זה היה בימי האביב. הענפים על עצי השקדים רק החלו ללבלב וכוסו כפתורים לבנים, תכלת, ורדים. עוד גשם או שנים והאילנות יפרחו כלם.
לב מי לא ידפוק לבא האביב? ובפרט אם יחד אתו מתעוררים החיים.
אביב זה יזכרו תושבי עיר שלום – ימים רבים. לא ראו איך עבר הקיץ, לא הרגישו בבוא הסתיו והנה גם החרף איננו, והאביב בא בכל תקפו.
מחוץ לעיר בשדה רחב ידים, בין אילנות ישנים, בין עשבים ופרחים התהלכו איש צעיר לימים ועל ידו נשענת אשה, בחורה גם היא.
זה כשבוע שחדל הגשם, והאדמה יבשה קצת. השמש מאיר בשפע ומלטף ברך.
שניהם הלכו הלוך וקרוב לקבר הצדיק, האשה מעת לעת הביטה אחורנית.
– נשב לנוח? – שאל האיש.
– לא אצל הקבר, לא, שנאתי הקברים אני מפחדת לקרב אליהם. מדוע לא ישבנו תחת האילן שם בדרך, שישבם תחתיו בעת טיולנו האחרון היזכור?ולמה הוליכני אדוני הנה?
– תחת האילן? זכור אזכור, אך חשבתי כי שנא תשנא גברתי את האילן, או שהיא מפחדת ממנו. ופה עצם קבר הצדיק, המגן והמציל, גברתי צריכה לחסותו.
– אדוני, מה הדבר הזה? אם פעם בשמיטה יבוא להזמינו לטיול קטן לא יחדל מלהתלוצץ ממני ומלצחוק עלי.
– פעם בשמיטה, המניעה לא מצדי, גברתי עסוקה תמיד, אין לה פנאי.
– אמנם, אך עוד מעט אהיה חפשיה לטיל כאות נפשי.
– מי יתן והיה, – השיב בהצחוק הרגיל על שפתיו ושבאמת היה בו מעט רשע, ויפהק לזה.
– נשוב, נלך השיחה אתי אינה מעניינת את אדוני, משעממת אותו, סליחה.
שפתי האשה התקמטו קצת כמו לילדה שהיא מתעתדת לבכות, אך הענן עבר הפעם בלי גשם.
האשה שבה הביתה עצובה, רוגזת ותכעס על מי שפנה אליה בדבו[ר]1 או בשאלה, על המשרתת העצלה שלא ערכה השלחן כדרוש, ומיד אחר הסעודה בשעה שמנה בערב התבודדה לחדרה ותשכב. אך לא ישנה. לשוא התגלגלה על משכבה והשתדלה לעצום את עיניה, השנה נדדה ממנה. וזה מפני מחשבותיה על אדות השמלה החדשה אשר תתפור לה בלי כל אחור.
– כן, הוא אוהב מאד אשה לבושה נאה, הוא לא חדל מלהביט עלי כשלבשתי השמלה הכחולה אף אמר לי: ״גברתי לובשת בטוב טעם". אך הימים האלה כמעט שאינו מתבונן אלי, אם כן, אדוני, אכריח אותך לשים לב אלי, מחר אקנה לי ארג חדש ואתפור שמלה חדשה חשבה הגדרנית הצעירה בלבה ולמרות כל חפצה לישן במוחה התרוצצו המחשבות הרבות: איזה גון לבחור לשמלתה? וכמה ארג לקנות? איזה קשוטים ואיך לתפור? עד שעה שתים אחרי חצות היתה טרודה במחשבותיה אלה וכשהחליטה הכל עוד לא יכלה לנום כמעט עד אור הבקר.
למחרתו היא קמה מאוחר ותסדר על נקלה את עניני הבית ותלבש ותלך אל החנויות וזה ארך עד חצות הים ואחרי הצהרים הלכה אל החיטה ותבחר לה דוגמה לשמלה על פי האפנה אחרונה.
מדי יום ביומו הלכה האשה הצביונית אל החיטה ותוסיף, ותחליף ותשנה את הדוגמה היפה כדי להוסיף הדר ויפי לשמלה.
זו השמלה העשירית שהיא תופרת מהעת שעשתה הכרות עם הרופא הצעיר, ובכל פעם הצליחה לעשות עליו רשם בבואה אליו ובהפגשה אתו באיזה מקום או כשבא אליה, והיא לבושה שמלה חדשה. קדם לא הואיל לדבר אתה כלל, ועתה החל להתענין בה קצת.
אך לעשות שמלה לא דבר קל הוא, זה דורש טרדה רבה; ש[ב]וע תמים לפחות עסוקה היא בעבודה זו ולפעמים גם שבועים. בעת זו עושה הרופא הכרות פה ושם, אך אין לה פנאי לחשב על זה, ורק צלה מפחידה אותה מעט.
והיא משתוממת מה הוא מוצא בה? אינה צעירה ואינה יפה ביתר ולא עשירה, אך משכילה, רצינה ומה בכך? היא קוראת הרבה, זה, שטות? שעמום בהספרים!
הרופא מטיל עם העלמה צלה מדי ערב וערב וכל וטיול משאיר עליו רשם עמוק, נצחי. כמה היא קראה, ועל הכל אפשר לדבר אתה ואין לך דבר שאינה משגת, שאינה מבינה. מחשבותיה רחבות כל כך ופעם כשהחלה להגות מבטה על דבר פלוני, אלמוני בחיים התרוממה למרום המעלה, ואז תפש בידה ויאמר:
– צריך להחזיק בך, גברתי, פן תעופי ממני במרומי השחקים – וילכו אז בפעם הראשונה שלובי זרוע.
– גברתי עובדת יתר מדי –, אמר לה פעם אחרת, – המורות מיגעת אותך, צריך לעבוד פחות או להחליף כליל את אומנותך.
– לא, לא, בעבודתי כל נחמתי – השיבה בהתרגשות.
– אשה מצוינה– חשב הרופא על אדותה תדיר, ולא הרגיש כי היא קוסמת אותו ממש והוא מתקשר אליה מיום ליום; לא הבין זה מפני שלהתקשר ברצינות היה כלל לא לפי טבעו. הוא היה קל הדעת כאשה, הוא חי חי2 הרגע ועל כן לא היה לו גם כל רשם חזק ועמוק, כי הרגע אשר עבר לא אמר לו יתר מאומה.
מדי יום ביומו היה מחויב הרופא לראות את צלה, אם בביתה או בטיול או אצל אחת ממכרותיה אך בלי לראותה לא עבר עוד יום אחד. כעבור עשרה ימים מעת התראותם יום יום, בשבתו אתה לכוס תה באה העלמה בעלת השמלות החדשות. פניה החורים כוסו ורד נחמד, היא היתה מלאה חיים, נעימה מאד בשמלתה החדשה מגון הבדינגן, גם כובע חדש היה עליה, התחתונה של משי השמיעה את אושתה לכל פסיעה שעשתה.
הרופא השקוע עד כה במחשבותיו התעורר צחק, ויפזר לה מחמאות בלי סוף.
– מה אתם יושבים בבית ביום יפה כזה? נלכה לטיל בחוץ כל כך טוב!
בעלת הבית אמרה כי צר לה מאד, אך אין לה פנאי ללותם, וילכו שניהם זוג יפה, שניהם צעירים, מלאים חיים, שפירים.
החלו ימי הגשמים, שבוע תמים, אי אפשר היה לצאת החוצה. הרופא בא גם בגשם שוטף לבקר את צלה ויביא לה פרחים אשר אהבה כל כך. כל הספרים אשר היו תחת ידם קראו במשך הערבים החשוכים האלה, וכשלא נשאר מה לקרא דברו והתוכחו, מעולם לא חפשו אחרי נושא לשיחתם.
בפעם השניה, השלשית לא עשתה עוד השמלה מגון הבדינגן כל רשם על הרופא וירגיז את נושאת שמלה זו בלצנותו ודברי חדודיו. אז זה החליטה היא לתפור לה שמלה חדשה!
הפעם לא החלט הדבר בלילה אחד, שנים, שלשה לילות עברו עד שמצאה צרוף חדש והיתה מרצה. שנית לא ראוה שבועים כי היתה עסוקה בהחנויות ואצל החיטה עד בואה מזומנה לסעודה לחברתה בשמלה אפורה מקשטת ל[…] בנקודות זהב; כלם שמו לב אליה והרופא אמר:
– ״אבל זה שיק!״
– צלה! אמרה אל חברתה, מה אתך? מדוע אינך לבושה ביום שאת ממתינה לאורחים?
צלה צחקה ותרכז בקושי את רעיונותיה במוחה הטרוד ותאמר:
– צדקת, מירה, (מרים). לא חשבתי על זה, עצלה אנכי ללבוש ותשאר בשמלתה הבלה קצת.
– צביונית! – קראה מירה ותחבק את חברתה ותמשכנה לרקוד ולא זזה ממנה כל הערב.
והרופא לא זז משתיהן. מי משתי אלה משכה אותו הפעם ביתר אולי לא ידע בעצמו, אך מירה היתה באמת נחמדה בשפע אור הבהיר, אפור שמלתה נתן גון רך לפניה, היא היתה טריה ביתר בערב זה, צוארה המגלה קצת היה בולט כל כך יפה מתוך התחרים הלבנים והגסים, ותבקש מאת הרופא לבוא מחר לקחתה לטיל, והבטיח.
ותוליכהו היא למקום אשר עוד לא ראה ובדרך אשר לא ידע, וילך אחריה ותקפץ על כל הגדרים ותדלג על האבנים והחריצים עד בואם לחו3 לעיר בין ההרים. ותתפש על ההרים ותרוץ כילדה לתוך הבקעות, והרופא הלך דומם אחריה עד שבתם לנוח אצל כותל בנין עזוב.
– מדוע אדוני עצוב? – שאלה מירה, מה ומי חסר לו?
– אינני עצוב כלל.
– מדוע אדוני אינו מדבר?
– אני שומע4 דברי גברתי .
– זה לעג, דברי אינם מענינים אותו.
הוא החריש וצחק.
ותקטוף צלה פרחים מהשדה ותעש זר ותשים על ראשו, ועד מהרה הסירה מראשו, ותפזר את העטרה ותמלא מלא חופניו פרחים.
והוא הניח לה לעשות.
– מדוע אדוני כל כך קר אלי, דוחה אותי ממנו?
– קר אולי, זה טבעי, אך אינני דוחה את גברתי.
ותשען מירה אל כתפו ותאמר לו:
– ואני יכלתי לאהבהו, בכל מאמצי כחי!
בעיניה היו דמעות, לחייה היו קרות, היא רעדה בכל גופה.
– קר, גברתי תצטנן, נשוב.
– אני שומעת בקולו, – ענתה מירה בהכנעה, – ואשמע לו תמיד, כל ימי חיי מקרוב ומרחוק, אך יאמר נא לי, אדוני, האמנם אהבתי הבוערת אינה שוה כלום?
– מדוע? – הפסקה הרופא, – את נחמדה מאד, מלאה חיים, את מאותם יחידי סגולה שעליהם נאמר: ״אני אוהב אותו אשר אינו שומר אף טפה אחת מרוחו לעצמו". אך לדאבון… לך רק טפה אחת. ועוד, בתי, את באת קצת מאוחר באהבתך. בעת שאת נעלמת לשבועות שלמים עסוקה ב… לא ידעתי במה התקשרתי אני לחברתך ולבי נתון כעת כלו לה…
מירה עמדה בראש נרכן, שמלתה האפרה כאלו נדבקה אל גופה ועשתהו דק ומלא חן.
זו היתה השמלה החדשה האחרונה שעשתה לה מירה בחייה…
חמדה בן יהודה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.