הדבר קרה לפני עשרים שנה ויותר. בבית הפחים הקטן של עזרא התימני בשכונת ״נחלת־ציון״, היתה שמחה וששון: פדיון הבן.

בחדר הצר והנמוך, ישבו תימנים צפופים על המחצלת ושרו, אף נגנו בכלי זמר ראשוניים, ומזמן לזמן התנועעו כלם יחד כגלים. זה במקום רקוד, שהיה אי אפשרי מפני דוחק המקום.

ובחדר צר שממולו בבית יחיה התימני, היתה עזרת הנשים. תימניות ישבו גם הן על הרצפה מסביב רומיה, אשתו של עזרא, שהיתה לבושה בבגדי כלולותיה, כמו אז שעמדה תחת החופה, ובזרועותיה תינוק כרוך כחנוטה עם מטבעות, חרוזים, חתיכות כסף וְשִׁנֵי־שום מסביב למצנפת ראשו הקטן. החנוטה הקטנה השמיעה מפעם לפעם צריחה או יללה – ובזה הודיעה כי הֵנֶּהָ בר־נש חי.

אם הבנים שמחה, פדיון בנה בכורה היום. אך עזרא בעלה, כמעט שיצא מדעתו מרוב אושר. זה היה הבכור שנולד להם לא בגלות תימן, אלא על הרי־ציון, אחרי אשר נחשבו במשך שנים לחשוכי בנים.

נחמיה שם התינוק, והוא מבשר תקופה חדשה בחיי עזרא ובחיי עמו – תקופת הנחמה. עזרא בעונותיו הרבים חטא למסורת, באשר עבר על אסור התורה ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ ויתלה על הכתל – תמונת ״הרסל״, וצוה במפגיע לאשתו להסתכל בה יומם ולילה, כמו שהביטו לפנים הנשים ברבי יוחנן שישב בשער העיר בעת שובן מבית הרחצה.

טכס הפדיון החל. כל אחד מהמסובין הוסיף על המחיר עד שהגיע לחמשה שקלים. את הכסף הביא עזרא לבית הכנסת וצוה להדליק שמן בכל פנותיו, ועשה ״מי שברך״ ל״הרסל״ ונחמיה.

מה שחלם עזרא התימני בהקיץ, ובאיזה עולמות התנשא – מובן: בנו יהיה נשיא בישראל. כאשר יגדל מעט הילד ישלחהו לכַתַּב ללמד תורה, וכשיהיה נער ילך לבית הספר, ילמד כל השפות וכל החכמות.

* * *

השנים חלפו חיש. רומיה היתה כובסת, ובעמל ידיה שלמה שכר למוד, ונחמיה הצטין בלמודיו, והיה ילד בעל מדות טובות, ויפה־תאר. אחיו הצעירים קנאו בו, כי אותם גִּדְלוּ ההורים להיות בעלי מלאכה. ומדוע זה כה מפונק וכה מאושר אחיהם מכולם? תדיר היו אחיו מתלוצצים בו, ושואלים אותו, אם כבר חלם, כי השמש, הירח והכוכבים משתחוים לו. כמעט שהיו נכונים לעשות לו, כאשר עשו האחים ליוסף, כמסופר בתורה. נחמיה התרגז מדבריהם והיה בוחר להיות בעל מלאכה כמוהם.

אך ביום אחד אסף עזרא את בניו כולם, ויבשרם לאמור: אחיהם נחמיה יסע ללמד, יהיה גדול בישראל ויהיה נשיא בירושלם הבנויה – ואז ייטיב עם אחיו, ועם אביו ואמו, ועם כל השכנים ועם יתר התימנים. – אבל איך זה תשלחהו ללמד, אדוני אבי – שאל הבן הסנדלר, – ואנו עניים מרודים, ואיננו מרויחים די אפילו ללחם צר ומים לחץ?

– הקב"ה יעזר – ענה עזרא קצרות.

* * *

נחמיה התהלך כחולם בהקיץ. כבר היה בן עשרים, ולא התעניין בכל דבר שבא לידו, כדי להרויח פרוטות אחדות, כולו ורובו היה נתון בעולם הגדול, שלא היה לו ממנו כל מושג, מחוץ המסומן במפת הארץ, ובספרים אשר קרא. נחמיה היה ילד חרד, ולא עבר על כל מצוה קלה כַּחֲמוּרָה.

פעם שלחו אביו לעיר העבריה תל־אביב לבקש עבודה. ובערב הראשון לבואו שמה, בליל תמוז חם, הלך לו לטיל על שפת הים. למחרתו חזר ירושלימה. – שאלו כל בני הבית ״מה קרה״?

– לא אגור בתל־אביב בעד כל הון – ענה.

– כן – קרא האב, ידעתי, אינם אוהבים שם אותנו התימנים.

– לא, ענה נחמיה בנחת – אולי דוקא מפני שאוהבים… כאשר התהלכתי בודד לנפשי על שפת הים, היה כבר חושך, והנה נגשה אלי נערה, שלבה זרועה בזרועי ואמרה: ״נטיל מעט״. השתמטתי ממנה, שבתי לחדרי והבקר נסעתי משם.

– כן תוסיף, בני שמור על דתנו הקדושה – השיב האב בהסכמה.

* * *

ערב אחד נדהמה האם וגם הבנים, כשחזרו הביתה אחרי עמלם כל היום ומצאו בית ריק. בתחלה חשבו, כי גנבים חדרו לתוכו, או שהעתיק עזרא את דירתו. לא היה בבית כלום מחוץ למחצלת, תמונת ״הרסל״ ומנורת השמן וסדור תפלה. הכרים, הכסתות, השלחן הנמוך מכוסה במגש נחשת, החנוכיה – הכל נעלם. וגם תכשיטי אשתו: הענק, העגילים ואצעדות כסף. כלום, כלום אין להם יותר, הכל מכר עזרא להוצאת הדרך בשביל נחמיה ללונדון.

– ועל מה נישן? – שאל אחד הבנים, הנגר.

– על הארץ ואבן למראשותינו, כיעקב אבינו, – השיב האב.

– ואיך נאכל? בלי שלחן? – שאל הבן השני, חרש ברזל.

– בצלחת אחת, פת ומלח, כערבים, – ענה עזרא.

האם והילדים הביטו זה לזה, ולא אמרו דבר, הם ישבו כאבלים על המחצלת.

נכנס נחמיה במלבוש חדש, בכובע ונעלים חדשים, ובידו עֹב – בו צרורים שאר חפציו: טלית ותפילין, סדור תפלה, מעט לבנים וספרים אחדים.

עזרא הביא יין, וצוה לבני הבית להיות שמחים, כי זהו הערב האחרון שנחמיה אתם – מחר יסע. האם בללה מעט קמח במים ותאפה פתות על טבונה הקטן. עזרא רץ לחנות, והביא קשואים וזיתים וגבינה, ויאכלו וישתו, וירקדו כולם יחד שלובי יד, ונחמיה באמצע. ובְתּם כל שיר, אביו חוזר לו:

תשוב אלינו – ״מנהיג״…

נחמיה נסע. עזרא נשאר בבית הריק, ובעל חוב בכל החנויות שלקח בהקפה בשביל בנו. בני הבית, מביטים בו בתוכחה. אך הוא היה שמח ומאושר, ומאמין באמונה שלמה, כי נחמיה התימני, גדול יהיה וגואל לעמו, וטוב יהיה לכל ישראל בכלל ולהתימנים בפרט, ויוציאם כולם מתימן ויביאם לארץ הקדושה.

* * *

תדיר אני פוגשת את עזרא חבוש מטפחתו האדומה על תרבושו השחור ושואלת:

– מה כותב נחמיה?

– ב“ה, ב”ה! מתהלך בין גדולי ישראל, מכובד על הבריות, אהוב על כולם, – עונה ופניו מאירים מאשר.

– ומה למד? – שאלתי.

– מה לומד? – אינני יודע ואחת היא לי, יהיה ״דוקטור״ וזה העקר.

– ומתי יחזור? – שאלתיו.

– כשתבוא השעה המיועדה לו, יאריך ימים ״ויסמן״, נחמיה עודנו צעיר – עונה האב.

הבינותי, כי הסמל לפני עיני עזרא איננו יותר הרצל, כי אם ויצמן.

דל ורזה נעשה עזרא, לבוש חרדות, בודאי מתענה בכל יום שני וחמישי. אך בעיניו אש יוקדת, ומאמין הנהו באמונה שלמה, כי אחרי ויצמן יקום נחמיה! ובלכתו ברחוב דובבו שפתיו כמדבר לעצמו, ״דוקא תימני״.