דורות רבים היו יהודי יפו קוברים את מתיהם בבית־הקברות העתיק שעל הגבעה הרמה בדרומה של יפו, בדרך לנמל.

מצבות־האבן מעידות על עתיקותו של בית־עלמין זה.

עם פרוץ מגיפת החולירע ביפו העתיקה, בחורף תרס"ב (1902), נאלצה הרשות התורכית למצוא – מטעמי זהירות – מקום מרוחק מתחום הישוב של אז, כדי להביא לקבורה את חולי המגיפה.

במקומות הרחוקים מן הישוב העירוני, הוקצו חנם אין כסף שלש חלקות־אדמה לבתי־קברות מיוחדים למושלמים, לנוצרים וליהודים.

בית־הקברות החדש של הנוצרים הוא כיום בקצה יפו הדרומית, בקירבת בת־ים.

בית־הקברות החדש של היהודים, המכונה כיום בשם “בית הקברות הישן”, נמצא בטבורה של העיר, בין הרחובות טרומפלדור, בוגרשוב, פינסקר וחובבי ציון.

לפני הבנות תל־אביב, היו יהודי יפו נוהגים לקבור את מתיהם בבית־הקברות העתיק (המהדרין שבין הדתיים, היו מצווים להביאם למנוחת־עולם בהר־הזיתים שבירושלים), ורק במקרים נדירים מאד היו קוברים את מתיהם בבית־הקברות החדש, במרחק כמה קילומטרים מיפו המיושבת.

בימים ההם לא היו עדיין כבישים מחוץ לעיר, וכדי להגיע לבית־הקברות החדש המרוחק, היו צריכים לבוסס ברגל שעות שלמות בתוך חול עמוק, ושוקעים לפעמים בתוך ים החולות עד הברכים. הנקבר בבית־הקברות החדש, דומה היה כאילו הרחיקוהו מן הישוב לעולם ועד. מובן איפוא, משום־מה לא היו “קופצים” רבים על בית־הקברות הזה. מלבד זה היו רבים שייחסו חשיבות מיוחדת לבית־הקברות הישן ביפו, מפני קדושת הקדומים החופפת עליו, בעוד שהקבורה בבית־הקברות החדש שעל החולות היה בה ענין לנחות־דרגא כביכול, ומשום פחיתות כבוד למתים ולחיים.

הלויות לבית־הקברות החדש שמחוץ לעיר היו נערכות – כזכור לי – כמעט תמיד בערבים ובלילות, ובלי תכונה רבה. כמה עשרות מאנשי “חברה קדישא”, ומקרובי הנפטר היו נושאים בידיהם עששית־נפט להאיר את הדרך הרחוקה והקשה. מלווים היו חוצים להם מסילה בין הררי החול, והיו מתעיפים מאד עד הגיעם למקום בית־הקברות החדש.

עד התחלת בנינה של תל־אביב – בקיץ תרס“ט – היו בבית־הקברות הזה כמה עשרות קברים בודדים בלבד. גם בשנות תר”ע–תרע“ט עדיין היה הישוב מרוכז ברובו ביפו, ובתל־אביב התגוררו כמה מאות משפחות. בתרע”ד (1914), ערב מלחמת־העולם הראשונה, מנתה יפו כששת אלפים יהודים ובתל־אביב רק כאלפיים נפש.

עם התפתחותה המהירה של תל־אביב, עבר בהדרגה מרכז החיים של הישוב העברי העירוני מיפו לתל־אביב. ובעקבות החיים עברו גם המתים לתל־אביב. בבית־הקברות החדש, שהיה רחוק מגבולות השכונה, נוספו שנה־שנה מאות קברים חדשים של יהודי יפו ותל־אביב.

בית־ןהקברות בתל־אביב – שטחו הכללי 16 דונאם, ועם גידול האוכלוסיה בתל־אביב הלך ונתמלא קברים עד אפס מקום. בית־הקברות הישן קדם בשמונה שנים לעיר תל־אביב.

במשך הזמן נעשה בית־הקברות הזה כעין “פנתיאון” של אנשי־שם. בו מצאו את מנוחתם מראשוני התנועה הציונית וממנהיגיה ומטפחיה (מכס נורדאו, צבי פרץ חיות, שמריהו לוין, ועוד); מגדולי הספרות העברית (אחד־העם, ח. נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש. בן־ציון, מ. בן־עמי, א. ז. רבינוביץ, ועוד); ממייסדיה הראשונים של תל־אביב והשכונות העבריות שקדמו לה (מאיר דיזנגוף, שמעון רוקח, ועוד); מאבות החנוך העברי החדש (ד“ר י. ל. מטמוךכהן, מ. שיינקין, ד”ר נ. טורוב); מעורכי העתונות (מ. ביילינסון, מ. גליקסון, א. דרויאנוב, ועוד); מראשי תנועת העבודה (ח. ארלוזורוב, יוסף אהרונוביץ, ד. בלוך, ועוד).

מקום כבוד הוקצה לקברי־אחים של חללי מאורעות־הדמים, אשר נפלו מידי המרצחים הערבים בשנות 1929, 1936, 1937, 1938 ו־1939.

בבית־הקברות הישן בתל־אביב נשארו מקומות־קבורה בודדים, ורק יחידי־סגולה מבין שרידי המייסדים של תל־אביב ואנשי־שם אחרים נקברים בבית־קברות זה. אך רוב נפטרי העיר מובאים למנוחה בבית־הקברות “נחלת יצחק” שבמזרח העיר, ובבית־הקברות “קרית שאול” שמעבר לירקון.

בשנת תרס"ב, כשקברו בבית־הקברות שברחוב טרומפלדור, את מתי־החולירע הראשונים, לא פילל איש, כי בית־קברות מרוחק ונדח בים החולות, עתיד להיות ברבות הימים במרכז הישוב, ומסביב לו יהיו חיים הומים ותוססים של כרך גדול שאוכלוסיתו מתקרבת למחצית־המיליון הראשונה.