דממיה שמה, אדומה כארגמן היא,
מאדמת ציון הרווּיה מדמי גיבוריה תצמח ותפרח,
יפהפיה וחכלילייה היא, אך היזהר בני אל תיגע בה,
כי כהֹה תכהה את עיניך (מהגדות העם).1
רבים המה הקברים בעיר הקודש, בירושלים. מדור לדור, משנה לשנה, מיום ליום יִרבו, יתרחבו, יעמקו ויתנשאו. וכל אשר יוכל להיקבר, תמהר תחוש לקוברו העיר האהובה והקדושה. קריית עולמים.2
אם נשמה בקִרבךָ, ולעירנו ירושלים עליתָ, דע לך כי עוד טרם תגווע גווייתך, יכולה נפשך להיקבר למען ייראה קבר חדש. למען יינשאו קברים חדשים. כמספר פרחי נפשך יהיו מספר קבריך. כי נדיבת קברים היא עיר הנצח, עיר הקברות.
עמוק־עמוק תחתור בני בנפשך, וחקרת ובחנת את הפרחים החיים בנפשך. וידוע תדע כי אם פרח הקשור לרעך על תלמֵי לבבך יצמח, לא תוצג מצבה על קברו הרענן, אפס צַבָּר עבות, מכוסה בקוציו הנפלאים, ישגשג עליו, ודרדרים, הנפלאים מברקני ציון המהוללים, יצמחו סביבם.
וכי תימלֵא נפשך מריח פרח, יָקר משושן הידידוּת, אז גל שחור יתרומם על קברו, גל גדול מעפר הביצות הנרפשות מאות בשנים, משתרעות צפונה ונגבה בין סלעים ושורשים ארוכים. אבני קברים. בידיהן הרכות ייקחום בנות ציון, וככה יעשו גם צעיריה וישישיה. והעפר שבאגמי רפש אלה יִנתנוּ על קברו, למען ירום יִשא גל העפר על קבר פרח הידידות. ולהקות זבובים ויתושים תסובנה את הגל הזה, תגלגלנה כענן סביבו, תמלאנה חלל אווירו בזמזום אַחְדָני.
ואם פרח ענוג, ציץ האהבה בלבבך, והחֵל יחֵל לשגשג בנפשך הטהורה, אל תשתומם בני, אם מערימות אבנים שחורות, לבנות, צהובות ואפרוריות – הר גבוה ורם יינשא על קברו החדש. ועזים וכבשים, עקרבים ונחשים, כל רמש, כל שרץ, ירקדו ידלגו בשמחה, יזחלו יתעקלו יתפתלו על הגל הזה.
ואף זאת תדע בני והיכון לזה, כי זרע האמת, אשר יחל לצמוח בלבבך, לא יתפתח לפרח נהדר. עודנו באִבו יושלך אלֵי קבר, בעיר הקברים, ומצבתו תהיה אבן שפָלה מאבני המקום המונחות על שדות יהודה השוממים ומלאי קוצים. מצבת אבן – גוויה מתה המונחת חשופה, עירומה ומאירה לנוגה הירח.
ואחרי אשר גלי קבריך ימוֹצוּ לשד כל פרחי נשמותיך הקבורות, לגן נעזב ושומם תידמה. לגן שיצורים קלי־כנף יבקשו טרף בו. חפש יחפשו בו מזון ולא ימצאו. אף מקלט בטוח לא יוכלו למצוא לָמוֹ. ופתאום יתגלה לעין האומללים רימון אדמדם, זהבהבי. בתקווה מרנינה יעופו אליו, אך אהה! היתה למפח־נפש תקוותם. לְשַׁד קרביו נאכל ונחטף ברוח, מתגלגל יחד עם עלים נבולים ויבשים. היה למקדש־אל שמזבחו ניאר,3 נר אלוהים בו כבה, ושכינה מתייפחת בו ודמעות אש תוריד. ממרום חלונות ההיכל השמם, לרומֵי שמים תשקיף ולתחתית ארץ תביט.4
ורז אחד לך בני, אגלה. פרח אחד יימצא פה. כאש פלדות מראהו. צומח הוא, זה אלפי שנים, ממבחר דמי גיבורי יהודה הכבירים והבלתי־נכנעים. ופרח זה עומד נגד השמש ככוס בהירה של האינו־נראה ומצפה לנסך לְבָנָה. לבנת אש בוערת.
בלב אדמת ציון כמו בלב קדושים בני־אלמוות שולח פרח זה את שורשיו. כי לב האדמה ולב האדם יתאחדו בקרבו. ובלב זה חיה יחיה מדור לדור, ואימת קברנים לא תבעתמוֹ.
באלפי השנים, אני מגידה לך, פעמים אין־ספור קברוהו. ומדי שנה בשנה, אך חודש עשירי יגיע, יציץ הוא מכל הקברים אדום יותר, מזהיר יותר, ובוער כלפיד עֶברָה, וכאגן שדם אדם עצור בו.
בני! אם בלבבך נושא הינך את הפרח הזה, אל תיחת, כאשר לא חתו הקדושים בני־אלמוות בני גזעך. מקברנים אל תירא, ומהמצמיחים בני שבטך, יושבי ירושלים, אל תיבהל. כי אני מגידה לך: "בן־אלמוות הפרח הזה, ואין אבן בעולם שמתחתיה ומבְּקָעיה לא יצמח מַעלָה, ולא יבער כלהבה. ואין אדמת בִּיצה שעליה לא יתגעגע עם חבריו. כמוהו כמותם, שֶׁטף דם זורם מתאדם ומתאגמן מול קרני השמש.
ובעומדו בדד, ייראה כבוער, משמיע ומגיד עתידות. על כן יגורו מפניו ילדי ירושלים וישישיה, ויאמרו עליו כי מעוור הוא את העיניים.
נשוא תישא בני פרח זה לנצח. נתון תיתן לו לפרוח בקרבך, ואל תגור מפני איש. אם כי אמת ונכון: רבים הם הקברים בעיר הקודש ירושלים. מדור לדור, משנה לשנה, מיום ליום – ירבו, יתרחבו, יעמדו ויתנשאו. כי כל אשר יוכל להיקבר תמהר תחוש לקוברו העיר האהובה והקדושה. קריית עולמים.
-
דומה שפרח ה“דממיה” הוא המצאה, שמשתלבים בה מספר פרחים ארץ־ישראליים, שבשמם “דם” ו“אדום”. על־פי אִפיונה של יאן, הדממיה היא פרח אלמוות שאינו נובל עם קטיפתו, הוא בולט בשדה בצבעו האדום החזק ויש בו סכנה לעיוורון. תיאור זה מתאים לפרח “דם המכבים” שהוא פרח אלמוות, תִּפרחתו אומנם זעירה אדומה, אך היא בולטת מאוד בשדה משום עליו וגבעוליו האפורים־בהירים, ועל רקע מעֵין זה הפרח האדום זוהר שבעתיים. “דם המכבים”, כשמו כן הוא, מייצג את “גיבורי יהודה הכבירים” ואת היותם בני “אלמוות”. פרח אדום אחר שמשתלב כאן הוא ה“דמומית”, שלפי מילון גור שייך לזן המכונה Adonis. פרח האדוניס צבעו אדום־כהה, והוא נקרא על־שם אהובהּ של אפרודיטה, שלפי המיתולוגיה היוונית נהרג בדמי ימיו. אדוניס מתחבר ל“גיבורי יהודה” ול“דם המכבים” כמיתוס הצעיר שמת בנסיבות טרגיות והונצח בפרח אדום. פרח נוסף, המתכנה “דמומית”, מופיע במילונו של בן יהודה, אך הוא אינו מזן האדוניס כי אם מזן ה־Anemone, הקרוב לפרג. כאן כדאי להזכיר אזהרה שרווחה בין ילידי הארץ בתקופת היישוב, ולפיה כל המסתכל בפרג עלול לחלות בעיניו. ייתכן שאזהרה ילדותית זו שׂרדה בשל מחלות העיניים שהיו שכיחות בקרב הערבים, והביאו לא פעם לעיוורון (וראו גם גוברין, דבש מסלע, עמ' 370). הסיפור התפרסם בהאור בעריכת א' בן יהודה, ויש להניח כי לחמדה בן יהודה, ידידתה של יאן, יד בתרגומו. ↩
-
קריית עולמים היא מעין אִלתור אירוני על בית־עלמין (עולמים), דהיינו, ירושלים במצבהּ עתה היא בית־קברות, ולא עיר נצח. ↩
-
מבוזה, מקולל. ↩
-
יאן הכירה יפה את שירתו של ביאליק ואף תירגמה לרוסית פואמות שלו (“מתי מדבר”, “מגילת האש”), ואי־אפשר שלא לזהות כאן הדהוד משיריו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.