למה תאמר יעקב ותדבר ישראל, חדלתי מהיות גוי על הארץ, ובין מספר לאומים לא אבוא עוד, כי מאז נגרשתי מנחלת אבותי, ואתערב בין גויים וממלכות מקצה ארץ ועד קצה, לא נקראתי עוד עם, כי אם כל איש אל ארצו אשּר גר שם שמו יְכֻנֶּה, הלא ידעת אם לא שמעת, כי כל הגוים ללשונותם יֵחָלֵקוּ, וכל הימים אשר לשון עם לא חדלה, גם שם העם הזה לא אבדה מעל הארץ. והנה ראה גם ראה והתבונן מאֹד כי מכל המתנות אשר חנן ה' צבאות את עמו ישראל בָּהֵנָּה, שפת לשונם עלתה על כֻּלָּנָה, היא סְגֻלָּתָם, והיא לא עזבה אותם מיום היותם על האדמה עד היום הזה. ובטרם היו לגוי שפתם שפת עברית היתה אִתָּם, כי אחד היה אברהם העברי, ממנו באה לשונו על יצחק ויעקב, ובמתי מעט ירדו מצרים, ושם היו לגוי עצום, ובכל העבודות והתלאות אשר מצאום שמה, לא שכחו את לשון אבותם. אחרי כן הלשון הזאת היתה קֹדש לה‘, בה הופיע ה’ מהר פארן וְלִמֵּד את עמו, מפי משה בחירו, תורה ומצּות חֻקִּים ומשפטים, בה דוד מלך ישראל, בנכים זמירותיו, תהלות ותשבחות על כלי שיר מְזַמֵּר וּמְנַצֵח לה' צבאות יושב הכרובים, בה בעבודת בית המקדש הודוהו בהלל ותודה על ידי הלוים המשוררים, בה נביאי ה' הוכיחו את עמו ישראל, כי סרו מאחרי ה' ואת חקותיו לא שמרו, והודיעם את אשר יקרה אותם באחרית הימים. אז בימים ההם לשון הקֹדש עמדה על תִּלָהּ, עד הגלותם מעל הארץ, ומכל הלשונות הגוים אחת לא תקום אִתָּה, להתדמות אליה בהוד תפארת יַפְיָהּ ובנועם מליצותי‘. וגם אחרי כן כאשר שבו מבבל, ובללו שפתם והחלו להחליף את לשון אבותם בלשון כשדים, קם עזרא וסיעתו והשיבה לאיתנה. ומאז עד אחרי הגלותם שנית ועד היום הזה, הגם כי פסקה הלשון הזאת להיות מבטא שפת כל איש, אם ידבר איש אל רעהו, לא חדלה מפי סופרים וחכמים ומשוררים בכל דור ודור, וגם מפי המון עם לא משה מכל וכל, יען הורגל בה כל אחד מישראל, מיום אשר נעתק משדי אמו והחל לבטא בשפתיו, ועד זקנה ושיבה הגה בה יום ויום, עת כי שפך שיחו לפני ה’, אך בפי חכמי כל דור היתה כמעט שפת הגיונו ודבורו תמיד. והנה בעיניך תראה, כי לא מתה השפה הנעמנה הזאת מפינו עד עתה, ולא כלשונות הגוים אשר היו מקדם לשון העברית, כי חיה היא, ולא תמוש מפינו ומפי זרענו עד עולם. ועוד אחת תראה, והיא נפלאתה מאֹד, הלא ידעת כי אך מצער היא אשר ירשנו מאבותנו מלשון הקדושה הזאת, נגד שארי שפתי ישנים, אשר להם ספרים רבים אין קץ, ואנחנו אין לנו רק ספרי תנ"ך, ובכל זאת בהם נמצא כל חפצנו ומאויינו, ולא יִבָּצֵר לנו מזימה, אשר לא נוכל להלביש בדברים בנעימת מליצה ושיר. ובכל הגוים אשר באנו, מאז גלינו מארצנו, ולמדנו את לשונם, לקחנו את יפי מליצתם ונעימי שירותם והעתקנו ללשוננו, והיה תשואות חן חן לה, כי כחומר ביד היוצר, כן שפת עברית, אשר לנו נִתְּנָה למורשה בידינו, לכל אשר נחפוץ נוכל להטותה, ולא תאבד הדרה, אשר היתה לה לפנים בהדרת קֹדש, גם בשנותה את טעמה, ובעשות לה משפתי נכריות מטעמים. מי לא ימצא עונג טוב טעם ודעת בחבורי שירים ומליצות, אשר יסודם בארצות ובעתות שונות, כמשוררי בני ערב צרפת איטליני ואשכנזי, ואף כי רוח אחרת מרחפת עליהם, לא תפוג טעמה וריחה לא נמר.

והנה בכל דור ודור קמו אנשי השּם, אשר רוח ה' בקרבם, והיו לנו לעינים בדרך הקֹדש ובנתיב לשון אבותינו. אלה ברוח בינתם הגביהו עוף, ושפתי רננות השמיעו בהלולים ותודות בשירי תשבחות לזמר לאל עליון, והשאירו אחריהם ברכה בנעימי התפלות והפיוטים, אשר עוד בידינו, לברך את אלהים חיים ולשׁפוך את נפשנו לפניו, בימים אשר נעצרנו לפני ה' בבית תפלתנו. ואלה במשל ומליצה חברו ספרי מוסר ודעת, להורות את העם דרכי טובים וישרים, להסיר קנאה ושנאה תאוה וכבוד מלבותם, להשפיל גאות אדם וְגֵוָה מגבר תכסה, לתמוך שפל רוח ולענוים לתת חן, למאוס בבצע מעשקות, לרדוף אחרי אמת ושלום, וכהנה מדות טובות להדבק בהן, ולהתרחק ממדות רעות. ואלה השירו לה' תהלותיו, בהביטם עזו ונפלאותיו, שמים וארץ מעשה אצבעותיו, שמש וירח והכוכבים במסלותם, האדמה וצאצאיה, וכל החי אשר עליה, כי כֻלָּם בחכמה עשוים, וכל פעל ה' למענהו, וְיִמָּלְאוּ רוח שיר, וישימו לה' כבוד ועוז. ואלה הגידו בעמים עלילותיו, אשר עשה לעמו ישראל, עת אשר גרו בארץ חם, אשּר נלחם ה' עם עושי רשעה באף ובחמה ובשצף גדול, והוציא את עמו בחירו מכור הברזל ממצרים. ובדרך האחרון הזה הלך המשורר הגדול, אשר היה לפני הדור הזה בארצנו, החכם המפואר מה“ו נפתלי הירץ וויזל זצ”ל, בחבורו שירי תפארת, וברוחב לב בינתו הראה לעין כל את גודל תפארת שירי העברית, אשר ימים רבים היתה נשכחה באין דורש ומבקש, ונהפכה השפה העבריה, אשר היתה זה ימים כשדה החרם, לשדי תרומות ופרחו נטעי נעמנים, מטעי תפארת, על כל תלמי שדי, ונפתלי על מרומי שדה.

אכן מה היה לך ישראל, כי זה ימים מקרוב נכבה ותשקע האש, אשר נשׂקה ביעקב באהבה עזה אל בת העבריה, ותהי אהבתך אליה כענני בוקר וכטל משכים הולך? כל רואה בניך ובנותיך לא יכירם, אם מילדי העברים המה, כי לשון עברית להם נלעג לשון אין בינה, ומנעוריהם ילמדו לדבר צחות בשפתי נכריות, ושפת אבותם לא תִזָּכֵר ולא תעלה על פיהם, לא יבינו בתורת ה' ומקראי קֹדש, ורבים כמעט קרוא מקרא לא יכולו, וכי תבא עת דודים לבוא הנער בברית ישראל ולהיות בר מצוה, וְיִקָּרֵא לעלות ולברך ברכת התורה, חרותה לו הברכה על לוח אתו בכתב נכרית, למען יכין לבטא מלים בשפתיו, אשר לא יבין בלבבו. על כן תפוג תורה פסה אמונה מבני אדם, אין קורא בשם ה' ואין מתפלל אליו, וכי יבוא יום הכסה, ולרבים יום אחד בשנה, הוא יום הכפורים וילכו כמצות אנשים מְלֻמָּדָה אל בית התפלה, לא יתנו לב להתפלל, כי אינם יודעים מה שיתפללו. הגד נא בּית ישראל מה עשתה לך הבת העבריה, אשר היתה לך אומנת מיום הוסדך ועד עתה, ותהי לך סוכנת ולא הלכה מאתך, בכל הקורות אשר עברו עליך, כי מאסת באהבתה ותחבק חיק נכריה? הכי לא ישרה עוֹד בעיניך, כי בלתה מרוב הימים מאד? שאל נא בגוים, וחכמי לאומים יגידוךָ, כי היא אם כל הלשונות, אין ערוּך אליה במתק שפתותיה ובצוף דבש אמרותיה, המה יבקשוה מפנינים יחפרוה ממטמונים, המה יקחו את רעיתך וישגו בה תמיד, ואתה תעמד מנגד!! –

ואם אמרתי אלכה לי אל הגדולים, אל חכמי ארצנו, כי המה ידעו כי כלי יקר שפתי דעת אשר ירשנו מאבותינו, המה יכירו כי היא כלילת יופי, משוש לכל יודעי לשון בּינה, וראיתי אני כי רוח אחרת עמהם מדור אבותיהם, אלה שתו מי תבונתם משפת עברית ממקור מים חיים, והמה ישתו מים זרים, הנוזלים ממעינות נכריות, על שרשי דברי עברית יתחקו ויחפשו אחריהם בשפתי ארמית וערבית והודו, אשר העמים האלה כבר אבד זכרם המה, אמנם חלילה לי להעלים עצת נבונים בלי דעת, ולמאנם התחקות בדרך הזה, כי ידעתי גם ידעתי, גם הוא דרך אמת, והרבה תעלוּמוּת הוציא אור, בהתדמות שפת עברית אל אחותיה, אך זאת לא ישרה בעיני, באמרם גם היא כאחת מהנה, ורב לנו אם רק נדע תפארתה והדרה, אשר היו לה מקדם, ובצפוניה נמלא בטנינו, ואין לנו חלק להוליד חדשות במליצה ושיר, כי באלה לא ידרכו בנתיב אבותם, ולא יכירו די חין ערכה, ותהי להם בת עברית כעלמה יפת מראה, אשר כל רוּאה יתאו ליפיה, ואין איש מאסף אותה הביתה, לקחת לה לו לאשה, ואפס אנשי מספר הותיר לנו ה' בארצנו, הלא המה אנשי מדע, אשר שפת עברית עוד חיה בפיהם.

והנה אני אני המדבר, אשר שמתי נוכח פניך, קורא נעים! את השירים מעטים האלה, לא יתרון רוח אשר בי, הרהיבני בנפשי עוז לגשת נגד חכמים ונבונים להתהלל בלשוני, ולהפיץ מעינות שירותי חוצה, כי ידעתי מעט ידיעותי בשפתי בני קדם, ושפל רוחי לא נכחד ממני, אבל עברי אנכי, ואת שפת עברית אהבתי מנעורי, בה שגיתי תמיד ואתעלס באהבתה, ותהי לי שעשועים יום יום, ומרוב אהבתי אותה אהבת נפש, כל מחשבותי והגיון לבי בימי שמחתי או בימי עצבוני כתבתי לי על ספר בצוף לשונה. וזה כשלוש שנים, אשר צלחה עלי רוח שיר בחדש האביב, בהביטי מפלאות תמים דעים בחקי הטבע בחַדש האדמה כנשר נעוריה, ומלאתי רוח ואשיר לעת הזמיר את השירה הזאת, אשר לפניך, קורא אהוב! בתחלת ספרי, ובימים האלה, עוד לא עלה על רוחי, להוציא את בת שירתי לאור על פני תבל חוצה. אך כמוסה היתה עמדי חתומה באוצרותי, בין שארי שירים ומליצות אשר חברתי. ויהי היום כאשר הראתיה לאנשי בינה יודעי שיר, ישרה מאֹד בעיניהם, באמרם אלי שירי טבע כאלה עוד יקרים המה בשפת עברית, ולא נמצאו כי אם זעיר שם זעיר שם נפוצים בחבורי משוררי ישראל, ודברו על לבי לשיר גם אל שארי עתותי השנה, לקיץ לקציר ולחורף, ולחברם יחד בחבור להיות אחד, להפיצם בישראל ע“י הדפוס, ושמעתי אל עצתם, ואז הקרה ה' לפני חבור היקר על עתותי השנה ממשורר הגדול טהאמזאן,¹ אשר אין ערוך אליו בזכת רעיוניו וצחות מליצותיו, ולא מנעתי ללכת בעקבותיו, ומהרבה בגדי תפארתו לקחתי לי ואלביש את רעיתי תמתי בת העבריה, ובפרט חתימת ספרי תהלה לאל חי העתקתי כל נעימת לשונו, ואיחל ממך, קורא נחמד! כי גם בלבוש נכרית תמצא העבריה חן בעיניך. ובל יקחך לבך לגזור אומר ולאמר, אין לה חלק בשפתי חדשות, וטעם יקח ממנה, עת מתכסה בשמלה חדשה, כי לא כן הדבר הזה, אם המעתיק רק ישמור ארחות דרכה וחקי לשונה, ולא נתעה ללכת בנתיבי הלשונות אשר מעתיק מהנה, ולדבק בדברים אחדים אשר להן לבדנה נִתְּנוּ לנחלה.² אכן לזאת תסלח לי, קורא אהוב! אם לפעמים, מתוך דוחק החרוז בניתי לי משקלים, אשר לא נמצאו רק בשם הפרטי כמשקל גֶּדֶר תחת גָּדֵר, אבל נמצא משקלו בעיר מלכות אחת (יהושע י“ב י”ג.) וכמשקל נַהַר תחת נָהָר, אשר לא נמצא כ”א ברבוי הזוגות נַהֲרַיִם, וכדומה להם, כי לא נקלה היא המלאכה אשר אליה שמתי מגמת פני בחבור השירים האלה, כי כֻלָּם נעשו בחרוזים, וכל חרוז וחרוז מששה שורות, וכל שורה בת אחת עשר תנועות, וכל תיבה אשר בסוף כל שורה טעמה מלעיל, וכל יודעי דרכי השיר ידעו, כי דבר קשה הוא מאד, לכן אם באחת מקומות שגיתי ברואה, בל תאשים את נפשי כי שגגה היא, ושגיאות מי יבין.