אלופי ומיודעי:
לשם קיצור, הנני מסדר דברי היום בצורת אילו מצוות לעושי-שיר, הן-הן ההוראות שאני משננן לעצמי ולצעירים ממני.
פקח חושיך לספוג את התפארת והפלא של ארץ ושמיים ואשר בם, שהם עד-מתחדשים, עד-רעננים, ואין קצֶה לתמורותיהם. ובכן, תהא שירתך מעולפת ברכת-נהנין על המציאות במטבעות-לשון בידיך יצוקות.
קרא דרור לדמיונך לצייר במלים רחשי אמיתות נאצלות שמעבר לקליטת החושים. בעבור זה ניתנה לאדם בינה ודעת, שיעמוד על קשרי-הוויה המאגדים תופעות שונות ונתוקות למו מערכה הרמונית, ויהא שואף לחדור אל צפונות וּמכוּסוֹת. מה שאינטואיציה פיוטית מגלמת ביום זה ביריעוֹת מיתוס ואגדה, מחר-מחרתיים ינסחהוּ המדע במַשׁוויות ותיאוריות המוּעמדוֹת להתבּחן במדידה וניסוי עדי הפעלה בחיי-המעשה. וחזון-דמיון לאחרית-הימים נעשה כוח יוצר-עתידוֹת בהיסטוריה; מי כעמנו יודע זאת.
ראשית כתיבת-שירה – באהבת-שירה, בהצטמדוּת מתוך חשק ליצירות פייטים קודמים. הווי מידבק בגדולי משוררי-הדורות, לרבות דורך אתה. שרֵה וחיה בהם, התרווה מהם, ואל תחשוש פן בשל-כך יבוּלע לעצמיותך. אדרבה, השרייה באלה תשים בידך כלים אשר יסייעוך בטיפוח וַלדוֹת-נשמתך בייחודם, במקוריותם.
זכור גם זאת: כל מלה שבלשון – גיווניה, פשטיה ורמזיה, דיני-סמיכוּיוֹתיה ואפשרויות שיבוציה בפסוקים, כל הללו הרי הם ינוּקים מכלל-שימושיה ביצירות דור ודור.
הדברים אמורים לגבי כל לשון שהיא – פשיטא ביחס לעברית שלנו, שכל רבדי-תקופותיה, מפרשיות בראשית ועד החיוניים שבכתבי-ימינו, פתוחים לפני כל יהודי יודע-ספר, ואפילו אינו למדן מופלג או חוקר-עמוקות. אין בלשוננו ניב או צליל שאבד עליו כלח. אמן-יוצר כי יצטרך לו יעלהו ממַטמוֹרוֹ ויזרח אור.
אין מלה שהיא יפה לעצמה או כעורה לעצמה. אימתי היא יפה באמת? כשהיא יפה – כלומר, כשרה ויאה – לתפקידה, למה שהיא מזומנת להגיד, לתאר, לבשר.
קמה בעולם אופנה הבוחשת במלים לשמן, מערבבת אותן, אחר נוטלת ומטפטפת מהן בשורות קצרות על נייר, בלא קשר סביר בין מלה למלה ובין שורה לשורה. והקורא התמים מִיתמֵהּ ואומר בלבו: “אכן, יש כאן דבר-סתר, עמוק-עמוק מבינתי”… זאת היא שירה טהורה מאוד – טהורה מהסתכלות, טהורה מרעיון, מרגש, מחזון, לקיים מה שנאמר: ואת עירום ועריה.
גם בארצנו פשתה מגפת האופנה הזאת, והיא מזהמת עיתונים, ירחונים, רבעונים. צעיר אוהב-שירה ובלבו מֵנץ דחף ליצור שירה, ירחק ממנה, מנושאיה וממבקרים המטפחים אותה. אחד צעיר ואחד זקן, מי שחוצב אורחות-שירה מעולמו המוחשי והרוחני שלו, מצוּוה להקשיח נפשו כנגד מבקרים אשר, ללא נפקא-מינה אם הם מהללים או מקללים, ביאוריהם – בערות, קללתם היא בת-קלקלתם, ומתחת שולי-תהילתם תוהלתם מבצבצת.
כל מיבנה עשוי בידי אדם תובע תיכנון וארדיכלות, שיהא הבנין מותאם לתפקידו. בנה שירך בנין-אמת, וממיטב החומרים. הפעל פלס ואנך ואמת-מידה, שיהיו חלקיו מחוברים בשכל טוב ולנוי, אין יתר ואין חסר.
הבט בטבע וראה: כל יצור ויצור – שבלול, צפרדע, אילן, פרח ודרדר, איש למינהו, יש לו מיבנה משלו בתואם לתפקידיו החיוניים. מיבנה כמו-אורגני יש גם לדומם. הנה, התצורות הגיאולוגיות שבדרום-הנגב ובסיני – שרשרות-הכפים, חיטובי-הערוצים, שכבות-החול המגולפות אדוות-אדוות, כל אלה על עשירות-גווניהם. כאן – מי הארדיכלים והפסלים? שמש, רוח, גשם, חלודה, שטפונות, סחף, חוק-הכבידה האוניברסאלי, אשר חברוּ יחד לבנות את הנוף הזה.
לא גבשוּש-חפרפרת כהר-תבוֹר, ולא מיבנה אוהל בדווי כמיבנה היכל-תפילה. אף כך, במלאכת-השיר לא ידמה בנין שיר לירי קטן לבנין ‘אודיסיאה’, חובקת ערים וימים ואיים. הצד השווה שבהם הוא שגוף-היצירה משקף את רוחה החיה, את נשמתה.
ארדיכלות לגבי שיר פירושה חוט-השדרה ההגיוני המקשר את פרקיו. להצבת דוגמא ומופת, אבקש את הקהל הנאור שבכאן, כבואם הביתה, שיחזרו ויקראו את חזון-העצמות אשר ליחזקאל, פרק ל"ז, מתוך תשומת-עין מיוחדת להגיון שבחלוקת סעיפיו, סעיף סעיף כעניינו.
הנה, מה שמשורר-חוזה עושה בחומר שאפשר לכנותו הטפה ציונית. וחזונו – חי וקם-בממש בחיינו ולעינינו.
-
אברהם רגלסון זכה בפרס ביאליק על ספר הפואמות ‘שירותיים’ שראה אור ב“ספרי סימן קריאה”, ועל כלל פועלו הספרותי, י“ב טבת תשלג, 17.12.72. הנאום הופיע ב”סימן קריאה לספרות", רבעון מעורב, 1973 עמ' 381–382. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.