בין הנשים הקרובות ללבי, אשר אהבתין בחייהן וגם במותן לא נשכחו ולא ישכחו מלבי לעולם, – תתנוסס האומנת שלי, ראשה שמה. היא היתה אשה אלמנה, שבאה מקורלאנד והשתקעה בעיר מוהילוב. היא היתה אומנת אותי מיום הולדתי והיתה שרויה בביתנו עד יום מותה, אשר אז מלאו לי כבר שמונה שנים.
בשנה הרביעית לימי חיי נתיתמתי מאבי, וראשה זאת היתה סועדת אותו בימי חליו וגם עמדה עליו בשעת גסיסתו. היא היתה העדה היחידה, היאך לימד אותי אבי בחשאי בימי חליו את אמירת הקדיש בעל פה, ואני לא הבינותי, מה זאת ועל מה זאת. ובימי אבל השבעה, כשנתאסף המנין בבית הנפטר להתפלל, כנהוג, ואחד מן הנאספים פנה אלי, שאומר אחריו מלה במלה: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”, עניתי:
– תפילה זו אני יודע על פה.
ואמרתי את כל הקדיש. וכאשר שאלוני:
– מנין יודע אתה את התפילה הזאת, ועוד על-פה?
אמרתי:
– אבי למדני במשך כמה זמן את התפילה הזאת והיה בוחן אותי יום-יום לדעת, אם שגורה היא בפי, עד אשר התרגלתי בה.
כאשר נשתומם הקהל לשמוע, דבר כזה, עמדה ראשה והעידה על מה שראתה ושמעה בשעה שהיתה סועדת את החולה. הדברים האלו הביאו את הנאספים לידי דמעות, ואחד מהם אמר, כי הפעם גם אשה נאמנה לעדות.
כל מי שיש לו לב, יוכל להבין, כי די במקרה הזה לבדו לתאר עד כמה היתה אשה זו קרובה ללבבי. אבל לא זה בלבד עשה אותה לאשה יקרה וחביבה גם לי גם לאמי וגם לאבות אבותי. היא היתה נחשבת לאחת מבני ביתנו והיתה סועדת על שולחננו, כאחת מבנות המשפחה, ובביתנו מצאה האומללה הגלמודה הזו מנוח אשר ייטב לה. בּטוחה היתה, כי עד נשימתה האחרונה לא ימצא איש בתוכנו, אשר יאמר לה: צאי. היא לא הרגישה כלל, שחסד עושים עמה, וכמו-כן לא הרגשנו אנחנו, שהננו מיטיביה.
בשובי מן החדר, אשר החילותי ללמוד בו מיד אחרי פטירת אבי, היתה מספרת באזני סיפורים לרוב, כי דברנית היתה ודבורה היה נאוה מאד. היא היתה מספרת לי על שדי הבית והשוק, על תעלוליהם והשתובבותם, עד אשר לפעמים הייתי צוחק מרוב שמחה על עולם מלא של תעלולים והמצאות שונות, שמשתמשים בהם השדים להונות את בני האדם ולהכשילם. היא ציירה לפני את מלאך המות, המלא עינים והמתראה לכל אדם שלשה ימים קודם פטירתו מבעד לחלון בדמות אדם רצחני. ועל כל ספור וספור היתה מוסיפה מעשיות שהיו ושקרו, לפי דבריה, בימיה ובעיר מגוריה. היא היתה אחת מאלה, אשר מהם למדתי את חכמת הספור, אבל היא הצטיינה בזה, כי ספוריה נשאו עליהם חותם אינטימי ביותר, כי היתה מסתכלת בפני לראות את הפעולה, שהספור עושה עלי, והיתה מומחית גדולה להכניס תקונים בספוריה בשעה שראתה, כי הספור עושה רושם שלא כרצונה. למשל, כשספרה לי על דבר מלאך המות הרגישה, כי נזעזעתי, ומיד הוסיפה, כי כל יהודי, העוסק בתורה ובמצוות, איננו צריך לפחד כלל לא מפני השדים ולא מפני מלאך המות, כי לשד אין שליטה כלל על בעלי תורה ומצוות, ובנוגע למלאך המות, ספרה לי, כי הרבה מגדולי ישראל היו נלחמים עמו והיו תופסים מידו את חרבו, ועל כל אלה היו קרובים ללבי ספוריה מחיי אבי, מגדולתו במעלות ובמדות, בתורה ובדרך ארץ, ביראת שמים בסתר כבגלוי. ואם כי כל זאת ידעתי מפי גדולים וחשובים ממנה, בכל זאת היו ספוריה היא יקרים יותר בעיני מכל התהלות והתשבחות ששמעתי על אודותיו, והיו לי לנוחם ולשעשועים.
בחלקת לשונה מסרה לי גם את תוכן ההספד של המ“מ דמתא על יד קבר אבי ז”ל, וזכורני, כי בהיותי כבר סטודנט ובאתי לימי החופש לעיר מולדתי, בקרתי את בית המ“מ, שהיה כבר זקן ושבע ימים, ובימים ההם מת משה מוטיפיורי ואני הספדתיו בבית הכנסת הגדול,,תנ”ך" במעמד קהל גדול לתכלית חבת ציון, עד אשר הגיעה השמועה על הרושם, שעשה נאומי על שדרות העם הרחבות, גם לאזני המ“מ, וכאשר באתי אליו, פגשני בחבה, בחבוק ונשוק ובמילים: “ברא כרעיה דאבוה”, ואחרי אשר מסרתי לו על פי בקשתו את תוכן דרושי, בקש ממני רשיון לספר באזני את תוכן דרושו והספדו על אבי ז”ל. כמובן, שמעתי כל הגה שיצא מפיו בהקשבה רבה ובדמעות, ובכינו שנינו יחדיו. ואז סיפרתי לו אנכי את תוכן דרשתו ע“פ הנוסח של האומנת ראשה, ולא יכול הרב המ”מ להתאפק פעם מבכי ופעם מצחוק, ואמר: “כמה נשים צדקניות היו בישראל”, אשה פשוטה שמעה בהתענינות מרובה דברי הספד, המתובלים בפסוקים ובמאמרי חז“ל, ומה שלא השיגה הוסיפה נופך משלה, וחוששני לומר – הוסיף המ”מ – כי לפעמים אין דבריה גרועים מדברי".
מכל האמור נקל להבין, כמה חביבה ויקרה היתה עלי הנפש הזאת. והנה לפתע פתאום, בהיותי כבר בן שמונה שנים וכבר החילותי ללמוד גמרא, בשובי מחדרי בערב – זה היה בימי הקיץ – כמדומני, בערב ר"ח סיון, מצאתי את האומנת הזקנה שוכבת ומנמנמת מרוב זקנה ורפיון, אם כי מבנה גוה היה מטבעו איתן. וכשראתה אותי, אמרה:
– בטרם אתן לך את ארוחת הערב, נגיף את התריסים, שלא יכולתי לסגור אותם עד עכשיו, מכיון שאמך הלכה לבקר את אבותיה, ואני נשארתי יחידה בבית; ובכן אלך להגיף את התריסים ולהושיט לך את מוט הברזל, ואתה תשים בו את הוו, עד שלא יזח ממקומו.
היא נגשה אל החלון, ועוד לא הספיקה להגיף את התריסים, והנה נשמע קול זוועות. השקפתי בעד החלון, והנה לפני מחזה נורא: חזירה אחת וגורי חזירים כעשרה במספר, שכפי הנראה יצאו לאויר העולם זה ימים אחדים, הפילו את חביבתי ראשה ארצה וגילו את בגדיה והתחילו למצוץ את דמיה כיונקי שדים שלא חטאו. למראה הנורא הזה לבשתי עוז, עזבתי את הבית ורצתי אל הקסרקטין שהיה מול דירתנו, נדחקתי ונכנסתי לפנים, בלי לפנות, או אולי בלי להרגיש כלל במכות אשר הוכיתי בידי שומרי הסף על העוון הנורא להכנס בערב אחרי פרשת פקודי חיילים הנהוגה, שאז אסור, כידוע, לצאת ולבוא אל הקסרקטין בלי רשיון מיוחד, ובהיותי כבר במסדרון פנימה לא יכוולתי מפני חסרון ידיעת שפת רוסיה, אלא לצעוק בקול: אנא, הצילו! לקולי זה יצא מחדרו ראש הגונדה, פולני מגזעו, כמדומני, שמו היה פאבלוביץ', ובראותו את דמעותיו את אימת-הזוועה שלי, נכמרו רחמיו עלי ושאל, מה קרה, ולא יכולתי אלא לפטפט במלים שאין להן קשר: חזירים, אומנתי, דם וכדומה.
אז לקח עמו עשרה חיילים מזוינים ברובים ורמחים על גביהם, והוא הלך לפניהם, ואני אחריהם, להורות להם את הדרך. זו היתה הפעם הראשונה בימי חיי, כי הייתי מורה דרך להגן על נפש ישראלית מפני החזירים. המה באו ובראותם את נחל הדם שכבר נשפך ארצה, את האשה השוכבת ומנהמת בקול נמוך כיונה מפני אפיסת כחתויה, התחילו מכים את החזירים ברוביהם, אבל המה לא קמו ולא זעו והמשיכו את מלאכתם, מלאכת המציצה, ואחרי כל מציצה ומציצה נשמע קול צלצול שפתותיהם, מתוך מתיקות הדם לחכם.
אז צוה ראש הגונדה: “אל הרמחים”, כלומר להרים את החזירים תקועים על הרמחים, החיילים התחילו תוקעים את הרמחים בגויות החזירה וגוריה, אבל כמה נרעשתי ונפעמתי לראות, כי גם בשעה שכבר נפצעו ונשפך דמם, הספיקו לקרוע חתיכות חתיכות מבשר אומנתי האומללה וכאשר הורמו על הרמחים ראיתי בעיני, איך מצצו את דם הבשר הטרוף בפיותיהם ולא חדלו ממצוץ עד שנפגרו, ויש להמליץ עליהם, כי יצאה נפשם במציצת דם אדם.
את האומללה הובילו לבית החולים, ומקץ ימים אחודים מתה בענויים קשים ומרים. כמובן, לא זזה ידי מתוך ידה של אומנתי החביבה כל ימי חליה, ואחרי מותה התאבלתי עליה אבל כבד, הלכתי אחרי מטתה ללוותה אל בית עולמה עד סתימת הגולל, וברכתי עליה ברכת דיין האמת בשם ומלכות, קרעתי את בגדי בשעת קבורתה, ואמרתי אחריה קדיש י"א חודש, ומאנה הנחם נפשי.
מאז חליתי במחלת אימת החזירים, אשר לא אוכל להרפא ממנה אפילו לעת זקנה. לא רק בשעה שאני רואה חזיר חי, אני בורח מפניו כמטחוי קשת, כי אם גם בשעה שאני רואה ראש חזיר בחלונות של החנויות, הנני מסתיר את פני. וזכורני, כי פעם אחת, בשובי בלילה מן האוניברסיטה בימי הבחינות והייתי שקוע במחשבות על המבחן שעבר והמבחן העתיד לבוא ביום המחרת, נתקל מבטי פתאום בראש חזיר בחנות אחת של מכולת ב“סמטת-העתונים”, ולהוותי השכיל הפסל להדגיש בפסלו את מבט העינים של החיה הזאת הצמאה לדם. התעלפתי ונפלתי אחורנית. וכאשר כתרוני מסביב חברי, אשר שבו אתי יחדיו, וזרקו עלי מים קרים, גם הלעיטוני סממנים מבית המרקחת, שנמצא אז מול הבית אשר שם עכשיו התיאטרון האמנותי, הוכרחתי לספר באזני המשתתפים בצערי את אשר עשו החזירים לאומנתי החביבה.
וכך עשיתי לה אזכרה ספורית בעיר הערים לבני רוסיה ובחוצותיה. ואחרי האזכרה שבעל-פה בשנת 1883, אני עושה לה עכשיו אזכרה בכתב בשנת 1921.
החזיר, אשר כל העולם כולו נהנה ממנו, מי מבשרו ומחלבו, מי מעורו, ומי משערותיו, נעשה לי מפלצת עד עולם ועד. וזאת החיה, אשר חז“ל אסרו לגנותה ולומר: אי אפשי בבשר חזיר, אלא יש לומר: אפשי ואפשי, אבל מה אעשה, והתורה אסרה, – תועבה היא לי, ומרגיש אנכי, כי אילו גם נתגלה לי הקב”ה בעצמו, והיה מצוה עלי לאכול בשר חזיר, הייתי ממרה את פיו כביכול.
עוד קו אחד פסיכולוגי עלי לציין, כי כל פעם שאני קורא את דברי קדמונינו על הפסוק,,יכרסמנה חזיר מיער" זו מלכות אדום, כלומר, מלכות רומי, אשר על דגלה הממלכתי היה מצויר חזיר, אני מתמוגג מדמעות, ומיד נראית לפני במחזה ראשה שלי ורוצחיה החזירים וחיל הרומים ודגלם, וגיבורי ישראל מתגוללים בדמם. וכל פעם ופעם שהייתי יוצא ונכנס בעניני אחי האומללים בימי צר ומצוק אשר מצאוני, אותי ואת עמי, תמיד עומדת לפני אותה האשה. אשר ראיתיה שותתת דם, וחזירים עומדים ומוצצים את דמה בחייה …
וכן כשאני שומע או קורא את הספורים על דבר הפוגרומים, שוב כמו חיה שוכבת לפני אומנתי האומללה, והאם החזירה ופרי בטנה עומדים מסביב לה, ופיהם מלא דם חביבתי.
אינני רואה ואינני מצייר לי בראותי את רודפי עמי, כי אם פני חזירים האוכלים ושותים, ומדברים כבני אדם.
ובשעה שכל בני ישראל מבכים את חלליהם לכל תקופותיהם, אני מבכה עוד נפש אחת, את גבורת ספורי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.