(שרטוטי דמותו של דוד סמילנסקי ז"ל)

קומה קצת למעלה מבינונית, רחב כתפים, גולגולת חלקה למשעי שהשירה את שערותיה, בעיקר כאילו לשם סולידריות עם המתקרבים לגיל מסויים, עינים מביעות טוב־לב סבאי, שפתים שהחיוך האופטימי שוכן עליהם, מכופתר גם בימות החמה, מגוהץ. מין מזיגה של בעל־בית טוב, שהשכנים דרים אצלו שנים בהקפה, “עד לכשירחיב”, ושל פקיד צייתן וממושמע, המקבל תמיד מרות של כל תעלא בעידניה. ברבות הימים, עם חילוף משמרות, הוא נשכח במקצת, ונראה בחברת חברים־לעבודה צעירים כשריד אנאכרוניסטי קצת, ואילו הוא אינו שוכח כלום, זכרון מופלג, התָּמֵהַ פעמים רבות על שנויי העתים וחילופי הזמנים והאישים. מזקין בגיל, ואינו מזדקן ברוחו ובהשגותיו. משתייך בעצם לגזע החוני־מעגלים שבכל דור ודור.

ממשפחת הסמילנסקים, רבת השרשים והענפים בישוב – מונה כיום כמאתים נפש ויותר – ובספרות. בן־אחיהם של משה סמילנסקי, איש־האדמה – הפובליציסטן – המספר־המימואריסטן, ושל מאיר סמילנסקי (מ. סיקו) המספר, אחיו של זאב סמילנסקי (ז"ס) הכלכלן־הסטטיסטיקאי (אולי “חלוץ הסטטיסטיקה” בעתונות הארץ־ישראלית), ודודו של ס. יזהר, מחשובי המספרים הצעירים.

אבל לא רק מגזע יוחסין, אלא גם בעל יחוס עצמי משלו. אישיות נלבבת, ישרת דרך, כלילת התמימות והפשטות, התגלמות טפוסית של ה“ציוני הטוב” מלפני שני דורות, לא המתנשא והדוֹבר והקופץ בראש אלא האחד מן הצבור, המאזין, הקולט, המתפעל, המוחא כף, הזוכר והמזכיר, העומד הכן לפקודה, בור סוּד שאינו מאבד טיפה. תמיד ממנין המצטרפים הראשונים לכל מפעל של ספק־יצליח. בזכותם של ישרי־דרך אלה, הנותנים יד בלי בקש חשבונות רבים – נוסדים מפעלים, נכשלים וקמים שוב, ומתקיימים ומתפתחים.

יש לו, לדוד סמילנסקי, איזו טרוּם־היסטוריה ציונית מן הגולה (מזכירו של זאב טיומקין, המורשה הציוני לפלכי־דרום־רוסיה, ועוד), וגם של נסיונות חלוציים־משפחתיים בחקלאות בחדרה, ובתעשיה בלוד, בחיפה וביפו (רובם ככולם נסתיימו, כרגיל במפעלים חלוציים, בכשלונות). פרשה זו נכתב עליה כבר בזכרונות של בני משפחת סמילנסקי, ואין לחזור עליה. אבל עיקר זכויותיו – בתל־אביב, כאחד מחמשת הראשונים שהניחו את היסוד לזו היצירה המופלאה, כרך שאוכלוסיתו צועדת לקראת חצי־המיליון הראשון. היה אחד מבני עמך, שהגה לתומו את הרעיון הצנוע של ייסוד שכונה חדשה ליד יפו, שכונה “עם כל הנוחיות” (לפי השגות הימים ההם), שממנה צמח כרך גדול וסמילנסקי הצטרף אל קבוצת מגשימי־הרעיון הראשונים, כאחד מן השורה, נשא בעול, מילא בנאמנות את אשר הטילו עליו חבריו. לא פסח חס־ושלום על שום ישיבה ואסיפה ופגישה וכנוס וכל יתר השמות הנרדפים של המושג האחד הזה. והוא הצביע כרגיל עם הרוב בשעת הצורך, והוא מילא כרגיל את ההחלטות בשעת הצורך, והוא גם קנה ובנה בין עשרת הראשונים ברחוב יהודה הלוי.

בית דוד סמילנסקי ברחוב יהודה הלוי הוא כיום מ“עתיקות” העיר, שיד הגיאות הקוניונקטוראלית והאדריכלות החדישה בסביבה בורסאית־מסחרית זו לא נגעה בו לפי שעה. בית צנוע ומיושן בן קומותים, עם עמודים מונומנטאליים בחזית מקושטים במעשי־פיתוח, עם מרפסות חיצוניות תלויות באויר, ועם מדריגות־חוץ לקומה שניה, בלי מסדרון כמעט, חדרים רחבי־מידות עם קירות גבוהים ועם תקרות קמרוניות, נוסח הבניה שמלפני מלחמת־העולם הראשונה. מין מזיגה של בית־דירה ומקום־פולחן. צורת הבית לא נשתנתה כמדומה במשך ארבעים וחמש שנה או משהו קרוב לזה, כשם שבעל־הבית עצמו לא נשתנה מאז, והוא נשאר ציוני פשטן, בעל אמונה תמימה בנצח ישראל ובעם ישראל ובארץ־ישראל, הכל כמו שהיה כתוב בברושורות החמודות של אבות הציונות מאודיסה ומייליסבטגראד.

קופה גדולה של זכויות יש לו, לדוד סמילנסקי, בתל־אביב העיר ובכמה ממוסדותיה, בפרט הגימנסיה “הרצליה” (בה היה לפני מלחמת־העולם הראשונה כעין עמוד־התווך של המוסד, הכל־בכל, מזכיר־מנהל־החשבונות־גזבר). היה מראשוני “ועד תל־אביב”, אף חבר מועצתה הראשונה, ואחר כך מפקח כללי בעיריה, ובמשך שנים רבות – מנהל מחלקת המים והמאור בעיריה.

אגב: כל שנות כהונתו כמנהל מפעל־המים של העיר, היה מעריך את גידולה, התפתחותה ומדריגת תרבותה של תל־אביב לפי תצרוכת המים בעיר, בהשוואה לערים גדולות אחרות בעולם. לפי חישוביו של סמילנסקי, שהאהבה קדמה בהם למדע, היתה תל־אביב צועדת בצעדי־ענק מרבבה לרבבה, פי כמה וכמה מן המציאות הממשית. הרי זו דרך המאוהבים לראות את הכל בזכוכית־מגדלת.

מייסד מושבע, לפעמים של מפעלים ומוסדות הנראים לכאורה כנוגדים וסותרים זה את זה. ממייסדי הסתדרות הפקידים (יו"ר המרכז הארצי שלה בשנים 1923־1912) מזה, ויו"ר הנהלת בנק בעלי הבתים מזה. סמי מכאן מגמה אידיאולוגית־מעמדית כל־שהיא, אלא הכל מתוך הנחה פשוטה, שכל ארגון חברתי בחזקת חיוב הוא, וכל ישראל חברים, ובודאי ציונים (אילולא היו ציונים, הרי לא היו באים לכאן), וכולם זקוקים לפרנסה, וכולם מסייעים לבנין הארץ ולבנין תל־אביב. וכך היה, עד יומו האחרון, חבר ועד או הנהלה של תריסר מוסדות והסתדרויות ולשכות (למן בני־ברית והבונים החופשים ועד בנק בעלי בתים ועד מועצת האופירה הא"יית, ועוד ועוד). וכך היה מוציא כל חודש מחצית ממשכורתו בעיריה למוסדות־של־צדקה, מהם בדרך מתן־בסתר, מחשש עינא בישא. לא היה מפלֶה בין מוסד למוסד, מימין ומשמאל ומאמצע, אלא נתבע לזה ונותן ונתבע לזה ונותן. הרי זה הגלגול של בעל־הנתינה הנצחי, שעליו נשענים כל המתקיימים מן הנתינה ובלעדיהם לא היה קיום לעולם. כשהגיעה שעתו מטעמי גיל לצאת לפנסיה מעבודתו בעירית תל־אביב, ושכרו הועמד כרגיל על המחצית או על השליש, היתה דאגתו האחת: איך יתקיים מחוץ לבית המוסד, ששמו נקשר בו למעלה משנות דור? ודאגתו השניה: מהיכן יספק עכשיו ואילך את כל התרומות? – – –

העט הוא, כנראה, מין תוֹרשה גזעית־משפחתית של הסמילנסקים, ואף דוד סמילנסקי היה מטופל בה. היה זמן, שכל ההיסטוריה השוטפת של תל־אביב הצעירה היתה ניזונה בעיקר מזכרונותיו, מאחר שהיה עד־ראיה־ושמיעה לכל המאועות והמעשים, כקטן כגדול, וזוכר־הכל מושבע, לרבות הדברים הפעוטים שבפעוטים. כשדיזינגוף, אבי העיר, היה מפקפק במשהו, היה נוהג לומר “צריך לשאול את סמילנסקי”, כמי שאומר: ניתי ספר ונחזי. והלה, סמילנסקי, היה חוכך קצת במצחו, כתוקע מפתח בדלת נעולה, ופותח תמיד בנוסח הקבוע: “זכורני ש…” והשאר קוֹלח כבר מאליו. אכן, במשך ארבעים וחמש שנה נשתנתה מן הקצה אל הקצה ההיסטוריה של עיר זו, נשתנתה אוכלוסיתה, ונשתנו ממדיה, ארחות חייה, השגותיה וכו'. כל מה שהיה אז נראה עכשיו קטן ומיניאטורי, מוזיאוני. גבולות תל־אביב אינם עוד “הרצליה” הגמנסיה אלא הרצליה המושבה שמעבר לירקון, במרחק כמה קילומטרים מן המרכז הראשון. אבל הפרוטוקוליסטן וההיסטוריוגראף הראשון של העיר עדיין מוסיף לחיות באותה אוירה מיניאטורית, חמה ואינטימית, של ימים ראשונים: עדיין הוא רואה את רחוב הרצל, בקטע שבין מחסום פסי הרכבת לבין מחסום הגימנסיה כמרכז העיר; עדיין נצב לנגד עיניו בית הועד הראשון של תל־אביב, שבמקומו עומד עכשיו עמוד־פרסומת מעוגל בלבד וממולו מצבת־זכרון לס"ו הבונים הראשונים. עדיין רואה הוא את “הנציב הראשון ליהודה” בכל הדרו ותפארתו, ואת אלנבי ואת בלפור ואת צ’רצ’יל ואת כל שאר גדולי עולם שהיו באים בזה אחר זה לארץ בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש הבריטי, וסרים לראות את ראשית “הבית הלאומי היהודי”, שהיה מרוכז לפי שעה בעיקר בקטע זה של שדרות רוטשילד, בין הרצל לנחלת בנימין. אחרים שכחו כבר את הימים הטובים ההם, אבל הוא, הכרוניסטן של תל־אביב, זוכר ומזכיר מפעם לפעם, שברחוב אלנבי לא היו בתים כלל, והיתה רק שקמה אחת רבת־פארות, שקמת הזוגות הנאהבים, ובלילות היתה יללת־תנים נוגה נשאת משם עד “אחוזת בית”. הוא זכר עדיין את שר־החוץ של מדינת־ישראל, כשהיה משחק בפוטבול בחצר הגמנסיה, ואת שר־הפנים כשהיה תלמיד אליאנס ביפו וביישן נורא…¹) ואת פלוני ואת אלמוני, מראשי המדינה כיום, כשהיו עדיין זאטוטים. הוא זוכר… הוא זוכר…

זכרונותיו של דוד סמילנסקי לא נצטמצמו בתורה שבעל־פה בלבד, בשיחות־רעים ליד כוס תה, אלא הלכו ונתפרסמו במשך שנים רבות בעתונות. לא החמיץ שום הזדמנות של מנהיג ועסקן מבני דורו שלא הקטיר לו קצת קטורת ליובלו, אגב העלת זכרונות אישיים, ולא היה אדם שלא קשר לו מספד מר לאחר מותו, ותמיד תוך נעימה אישית. זו השיגרה הסימפאתית, האבהית, ההומאניסטית, הבלתי־מרגיזה, שעל אף שיגרתה הכל נהנים ממנה – הקורא הבינוני, נושא־המאמר וכמובן גם הכותב עצמו. אין הוא מפלה בין גדול וקטן. כל אדם באשר הוא אדם – ראוי לציון כל־שהוא. נוגעות לפעמים עד הלב דוקא אותן הרשימות על אלמונים שנקרו לו בדרכו – פועל צעיר שעבד במחיצתו ופתיל־חייו קופד פתאום, עקרת־בית צנועה שמעשיה הטובים הועמדו בצל בעלה (לגלריה שלימה של “נשי ציון”, רובן אלמוניות, הציב ציונים נלבבים), וכיוצא באלה. רוח טובה של אהבת אדם חופפת על הרשימות הפשטניות הללו.

כמה מפרקי זכרונותיו על “בני דורו” כונסו לפני כמה שנים בספר מיוחד, אבל כהמה וכהמה נשארו עוד במפוזר, ומחברם שקד לכנסם בספר. בכולם יש בלי ספק הרבה אריחים וגרגירים להיסטוריוגראפיה הציונית, הישובית והעירונית (בפרט במידה שהדברים מטפלים בעניני תל־אביב עיר חמדתו).

דוד סמילנסקי היה השריד האחרון לדור החלוצים לבית סמילנסקי, ששמותיהם קשורים באכרות, במטעים, בנסיונות שהצליחו ולא הצליחו, גם נסיונות לאידיאולוגיה ישובית מסוימת וגם נסיונות לשבילים מסוימים בספרות (רומן מהווי הישוב החדש, ספור מחיי הערבי השכן). תוך שבועות מספר, בסתיו תשי"ד, הלך לעולמו הגדול במשפחה, בן השמונים, משה סמילנסקי, החריף, התוסס, רב־הגוונים־והטמפראמנט, העוקר הרים, וסמוך לו – הצעיר בכמה שנים, דוד, העסקן והניקרולוגיסטן, הצנוע והפשטן. דוד היה גם השריד האחרון לחמשת המיסדים הראשונים של אחוזת־בית–תל־אביב (המדובר במיסדים האמיתיים, ולא רק בבוני הבתים הראשונים שמספרם כשש עשרות). וייתכן, שהיה גם מאחרוני הראשונים לדור הציונים התמימים, הכשרים, בעלי האמונה הבלתי־נפגמת, שאפילו השגת המטרה הסופית של הציונות בימינו, הגשמת המדינה, לא הצליחה לטשטש את ציונותם.

תמונה 2 בית דוד סמילנסקי ז"ל ברחוב יהודה הלוי 30 בתל-אביב