“שיר הוא רעיון מוסיקלי” – אומר תומס קרלייל. והמוסיקה הלא היא קודם כל חוויה עמוקה, אמוציה, שיסודה בתת-הכרה; ואכן, עבודת היוצרים היא בעיקרה הפעלת כוחות הנפש הסמויים והבאת האדם לידי הפלאה מן התהיה – אל התודעה. על כן אין להרוס את קודש השירה, את רעיונה העיקרי, המוסיקלי, בלי התקדשות תחילה, בלי הכנה והתקנה.
המשנה אומרת: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ואמנם יפה שעה זו להמשכת השפע העליון, להתבוננות ולדבקות, ויש קונה בה את עולמו – עולם התפארת והסוד שביצירה.
כל הבא ללמד שירה לאחרים נעשה שותף למשורר בפועל; על כן חובה עליו להתיחד עם היצירה ויוצרה עד שיהא מתוקן ללמדה, לגלות מסתוריה, ואז יצליח לעשות את הרעיון המוסיקלי, שהוא בבחינת סוד, לתורת חיים; לחוויה אמתית, שיש בה מתפארת המעשה המועיל והמעלה.
מנסיוני למדתי שאת השיר “מתי מדבר האחרונים” יש ללמד כולו כנתינתו במקורו, ולא לחלקו לשנים, כמו שעשו מסדרי המקראות שלנו: יש שנתנו בכיתה זאת חלקו הראשון עד “על פסגת נבו”, ויש שבכיתה ו' התחילו את השיר מקטע זה. השיר – חטיבה אחת היא, המפצלו – שברי לוחות הוא מראה לתלמיד.
ברם, בשל אריכותו של השיר, ומפני ענינו הניתן לחלוקה חיצונית בלבד ולא פנימית, אני מציע לקרא עד “על פסגת נבו” קריאה מוטעמת-אמנותית, תוך הדגשת אותם המקומות שניחד עליהם את הדיבור בחזרה, אחרי שנמצא כי עיקר המטרה בלימוד שיר זה הוא לא הצד “המוסרי” ו“החינוכי”, כי אם משהו אחר, שאמנם אינו מוציא את הצד-הזה, אבל לא הוא העיקר… ה“רעיונות” בבתים הראשונים גלויים הם לילד מתוך קריאה כמעט רגילה, ואין המורה צריך לפרש את המפורש.
השירה מתפרשת מכללה ולא מפרטיה, מתוך ההרמוניה ולא מצליליה הבודדים. שורה זו או אחרת, אמנם, טעונה מגע מיוחד, הדגשה והעמקה, אבל עצם הרעיון ברור, והוא יכלל אחר כך עם המסכת כולה.
על כן בהגיע המורה לפסקה: “ועל פסגת נבו מול השמש הבא” יעשה הפסקה של אתנחתה ולא של סוף פסוק; ה"רעיון “מוסיקלי” עודנו נמשך, ובין אקורד לאקורד דרוכה הנפש ופקוחה האוזן הפנימית למה שיבוא; אף המשורר לא הפסיק הפסקה שבין שני ענינים; דומה, אף הוא רק נשם נשימה עמוקה, כמי שעומד לעבור לעיקר והוא מחריש רק כדי להחליף כוח ולהעמיק רגש ומחשבה, ולכן הוא פותח בוו החיבור בענין:
וְעַל-פִסְגַת נְבוֹ מוּל הַשֶמֶש הַבָא,
נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַך הַקְּרָב,
יַעֲמֹד יְהוֹשֻעַ בִּן-נוּן יִתֵן קוֹל
עַל רֹאש צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.
המורה יסכם רק דבר אחד: אלה הדברים השמיע יהושע המכניס באזני העם בעמדו על ההר! התורה – תורת משה היא, אבל הקול, הטון, של יהושע הוא, כך מדבר מפקד ולא מחוקק.
מפקד צבאות ישראל פותח דף חדש בהיסטוריה של עם ישראל; תמה פרשת המדבר, השממה, הישימון, הציה, חיי עצלות ו“חלום רב בצלים, שומים”; תקופה חדשה מתחילה – ההליכה אל ארץ השמש וכיבושה על ידי מלחמה, עמל ועבודה!
ורצוי מאד שהמורה, בהגיעו למעבר זה של גמר תקופה וראשית תקופה, יגש אל הלוח, ויכתוב עליו באותיות מאירות עינים – על פסגת נבו
הילד ירגיש פתאום כי כאן נפתח לו משהו חדש, עיקרי. ויש בשלוש מלים אלה משום ענין חשוב לעיני הילד ולרוחו. שם כזה גורם לשמיעה חדשה ולראיה נוספת. ואף על פי שמלים אלה כתובות בספר בתוך השאר, אל יסתפק המורה בכך; לאו כל ילד נותן עיניו בספר במקום מסוים. הוא איננו מעונין עוד להתרכז בדבר, שלפי שעה אינו אומר לו כלום, הוא רואה ואינו מוראה, הוא אולי מחויב, אבל אינו צריך.
בדרך כלל שם גרידא אינו גורם לילד. על כן אתה פתח לו ופקח לו; אותיות מחכימות. ועם הופעת השם על הלוח תופנה תשומת לבו ליהושע העומד על ראש ההר, ואזניו תשמענה מה שפיו מדבר.
“נבו” – מכאן ראה משה את הארץ, הסתכל בה “מנגד”. – – –“מרחוק” – – – והנה עתה עומד פה יהושע ונושא את דברו, הבוער כלפיד אש, לעם לפני עזבו את המדבר ואת משה המת, שאיש לא ידע את קבורתו.
שאלה: מדוע לא ידע איש את קבורתו?
תשובה: שלא יעשוהו אלוהות, שלא יעבדוהו כעבוד לאליל!
ש. מהי שעת היום במעמד יהושע על ההר?
ת. בין הערבים – “מול השמש הבא”.
המורה: ובא השמש וזרח השמש – עד שלא שקעה שמשו של משה – עלתה שמשו של יהושע.
קול: כך נאמר גם בענין עלי ושמואל.
המורה: אין העם נשאר אף לרגע בלי מנהיג, ועולם כמנהגו נוהג. המשורר התכוון בזה לסוף תקופת המדבר ולראשית תקופת ההתנחלות! עיינו: כיצד מתוארים פני יהושע?
ת: נורא הוד, כפני מלאך הקרב.
ש. מאין1 בא לו ההוד הזה?
תשובה א': מאודם השמש השוקע.
תשובה ב': מפני משה שהיו כפני החמה.
תשובה ג': מן העם הרב המביט בו.
המורה: דברים של טעם! היטבתם לראות. ובמה מסיים יהושע את דברו?
ת.: “ישראל! קום רש!”
קול: יהושע ידבר, והמדבר יעננו בקול!
המורה: אכן, קולו של המנהיג הגדול המלא עצמה ועזוז יחיל את המדבר הנורא, המחריש תמיד; אף הוא נזדעזע מדברי יהושע וענה אמן בעל ברחו; צא! קום רש! ועתה נשוה נא את תחילת נאומו של יהושע לסופו, מהו המשותף לשניהם?
תשובה א': בשניהם נאמר לקום ולצאת מתוך המדבר הריק!
תשובה ב': הוא מעוררם לפעולה, למלחמה ולעבודה!
המורה: מהו הרעיון המרכזי בנאומו הגדול של יהושע?
תשובה א': בזעת אפיך תאכל לחם! שנאמר: לא לחם קלוקל, שלו ודגן שמים – לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!
תשובה ב': לא חיי אוהלים של נודדים, כי חיים של עם עובד הבונה את ארצו בנוי, ארמונות ובתי מידות.
תשובה ג': יהושע אינו מעלים מהם שום דבר. הוא מכין אותם לקראת עמל ועבודה.
תשובה ד': הוא מקלל את מתי המדבר, מפני שחלמו על בצלים ושומים וסיר הבשר.
תשובה ה': הוא מגנה את העבדים שרצו לשוב מצרימה!
המורה: הוא מחשל את רצונם ומהלל את הדור החדש ההולך לקראת עתידו בצהלה ובתרועת גיל.
קול קורא: “ובתרועה יצהיל גם-הדור ראשונה פניו לקראת שמש והדר גאונה”.
המורה: יפה קראת! דור חדש אשר לא ידע את חשכת השעבוד וחיי בטלה, דור דרוך דרור, שואף אור וחופש.
קול: אם תרצו – אין זאת אגדה!
קול שני: אין המדינה מוגשת על מגש של כסף!
קול שלישי: הדגמנו זאת ביום העצמאות!
המורה: קראנו בבית הרביעי של השיר:
"אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פגרי הַנֶחְשָלִים,
שֶבְּעַבְדותָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל הַחלָלִים!"
מה הכוונה כאן?
תשובה א': יהושע היה באמת “נורא הוד”, דברים קשים וכמעט אכזריים!
תשובה ב,: הם חיו ומתו בעבדותם, על כן לא רחמם!
המורה: ועתה נשוה נא את “מתי המדבר” לדור החי החדש (קורא):
"וּמִלְמַטָה כִּכְפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,
מַחֲנֶה כָבֵד כָּחוֹל שְפַת הַיָּם,
הַקְשֵב יַקְשִיב בִדמְמַת קֹדֶש לַקוֹל
הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל רָאשֵי הָעָם".
מה בין אלה לאלה?
קול: אלה עבדים ואלה בני חורין!
קול שני: האבות תמיד התאוננו והתלוננו, לא שמעו לקול משה; והבנים – מקשיבים ואין לה טענות ותלונות.
המורה: ומה מזכיר לנו המעמד הזה?
תשובה: מעמד הר סיני!
קול: צפור לא ציץ, עוף לא פרח. הבריות לא דיברו אלא העולם שותק ומחריש.
המורה: מעמד נפלא! ותורת יהושע לעם המלחמה – תורת משה רבו היא. היא המעשה הגדול: כיבוש הארץ ובנינה!
קול: למדנו באחד השירים של ביאליק: לעבוד ולסבול צוונו גם אל!
המורה: לחם והילחם – משורש אחד הם, עם שיש לו צבא, עובדים ולוחמים בטחונו רב!
קול: הצבא שומר על הגבולות של הארץ שזרים לא ישדדו את תבואתו וצאנו.
המורה: נעיין נא בבית הבא: היכן נמצא יהושע לפי הכתוב?
תשובה: הוא ירד מן ההר אל העם.
תשובה ב: כבר תקעו בחצוצרות למסע, ככתוב בתורה.
המורה (בהדגשה של חשיבות הענין): הכל מוכן לדרך – והנה קרה משהו והעם נשאר על עמדו ואינו נע ואינו זז! מה קרה? “מדוע לא יסע ישראל?”
קול: על הר נבו מת משה!
קול שני: חבל להם על מתי המדבר.
קול שלישי (בנצחון של מגלה טמירין): אני מצאתי: זה כתוב בבית האחרון (קורא): “הן מבקשות את משה המת!”
המורה: מצאת! עיניהם משוטטות בגיא ועולות אל ראש הפסגה - - - את משה רבם ומנהיגם האהוב, שלא זכה להכנס לארץ, הם מבקשים, וראה: יהושע, שעוד לפני רגע נראה להם כמלאך ד' צבאות, בכל מלוא גבורתו ותפארתו, מהלך עתה בקרבם כאחד העם. נשכח המנהיג החי ונדחה מפאת הנביא המת; דומה: יהושע מת ומשה מכניס! כל הלבבות וכל העינים מבקשים ומוצאים פתאום את משה, את הרועה הנאמן.
פתאם נפקחו עיניהם לראותו כמות שהיה וכמות שיהיה לעולם - - - משה איש האלהים, הענו מכל האדם והטוב שבאדם
"וּכְאִיש אָחד כֹל פִּנוֹת הָעָם
כָרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִיש הָאֱלֹהִים,
אֶל מוּל רוֹעָם הַנֶאֱמָן, הָרָם –
ודוק: מול רוחו – לדמותו הרוחנית של משה. לתורת משה הנצחית; וזאת התורה לקחו אתם בדרכם ארצה, והיא תהיה אתם תמיד בכל דרכיהם. בכל מקום ובכל זמן! “כאיש אחד כל פנות העם!” לא כפוי טובה הוא ישראל, והוא שומר אהבתו למשה
ולתורתו עד היום:
תורה צווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב!
ומה יפה הרמז, שם האל עצמו מסתתר, ולא נמצא לדורשו, מוטיב, שהוא אחד מצירי השיר; כאן: ימצא לכם, כל שבידכם הוא להעלותו ממחבואיו שבלב. שם צפון אוצר הזהב ויש לחשפו.
אף אל זה, אל היאור, חי וקיים, אל תומך וסועד: “וחי אל האור, כי כאשר יחשף / כן יפרוץ ולעד לא יאסף”. והרי שם בתביעת המשורר “ואם יש צדק – יופיע מיד!” שימשה המלה לעד סופה של קללת זעם, וגזרתו תוך צפיה של אי סבלנות רבה: “אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע / הצדק יופיע / ימוגר נא כסאו לעד!”.
וראה, אתה מוצא כאן את תרגומו של המושג לעד והוא רפוד הבטחות לעתיד מבורך:
ובחיקכם יניחו את כל געגועיהם / הקדושים – ומסרום לבניהם. ודורות לדורות ינחילו ויצוו: / חיו, עבדו הרבה וקוו".
סיכומו של דבר: בעיר ההרגה מגור ואימים, חשכה ו“אנקת חשאים אחרונה” – “קול ענות חלושה / ממעל לראשך עדיין תלויה כמו קרושה”.
ב“עם שמש” היתה על המשורר רוח אחרת, ע"כ בשורה אחרת – דופקת על לבו כבאותו בוקר מבורך. אמרתו שם:
“אילו שבע שמשות, אל, במרום תלית!” נהפכת כאן לנוסח של סיסמה מעוררת ומעודדת לאחים דכאי הרוח.
בקול עידודין הוא מסיים בצו בעל סבר חיובי: “הוי גמולי מחושך, עתיקי מאמש – תלו שמש על ראשכם, תלו שמש!”
ההד החינוך 1951
-
“מאיין”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.