפורסם היה כביש חיפה־ג’דה, שנפל בחלקם של קיבוצי “השומר הצעיר”, כולל אנשי בית אלפא. רק עתה משער אני לעצמי את הבעיות, שבפניהן עמדו כל ה“סוללים הותיקים” הללו בשעתם, כשגם להם לא היה מושג איך לבצע את העבודה העצומה, שאותה קבלו על עצמם.

לפי מה שנמסר לנו, היה עלינו לחפור תחילה את רוחב הכביש לפי תוואי המהנדס וכמובן לכל אורכו. חפירת תוואי על הכרמל היתה כרוכה גם בפיצוץ סלעים, בעבודה מפרכת במכושים ובישור הדפנות משאריות האבנים והסלעים. עבודת הפיצוץ עצמה היתה מורכבת מעבודה ב“בררמינה” BARRE A MINE)), חרירת חור בעזרת מוט־ברזל כבד, המסתיים למטה בחלק מעוגל ומוקשה, שיש להפכו עם כל מכה בחור, כדי לפוררו ולהעמיקו. לאחר שירדת לכל העומק הדרוש לפיצוץ – היה צורך להכניס בו “פוטש” עם תערובת סוכר, להדק, לחבר חוט־נפץ, להדליקו ולהסתלק במהירות, תוך אזהרת יתר העובדים. הסכנה היתה נעוצה בכך, שאם לא התפוצץ הנפץ בזמן היה צורך להיווכח שלא נעשתה טעות בשעת ההכנות; ואז, דווקא כשהתקרבו למקום הפיצוץ, התחשק לנפץ להתפוצץ ולפגוע בסוללים. אחרי שה“תוואי” נחפר לשביעות רצון המהנדס, התחילה הסלילה. הגיעו עגלות עם אבנים קשות, שהיה צורך לערוך אותן זו ליד זו בהידוק, לפי סדר, גודל, גובה ולפי צורת־האבן; ליישר את האבנים הסוררות בפטיש, כדי שהמכבש יוכל לעבור חלק הלוך ושוב, עד שהמסילה נעשתה שטוחה. על שכבת ה“סולינג” באה שכבת אבני־חצץ, שהיה צורך להכינה במקום – באין בית־חרושת לחצץ, כפי שקיים היום.

זאת היתה פרשה מיוחדת במינה. קיבלת מנה של אבנים גדולות ולפי הגידים שבהן, היה עליך לפוררן בפטיש של קילוגרם לקטעים קטנים יותר, ואת אלה לפורר לחצץ בגודל הדרוש. את החצץ הזה פיזרנו עזרת סלים בשכבה עבה על ה“סולינג” ההדוק. שוב כבש אותו מכבש־הכביש, שדחס את החצץ ומילא בו כל חור ב“סולינג”. על מסלול הדוק זה באה שכבה של חצץ דק יותר שפוזר שוב, אבל הפעם כך שלאחר הכבישה יתהוו שני שיפועים, לשני צידי הכביש, לזרימת עודף מי הגשמים.

היתה זאת תעשיה ממש וכל אחד מאתנו ישב על ערימת אבנים והבקיע אותן בפטישו לחצץ, כשהאבן מונחת בין רגליו, לשם נוחיות הביקוע. הערימה גדלה והלכה, ועם רדת היום הופיעו המהנדס או המשגיח, ולאחר שכל אחד הערים את חצצו למין פירמידה, באה ההערכה בסנטימטרים מעוקבים, כי המחיר נקבע לפי מטר מעוקב. היו זריזים והיו גם שלומיאלים, שעם רדת היום נשארו יושבים ליד ערימה קטנטונת, שהיה צורך לעבוד במכוש כדי להוציאה מהקרקע. סיפרו לנו שבכבישים הגדולים התחרו גם הבנות בעבודה זאת וכמה מהן אף זכו לתואר “מלכת הכביש”, על הצלחתן בחצץ.

בטח שהיינו גאים בעבודתנו! הרי מלאנו אותה כראוי, למרות שכל עבודה דורשת מיומנות, וזו חסרה לנו תחילה ורכשנו אותה במחיר מאמץ על־אנושי. גם קצב העבודה הואט, המאמץ היה רב יותר והשכר הסופי דל יותר. למעשה, לאחר שלוש שנות עבודה מפרכת (אם היתה בכלל עבודה) נשארנו חסרי־כל, ללא דיור הגון – פרט לאוהלים ישנים וקרועים, או מחסנים מלאים עכברושים, ללא ריהוט, פרט למיטות־סוכנות חלודות מברזל ושמיכה על מזרון דק; ללא תזונה מספיקה, ללא פירות, ללא גבינות, ללא כל מותרות אכילה; ללא בגדים, כי לבשנו מכנסי־חאקי קצרים, שנקנו משאריות הצבא הבריטי ממלחמת העולם הראשונה, ובגלל הבדלי גובה, קיצרנו אותם בעשרים סנטימטרים והעלינו את הכיסים, שירדו כמעט עד קרסולינו.

הנעלים היו ללא גרביים ואת חולצת החאקי העבה והארוכה לבשנו “בחוץ”, על המכנסיים כשהיא פתוחה למחצה. מה הפלא שנראינו כפראי־אדם! אבל לא התרעמנו, כי כולם התהלכו אז ככה בארץ. כולם היו דלפונים כמונו, ואפילו בקיבוצים לא היו התנאים שונים בהרבה, פרט לעובדה שבהם היתה קומונה בבגדים, ולאחר כל כביסה קיבל כל חבר מה שקיבל, גם אם לא התאים למידותיו. כמובן שהחולצות דהו עם הזמן מחום־השמש ומהכביסות; אך גם זה לא הפריע לנו כלל. לא ייחסנו כל ערך לרכוש או לרכושנות, כי הם היוו נטל לחיי היחפנות שלנו בתנאי הניידות ממקום למקום. עד היום אין לי כל התייחסות לרכוש, ואין בעיני דבר, השייך לי בלבד, שהוא שלי ושעומד רק לרשותי ולשרותי. זכור לי הבוז שאותו בטאנו בראותנו בשנת 1925 בתל־אביב אנשים עונבים עניבות, שכונו על ידנו “דג מלוח”.

אבל למרות התקלות והשלומיאליות של אחדים מבינינו, נסתיימה סלילת־הכביש במזל טוב. קיבלנו את שכרנו, ומותר היה לנו להוסיף לרשימת ההישגים שלנו גם סלילת כביש, כוותיקים שבוותיקים.

בינתיים הגיעו לכרמל כ־400 עולי רומניה, רובם צעירים, מכל מחוזות רומניה: מולדביה, טרנסילבניה, בסרביה ועוד, ביניהם היו גם כמה זוגות; אבל היה זה בעיקר ערב־רב של אנשים מבוהלים, משום שכל עלייתם באה כתוצאה מפחד מפני כנופיות קוזה וקודריאנו, “לגיון הברזל”, ולא היתה להם שום מוטיבציה אחרת. למזלם, נוסדה מספר שנים לפני עלייתם בבוקרשט חברה לקניית קרקע לעולים עתידים, והיא קנתה הר שלם מהרי הכרמל, וכינתה אותו “האחוזה הרומנית” – כיום “אחוזה”.

לפני הופעת בעלי המגרשים היה צורך להכשיר את הקרקע, לשתול עצים בנקיקי הסלעים, שם היתה קיימת שכבה של אדמת־סחף, ליישר שטחים, למדוד את ההר ולחלקו למגרשים.

המצב הכללי של הבחורים הרומנים היה דומה בכל למצבנו אנו עם עלייתנו ארצה, והיה צורך לטפל בהם ולהשיג עבורם תנאי חיים סבילים. מועצת פועלי־חיפה והחברה דאגה לצריפי־דיור ולמבנה גדול של צריף־מטבח ואוכל. כיון שהם היו חסרים כל הרגל למשמעת ולצורה של חיים משותפים, וכל היום רבו ביניהם, נבחרנו – כמה בחורים – בתור הועד שלהם, והדרכנו אותם ככל שיכולנו. לאט לאט התרגלו הרומנים לתנאי הארץ, למדו את שפתה ועבדו בחברה.

אבל בלי תקלות אי־אפשר, ובדומה למלחמה בין הדתיים לבין החילוניים כיום, היתה קיימת אז מחלוקת רבה בין ה“מופי”סים" (הקומוניסטים, מפלגת הפועלים הסוציאליסטים) לבין חברי מפא"י, שרדפו אותם ואפילו מסרו אותם לידי המשטרה הבריטית, שאסרה על קיום המפלגה הזאת, שהיתה עויינת לציונות והסיתה את הערבים כנגד היהודים.

והנה הופיע אצלנו בחור מה“מופ”יסטים", אחד בשם בן־ישראל, וביקש מאתנו רשות להרצות את טענותיו בויכוח חופשי באחד הערבים. “השומר הצעיר” הוא כידוע בעד חופש־דיבור ולכן הסכמנו להצעתו. צריף־האוכל הגדול נבחר למקום ההרצאה והויכוחים. כשנודע למועצת פועלי־חיפה על “חילול־קודש” זה, הריצה אלינו שליחים ואסרה על קיום האסיפה באיימה, שתסגור את מטבח הפועלים לתמיד. הרומנים נבהלו וביטלו את הסכמתם להרצאה. אנחנו עמדנו על שלנו וערכנו את האסיפה בחצר־הסוכנות, בנוכחות קהל רב. הויכוח היה סוער. בן־ישראל לא הצליח לשכנע איש בצדקת טענותיו. אבל לאחר שנפרד מאתנו וירד מהכרמל לחיפה – המתינה לו קבוצת בריונים בדרך, הרביצה לו מכות־רצח, ואותנו, חברי הועד, הריצו למחרת היום למועצת פועלי־חיפה, חרפו וגידפו אותנו כבוגדים מהסוג הגרוע ביותר. את הפועלים הרומנים הורידו העירה וסידרו להם עבודה שם, ובמקומם נשלחו לכרמל “אלמנטים” יותר נאמנים למפלגה. פרק הועד נסתיים בכי־רע.

בינתיים זכו לעבודה הרבה יותר מעניינת, אצל המהנדס טריידל, שקיבל על עצמו את מיפויו של כל עמק עכו וסביבתו. הוא היה אחד המהנדסים הידועים בעולם במקצוע זה. הוא לא ידע מלה עברית, ואהב לבצע את עבודתו כמבצע־צבאי לכל דבר. ראשית, גייס שניים מאתנו לעבודת התאודוליט (מכונת מדידה), ואלה הכניסו את כולנו לעבודה זאת, שלא היתה קלה כלל, אך השתלמה לנו מאד. הודות לה, זכינו סוף־סוף לעזוב את המחסן עם העכברושים, שערכו מירוצים בלילות על קורות הגג ושכרנו בית קטן, בן כמה חדרים ברחוב הפקידות האנגלית, שעליה נמנתה גם הגברת ניוטון – אנטישמית ואנטי־ציונית ידועה.

מעתה ירדנו בוקר־בוקר בשביל־החמורים העירה, לסביבת תחנת־הרכבת הישנה, שם חיכו לנו בשורה מוניות ערביות, כשדגלי־המדידה האדומים בחלונותיהן וכך נראינו כמשלחת סובייטית. הדרך לעכו עברה דרך חולות בין הדקלים המרובים, והיה עלינו לדחוף רוב הזמן את המכוניות, כדי שיוכלו להתגבר על המכשולים.

האיחור היה על חשבוננו, כי את כמות העבודה היומית צריך היה לבצע עתה בקצב מהיר יותר. מי שלא סחב את מוט המדידה הכבד, שגובהו שני מטרים, או את התאודוליט ממקום למקום, או מי שלא רץ אחרי המגליל – סרט־פלדה עם יתדות־מדידה מברזל – כדי לאפשר מתיחה נכונה של הסרט, וכל זה בחולות עמוקים ובחום – לא ידע טעמה של עבודת־פרך. אבל היה זה גן־עדן לעומת כל מה שעשינו עד אז, ולאחר שהגענו בתום העבודה לחיפה כמשלחת סובייטית, היה עלינו לטפס חזרה ברגל בשביל־החמורים הצר עד לביתנו.

משעמדה העבודה להסתיים, בשנת 1926, הגיע הזמן לסיים גם את הפרק השלישי של תכניתו הסופית המקורית של סשה, שלפיה חייב היה כל אחד מאתנו לנסוע לארץ אחרת, כדי ללמוד בה מקצוע שונה ולהתבשם מאוירת תרבות אחרת; כך שעם גמר הלימודים ניפגש שוב, נהווה מין אנציקלופדיה מהלכת תרבותית, ובזכות האוירה הזאת נוכל להמשיך את חיינו המשותפים כיחידה, ללא תוספת נשים, שכידוע מסוגלות להרוס כל ידידות גברית ולהעביר על ההרמוניה והאידאלים יש לשמור בקנאות מפני פלישת נשים לעולמנו – כך הוחלט, לפחות, וההכנות לאודיסיאה זאת החלו במרץ. נשלחו העתקי תעודות־בגרות לכל מיני אוניברסיטאות בעולם ולאחר שנתקבלו התשובות החיוביות נקבע, שאהרן יסע לטכניון בלנגפוהר, ע"י דנציג, עיר חופשית גרמנית; זוסמן למנצ’סטר, ללימוד תורת המדידה; יולק לאנגליה ללימוד הנדסה; סשה לפריז, למשפטים; ואני לאוניברסיטת אלג’יר הצרפתית, ללימוד החקלאות.

לא הזכרתי ברשימה הנ"ל את שמואליק, הטפיל הנצחי של הקבוצה, שמשפחתו היתה כנראה דלת־אמצעים, והוא מצא לו דרך מקורית לחיות על חשבוננו. היה זה בחור גבה־קומה, שבגלל עווית קלה בפניו נראה כל חיוך שלו כציני או ערמומי. היה לו חוש הומור משעשע, ועקרון אחד ברור, לפיו העבודה מזיקה לבריאות, וכל הממעיט בה – הרי זה משובח. אבל כולנו חיבבנו אותו וסלחנו לו על מגרעתו זאת.

בתחילת שנת 1926 הודיע לנו שמואליק שגם אם הוא מסכים לכל התכנית, אין הוא רואה כל צורך לנסוע לחו“ל להמשך לימודי הכימיה, כיון שאפשר לרכוש ידע זה גם באוניברסיטה בירושלים. הסכמנו לדעתו. הוא נרשם לאוניברסיטה והחל ללמוד שם, על חשבוננו, כמובן. הוא שכר חדר; אבל אחרי זמן מועט כתב לנו שחדרו מרוחק מהאוניברסיטה, ודרוש לו אופנוע, כדי להגיע ללימודיו. ללא היסוס נשלח לו הכסף שביקש מאתנו, כי הרי היווה חלק מהתכנית הכללית. אחרי שכולם נסעו לחו”ל ומקור פרנסתו תם, התחתן עם רחל (זאת, מרחובות) שהיתה מבית אמיד מאד, וסיים את חוק לימודיו בתואר דוקטור לכימיה. אז, למרבית האירוניה, שינה את שם משפחתו ל“אריאל”, כנראה כפיצוי על הניצול שניצל את חבריו לקבוצה. נתקלתי בו עוד פעם יחידה בחיי כשביקרתי בביתו, כדי לבקש איזו המלצה עבור מישהו והוא טרק את הדלת בפני. אבל חדלתי להאמין בגנטיקה, כאשר לאחר שנים רבות נתקלתי בבית־מרקחת ברחובות באדם בן 84 שנה, גבוה זקוף־קומה, ששימש כסוכן־לתרופות של תעשית־התרופות בכל הארץ ופירנס את עצמו בכבוד. היה זה דודו – אחי אביו של ד"ר אריאל.

הראשונים שיצאו לדרך היו סשה ואני. לפני הנסיעה ערכנו קניות הכרחיות, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה לבשתי מכנסים ארוכים, חולצה לבנה פתוחה וזוג נעלים חדשות, עם כמה זוגות גרבים, ונוסף לכך מקטורן קל. על עניבה לא חלמתי, וגם לא הייתי עונב אותה. קניתי מזוודה קטנה לחפצי הדלים ונראיתי סוף־סוף כ“בן־אדם”.

סשה ואני יצאנו מהארץ בסתיו 1926 באניה למרסיי, ושם היו צריכות להפרד דרכינו – הוא לפריז, ועלי היה לעבור לאניה, השטה לאלג’יר. הכל בוצע לפי התכנית. שנינו נפגשנו אחר כך פעמים רבות בפריז, כדי לדאוג לאלה מחברינו שהיו במצוקה והיו זקוקים לעזרה כספית, על מנת שיוכלו לסיים את לימודיהם. אחרינו יצאו למטרתם יולק וזוסמן לאנגליה, ואחי אהרן, שרכש לו בינתים נסיון רב במדידה והועסק כמודד מוסמך ע"י חברת “הכשרת הישוב” בה העריכו אותו מאד.

לא ידוע לי מתי עזב את הארץ (1927?), אבל אני יודע שלאחר ביקור אצל הורינו בפולין, נשלח ללנפוהר, לטכניון של העיר החופשית דנציג. שם נפגש עם דודו אברהם, שלמד אותה עת הנדסת בנין באותה אוניברסיטה.

נסענו, כמובן, במחלקה השלישית של האניה (מחלקה רביעית לא היתה), בסיפון התחתון, גם מפני שהסיפון העליון היה מלא בחביות ריקות ובסוסים שהיו קשורים לווים. בסביבת החוף האיטלקי – נדמה לי שליד האי סטרומבולי – נתקלנו בסערה עזה והורדנו חיש למטה כשקול שקשוק חביות מתגלגלות וצהלת סוסים נפחדים הגיע אלינו מהסיפון העליון. סשה היה בדרך כלל מיורדי הים הגרועים ביותר והוא סבל קשות, ואני שימשתי לו אח רחמן, המחזיק בידו, אחרי שהקיא כל פעם את נשמתו בקול תרועה עזה.

הבטחתי לך, איווט, שלא אכתוב על עצמי, אלא במידה שדברי יהיו קשורים בתכנית חובקת העולם של סשה, אולם כיון שמכל חברי הקבוצה נותרו בחיים רק שניים, אחי אהרן ואני, ואהרן לבטח אינו זוכר דבר מכל התקופה הזאת, וגם לא נמסרו לי כל מסמכים ממישהו מחברי, חייב אני להביא את פרק חיי בתקופה שבה הייתי בקשר הדוק עם סשה עת עבדנו במשותף למען אותה מטרה. פרט לזאת, הן אמרת לי שסיפורי זה ישאר לזכרון גם לילדי ולנכדותי, והם לבטח יהיו מעונינים בפרטים נוספים עלי.

ובכן, לתדהמתי נוכחתי בדרכי לאלג’יר שבים קיימות שתי תנודות שונות – מלפנים אחורה, ומצד לצד. כשתנועת הגלים היא מזנב האניה לחרטומה, יש לך הרגשה שהקיבה שלך עולה ויורדת – הרגשה בלתי־נעימה בהחלט. בדרכי ממרסיי לאלג’יר היתה תנועת הגלים מימין לשמאל, דבר שהתבטא בכך שכסא־הנוח שלך זז ונסע כל פעם מדפנות התא העיקרי לירכתי האניה ובחזרה לדפנות. כידוע, הצרפתים הם עם “חסכני” (BAS BLEUX) והארוחה החלה מיד עם הפלגת האניה, כשמצב הרוח של הנוסעים שפיר, בקבוקי יין שולחני מוכנים וכולם מתחילים “ללבוש” את המפיות, כהכנה לארוחה. רק כשהאניה יוצאת למפרץ־האריות (GOLFE DES LIONS) ותנודת הגלים מתחילה להשפיע עליהם, החלו כולם מחוירים ומוריקים, ונעלמו חיש לתאיהם, בוותרם על מזון כלשהו. נשארתי בחדר־האוכל עם אשה צרפתיה זקנה, שעברה את דרך היסורים הזאת עשרות פעמים. שתינו יחד כוס יין, אבל על אוכל הס מלהזכיר, כי כל הצלחות יחד עם המגישים התגלשו מצד לצד, ואכלנו רק מה שהספקנו להעמיס על צלחותינו. התעלול הזה חזר על עצמו עת נסעתי מאלג’יר למרסיי, והוא היה חוסך להנהלת חברת־אניות זאת כסף רב על ארוחות. כל האניה היתה לרשותי, ריקה מנוסעים, ורק לעת לילה ירדתי לתא המשותף של מחלקה ג', בה המיטות היו ערוכות זו מעל זו, בקומות.

האוניברסיטה נמצאה בעיירה קטנה במרחק של 13 ק"מ מהבירה ושמה “הבית המרובע” (LA MAISON CARREE). משנכנסתי בשעריה, צץ לקראתי פרצוף עגול של בחור שמנמן, נמוך קומה וממבטי הראשון הבינותי שלפני מוצג ארץ ישראלי ממש.

מיד שאלתיו בעברית: מה שלומך? הבחור נפל על צווארי, חיבקני ונשקני כידיד ותיק. היה זה אריה ק. יליד נוה־שאנן, שסיים את בית־ספר “תחכמוני” למלאכה, נסע לפריז, ועבד שם כנהג מונית למקומות מפוקפקים כשנתיים, כדי לחסוך לו כסף לשנה הראשונה של האוניברסיטה. הוא היה קשיש ממני בכמה שנים, איש “העולם הגדול”, בחור פשוט, אבל איזה לב־טוב!

מיד באותו ערב, הלך אתי, השיג לי חדר אצל משפחה מלטית צרפתית, ואפילו מצא לי בחורה, שתבוא אלי יום־יום למספר שעות בערב כדי לפטפט אתי ולהרגיל את אוזני לפונטיקה של הצרפתית, אמנם למדתי צרפתית בבית־הספר במשך כמה שנים, ועל סמך זה לקחתי לי כמה ספרים בשפה זאת, כדי לרענן את זכרוני; אבל עברו שבע שנים מאז ולך זכור מה שלמדתי וזכרתי מהספר “עלובי החיים” של ויקטור הוגו! פחות הצלחתי להבין את המדובר אלי, ועוד פחות – בהרצאה באולם הגדול. בימים הראשונים ממש לא קלטתי מלה מן ההרצאות ואין פלא שנכשלתי בבחינות הראשונות וגמגמתי בקושי, מפני שלא הבנתי את השאלות. אבל מורתי הפטפטנית ופטפוטי שלוש הבנות של בעלת־הבית שלי סייעו לי בהרבה, ומתוך שתמיד חיבבתי שפות והתעניינתי בהן (גם באנגלית), הפכתי תוך זמן קצר לצרפתי ממש, בעל־פה ובכתב, והמורים הביעו את שביעות רצונם מהתקדמותי בלימודים.

בהיותי קשיש בארבע שנים מיתר התלמידים שבאו ישר מבית־ספרם, לקחתי את הלימודים ברצינות וביליתי יום־יום שעות בספריה לשם עיון בספרים שנכתבו ע“י מורי, כי שיטת הלימוד היתה ממחברות, שבהן רשמו את דברי המרצה. רשמתי לפני מספריהם פרטים נוספים, שהייתי מעתיקם על פתקאות חבויות בצמצום, ובהוסיפי אותם בשעת מבחנים בכתב, התמוגגו מורי מאותו תלמיד חוץ ש”גם" קרא את ספריהם.

הסטודנטים התגוררו בפנימית האוניברסיטה, ביניהם שני חברי מ“השומר הצעיר” בוורשה – אברהם הדס (המבורג), אחיו משה, ובנימין ברוצקי, שלמד בבית ספרי, שתי כיתות נמוך ממני, והיה מראשוני המצטרפים לתנועה. שניהם, שהגיעו לאוניברסיטה שנה לפני, בילו את כל שעות היום והלילה בפנימיה תחת עינו הפקוחה של מפקח קפדן, באשר הוריהם דרשו לצמצם את חירות ילדיהם עד למינימום, כדי שיקדישו את כל זמנם ללימודים. אריה ואני, הפלשתינאים תושבי אנגליה, כביכול, לא התקבלנו לפנימיה והיה עלינו להתגורר בחדרים שכורים תמורת שכר חדשי של מאה פרנק, שהיוו באותה עת כ־90 גרוש, כיון שהלירה שלנו היתה שווה אז 125 פרנק. בשכר מועט זה קיבלנו חדר נאה, עם נקיון וכביסה וארוחת־בוקר של BOL, קערית עמוקה של קפה שחור ומר. גרו שם שלוש בנותיה של האלמנה, שהבכירה, פרנסואז, והיפה ביותר צדה לה אגרונום צרפתי – אך היו לה חיים אומללים איתו, כי היתה לשפחתו ממש. למרות זאת חלמו גם שתי האחיות הנותרות, הלא הן שכנותי החמודות, על אגרונום משלהן, אך ללא הצלחה יתרה; כי עקב החום השורר, ישבתי ללמוד בתחתונים בלבד – אבל עם דלת נעולה.

הצרה הגדולה ביותר היתה תזמורת ליגיון הזרים שהתאמנה כל היום בתופים ובכלי־נשיפה לאורך העיירה ולרחבה והרעישה והפריעה ללימודים, כי העיירה היתה קטנה והם עברו תחת חלוני כל מספר דקות. משהגיע רוגזי לנקודת רתיחה, בגלל תזמורת הלגיון והשאגות של האגרונום הנצוד על ידי אשתו־אמתו, פרנסואז, בליווי צריחות האלמנה ושתי בנותיה, הייתי חוטף את מחברותי ונימלט ישר לבית הקברות של העיירה. מה רב היה השקט הנצחי, מה ירוק ונחמד היה המקום! היו בו אפילו ספסלים לאבלים ועל אחד מהם עיינתי בחריצות בחומר הלימודי באין מפריע. מסביבי רק דממה מרגיעה.

והנה פעם שמתי לב שעל ספסל סמוך יושבת צעירה ובוהה לשמים. היא מצאה דווקא חן בעיני ואחר זמן אזרתי עוז וניגשתי אליה באומרי לה: רואה אני שאת חשה את עצמך בודדה פה, כמוני. הבה, נהיה בודדים יחד! היא הרימה אלי את עיניה ואמרה: “MAIS CE N’EST PAS UNE RAISON MONSIEUR” כלומר, אין זה נימוק כלל וכלל אדוני! למה? – שאלתי והיא השיבה לי: כי מחכה אני פה לחתני. גם כן מקום לפגישה ועוד לחתן. הסמקתי כולי, כי לא היתה לי מיומנות כלשהי לאירועים דומים ומרוב בושה הייתי נקבר חיים, אילו היה קבר ריק ופנוי. ביקשתי את סליחתה, אספתי את המחברות ונמלטתי מהמקום, כי מי יודע איך נראה חתנה האמיתי או המדומה. וכך איבדתי את מקום השלוה והחלטתי לעבור לחדר אחר.

משהתפנה חדר ליד חדרו של אריה, עברתי אליו וזכיתי במנת שלוה ומנוחה. החדר היה סמוך לאוניברסיטה, בביתה של הגברת SEGUY, אשת מורה לשעבר, פרוטסטנט “שרוף” וקנאי, שהשתגע מרוב אדיקות, פוטר מהאוניברסיטה ובילה את זמנו בעריכת חשבון מדויק על שובו של ישו על פני האדמה, ואת תוצאות מחקריו היה מדפיס ושם לכל אחד מאתנו על שולחנון הלילה, ליד המיטה, בערבי יום א‘, כדי שתהיה לנו ספרות מעוררת־נפשות מיד עם קומנו ביום א’. למעשה, כיון שאשתו ובתו, מטילדה, עבדו כפיצוי באוניברסיטה באדמיניסטרציה – טיפלו בנו הסבתא, אם המרצה, אשה באה בימים, פקחית ששמרה לא רק על נקיון החדרים, אלא גם על מוסרנו. (כמובן, שאיסור הכנסת בת לחדר היה צו עליון). היא דפדפה בסקרנות בכל פתק על שולחני ועל שולחנו של אריה, כדי שלא ניתפס לחטא, חלילה, ואנו הגבנו בהשאירנו על השולחנות כל מיני פתקאות אהבה פיקטיביות ואמצעים לפלישה לחדרינו בלילות. לילות שלמים לא ישנה המסכנה ושמה מארבים לאהובותינו המדומות.

המעניין, שכל המשפחה – ממש כנטורי־קרתא – שמרה על תומת הבת, שלבטח הגיעה כבר לשלושים. מטילדה היתה רזה, מכוערת ובעלת אף ארוך ופנים חיוורים, והיתה עושה את דרכה בשבילי האוניברסיטה למקום עבודתה בעינים מושפלות, לקול שריקות ההערצה של הסטודנטים ההוללים. ובכל זאת אביה הצדיק, החליט שיש להחזיר לאמונה האמיתית את דייריו היהודים והרשה למטילדה להכנס לחדרינו לשם שיחה קצרה – כמובן על עניני דת, בתנאי מפורש שהדלת תישאר פתוחה בשעת הביקור. כשסגרתיה פעם מרוב שובבות, פרצו ההורים לחדרי, כאילו עמדתי לפחות לנשק לבתם היחידה.

פעם נפגשנו אריה ואני עם הבת במקרה ברחוב באלג’יר והזמנו אותה להתלוות אלינו לקולנוע – הצעה שנתקבלה בסירוב מוחלט. לצערה, ראה אותה אתנו אחד מקרוביה (אלוהים! איזו הפקרות!) סיפר להוריה והיא נענשה במאסר־בית לזמן ממושך. בכל זאת חיבבתי את המסכנה הזאת שהיתה עדינה ומנומסת, והתכתבנו גם לאחר עוזבי את ביתה עם תום לימודי עד שקיבלתי ממנה מכתב, בו התחננה שאפסיק לכתוב לה, מחשש שמכתבי יעבור ביקורת הוריה והיא תיענש על כך. עם זאת עלי להוסיף שהזקנה התייחסה אחרת לכל הפלירט שלנו והזמינה אותי להתארח אצלם חינם, כל פעם שאבקר בעיירתה.

עם גמר שנת הלימודים הראשונה, נסעה כל הכיתה, על פי מסורת של דורות, לחוות לימוד BERTAUX בשפלה הגבוהה שבקרבת מדבר סהרה (HAUT PLATEAU ALGERIEN) כדי להתנסות קצת בחקלאות ולעשות הכרה עם המכונות החקלאיות (ראה בתמונה). למעשה, לא עבדנו כלל, אכלנו חמש פעמים ביום והסתכלנו על העובדים הערבים העוסקים במכונות. משם המשכנו את דרכנו למדבר סהרה לשם טיול הכרות עם נווה־המדבר “ביסקרה” (BISKRA), שתמריו היו היחידים שהופיעו אז בכל העולם בקופסאות היפות.

ביקרנו גם בדרכנו בעיר רומאית עתיקה “טימגאד” (TYMGAD), וחברי התייחסו בכל הרצינות לתרגום מכתובות לטיניות, שתרגמתי להם (נאמר, בתרגום חופשי).

העיר ביסקרה, היתה עיר בעלת בתים מרובעים בעלי גגות שטוחים, לפי הסגנון הקולוניאלי הצרפתי, הכילה בתי־מלון רבים לחולי־כליות, בגלל אוירה היבש. ברובע האירופי, וברובע הערבי עם הקסבה שלו, התגוררו בנות “אולד־אל נייל” מההר MZALE, שנקרא גם ע“י הצרפתים – הר האהבה, שעיסוקן העיקרי היה להופיע מההר בגיל 10–12 ולהתמסר לריקודי־בטן, וכמובן גם לזנות. לאחר שהרויחו די כסף מעיסוקיהן הנ”ל היו חוזרות להר, רוכשות להן בכספן בעלים וחיו חיי אושר, כבסיפורים. תושבי ההר הסתובבו כרוכלים בכל אלג’יר וגם כבעלי חנויות – מצחם רחב, מלאי בשר, סוחרים מצוינים שזכו לתואר “יהודי סהרה”.

בינתים, גדלה המושבה הארץ־ישראלית באוניברסיטה. ראשון הופיע אפרתי, אחיינו של אהרן אהרונסון הידוע מארגון “ניל”י“, הלא הוא מגלה “אם החיטה”. אחריו, אחיו אסא, בן דודו אהרונסון (כיום חקלאי מצליח בחדרה), ושני בחורים מ”השומר הצעיר" בלודג' (פולין) – פולקביץ (אחיו של צייר נודע באחד הקיבוצים) ויחזקאל מינדזי־ז’צקי, שניהם תלמידים מבריקים ומצויינים, שהתכוננו לעלות לארץ ישראל עם תום לימודיהם. חלומם לא התגשם לצערם, כי הראשון טבע בבריכת־יין, בשעת השתלמותו בתעשייה זאת (היה חשש לרצח בגלל ריב עם איזה ערבי, אבל איני מאמין בזה, כיון שמנסיוני ידעתי שבריכות היין היו בנויות עם שוליים צרים, והיתה סכנה מתמדת להחליק על השוליים הדביקים וליפול לבריכה ואז גרם הגז – חד־תחמוצת הפחמן – לחנק מידי) והשני עבר עם תום לימודיו למרוקו, זכה להיות מנהל כל תחנות הנסיון החקלאית במדינה זאת, ועם ההתקוממות של ארצות המערב האפריקניות נגד צרפת הגיע ארצה, נפגש אתי והשתדלתי להשיג עבורו משרה מתאימה לכישוריו, מאחר שמשרה כזאת לא נמצאה, היגר לדרום־צרפת ורכש לו שם חווה. מאז לא ראיתיו יותר.

החורגת מכל הישראלים היתה דווקא בת – חנה פ., קטנה, מכוערת ופיקחית מאד. שנלחמה בגבורה על זכותה להיות תלמידה באוניברסיטה המיועדת לגברים בלבד. היא נתקבלה וזכתה לכבוד מצד חבריה הצרפתים ומצד המרצים. התידדתי אתה מאד. עם שובה ארצה לא מצאה עיסוק כאגרונומית והפכה למורה לטבע ברעננה, ואחר־כך בהרצליה, התחתנה עם בחור טוב, ילדה לו בת, התגרשה ממנו, הוא מת צעיר, והיא גידלה את בתה היחידה. במשך שנים עוד ביקרתי אצלה כל פעם שהייתי בסביבה, ואחר כך ניתק הקשר ואין לי מושג מה קורה אתה היום. מעניין, שחנה היתה ממשפחה עניה; אביה היה מורה לתנ“ך ב”תחכמוני“, בנה לו בית קטן ברחוב רש”י בתל־אביב ולאחר מותו התגוררו שם במשך שנים רבות חנה, אחותה הבכירה ואמה האלמנה, היתה להם גינה מלאה עצי־ פרי וביניהם הפאפאיה, הנדירה עד היום בארץ. חיבבתיה בשל אומץ רוחה ויכולתה הצברית להתמודד עם כל צרה.

שנה אחרי תום לימודי הופיע טיפוס משונה של קיבוצניק מגן־שמואל, בחור מבוגר, גרינברג שמו, ממושקף ושלומיאל נורא. כקיבוצניק, שלא ידע מימיו טעם של כסף וצורך ברכישת דברים, לא ידע להסתדר ואני הייתי חייב לקנות לו את המצרכים הבסיסיים ולשמש לו מדריך בכל. אבל היה זה בחור רציני, אם כי הוטל עלי לצוד עבורו כל מיני חרקים, כדי שיוכל להציג בפני המורה טבלת־חרקים, לשם קבלת ציון. המעניין הוא שדווקא הוא סיים עם שובו ארצה גם לימודי אנטומולוגיה ונעשה מנהל השרות האנטומולוגי בארץ, ביפו, והייתי אתו בקשרים מקצועיים זמן רב.

לפני נסיעתי ללימודי קיבלתי עם שותף, בקבלנות, חפירת בורות ליסודות בנינים על הכרמל, לא היתה זאת עבודה קלה, כי כפי שהסברתי כבר, חפירה על הכרמל התבטאה בפיצוץ־סלעים ובמקום מוגבל לחפירה ליסוד – מה שהקשה על העבודה כפליים. אבל השכר היה טוב והיה דרוש לי כסף לדרך, לכן נסעתי לאלג’יר עם ידים פצועות עדיין מהעבודה, ורק מריחה במשחה סייעה לי להופיע שם עם ידים שהחלימו בינתים. כמובן שקשה היה לקבל את כל שכר־העבודה תוך הזמן הקצוב לי, לכן, נדברתי עם שותפי, שמשארית החוב שהגיע לי – יפרע את חובי במכולת. הכסף שהיה אתי הספיק לי לשבועות הראשונים, עד שהחלו להגיע צ’קים מהבית, ואז השתפר מצבי הכספי בבת־אחת. דמי ההרשמה לאוניברסיטה היו אפסיים כמעט, כיון שהם היו מעונינים למשוך כמה שיותר צרפתים מהמטרופולין לאלג’יר, כדי לחזק את היסוד הצרפתי שם וקבעו סכום פעוט, ועוד הוסיפו לנו ארוחות־צהרים, לכל סטודנט בחינם. התברגנתי, קניתי לי בגד ראשון “אנושי” רזרבי, ולא חסר לי כסף לארוחות־ערב במסעדות מקומיות.

מה גדלה תדהמתי, כשפתאום נתקבל במזכירות האוניברסיטה מכתב מאת המכולת’ניק שלי על הכרמל, שנעלמתי מבלי לשלם לו את המגיע לו. שותפי הסתלק עם כל הכסף והשאיר את החוב על שמי. הדבר גרם לי מבוכה כיצד להסביר לשלטונות האוניברסיטה שהחשד נגדי משולל כל יסוד. אולם יחסם כלפי השתפר, אחרי שהסברתי להם את מה שקרה, והשלשתי בידיהם את הכסף לכיסוי החוב, בצירוף מכתב התנצלות.

בקבוצה הארץ־ישראלית היו בני אמידים, שקיבלו די כסף מהבית לכיסוי הוצאותיהם. אבל היו גם כאלה, שחסרה הפרוטה בכיסם לתשלום עבור הלימודים וקצת דמי־כיס לפחות. ביניהם – בנימין ברוצקי שסיים את לימודיו, רצה לעלות ארצה ולא היה לו כסף לרכישת כרטיס־אניה. כמו כן, ידידי אריה, שחי על חסכונותיו מתקופת הנהגות. כיון שהיה “בעל חינוך צרפתי”, חיבב נשים ובזבז עליהן את כל כספו. הוא נותר בלי פרוטה, עד שיוכל לנסוע שוב בתקופת החופש לפריז להרויח כסף מנהגות. לכן משהגיע הצ’ק החדשי שלי דרך “ברקליס בנק” באלג’יר, הייתי משלם את חובותי (שכר דירה ועוד) וחובות חברי הזקוקים לעזרה, ונותרנו כולנו דלפונים במידה שווה, עדי הגיע הצ’ק החדש. סבלנו יחד מחסור כל מחצית החודש השניה.

את החופש הראשון שלי ביליתי עם סשה בפריז. הוא היה אז בחברת חבורת צברים תל־אביביים, סטודנטים למשפטים כמוהו. ביניהם שני אחים לבית זיבשטיין ואחרים, ש“הצתרפתו” לחלוטין, והאוירה היתה ישראלית בסגנון הרובע הלטיני. גרתי עם סשה באותו רובע, בחדר אחד, אלא שתנאי התנינו בינינו – שאני אעשן סיגריות מחוץ לחדר, במסדרון, אם יתחשק לי, והוא, לעומת זאת, יוציא את הגבינות הצרפתיות אל אדן־החלון בחוץ. מצבו הכספי לא היה משופר. אמנם הוריו היו סוחרים אמידים ומכובדים של מנופקטורה; אבל המסים שהטילו שלטונות פולין על היהודים בתוספת המשבר הכלכלי, גרמו להתמוטטות המצב הכספי של יהודים רבים – מה שהביא לריבוי פשיטות־הרגל, שהכשילו את הסוחרים ההגונים ביותר. כאשר הלקוחות לא פרעו את חובותיהם – ולא יכלו אף הם לשלם את המגיע מהם. נוצר מעין מעגל־קסמים שרושש את כולם.

סשה גם דאג מאד לחברינו באנגליה, בה היה שכר לימוד גבוה, ושנינו עשינו מאמצים לבוא לעזרתם. חלבנו לשם כך את מי שאפשר היה לחלוב לקבלת הלוואות, ואפילו את בת־הדודה שלי שגרה שנים בפריז כציירת ותרמה אף היא הלוואה עבורם. את החוב פרענו רק לאחר שחזרנו ארצה והתחלנו לעבוד (משך כמה שנים).

כשהנך מביט לאחור מתקופת מלחמת העולם הראשונה, על כל פיחות הרכוש עם כל החלפת המטבע מכובש אחד לשני ושלישי, על גזל רכוש היהודים, על המיסים הכבדים שהוטלו רק עליהם, ההפליות, ההגבלות והיחס העוין כלפיהם, הרי, פרט לבודדים שהתעשרו אז מספקולציות שונות, ירד ערך המעמד הבינוני היהודי פלאים ורבים הגיעו עד פת־לחם. אין גם לשכוח שבמצב הגרוע ביותר לא רצו היהודים לפגוע בלימודי ילדיהם, כי ההשכלה היתה שלב ההצלה היחידי שהוליך לחיים יציבים, והיו מקבלים על עצמם התחייבויות והלוואות, כדי שילדיהם יוכלו להמשיך בלימודיהם, אם כי המצב נעשה קשה מיום ליום.

חזרתי לאלג’יר, והצלחתי בבחינות, שפתי התעשרה, משום שהתאהבתי בה, והשתמשתי בה כאילו היתה שפת אמי. לאחר קבלת תעודת “מהנדס חקלאי”, הוזמנתי לדיקן האוניברסיטה והתבשרתי שמציעים לי משרת סגן־מנהל באחת המחוות הגדולות של משפחה עשירה מאד מדרום־צרפת, משפחת D’ARERSENY וכל זה, בגלל הרוח הספורטיבית של מנהלה, שאהב לדהור על אופנוע ומחמת הדרכים המשובשות היה נופל ממנו וניזוק קשה, עד כדי שכיבה במשך זמן ממושך בבית־חולים. הוא התפאר לפני, כמובן לאחר שהחלים, שבתור שחקן רוגבי לשעבר הוא ניזוק בכל גופו ולא בפרצופו, שעליו הוא מגן בידיו בעזרת תרגילי הספורט האהוב שלו. התידדנו מהר, ובהיותו אגרונום מאותה אוניברסיטה מצאנו בינינו לשון משותפת ועבדנו בתיאום. כיון שהוא שכב בבית־חולים כשהגעתי לחווה, BONZINY, קיבל את פני בנה של בעלת החווה, צעיר נמוך־קומה, אינטליגנטי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת אלג’יר ומאד ידידותי. הוא הסיעני במכוניתו לאורך גבולות החווה, כדי להראות לי הכל, ושוחחנו רבות. כשהוא שוחח על עצמו היה זונח את ההגה, בבצעו תנועת ידים מרשימה תוך דיבור. משנודע לו שאני מארץ הקודש, התחנן שאלמד אותו עברית – ואני הבטחתי לו זאת, ביודעי שהדבר לא יבוצע לעולם, כיוון שהיתה לו מערכת חוות, שכדי לבקר בכולן, עליו לעזוב את לימודיו. עם זאת נפגעתי, לאחר שביקש אותי להסתיר את מוצאי היהודי, בגלל הקשיים בהם הייתי עלול להתקל ביחסי עם הפועלים שיוקרתי וסמכותי היו עליהם.

ענפי החקלאות העיקריים היו כרמי־הענבים ליין בתוספת יקב עצום מודרני (גדול לבטח מכל יקבי הארץ כולה), וקצת פלחה, שלא השתלמה כלל מחמת עצלנות הערבים הילידים ופריון העבודה הנמוך שלהם. בדומה לחלוקת כל שטחי הארץ בין ה“פחות” הטורקים בארצות תחת שלטון העותומנים, חולקו רוב שטחי אלג’יר בין המשפחות הצרפתיות העשירות, שהיו מסוגלות להשקיע בהם הון רב. הכרמים היו הענף העיקרי בשפלת החוף ובירקות טיפלו משפחות יוצאי־ספרד העניות, שקיבלו חלקות על שפת הים, ובעזרת האשפה של הבירה הפכון לחלקות של ירקות ביכורים והתפרנסו בכבוד. כל המשרות – הפקידות, הצבא, החרושת והמסחר – היו בידי אירופאים, בשעה שהערבים ברבעיהם הצפופים, הקסבות, עסקו בכל, חוץ מעבודה יצרנית. אלמלא תושבי הרי האטלס החרוצים והאינטליגנטים ופועלים נהדרים ממרוקו השכנה, שעבדו בקבלנות, בלבד, לא היתה קמה חקלאות צרפתית ולא היה נוצר כל העושר של התושבים הצרפתים.

מנהל החווה, חברי העליז והידידותי נשא לו אשה ספרדיה צעירה וחיננית, וזאת לאחר שחתם על כתב רשמי שלפיו לא ימשיך עוד לרכב על אופנועו. הזוג המאושר השיג מכונית־מירוץ, שסכנת הנסיעה בה לא היתה פחותה מזאת של הרכיבה על האופנוע ולא פעם נפגע ראשי מקפיצות המכונית, כשהייתי מתלווה אליהם בנסיעותיהם.

היה לי חדר נאה בחווה ואת בעיית ארוחות־הצהרים הייתי פותר ע“י נסיעה לבוזיאנוויל (BOUZIANVILLE) הסמוכה באוטו, שהיה נהוג בידי נהגי הנאמן מוחמד, למסעדה, בה הייתי נפגש עם מנהלי חוות שכנות לשם החלפת דעות ושיטות עבודה. מהם למדתי רבות, כי הצרפתי הוא איש־שיחה מצוין וגאה בכל הישג ומוכן להתחלק בו עם אחרים. אולם, לאחר זמן מה, הוצע לי ע”י מנהל האורוות הצרפתי שאצטרף תמורת תשלום די צנוע לארוחות שלהם, על טהרת המטבח הצרפתי, ועשיתי זאת ברצון, פרט לתקלה קלה והיא שפעם בשבועיים, ביום א' היתה כל משפחת ראש־האורווה שותה כוס שמן־קיק ומבלה את כל יום הפגרה הזה במיטה, כדי לנקות את המערכת (POUR NETTOYER LE SYSTEME). ביום זה, נהגתי לבלות עם אברהם הדס, שניהל חווה בצידו האחר של המחוז, והיינו נפגשים בככר העיריה “בלידה” (BLIDA). היינו מגיעים אליה משתי החוות ברכבת, אוכלים ארוחה צרפתית אמיתית וטעימה של מספר שעות, בוחרים חדר במלון, יוצאים בערב לקולנוע ושבים למחרת כל אחד למקומו, כשמוחמד מחכה לי ביום ב' בבוקר בתחנת הרכבת. בלידה, ככל העיירות, היתה בנויה באורח קולוניאלי, רובע אירופי ורובע ערבי. הרובע האירופי הכיל ככר רחבה עם מבנה מיוחד לתזמורת, שהיתה מנגנת לרוקדים בחגים או באירועים לאומיים, מסביב לככר זאת, בעיגול – נמצאו כל החנויות, ה“ביסטרוס” (BISTRO) (בתי הקפה) והמסעדות שהיו ברובן מצויינות.

רק פעם אחת לא הופיע אברהם לפגישה, ואני טיילתי לי לתומי מסביב לככר כדי “להרוג את הזמן” עד לארוחה. השוטר המקומי (LE GARDE CHAMPETRE) מין שוטר כפרי בעל סמכויות מלאות של שוטר, הבחין בזר, המסתובב לו סביב הככר, כי הרי הוא הכיר את כל תושבי העיירה. הוא ניגש אלי ודרש את ניירותי. למרות שהסברתי לו את סיבת שהותי בעיירתו, לא השביעו הסברי את חשדותיו והוא הוביל אותי אחר כבוד לתחנת־המשטרה לבירור כל העניין. הצעתי לו סיגריה והלכנו משוחחים ושלובי זרוע ומשנכנסנו לתחנה צעק: “הנהו” (LE VOILA) ובן רגע דחפוני לתא וסגרוני על מנעול ובריח. בהתחלה שישע אותי כל העניין, ששימש לי כאמצעי ל“הרוג את הזמן” הפנוי, אולם לאחר כשעה, התחלתי לדפוק על הדלת ודרשתי לראות מיד את הקצין. הביאוני בפני הקצין. הצגתי בפניו את ניירותי ואמרתי לו שעליו רק לצלצל לחוותי, כדי לאמת את דברי. הוא התרכך ונתרצה ולשאלתי מהיכן בא חשדו של השוטר עלי, השיב לי, שבאותו בוקר ממש נמלט רוצח שפוט מבית הכלא שב“מזון קררה”, והשוטרים קיבלו פקודה לעצור כל זר שנראה חשוד בעיניהם. ביקשתי לראות את פרטי הרוצח ותמונתו, והתברר לי שמדובר באדם כבן ארבעים, שחור שער ושחור עיניים – ואילו אני, הייתי בן 24, בלונדיני בעל עיניים כחולות. פרצתי בצחוק והקצין התרגז וציווה עלי להסתלק (VAS T’EN!). הפעם התרגזתי אני מגסותו ואיימתי עליו שאפנה לשגריר שלי (איזה?) אם לא יתנצל. הוא התנצל, ואני עזבתי את התחנה, חזרתי לככר, הזמנתי את השוטר לאפריטיף, שהוא קיבל ברצון.

אכלתי ארוחת צהרים טובה לבדי, לקחתי לי חדר במלון, כרגיל, ולמחרת חזרתי ברכבת לחווה.

דרך אגב, כשאני נזכר בקולנוע, לא אוכל לשכוח את הקולנוע ב“מזון קרה”, בו הציגו פעם בשבוע בלבד, במוצאי שבת, סרט בקטעים (20 לפחות) ואם פספסת ערב אחד – לא ידעת למה רצים הסוסים בזה אחר זה בדהירה מטורפת, כי חסר לך קטע מתוך שני הסרטים היחידים שהקרינו בעיירה תוך שנתיים ושמם: “שלושת המוסקטרים” ו“פנפן־לה־טוליפ”. כל הקרנה היתה לא רק המאורע ה“תרבותי” היחיד, אלא גם המשפחתי, כי בערבי־שבת התרוקנה העיירה מתושביה, כאילו לאירוע לאומי לפחות.

לאחר אביב 1929 למרות הצעות מושכות לעבודה באלג’יר – בינתים רכשתי לי נסיון רב – החלטתי לסיים פרק זה, כי לא עלה בדעתי להשתקע באלג’יר אפילו תמורת משכורת מצויינת, משום שהיה עלי לחזור במהרה לסשה ולתכניותיו. לכן, ראשית כל נסעתי לפולניה, לבקר את הורי במעון־קיץ שם שהו (מחמת מחלת־הלב של אבי) ומשנמאס עלי הדבר מהר, יצאתי עם אחי יעקב ועם אחותי הבכירה לעיירת קיט, קאזימיר, שם שכרנו שני חדרים אצל אכר ונהניתי מטיולים בסביבה, ששימשה מקור־השראה לציירי פולין (עד היום לא אדע למה), ששרצו בכל מקום. שם גם פגשתי את קטקה, אשתי לעתיד, והיא בסך הכל בת 18, לאחר קבלת תעודת הבגרות. היא שהתה שם עם כל משפחתה ואמה בוניה קצנלנבוגן, היתה ציונית שרופה ודי היה לה בהצצה בישראלי אמיתי, כדי להזמינו לעתים קרובות ולקוות שאחת הבנות תתאהב בו. קטקה היתה די אדישה, ולא ראתה בי את היצור מהחלל העליון כאמה.

משם חזרתי למרכזי – פריז – לסשה ויחד המשכנו לתכנן תכניות איך להתקיים וגם לעזור לזוסמן שלמד באנגליה. סשה סיפר לי על מקרה משונה שקרה לו בזמן העדרי. פעם, בהתהלכו ברחובות פריז, נתקל ביצחק וולמן, חברי לספסל הלימודים, שגורש מבית־הספר בגלל השתייכותו לקומוניסטים ואתו לא היה לנו כל קשר בשנת הלימודים האחרונה. הבחור נראה לסשה במצב של יאוש והוא הציג את עצמו ושאלו על הסיבה למצב הרוח העלוב שלו. לתדהמת סשה, סיפר לו יצחק, שבא ממשפחת סופרים עבריים ידועים בארץ, אך דלפונים, כרוב הסופרים בתקופה זאת – שהצליח לקבל מהם סכום כסף לא רב ביותר להתחלת לימודיו בפריז עד שיוכל להתפרנס בעצמו. ביום שהגיע לפריז טייל ברחובות כדי למצוא מלון זול, פגש את “לולק” (ישראל), ששימש רופא ברובע הפנסים האדומים, והלז, ברצותו כביכול לעזור לחברו לשעבר, הציע לו לגור אתו, ואפילו הראה לו בחדרו מקום־מסתור לכספים, כדי לשמור עליהם מגנבים. לאחר יומיים נעלם הכסף פתאום, ו“לולק”, טען שייתכן שאחד מעובדי־המלון גילה את המסתור ולקח את החסכונות היחידים של יצחק. זה נותר לבדו מיואש בעיר הגדולה, ללא פרוטה – וחשב להתאבד. “לולק” רמז לו שיש לו אקדח בארון, ואז יצחק יצא לטיולו האחרון בטרם ייפרד מהחיים. רק המקרה העיוור זימן אותו בדרכו של סשה. סשה ניחם אותו והלך איתו ל“לולק” ואיים עליו שיפנה למשטרה אם לא יוחזר הכסף מיד. ואכן כך היה. המנוול החזיר הכל עד לפרוטה האחרונה, בתנאי שלא ימסרו אותו למשטרה. האצילות מחייבת והכל סודר. סשה לא נפגש שוב עם יצחק, אולם אחרי זמן הגיעה אליו שמועה שיצחק, בחור מוכשר ואינטליגנטי, איבד את עצמו לדעת מסיבה בלתי ידועה.

גם מצבו הכספי של סשה היה די עלוב, אם כי היה רגיל לכך מהעבר ה“מפואר” שלנו. לכן, התחלתי לחפש עבודה. העבודה היחידה, שמותר היה לזרים לעסוק בה בצרפת היתה בחקלאות או במכרות. הסכמתי בלית־ברירה, זמנית אמנם, לעבור לוורסי ולעבוד במשתלה הגדולה של וילסורן אנדריה, ולהוסיף עוד קצת ידע בענף, שלא ידעתי עליו כלום. היה זה לפני עונת החורף, והעבודה שהוצעה לי היתה של 12 שעות ביום, בשכר די נמוך. שכרתי לי חדר בבולוואר־דה־לה־רן (שדרות המלכה) והתחלתי לעבוד.

צרפתי אמיתי לא יוצא בשש בבוקר לעבודה כזאת מבלי למלא קודם את כרסו בליטר של מרק־הבצל המפורסם (סופ־א־לואניון) והחם, שיספיק לו עד ה“קש־קרוט” (בשעה 10 בערך); אבל אני הסתפקתי שוב בקערית הקפה החם והמר ויצאתי לדרך די ארוכה מביתי למשתלה. רק מטורפים רצים לסוג זה של עבודה, ואכן, היינו חבורה עליזה ומשונה, המורכבת ממני, משוויצרי, מגרמני צעיר, ומשני פועלי רכבת, שעבדו שעות נוספות, בכדי להתפנות לעבודת יומיים במשתלה. אתם עבד גם צרפתי כבן שבעים, שאיבד את שתי רגליו בתאונת רכבת ועבד בישיבה בסידור הקשים הארוכים והשווים בגודלם, והקשורים באמצע לכעין עציץ, שבו שמו את גושי־השתילים לפני משלוחם ליעדם. שמתי לב, שבצרפת לא מתייחסים לבעלי מום ולזקנים כמו בארץ, ואם כי הם עובדים פחות שעות ובעבודות קלות יותר ושכרם מוגבל – מאפשרים להם מינימום של פרנסה.

מחמת הקור העז שתינו הרבה יין זול (לה פטי ון) (LE PETIT VIN) החמוץ בכוסות והתשלום נעשה לפי תור. למרות שהשתלמתי בקורס לטעימת יינות והייתי מומחה להם, לא היתה לי ברירה, לא להשתתף בשתיה המשותפת, כדי שלא יחשבוני לקמצן. אם יספרו לך שבצרפת עובדים 12 שעות ליום במשתלה ועוד בחורף – אל תאמין. היינו נפגשים כולנו בבוקר מוקדם במין מבנה של חדר אחד עם תנור, בו בילינו עד שיופיע המשגיח – צרפתי זקן ושמן, שאהב לספר על מעשי הגבורה שלו במלחמת העולם הראשונה, בה המית במו־ידיו את כל ה“בושים”. (הכל היה בדוי, כמובן); ואם מישהו מאתנו משך אותו בלשון וביקש שיספר על מעלליו, היה שוכח את עצמו ומספר עד שעה 10 לפחות. אז נזכר לפתע שעוד לא התחלנו לעבוד, ורק אז עבדנו במרץ שעות נוספות בקבלנות, כדי לבצע את המיכסה היומית שלנו. היו מופיעים גם זוגות של בורגנים זעירים, כדי לקנות כמה שתילים והמשרת אותם קיבל דמי־שתיה של סו שלם (חמישה סנטים). כשהגיע יום אחד תורי לשרת זוג כזה והגבר הושיט לי את הסו, הסמקתי ואמרתי שאין אני מקבל דמי־שתיה. האשה הסתכלה בזעם עלי ועל בעלה, וצוותה עליו להוסיף לי עוד סו. סירבתי והודיתי להם, אבל לא רציתי לקבל את שני הסו. חברי התנפלו עלי, כי כסף זה היה נכנס לקופה משותפת לשתיה, ומאז לא הרשו לי לשרת זוגות (לאושרי).

את יום א' כל שבוע ביליתי עם סשה. השכר הזעום ששולם עבור עבודתי הספיק בקושי לפרנסת שנינו, וגירדנו את פדחותינו בחיפוש דרכים להרוויח יותר כסף למחיה.

בינתים הופיעו בפריז אשתי לעתיד ואחותה, שבאו כדי ללמוד את השפה הצרפתית. סידרנו אותן במלוננו וסשה, כג’נטלמן שימש להן מדריך דרך במיכמני פריז ובמסעדות היוקרה שלה, למרות שבקושי פרנס את עצמו. אזי התאהבתי בקטקה ותיכננו להתחתן אי־פעם לאחר שאחזור ארצה. השגתי במשרד־החקלאות משרה בחווה של מסיה פטי (M. PETIT) מדרום לפריז, לעונה. מנהג היה קיים בצרפת שבעלי החוות עבדו במרץ עד גיל 40 ואז יצאו לפנסיה והחכירו את החוות לחוכר, שהסתדר אתם לפי תשלום שנתי. המנהג היה כה שיגרתי, שאפילו היו קיימים חוקים, המבטיחים את בעלי החוות מניצול־יתר של אדמותיהם ע"י החוכרים. תנאי המגורים בחווה היו ירודים (בעליות גג) והעבודה הקשה נמשכה מאור־השחר עד רדת הלילה, מעת רתימת הבהמות עד גמר העבודה בשדה. הייתי גם צריך לעבוד אתם ואפילו לשמש להם דוגמא – מה שהצחיק אותם, חקלאים מלידה או בנות חסונות, שבילו את כל ימי חייהם בשדות. שוב אני מוכן להודות שיכול אדם ללמוד כל חייו ועדיין לא ידע הכל.

עם גמר העונה חזרתי לפריז, והפעם עם יותר כסף, ואז נתקלתי בחברי אריה ק. מאלג’יר, ששמח לקראתי כמוצא שלל רב. כמובן שהוא המשיך לעסוק בנהגות, וחי עם צרפתיה מהסוג המפוקפק, אבל דאג לה כלאשתו וממש פרח, כשראני. היה לו רעיון מטורף על כל הראש – ליישב את החורן. הוא הציע לי, ששנינו נעבוד על תכנית זאת ונגישה לנציב העליון של סוריה ולבנון לאישור. נתפסתי לשגיונו, וכל רגע פנוי בילינו בספריות, עד שתכניתנו היתה מושלמת ומוכנה להגשה. אז הפעלנו את סשה, שהיו לו קשרים באגודת “פרנס־פלסטין”, וקיבלנו דרכו אפילו המלצה מוייס, המזכיר הראשי של הברון רוטשילד. נפגשנו עם הנציב העליון, שקיבל אותנו בנימוס רב והצהיר בפנינו חגיגית שדי לו בצרות שיש לו עם הערבים בשתי הארצות, ואין בדעתו להוסיף עליהן צרות עם עליה יהודית.

פגשתי בפריז גם את אפרתי (שמו הקודם היה סוקולוביץ, בקיצור “סוקו”), בן אחותו של אהרן אהרונסון. כשפגשתיו בפעם הראשונה באלג’יר, היה זה “צוציק” צעיר ממני לפחות בשש שנים, שקלט מהר את הצרפתית, משום שאמו, גם היא ילידת זכרון־יעקב, אפילו לעת־זקנה לא ידעה עברית, אולם דברה צרפתית לא רע. ה“צוציק” נדבק אלי, כזבוב לנייר־זבובים וקרא לי “סבא” (GRAND PERE) בצרפתית. משום שעזרתי לו בכל. הוא עשה רושם של סייח־פרא, שיצא בפעם הראשונה לעולם הגדול, והנשים מעניינות אותו יותר מלימודיו. אבל היה מוכשר ואינטליגנטי, והצליח לבסוף להשתחרר משגיונות הנעורים ולסיים את לימודיו בהצלחה לא רבה אבל משמעותית. ממנו למדתי על משפחתו, ועל אלה שנותרו בחיים ממנה והם: קפטן אהרונסון, שעבד עם האינטליג’נס הבריטי, ושנאסר עליו לחזור ארצה לצמיתות; אחותו רבקה, הליידי של זכרון־יעקב ואחיינית שלה, שגמרה קורס של דיאטה בשוייץ. באותו זמן כולן התגוררו בסביבות פריז, שם היתה לקפטן חווילה קבועה והוא שמימן את כל לימודי משפחתו ופירנס את כולם. הוזמנתי לחווילה זאת, והיה לי הכבוד להכיר את רבקה ואת האחיינית. דבר משותף לכל משפחת אהרונסון היה השומן הרב, כנראה על בסיס מחלת השנהבת (פרט לאפרתי, שהיה הרזה כתרנגול מרוט). האחיינית בת ה־18 נראתה כאילו היתה בת 70 לפחות. היא לא נסעה אפילו ברכבת. וטיילה ברגל למרחקים עצומים כדי לרזות – אך ללא כל הצלחה נראית לעין. עם “סוקו”, ששינה את שמו בארץ לאפרתי, הייתי שנים רבות בידידות, ובקרתיו כל פעם שהזדמנתי לזכרון־יעקב. הוא הפך לכעין ראש־המשפחה, ניהל את עסקיה ואת העשביה המפורסמת של הפרופסור אהרונסון ז"ל. הוא נפטר לפני מספר שנים בגיל די צעיר.

המשכנו עם סשה לחפש מוצא מן המצב הכספי המזופת ועלה על דעתנו, שאולי כדאי לי לנסוע למצרים ולנסות להשיג איזה “ג’וב שמן” כאגרונום – דבר שיעזור לנו לצאת מהסבך הכספי התחלנו לעסוק בהכנות למסע זה, וכמובן שסשה השיג לי מכתבי המלצה לשגריר צרפת בקהיר ולכל הקונסולים למיניהם. הרעיון צץ כאשר נפגשנו אצל בת דודה שלי, בפריז, עם שתי בנות חמודות ממשפחה מצרית אצילה דה־קטטאוי, שלמדו ציור בפריז. הן גם כתבו לי מכתב למשפחתן בקהיר ומצוייד בכל זה – יצאתי למסע ההצלה.

כשבאתי לקהיר, היתה לי כתובת מן המוכן למלון מוכר לי, הוא מלון “צנטרל” של מר בלום. הוא קיבל אותי בחביבות והועיד לי את החדר הגדול, ובו מיטת הרמון עצומה. אלא ששליחו לתחנת הרכבת (הרכבת היתה מגיעה סמוך לחצות הלילה) הביא אתו זוג “חשוב”, ונתבקשתי, באמצע הלילה, לעבור לחדר צנוע יותר. הדבר לא היה פוגע בי, אלמלא חזר התרגיל על עצמו בחצות הלילה השני לשהותי במלון, ושוב הועברתי לחדר קטן יותר. סוף־סוף בן־אדם יחיד לא זקוק להרבה מקום. אולם אחי יעקב שהגיע אז לקהיר ונודע לו על מלוני – אחרי שמצא אותי בחדרון בגודל של תא – משך אותי באוזני והובילני למלון נאה “אקסטאדיי”, שאף הוא היה שייך ליהודי, אלא שהיה מלון בעל כמה כוכבים.

מלון זה, נמצא ברחוב פואד הראשון (אביו של המלך פארוק), בשכונת יוקרה. הלובי הגדול הוליך לכעין אולם אסיפות או חגיגות משפחתיות ובמה בסוף האולם. הלובי היה תמיד מלא אורחים וכמקום יחודי מעניין ביליתי בו שעות בערבים, לאחר חיפושי עבודה.

פעם, התמלא המקום בנשים מבוגרות, שחורות שיער ולבושות באורח צנוע למדי, שכפי ששיערתי באו לאיזו הרצאה או אסיפה. אחרון נכנסתי גם אני והתיישבתי קרוב לדלת, פשוט מתוך סקרנות ושיעמום.

אחת הנשים עלתה על הבמה ובצרפתית רהוטה, (שפת כל היהודים הספרדים במצרים) החלה לספר את האגדה על שלמה המלך ואשמדאי. היא סילפה אותה מתחילת ועד סופה ואני, בהיותי בטוח שלפני קבוצה גדולה של יהודיות קהיריות – ביקשתי את רשות הדיבור והעמדתי אותה על טעויותיה, כמובן, לאחר בקשת סליחה. מרוב התלהבות של “צוציק” בפני התקהלות נכבדה של נשים ואולי מתוך “שוויץ”, התחלתי לפתח את התיאוריה שלי על דת משה וישראל. לפי דברי – הדת היא אוסף חוקים, החקוקים למען שבט מסויים והנובעים ממנו, ממנהגיו ומצרכיו. אין פלא, לכן, שכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות: היהדות, האיסלם והנצרות – באו מהמזרח, כי התאימו למנהגי השבטים השמיים שלמענם נועדו. פרט לדת היהודית שנותרה דת בלתי לוחמת ־ האיסלם והנצרות היו דתות לוחמות ומאמיניהן כבשו ארצות רבות ועמים שכולם היו עובדי אלילים וכרגיל, התערבבו הלוחמים בבני הארצות הכבושות, מה שגרם לתחלופה וויתורים בדתות השונות והודות לפשרות קיבלו עובדי האלילים את הנצרות, שכפו עליהם בהסתייגויות ותוך שינויים שהתאימו למנהגיהם ונשארו, למרות הכל עובדי אלילים, ע"י התאמת הנצרות לפלורליזם שלהם (תוספת האב, האם ורוח הקודש ורבבות קדושים שמספרם עלה בכל הזדמנות שהותיקן חיפש להוסיף לעצמו יוקרה ולהתחבב על ההמונים). למעשה, סיכמתי, הנוצרים הטהורים היחידים שנותרו בעולם, הם ככלות הכל – היהודים בלבד. תוך שטף דיבורי לא שמתי לב שהנשים החלו לעזוב את האולם אחת אחת ולבסוף נותרתי עם היושבת ראש שהעירה לי בארסיות, שצעיר אני מדי מכדי להרצות בפני קהל מסיונריות נוצריות.

היות והקפיטל שלי, המיועד לחיפוש עבודה הלך ואזל, עברנו, אחי ואני, לחדר שכור אצל משפחת רוטשטיין שגרה מול המועדון המפורסם “גרופי” בלב קהיר. היתה זאת משפחה מותיקות קהיר, חשוכת ילדים. הם לא היו צעירים ביותר. הוא נמוך קומה ויליד מטולה והיא – יהודיה מצרית גבוהה ובעלת־בשר. הם דיברו כרוב הספרדים צרפתית ודיבורם היה שופע במילת החיבה “שֶרִי” על כל צעד ושעל. בגלל הקירות הדקים יכולנו להיות עדים אילמים לשיחותיהם ושמענו, למשל איך בעל־הבית שלנו מצהיר ומדווח לאשתו על כל צעד שעשה כשהיה צריך להתרחץ. לאחר שהודיע ל“שֶרִי” שלו על שנכנס לחדר האמבט, המשיך לדווח על כל פרט ופרט של המקלחת בתוספת ה“שֶרִי” ואכן, קיבל אישור מה“שֶרִי” לכל מעשיו וידענו, בדיוק נמרץ, מתי הוא מתפשט, נכנס למקלחת, מסתבן ושוטף במים את גופו המדולדל תוך קבלת אישור מה“שֶרִי” שלו לכל פעולה. כך כינינו אותם וכך נשארו בזכרוני, כמשפחת “שֶרִי”. היות ואחד החלונות פנה לעבר אולם הקולנוע שמעל מועדון “גרופי” ראינו את כל הסרטים, כאשר הפרצופים נראו לנו כצדודיות, חצי מטר אורכם וכמובן, לא שמענו הגה מפי הגיבורים. בגלל קמצנות בעלי־הבית, שלא נתנו לו ללכת לקולנוע ולבזבז את כספנו על הצגות שניתן לראות חינם אין־כסף מבעל לחלון. תוספת, שעבורה לא דרשו שכר דירה נוסף. זכורני רק הצגה עם עַבד אֶל וַוהַב, השחקן המצרי הנודע, כשהוא יושב מתחת לשולחן ומשתתף בנעשה על הבמה בחוכמות הבאות מתחת לשולחן.

היתה זאת תקופה די סוערת מבחינה פוליטית במצרים. המלך פואַד, הסתפק במחיאות כפיים של ההמונים (שמילאו תפקיד “מדיני” זה בשכר שני גרוש ליום) פעמיים ביום כשנסע מארמונו לארמון העבודה וחזרה, אולם זגלול פשה, שעמד בראש המרד נגד הבריטים והתרוצץ בין ערי־מצרים לנהל את תעמולתו ולצערו הרב, נתקבל כל פעם במשמר בריטי, שנזף בו והחזירו לביתו.

לכן, התהלכו בקהיר משמרות של שני שוטרים בריטים ואנו, שטיילנו לאורך ולרוחב עיר־הבירה – היינו נאלצים להיראות כבריטים לכל דבר ולשם כך רכשנו לעצמנו מכנסיים אפורים, מגוהצים היטב ומקטורן כהה, כדי להמנע מ“אי־נעימות” מצד ה“ילידים”. כך הצלחנו לבקר בכל מקום, ללא מורא, בחסות הוד־מלכותו הבריטי.

התחלתי במירוץ אחר אותו “ג’וב שמן” שהתכוננו לו עם נסיעתי. אך עד מהרה נוכחתי, שדבר כזה אינו קיים. כי רמת השכר במצרים היתה בשפל ואיש לא הרויח יותר מ־10 עד 20 לירות לחודש, ומזה קשה היה להתפרנס. נסיונותי היום־יומיים להשיג עבודה לא נשאו פרי ולאחר שבועיים של חיפושים, החלטתי פשוט לחזור ארצה, כי לפריז לא היה טעם לחזור.

משהחלטתי, נזכרתי שעלי לשלם חוב קטן, בצורת ביקור אצל משפחת דה־קטטאוי, כדי למסור להם את פריסת השלום משתי בנותיהם הלומדות ציור בפריז. הם קיבלו את פני בחיבה רבה, ובו במקום הציעו לי מישרה באחת מהחברות שלהם.

כידוע, התקיימה מצרים מהחלק המערבי שלה, מהדלתה, איזור שפך הנילוס. במזרח קהיר השתרע מדבר ענק שדרכו עובר הנילוס, הסוחף בחודשי הקיץ הלוהטים אדמת סחף ממוצאו ואז צבע המים נעכר כי הם מכילים אבק ואדמה המשמשת לדישון עמק־הנילוס הפורה. את המדבר החכירה ממשלת־מצרים, תחת פיקוח הבריטים לחברות גדולות, שעסקו בהפיכת שטחי־ענק אלה לחוות גידול קנה־סוכר בתוספת פלחה, ואחת מהן היתה חברת [?] ET RAFFINERIES D’EGYPTE בתי־חרושת לסוכר – חברה כביכול צרפתית־בלגית אך למעשה, היתה שייכת למשפחת יהודים מצרים, קטטאוי, שהיו שליטים יחידים, ועשו כראות עיניהם – ה“מופטטשים” (מנהלים ראשיים), שליטים לחיים ולמוות.

באחת החוות נתגלתה מעילה גדולה והחברה החליטה לשלוח קבוצת פקידות יהודית לשם ביקורת. קבוצה זאת כללה את האגרונום מזרחי, אותי (לאחר שהצטרפתי), את מר סופר, מנהל החשבונות הראשי, וכן מהנדס יהודי אנטיפטי עם אמו הרכלנית ומהנדס צרפתי רווק. העיירה קום־אומבו, ישבה על שפת הנילוס והיו בה כמה מאות פקידים ערבים וקופטים, וכמובן, מקום מושבו של הוד מעלתו – “המופטטיש”. היה זה טורקי שמן, גבה קומה. בעל לאשה שמשקלה 200 קילוגרם לפחות, וכשהתנדנדה על רגליה המפלצתיות ברחובות העיירה – יצאו מחוריהן כל עיני המסתכלים בה, שלחשו לעצמם: “הולכת כמלכה!” כי השומן הוא סימן ליופי במזרח, ואפילו כשהציעו לי במשך הזמן כלה יהודיה, קבעו יחד עם המוהר גם את מספר הקילוגרמים. יש אצל היהודים אפילו מנהג, שלפני הנישואין חייבת הכלה לאכול כמות גדולה של שמן, כדי להיות ראויה לחופה.

אני התגוררתי בחדר בבית־מלון של החברה ובו כל הנוחיות, ובערבים התכנסה שם כל האצולה המקומית, שכללה, בנוסף לפקידים הבכירים גם את הדרת )כבוד) אל דוכטור (הרופא הממשלתי וכבוד קפטן־המשטרה החשישניק, שעמד לפקודת המנהל הראשי בכל). במלון התגוררה משפחה איטלקית סימפטית, מונטנארי, שראשה היה מנהל הבנק הממשלתי, שאתם קשרתי קשרי־ידידות, ובתם המפונקת לא רצתה לאכול, אלא על ברכי אמיקו־בלינגר, ואכלה לו את כל המקרוני מהמרק.

לפני שנסעתי לחווה הצטיידתי בכמה מערכות בגדים לבנים וכובע טרופי לבן, כדי שלא לבייש את הפירמה – כיאה לפקיד בכיר כמוני. המופטטיש", שידע על מטרת הופעתנו, קיבל אותנו בפנים חמוצות ועשה הכל בכדי להכביד עלינו את שהותנו. אצלי היתה קיימת צרה נוספת, של אי־ידיעת השפה הערבית, והמעט שזכרתי מהארץ לא הביא לי כל תועלת, כי מיד ניכר היה שאני משאם (מהמזרח) וחובה עלי ללמוד את הערבית המצרית היפה, קרוא וכתוב. לשם כך צורפתי למשגיח (“נאזיר”) מוחמד אפנדי נואר, מצרי גבה־קומה ואינטליגנטי, שדיבר קצת אנגלית והיה אדם טוב־לב. הוא הדריכני בכל מנהגי המקום מתפילה במסגד עד לנוהגי קבורה, לנימוסים ולברכות והכניס אותי לכל מכמני החקלאות המקומית, כולל נוהגי תשלום לפועלים, קללות ועונשין. הוא לא הוציא את השוט הארוך – סמל השליטה – מידיו וגם השתמש בו לכל סימן של מרד או חוצפה מצד פועל. השכר היומי היה גרוש ליום, ומשכר זה ניכו להם את מחיר הדירה, שקיבלו מהחברה לאפיית לחם פעם בחודש. כדי לאכול לחם זה היו טובלים אותו בתעלות המים שבהן כיבסו הנשים והתרחצו הג’מוסים־ תעלות ששימשו להשקאה. מהשכר הדל ניכו להם גם את כל הקנסות שבהם הרבו (על כל מילת חוצפה – 10 ימים), וכמובן, ניכו גם את מחיר החשיש שבלעדיו לא היה הפלח מסוגל לחיות בתנאי העבדות שלו.

בתי־העיירה היו בנויים בצורת פירמידה קטועה בסגנון הפרעונים, עם חצר פנימית קטנה, כעין פאטיו ספרדי. כשנשבה רוח הסמום החמה, חדרו האבק והחול לכל פינות הבית ומילאו אותו בערפל סמיך ומחניק שנמשך מספר ימים ואי־אפשר היה לצאת החוצה. הנילוס שט לו בזרם איטי הבא בסכר האסואן, בין חופים עמוקים, וממנו שאבו את המים לתעלה ראשית, שהסתעפה לתעלות הולכות וצרות, לפי צרכי ההשקאה. האוכלוסיה סבלה מטיב המים שגרם למחלת הבילהרציה, ומה הפלא, שכאשר הגיעו חודשי עליית מפלס הנילוס, על הסחף העצום שלו, היה הכרח לשים מסננים אפילו באמבטיה, כדי להתקלח במים עכורים פחות (אבל די עכורים) ולקבל מהם בכל זאת את מחלת ההררה (פצעים מכאיבים על כל הגוף, ובעיקר על הקרקפת).

כ“שמוצניק” אמיתי, אבל הפעם בעל השפעה ב“חלונות הגבוהים”, התרעמתי על המשגיחים, שקנסו פלאחים עניים מרודים בקלות־ראש כזאת, למרות שאלה בני־עמם. הצלחתי לא פעם למנוע את רוע הגזירה, כי כיסי היו מלאים תמיד בתרופות (לרוב אספירין) והמסכנים היו רצים אחרי כדי שאעזור להם להקל על כאבי הבטן שלהם. ומה הפלא שסבלו מכאבים כאלה, אם כל מאכלם היה הלחם היבש כאבן והבצל שמצאו ברחובות השוק. עד כדי כך זכיתי לאהדתם, שכל פעם שעברתי ברכיבה באיזה כפר כ“באש מהנדס” היה המוכתר רץ לקראתי בשמחה, מושיב אותי כאורח נכבד על ערימת הזבל הגבוהה ביותר בכפר, מכנס את כל אנשי הכפר, והספל היחיד שלהם, ובו הקפה היה עובר מפה לפה, עד שהגיע סמיך ביותר לאורח הנכבד – אלי.

משנמאס לי להתגורר במלון עם כל הפמליה המקומית, עברתי לגגו של בית הזוג טובי – הוא אגרונום צעיר יהודי והיא מוסיקאית מצוינת. שניהם למדו בצרפת, הוא בא ממשפחה מאד מיוחסת מאלכסנדריה, והיא הגיעה עם משפחתה בימי גירוש יהודי הארץ ע"י הטורקים במלחמת העולם הראשונה. זוג חשוך ילדים, צעיר, מוסיקלי וחמוד ביותר.

למרות שמשכורתי היתה גבוהה כביכול ביחס למשכורת הפקידות היא לא עלתה על 10 לירות, ובגדי המחלצות שלי ממש נשרפו כקש בחום הגבוה. אף על פי כן, ועל אף המחירים הגבוהים של כל דבר במקום, שמרתי – בקושי אמנם – על הופעה מכובדת. הוצאה לאוכל היתה זעומה כי מי היה להוט אחר אוכל בחום איום כזה? העדפנו תקליט של מוסיקה קלאסית על ארוחת־ערב, שבין כה וכה נהגה בעלת־הבית להקדיחה, מחוסר ידע בבישול. לרוב היה כלבם הגדול והלבן זה שנהנה מה“מטעמים” שלה. היינו מעין משולש משפחתי, מין קומונה קטנה, ומימי לא התאהבתי בזוג אנשים כפי שהתאהבתי בשני ידידי אלה.

לפתע קיבלתי מכתב מאת יעקב, המודיעני שהוא נמצא בקרבת מקום, באסואן, בבית־מלון יקר מדי מכפי יכולתו ושואל אותי אם אוכל להשיג בית קטן עבורנו, כי כל מה שדרוש לו להחלים ממחלת־כליות הוא אויר יבש, מדברי. הוא הוסיף ששם, באסואן, התידד עם גרמני נוצרי, סטודנט לזואולוגיה, ממשפחה אצילה שירדה מנכסיה ושאל אם יוכל לצרפו כאורחנו.

לכן חזרתי למלון והתחלתי לתבוע מה“מופטטיש” בית קטן עבורי.

הטורקי השמן שנא אותי בתור אגרונום, יהודי ומורד. החוק שלו אמר, שכל פעם שמישהו מהפקידים הרוכבים נתקל בו כשהוא רוכב על סוסו הענק, הוא חייב לקפוץ מסוסו, להצדיע לו ולחכות עד שיעבור כברת דרך, כדי להמשיך בדרכו. משלא שמרתי על כללי “נימוס” אלה גדלה שנאתו אלי. לכן עשה לי קשיים, עד שעלה בידי בפרוטקציה של בנו של קטטאוי, שהיה מבקר אצלנו מדי פעם והתיידד אתי, להזיז איזה שייך מביתו. אולם עבור הסיוד והשיפוצים שלמתי מכיסי, כי ה“מופטטיש” סירב לעשות זאת על חשבון החברה. ביתי המסוייד היה בן ארבעה חדרים – עבורי, עבור יעקב, עבור האנס וכתוספת הוסיפו לנו קופטי צעיר, זריף אפנדי, הפקיד היחיד של מונטנרי בבנק הממשלתי במקום.

במלון נפגשתי, כאמור, עם בני המקום וביניהם כבוד הדוכטור. הייתי סקרן: מה עושה רופא ממשלתי בחור נידח כזה, פרט למשחק בפוקר, ממה הוא מתפרנס ואת מי הוא מרפא. כך גיליתי עובדה מעניינת מצרית טהורה: רק עשירי מצרים יכלו להרשות לעצמם לשלוח את בניהם ללמוד רפואה בחו"ל, לרוב בצרפת, ובניהם העדיפו לעסוק באהבהבים בשנות הלימוד הראשונות – מה שהאריך את תקופת שהותם שם והכפיל את מספר השנים עד לקבלת התואר המיוחל. לפני חזרתם למצרים, רכשו כל מיני כלי־רפואה יקרים, ללא כל קשר עם התמחותם – העיקר שיבריקו – והיו מעמידים אותם בבתיהם החדשים שקיבלו מהוריהם, לאחר שהתחתנו כדין.

הם המשיכו בחיי הבטלה, במשחק הקלפים וכמובן, בדבר הכי נפוץ בין העשירים – בפוליטיקה. משנמאסו חיי הבזבזנות של הבנים המפונקים על הוריהם, הם נשלחו כרופאים ממשלתיים לכל מיני איזורים, ועיסוקם היה להוציא תעודות מוות טבעי אחר כל רצח באיזה כפר. לצורך זה אסף כל כפר את הגרושים העלובים, כדי שוחד לרופא.

זריף היה אדיב מאד, קופטי שקט, שחרחר ונמוך קומה, כשכל גופו, מצחו ופניו מכוסים בסימני צלב. הוא לימד אותי את התפילות הנוצריות ועזר לי להכין את הבית לקראת בואם של אורחי. הסכסוך עם המנהל הראשי נמשך כל הזמן ומתנגדיו מקרב הפקידות, שעבדו אתנו יד ביד סולקו לעולם האמת בעזרת כנופיית ה“מופטטיש”, ובמיוחד מכיון שהקפטן של המשטרה היה מכור בלב ונפש למנהל הראשי ולא “הצליח” לפענח אפילו מקרה רצח אחד. השתדלנו לתפוס אותו “על חם”, אך איש לא העז להלשין עליו – וחיינו היו בסכנה.

המכונאי הראשי של משאבת המים הגדולה ושל מכונות ריסוק קנה־הסוכר והפקת הסוכר היה גרמני זקן, קרל וונדט, שיכור כלוט כל היום, שחיבב אותי כי הייתי היחידי שדיבר גרמנית. לא בקבוק בירה אחד הריקונו יחד, כשהוא משדל אותי לוותר – בתור יליד פולניה – על מסדרון דאנציג לטובת גרמניה. היתה לו אשה שמנה ובת שמנה ובבת התאהב לכאורה מהנדס צרפתי צעיר, ויחד יצאנו לעתים קרובות לשחות באגמים שבסביבה. קרל היה מיצר על כך, שהוא נאלץ לשתות בירה מבקבוקים, שלא היתה לפי טעמו. זכורני שפעם צלצל אלי באמצע הלילה ובישר לי שסוף סוף הגיעה בירה בחבית.

מרוב ידידים, וגם בשל העובדה שנשמרתי לנפשי, לא ארע לי כל רע, וקיבלתי בשמחה את אחי ואת חברו האנס (שהפך אחר שנים לנאצי שרוף וניתק את קשריו עם אחי). חלקנו את הדירה בינינו ופתחנו קופה משותפת לכל ההוצאות. הבעיה הקשה היתה האכלת הרביעיה. לשם כך חיפשנו טבח, שיודע לבשל תבשילים אירופיים (פרנג’י). נאלצנו להחליפם לעתים קרובות, כי רובם לא ידעו לבשל, ומי שידע – התהלך מסומם מחשיש כל היום, או שהיה מרמה אותנו בקניות.

בערבים היינו יוצאים בהדרכת האנס לצוד נחשים ארסיים (לרוב קוברות) אותם היינו מכניסים לשקים עבים, ומשם העבירם האנס לקופסאות זכוכית גדולות וסגורות היטב. הוא צד עבורם עכברים ועסק במחקר אורחות החיים של המזיקים הללו. בשעות אלה של העדרנו מן הבית, הזמין זריף אפנדי את בני הנוער הערבי לחדרו ונערכו בו אורגיות, שאחר כך הלשינו עלי שגם אני השתתפתי בהן. קופסאות הנחשים הארסיים הבהילו אורחים בלתי־קרואים וגם את זריף, שפחד מהם פחד מוות.

המצב נעשה ללא נשוא, אחד מהפקידים היהודים נרצח והיה חשש גם לחיי. למזלי, נתקבל פתאום מכתב מהוד מלכותו, הנציב העליון לפלשתינה־א"י, המודיעני, שאם לא אחזור מיד ארצה. – אאבד את האזרחות הפלשתינאית. שילחתי את אחי ואת האנס, נפרדתי מכל ידידי והסתלקתי תוך כמה ימים לקהיר ומשם ברכבת ארצה.

תל־אביב גדלה, וחשתי פתאום שאני נכנס לגלגול חדש של חיים, כפי שהרגשתי כל פעם ועדיין מרגיש עד היום בכל פעם שאני נכנס לעמק יזרעאל – כאילו חזרתי לגלגול קודם של גן עדן עלי־אדמות.

הודעתי לקטקה על בואי ארצה והזמנתי אותה לבוא ולהתחתן עמי כפי שנדברתי בעבר. ואמנם היא הופיעה. נשאתי אותה לאשה כדת וכדין בחתונה צנועה ביותר בחברת זוג קרובים זקנים. גם כל אלה שבאו אחרינו נשאו להם נשים: יולק נשא רופאה; זוסמן – את בתו של ש.ל. גורדון, ימימה, מותיקות “השומר הצעיר” ונותר רוק רק סשה עצמו שעדיין לא היה מוכן לוותר בקלות על נידרו.

קשה היה להתרגל לארץ, ששינתה את אורח החיים בה לחלוטין. נזכרתי שבשנת 1925 הוזמנתי עם אחי אהרן ע"י קרובים, שהגיעו ארצה לביקור לקראת פתיחת האוניברסיטה, ורצו לתייר אתנו בכל הארץ. מה גדולה היתה אכזבתי, שתוך יומים־שלושה, עברנו אז את כל הארץ לאורכה ולרחבה במכונית, בשעה שאנו נשרכנו בדרכים במשך חדשים כדי ללמוד כל שביל, הטיול ברגל היה נעים יותר, כי חשנו את הארץ תחת כפות רגלינו על כל צעד ושעל.

סשה, שסיים בינתים את לימודיו בפריז, השיג עבודה מכניסה אצל עו“ד צרפתי, מפקח מס הכנסה לשעבר, שפתח משרד ייעוץ לזרים בעניני מסים והיה זקוק לעו”ד, היודע שפות, שיוכל להסתדר עם הלקוחות שהגיעו לאחר שקראו את מודעתו בעתונים בשפות שונות. סשה “התברגן” מיום ליום וכשהשתפר מצבו חזר ארצה, הביא את הוריו מפולניה, סידר להם כאן דירה יפה ובעזרת אחיו יעקב, דאג לכל מחסורם בכבוד.

היינו עדיין ביחסים הדוקים, אם כי אלו התרופפו במשך הזמן, אבל בקרתיו בבית הוריו או במשרדו לעתים די־קרובות. היחסים הצטננו ונעשו קורקטיים בלבד, אולם זכור לי תמיד הצחוק החופשי שלו, שכה חיבבתיו. ידוע לי שברבות הימים הוא נשא אותך, איווט לאשה ונולד לכם בן, שקיבל מאביו את היקר לו ביותר – את סמל חלומו, השם “אריאל”. נראה לי שאריאל היה עדיין ילד כשנפטר אביו פתאום ולא הספיק לדעת עליו הרבה. לכן, לפי בקשתך, אני מגלה לו בזיכרונותיי, פרק מחיי אביו, פרק מעניין ומרגש.

לצערי, באין לי מסמכים או משהו בכתובים, הייתי נאלץ להרחיב את הכתוב על עצמי והחיבור יצא חד־צדדי במקצת; אולם משאמרת לי שאני חייב לספר גם לילדי ולנכדותי על עברי, נאלצתי להרחיב את היריעה. יחד עם הכתוב תקבלו סדרת צילומים שמצאתי באלבומי והיא תעזור לכם להבין ולאמת את סיפורי.

עוד פרטים רבים נותרו בזכרוני, שעליהם לא ארבה את הדיבור. בארצות בהן ביליתי בתקופת 12 שנות בחרותי ובגרותי ראיתי הרבה דברים מכוערים; אבל מי שמני שופט כי אפסול אותם? הגרוע הוא שעתה, לאחר שנים כה רבות, מצטער אני על שאבד קנה־המידה לשיפוט בכלל – מצב, שאיש לא חלם שנגיע אליו.

ברחשי לב כנים הנני מעביר לכם את דברי, ומובטחני שיעזרו לכם ליצור מחדש את הדמות המופלאה של אדם זה, שהיה יקר לי מאד!

בברכה,

זאב אלבלינגר

את ידידי אריה ק. פגשתי דרך מקרה, בקיץ 1933, ברחוב בת“א. היה זה לאחר ה”מכביה" הראשונה, שיותר מששימשה ככנס ספורטאים יהודים מכל העולם, הועילה להבאת אלפי יהודים כעולים “לגליים”, בתור ספורטאים. אפשר היה לראותם משרכים דרכם בחולות תל־אביב, ממקום איסופם הממשלתי, המוני יהודים חרדים עם עדרי ילדיהם וסתם “עמך”, מיוזעים ועמוסים לעייפה חבילות וכלי מיטה בחום השמש הלוהטת, כשלאורך דרכם עומדים ערבים, לועגים להם וקוראים: "שוף! האימכבי! והאי כמאן מכבי (הבט זהו “מכבי” וזה עוד “מכבי”).

אבל פרט להזדמנות פז חד־פעמית זאת, שארכה כשבועיים, נמשך התהליך המוכר של נישואים פיקטיביים, בין ארץ־ישראלים המבקרים בחו“ל, כדי לבקר את הוריהם ובני משפחותיהם, לרוב בפולין ובליטא. כל בחור רווק שהגיע לחו”ל – זכה להתנפלות מצד הורי בנות, מכל הגילים, שביקשו שיסכים לשאתה לאשה באופן פיקטיבי, כדי שתוכל לעלות ארצה כאשתו החוקית ופה לערוך לזוג מיד גט, גם הוא פיקטיבי! רבים מהצעירים הסכימו לנטל ולתסבוכת הזאת. היה זה נטל בגלל החופה, הלווי בנסיעה ארצה, ההורדה בנמל וכמובן, עסקת הגט. אם כי הרבנים, גם בחו"ל וגם בארץ, לא גרמו קשיים רבים ועשו זאת כדבר מובן מאליו. רבים עשו זאת כמצווה, בהתנדבות אך רבים, ניצלו הזדמנות זאת, כדי לקבל דמי נסיעה לטיול, בגדים נאים (אם כבר – אז כבר) ולא שכחו אפילו לדרוש שעון זהב, כיאה לחתן מהודר.

ענין הגט לא היה קשה, אך היו זוגות שנפרדו מיד בבואם ארצה עם ירידתם מן האניה, כשכל אחד מהם נסע למקום היעד שלו (לעתים קיבוץ), מבלי לזכור את עניין הגט. הקושי היה מופיע כאשר אחד מבני הזוג היה רוצה להתחתן והיה עליו להתאמץ ולמצוא את בן או בת זוגו הפיקטיביים, שלעתים היו כבר נשואים מחדש ומטופלים אפילו בילדים. הרבנים בארץ אמנם הקלו מאד על הטקס המשונה, אבל דרוש היה להם עד, שיעיד שמכיר את בני הזוג מזמן, עוד לפני החופה. לא פעם קרה לי, שבחור זר לי לגמרי, סחב אותי אל הרבנות, כפי שסוחבים עשירי למניין, כדי ש“אעיד” עבורו ברבנות שמכיר אני אותו מילדות ושהוא נשא את אשתו רק בנישואים פיקטיביים.

ידידו של אריה, נשא לו אשה מין “גרושה” כזאת טריה וכמובן שהזמין את ידידו הותיק, אריה, לחתונתו. אריה הסתכל בכלה, הן היה “מומחה” צרפתי לנשים וביקש לראות את אלבומי התמונות של ידידותיה שנותרו עדיין בחו"ל. היה לו לאריה שיגיון אחד נוסף על כל אלה שהיו לו בשפע, והוא – שלא ישא אשה, אלא דרך התכתבות. (PAR LA CORRESPONDANCE). הסתכל אריה בתמונות חברותיה של כלת חברו ומצא ביניהן אחת שמצאה חן בעיניו, ביופייה, כמובן. הוא ניגש מיד למלאכה, כדרכו, והחל בהתכתבות, היא ביידיש והוא בעברית, ואחר תקופת התכתבות די־ארוכה, שלח לה סרטיפיקט כלארוסתו.

הנה הגיע היום המאושר של בואה ארצה. במקרה, קיבלתי מברק מאחי אהרן, שהוא חוזר אותו יום ארצה ומגיע באניה לחיפה. הוא בקשני לבוא לקבל פניו בחיפה, כדי שנוכל יחד לחזור לת"א. אותו בוקר פוגש אני את חברי היקר, אריה ק. ברחוב. משנודע לו, שנוסע אני לחיפה, כדי לקבל את פני אחי באניה, הביע בקשה צנועה, כלידיד: שהיות וגם כלתו, שהתקשר עמה דרך התכתבות (כעקרון מקודש אצלו) עתידה להגיע באותה אניה – מתבקש אני למצוא אותה באניה ולהודיע לה שחתנה מצפה לראותה בנמל יפו, ואין היא חייבת לרדת בחיפה.

סקרן אותי השיגיון החדש של ידידי ולאחר שהגעתי לאניה והתחבקתי עם אחי (סוף־סוף לא התראינו זה שנים, כל שנות לימודיו) נזכרתי בבקשת חברי וניגשתי לקבוצת בחורות, שעמדה בסמוך למדרגות המובילות לסיפון התחתון, כקהל נפחד ומבוהל, כמועמדות, חלילה, לאיזה הרמון של שייך ערבי, או למכירה בשוק השפחות. שואל אני אותו, ביידיש, אם יש ביניהן אחת ושמה ליזה פ. כולן פותחות בקריאות שמחה:

ליזוצ’קה! אידי סיודה! (ליזה, ליזה, בואי הנה! ברוסית) והנה עולה במדרגות בחורה, כבת שלושים, גבוהת־קומה (בשלושה ראשים לפחות מידידי), בעלת חזה ראוי להתכבד ובעיקר אף ארוך כקישוט נוסף. ליזוצ’קה, בחושבה שאני ארוסה, מתנפלת עלי במבול של נשיקות ולוחצת אותי לחזה בכוח שלא איפשר לי לנשום ועוד פחות להסביר לה את טעותה. לקח לי זמן עד שהצלחתי להרחיקה מעצמי, כדי להסביר את הכל ולמסור לה את המסר של אריה. אכזבתה לא היתה רבה, כי לאחר שהגיעה לגילה מה שונה בחור אחד ממשנהו.

באותו רגע נדרתי נדר שאתנקם באריה ואהיה נוכח בשעת פגישתם ביפו, כי הפעם לא יתחמק התכשיט מעונש. וכי מי אני בעיניו שאסבול בגללו? באתי עם אחי לתל־אביב, סידרתי אותו בחדר שכור מראש וצלצלתי לאריה, כדי להידבר עמו לפגישה בנמל יפו למחרת. על כל שאלותיו, קיבל ממני תשובות סתמיות, כי זמני היה קצר מכדי שאכיר אותה היטב, ובמיוחד שאין אני מומחה לנשים כמוהו ודעתי לא תראה בעיניו. משהגענו ליפו הוא המשיך לחקור אותי בדבר מראיה. עניתי לו: הראית, אריה, את קבוצת הבחורות העומדת על סיפון האניה? ובכן, את בחירת ליבו מההתכתבות הוא יכול לראות ממרחק חצי קילומטר הודות לאפה העצום ולגובה קומתה. על הגיל לא דיברנו, כי לא הייתי בטוח בו. אריה החוויר כולו. כנראה ששלחה לו תמונות מילדותה וכולן “אן־פס”. חיכיתי בסבלנות לפגישה הלוהטת בין שני הנאהבים. משראה אותה, הודיע לי שהיות והוא אחראי לבואה ארצה – יקחנה להוריו ושם תשהה עד שתסתדר בארץ. לב זהב היה לו מיום שהכרתיו והוא נהג כ“ג’נטלמן” אמיתי, למרות שהגיע רק עד חזה.

לאחר זמן נודע לי שאריה התחתן אתה, (כנראה בלחץ הוריו ההגונים מאד) ועבר להתגורר עמה במושב בעמק ובתור מכונאי מצויין, לבטח יביא תועלת מרובה לכל ישוב בו יבחר למגורים. יותר לא ראיתיו מעודי.

עוד בשנת 1937, כשבקרתי את הורי בפולין בפעם האחרונה (הם הושמדו בשואה יחד עם 70 בני־משפחה), חזרתי דרך רומניה לארץ והקרון היה “ארץ ישראלי”, במובן, שמלא היה “חתנים” ו“כלות” טריים, שהצליחו להמלט מפולין הודות לנישואים פיקטיביים. המצחיק היה, שרבות מה“כלות” לקחו את עניין טבעת הנישואין ברצינות גמורה ואחת מהן צרחה על הבחור “שלה” שהתעסק עם יותר יפות ממנה והקימה שערוריה באומרה: "הן אבא שילם לך! "מבלי שהוא ישים לב אליה כלל וכלל.

סוף

איווט יקרה,

את כל מה שכתבתי, כתבתי כזכרון מחוויות ולא מדיוק היסטורי. הפרספקטיבה של הזמן אומנם מבהירה דברים רבים, אלא לאו דוקא את הפרטים הנזכרים. לכן, קשה יהיה לי להשיב לך על כל שאלה בדיקנות, אלא כפי שזכור לי מלפנים.

שאלתך הראשונה היא על הצופים הפולנים, או כפי שאת קוראית להם הצופים הנוצרים. לידיעתך, אני אתיאיסט משחר ילדותי, כי אף פעם לא הייתי מוכן לקבל דוגמות מהמוכן, כפי שאינני מקבל מסורת מלפני אלפי שנים ומנהגים שאינם נראים לי כדגם, שלפיו עלי לנהוג עתה. עם זאת תמיד התענינתי מאד בדתות ורושם רב עשה עלי הספר המפורסם הצרפתי של LA VIE DE JESUS, הספר הגרמני של מרטין בובר – “עבודת אלילים, היהדות והנוצרות”, “חיי ישו” של פרופסור קלויזנר וספר מענין מאוד של השופט חיים כהן, כהגנה יורידית על העם היהודי נגד האשמתו על צליבת ישו. ידעתי בעל פה את ה־PATER NOSTER QUID EST IN COELUM בלטינית ובקופטית וכמובן את כל חמשת התפילות היומיות של המוסלמים, שבמסגדיהם ביקרתי במצרים לעתים קרובות.

אנחנו, היהודים המשכילים, איננו מסוגלים לשנוא איש (פרט לחרדים הרוצים לעצור את גאולת עמם עד בוא המושיח) ואומנם ההבלגה היא עקרון ראשון אצלנו שלא תמיד היתה מוצדקת, לצערי הרב.

ובכן, נחזור לפולניה, הרי רוב הצרות והפרעות, מהן סבלו היהודים של מזרח אירופה באו מהקוזאקים הרוסים, האוקראינים שהתמרדו נגד שלטון פולני והטטרים המוסלמים שהשתתפו עם האוקראינים בטבח וביזת הרכוש היהודי. אומנם האנטישמיות הפולנית היתה זואולוגית, בעיקר בשכבות האנלפבטיות והכפריים, אולם זה היה פרי תורת הכמורה הנוצרית שהציגה את היהודי כרוצח ישו. אני נתקלתי בארצות רבות באפריקה הצפונית הקולוניאלית ובארצות הכושיות, כקמרון, בשנאה ליהודים, למרות שמעולם לא חי יהודי שם והכל עבודת ה־PERES BLANCS שהפיצו את שנאתם ליהודים בכל רחבי העולם הקתולי.

נחזור לצופים הפולנים ולדפיניציה הגלותית של “גויים ויהודים” – (JEWS AND GENTILES). התנועה של צופים פולנים לא קמה בעקבות תנועת BADEN POWELL שמטרתה היתה – אחוות הנוער וכתוצאה גם אחוות העמים. ברוב הארצות הסלאויות קמה תנועת הצופה עם גמר הכיבוש הרוסי, שלא סבל שום סימני לאומיות ועצמאות ורק אז קמה תנועה פרימיטיבית – “SOKOL” – (LE FAUCON, סוקול). זכור לי, שבבית אבי, שהיה בנוי מארבעה בנינים תלת קומתיים בצורת מלבן, היתה קיימת חצר גדולה, כככר כדור רגל מרוצפת, ושם אסף בנו של השוער, פלק את כל פרחחי הרחוב ורצה ליצור מהם גדוד צופי. אליו הצטרפתי יחד עם אחי הצעיר ממני ובחצר הגדולה למדנו תורת ימין ושמאל וכללי משמעת גדודית. הסביבה היתה גויית ברובה ובביתנו גרו חמש משפחות יהודיות (ממשפחתי) על כ־200 דיירים נוצרים, לרוב פועלים, שחיבבו את אבי, בגלל שלא לחץ על שכר דירה ולעיתים וויתר עליו כליל.

לאחר זמן קמה תנועת הצופים הפולנים – עם הלבוש, העניבה הסגולה ומקל גבוה וכמובן לאומנות הולכת וגדלה. (הרצז' פולסקי, “POLSKI HARECRZ”). לא היה ביניהם ובינינו שום קשר והמשכילים ביניהם, שלעת עתה התבגרו ולמדו באוניברסיטאות, הצטרפו לסטודנטים בעלי מקלות הליכה מיוחדים ששימשו להם להרבצה לחבריהם היהודים באוניברסיטאות ואפילו עברו לפנסטרציה – זריקת היהודים דרך החלונות. הסטודנטים היהודים ישבו לבד, בפינות האולמות, ביחד, כדי לגונן על עצמם ופה עמדו בראש הפעילים הציוניים. רק בשנת 1921 קמה גם תנועת “הצופה הפולני החופשי”, מקרב הנוער הסוציאליסטי, בראש חבר צ’ולקוש (CIOLKORZ), שנכנס עם הזמן לפרלמנט הפולני, מטעם הסוציאליסטים והושמד אחר כך ע"י הגרמנים. הוא הוציא לאור שבועון או ירחון “הלהבה”, איליו שלחתי את שירי הראשונים. ייתכן ובגליציה היו קשרים יותר הדוקים בין תנועה זאת והשומר הצעיר, אלא שעל כך יש לשאול את שרידי החומר הזה.

אני הייתי גם קוסמופוליטי בהשקפותי ולקח לי זמן רב להיהפך בארץ ללאומי (לא לאומני, חלילה) ועד היום יש לי הערכה רבה לדעות קוסמופוליטיות, גם אם לא הוכיחו את עצמם בעולם המטורף הזה.

2) הסיפור על היוצרות קבוצת “אריאל”, יש לזקוף ראשית כל לעובדה שישבנו על אותו ספסל לימודים באותה כיתה חמש שנים תמימות ולבטח נוצרו קשרי ידידות בינינו. כמובן, שאגדות על גבורת “השומר” בארץ, שימשו בסיס לכל התנועה ולכמיהה לעליה ארצה. אולם את השם “אריאל” – קיבלנו מן המוכן מסשה ולא זכור לי שום מקור אחר (במילון העברי – גיבור חייל). קשה לי היום לחפש סיבות ושרשים ליחסים בינינו, כי הן כל אחד היה טיפוס אחר, אמנם מהמעמד הבינוני, כרוב חברי התנועה. כינו אותנו בפולניה באירוניה – “הילדים מבתים טובים”. יש לזקוף כל הסיפור לזכות סשה, בתוספת התעמולה הציונית, האכזבה מעתיד בפולניה והשאיפה להתחיל חיים חדשים, רחוק מהישנים.

6) כמובן, שכולנו, תלמידי הגימנסיה, היינו בגיל של 1903–1904, פרט לסשה ושמואליק (שהופיע בחיינו בטרמפיסט שנה לאחר עלייתנו ארצה), שכנראה היה מגיל 1900–1901.

7) היתה תקופת מלחמת פולין רוסיה (1920) בה מלאו את מקום סשה בראש הקבוצה גרשון מינץ ואחר כך ד“ר ג. מינץ, מומחה למחלות צמחים בתחנת נסיונות). גדול מאתנו בשנה ובעל דעות משונות בעיקר בעיניני מין, שכאילו באים מהשטן ויש להישמר מפניהם כמרעה חולה. עם הזמן, בבואו ארצה שינה את דעותיו לחופשיות יותר, אבל היות וגרנו שנינו ברחובות (הוא היה חשוך ילדים) נותר מוזר כל חייו וקשה היה לרדת לסוף דעתו (נאמר – קצת “טרללה”). השני היה משה הדס – משהלי, שאהבנוהו בכל לב, אבל לא רכשנו לנו דרכו שום ערכים נוספים, פרט לידידות אמת. בתקופת המלחמה הזאת שהיתה הרפתקה טפשית, בה רצה המרשל פילסודסקי לנצל את חולשת רוסיה האדומה מחמת מלחמתה עם המתנגדים לשלטונה והליגיונים הזרים הצ’כים, הפולנים, האמריקאי והצרפתי, שהובסו כולם. רוסיה אמנם יצאה נחלשת אבל מנצחת ופולניה היתה מדינה צעירה מדי, כדי להתמודד עם הענק הרוסי. אנחנו, התלמידים, בני 16 בערך, נתמנינו ע”י הממשלה למפקחים על גביית מס החלונות לטובת המלחמה (מס מיוחד לחלונות ראווה, לחלונות בחזית ומצד החצר והתהלכנו מלאי חשיבות עם סרט של מפקח במספר הבתים שנועדו לנו ברחוב היהודי). פרט לזאת, חיכינו לסוף המלחמה, כדי שסשה יחזור אלינו.

דף 6) כפי שכתבתי, התגייסו הסטודנטים היהודים כמתנדבים )לא כולם, כי לפי החוק היו חייבים לקבלם לבית ספר לקצינים בהיותם בעלי תעודת בגרות, אבל הפולנים וויתרו על שרות זה, כדי למעט בקצינים יהודים בצבאם). זכור לי רק סיפורו של סשה על כל המלחמה המגוחכת ועל המנוסה המבוהלת הביתה עם אפיזודות מציקות ולא היה זכור לי המקרה שאומנם נפצע בשתי רגליו וסבל בתקופת הקור והחורף מכאב רגלים. אתך הסליחה על שיכחתי זאת.

דף 7) ללולק לא היתה חשיבות מיוחדת בקבוצתנו והוא היה נסבל בלבד כחבר לכיתה. לא חשדנו בו במשך כל השנים וגם לא אהדנו אותו במיוחד. על שמואליק כתבתי די ואין הרבה מה להוסיף, לא התבלט לא בחריצות, לא בעזרה לחביריו. אבל בגלל בגרותו וקרבתו לסשה שמר על מרחק מסויים מאתנו ולכן גם ניתק כל יחסים אתנו לאחר שחזרנו ארצה. מסופקני אם נפגש עם סשה אחר כך, למרות שאשתו, רחל (עליה כתבתי) היתה עם סשה בהנהגת השומר והם היו ידידים גדולים.

בתקופת שובו של סשה ב־1938 ארצה, היו כל חברי הקבוצה נשואים ולא חשבו כלל על חלומם שבעבר, אלא כעל מעשה נעורים. יודע אני שיולק היה מבקרו, משום שסשה התלונן בפני שיולק מנצל אותו (דבר שהפליא אותי, משום שאני הייתי מוכן לעזור לכל אחד מהם בכל עת וגם עשיתי זאת לאנשים זרים בהחלט). נשארתי עם סשה ביחסים טובים עוד זמן מה וביקרתי את הוריו ואותו במשרדו, כשהייתי מגיע מרחובות לת"א, אולם היחסים התקררו וניתקו כליל.

על יתר השאלות לא אוכל להשיב, כי אינן מובנות לי ואינני רואה בהן משהו מוכר לי וקרוב לליבי. לכן אסתפק בתוספת מיוחדת במינה, בכעין רכילות ידידותית וזאת רק בכדי להוסיף לך ידיעות על חברי הקבוצה המענינת אותך כל כך. ובכן נפתח באחי אהרן, שנשא לאישה רופאה בחו"ל (בשעת ביקורו שם לאחר שחזר ארצה) נולדו לו שתי בנות, שהצעירה מהן נהרגה בתאונת דרכים, בשעת טיול בוטני של סטודנטים, יחד עם שלשה חבריה ועקב מקרה מזעזע זה שילם אחי כמעט בחייו כשחלה במחלת הכבד, שהחלים ממנה לאחר זמן רב. בתו השניה, שולמית קרייטלר, אם לבן – פרופסור לפיסכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, יחד עם בעלה הנס קרייטלר, והם הוציאו יחד ספרים חשובים במקצוע זה. אחי, למרות גילו (83) מתפקד יפה והבטיח לי להזכיר לי פרטים נוספים מעברנו המשותף לאחר שיקרא את חיבורי.

יולק נשא לאישה רופאה, לידיה, (במקרה בת דודה של אשתי הראשונה) שהיתה מאוהבת בחברה ללימודים ואפילו עזרה לו לסיימם, אולם לאחר שנעשה רופא החליט שדרוש לו כסף רב להקמת קליניקה פרטית ונשא לו לאישה בת עשירים. במקרה הופיע יולק אז בפולניה ולידיה “הסכימה” להתחתן אתו למרות כיעורו ואופיו הקשה. נולדה להם בת, אבל הם שניהם חיו בריב מתמיד, עד שהפסקתי לבקרם, למרות שחיבבתי במקצת את שניהם. אשתו חיה גם היום ברמת השרון.

זוסמן – היה בחור טוב לב, מגושם ובריא כסוס אבל נורא תלותי ושלומיאל בחיים. בקבוצה קראנו לו “זוסמן, תן ריצה!” כי היה מוכן בכל רגע לעזור, אבל לאחר שסיים באנגליה בית ספר למודדים וחזר ארצה, לא ידע להסתדר זמן רב, הסתובב בקיבוצים, נעזר רבות על ידי ולבסוף התחתן עם ימימה גורדון, בת ש“ל גורדון, מפרש התנ”ך, למרות שהיתה גדולה ממנו בהרבה בשנים. נולדה להם בת והוא מת בגיל די צעיר. הייתי נפגש אתה לפרקים, אבל לא ידוע לי אם היא בחיים.

אני מצרף את הדף האחרון לחיבורי הקודם ומקוה לספק את סקרנותך בפרטים החסרים לך ושאולי אזכר במשהו נוסף.

כל טוב לך, המשך של חיים פוריים בשירה וציור ונחת מבנך אריאל והנכדים שלך.

זאב