רקע
אהרן מגד
מעשה במגהץ ובזוג גרביים

המספר: שנים חמש, מאז בואה לקיבוץ, לחמה ציפורה להשיג לעצמה מגהץ חשמלי. תחילה היתה זו רק כעין משאלה סמויה, כעין געגועים שאין אדם יכול לכנותם בשם, אך במרוצת הזמן הפכה משאלה זו לצורך עז המציק יומם ולילה, המסב עינויים. ביחוד תכפה עליה תביעה פנימית זו למגהץ מעת שנכנסה לחדר משפחה עם יהושע. לנכסיה החומריים הדלים נוספו שתי חולצות משי, חצאית צמר, שני זוגות גרבי משי, כמה מלבושים צנועים מעשה תחרים ולכל אלה אין קיום של ממש ללא מגהץ חשמלי… ערב אחד, כשחזר יהושע לחדרו מן העבודה, מצא את צפורה שוכבת על המטה…

יהושע: שלום צופר’קה (אין תשובה) שלום צפור’קה. (אין תשובה) מה יש צופרקה, קרה משהו?

צפורה: לא. שום דבר לא קרה.

יהושע: אז מה מצב הרוח הזה?

צפורה: שום דבר.

יהושע: בכל זאת, הלא רואה אני שאת נוטה לבכות ממש..

צפורה: ומה איכפת לך? לך דברים כאלה אינם נוגעים כלל…

יהושע: רבונו של עולם! דברי דברים ברורים! איזה דברים! סידרו אותך לעבודה בשבת?

צפורה: לא.

יהושע: לתורנות בשמירת לילה?

צפורה: לא.

יהושע: לא נתנו לכם די בחורות למטבח?

צפורה: לא.

יהושע: ובכן מה?

צפורה: כלום. נמאס לי. נמאס לי הכל.

יהושע: מה נמאס לך?

צפורה: נמאס לי ללכת בכל פעם למחסן הבדים ולבקש חסדים, אתה מבין את זה? כבר שבוע ימים אני רוצה לגהץ את החולצה הלבנה שלי ובשום אופן אינני יכולה לבצע את המבצע האדיר הזה. פה למחסנאית אין פנאי, פה המגהץ תפוס, פה כבר מאוחר, פה דוחים אותך למחר, כל החיים האלה נמאסו עלי כבר…

יהושע: ובגלל זה לשקוע בדכאון שכזה?

צפורה: ידעתי שכך תאמר. אתה אינך מבין את הדברים האלה, אתה מבין שהחיים בקבוץ מצורפים מדברים קטנים…

יהושע: כן, כן, אני ידוע, אבל מה הטרגדיה? תגהצי מחר, מחרתיים, אין החיים עומדים על חולצה.

צפורה: כן! דוקא על זה! למה אני צריכה להיות תלויה באחרים כל הימים… ובכן, אם אתה רוצה לשמוע דוקא דברים ברורים אגיד לך: אני רוצה שיהיה לי מגהץ חשמלי!

יהושע: מה? מגהץ פרטי?

צפורה: שמע יהושע, לכל אדם יש שאיפות משלו. אתה אוהב ספרים. אברהם קנה לו רדיו. ברוריה הביאה רק אתמול מנורה גדולה מן העיר. מאין היה לה כסף לכך – אינני יודעת. אני – אינני רוצה מנורה עומדת. אני רוצה – מגהץ חשמלי. זה הכל. כזאת אני, מה לעשות? בחורה פשוטה, זולה, קרתנית, זעיר־בורגנית כמו שתגיד בודאי, אבל מה לעשות? ככה זה.

יהושע: ובכן, דעי לך, צפורקה, כל זמן שאני חבר בקבוץ הזה לא יהיה לנו שום רכוש פרטי, שום רכוש פרטי, שומעת את?

המספר: צפורה שמעה, אך חלומות גדולים אם הם מקננים בנפשות בעלות רצון חזק – סופם שהם מתגשמים. מה שלא תעלילו על צפורה וכמה שלא תדברו בה סרה – אבל רצון חזק יש בה. וערב אחד, היה זה כאמור, חמש שנים להיותה בקבוצה ושלוש לבואה בברית המשפחה עם יהושע – חזרה צפורה מן העיר ובאמתחתה – מגהץ חשמלי. הנה כך – ערב חגיגי. צפורה נועלת את הדלת. מוציאה את המגהץ מתוך האמתחת, מעמידה אותו על השולחן… איזה מגהץ מבריק, מצוחצח, כמעט כמו מראה, רטט עובר ביד כשמלטפים אותו… צפורה כרכה את החוט החשמלי סביב הגופה, עטפה את המגהץ בניר, הכניסה אותו לתוך תא שבארון הבגדים…

      (דפיקה בדלת)

צפורה: רגע אחד, מי שם?

יהושע: זה אני, צפורקה, מה זה נעלת את הדלת פתאום?

צפורה: כבר, כבר אני פותחת. התלבשתי וחששתי שיכנס מישהו…

יהושע: שלום, מתי חזרת מן העיר?

צפורה: לפני כמה דקות.

יהושע: ומה שלום ההורים?

צפורה: מצוין. דרשו בשלומך. יבואו הנה לשבת הבאה.

יהושע: כן? טוב מאד. ואיך בילית?

צפורה: נהדר. שני סרטים הספקתי לראות ו…

יהושע: ומה?

צפורה: (צוחקת) כלום.

יהושע: אני רואה שאת מעלימה ממני משהו.

צפורה: (צוחקת) אני?… אני ממך?… טוב, נחש מה הבאתי.

יהושע: המ… מה יכולת להביא? שוקולד?

צפורה: לא.

יהושע: עוגות שאפתה אמא?

צפורה: לא.

יהושע: לא עוגות ולא שוקולד…מה זה יכול להיות אם כן… תני לי סימנים.

צפורה: דבר שהשתוקקתי אליו זמן רב מאד מאד.

יהושע: (אחר מחשבה): אינני יודע.

צפורה: אינך יודע למה השתוקקתי בכל לבי? שמע יהושע, אם אחר שלוש שנים שאנחנו חיים יחד אינך יודע למה אני משתוקקת סימן שמעולם לא הבנת לרוחי.

המספר: ועד שמטריח יהושע את מוחו לגלות מה הדבר, פותחת צפורה את תא הארון ומושיטה למול פניו – מגהץ חשמלי. יהושע החוויר כמת. קשה להגדיר בדיוק מה התחולל בלבו אותה שעה, שכן היה זה ערבוב של רגשות רבים. בהלה, בושה, חרון אין אונים, רחמים על עצמו, הכל בבת אחת…

יהושע: כך… נו, טוב… טוב. אבל דעי לך: קנית מגהץ? – עניינך הוא, אבל לי לא תגהצי בו מחולצה עד ממחטה. ידי לא תהיה במעל הזה.

המספר: וכך נשתרר ביניהם, מה שקורין בעולם הפוליטי “מודוס־ויונדי”. ומאותו יום – נפתח פרק חדש בחייה של צפורה. יש לפעמים דבר פעוט שמשנה את פני כל הדברים. פשוט כאילו יוצאים מחושך לאור. המרחק בין עבדות לחירות לפעמים אינו מתבטא אלא במגהץ חשמלי קטן. מה גם שנתגלגלה זכות לצפורה למעשי־נדיבות ללא מספר.

המספר: (המשך) סוף סוף אין היא מאותן צרות־העין וצרות הלב ששומרות הכל לעצמן, הרי בקיבוץ אנחנו חיים…

ציונה: מה שלומך, צפורקה, שמעתי שרבת היום עם חדוה. אני אומרת לך שצדקת בהחלט! בהחלט צדקת! גם אני אינני יכולה לעבוד אתה. הכל נופל לה מן הידיים…

צפורה: אה, שכחתי כבר, זה לא חשוב…

ציונה: לא, אל תגידי לא חשוב, אני אומרת לך היחס לעבודה, מלמד יותר מכל על אופיו של האדם. אבל את תמיד מוותרת, אך טובה יותר מדי…

צפורה: אח, שטויות, את מגזימה.

ציונה: לא, אינני מגזימה, את לא חושבת אף פעם על עצמך, רק על אחרים. את אלטרואיסטית הייתי אומרת. זה לא טוב. הביטי על הדסה, היא דואגת רק לעצמה לכן טוב לה.

צפורה: אל תזכירי לי את שמה, אינני סובלת אותה…

ציונה: כמובן, גם אני לא… דרך אגב, צפורקה, להשאיל לי את המגהץ לחצי־שעה?

צפורה: את המגהץ? כן, מדוע לא? אבל תשמרי עליו, את יודעת. תוציאי את החוט מן החיבור מיד כשהוא מתחמם. ואל תגהצי על רטוב, וכשאת גומרת – תחזירי אותו מיד הנה, אם לא אהיה בחדר – תכניסי ובעצמך ותשימי אותו מתחת למיטה, טוב?

ציונה: כמובן, תודה רבה לך, צפורקה. אגב, אם תדרוש לך הקומקום החשמלי לפעמים, תוכלי לקבל אותו אצלי…

המספר: וכך התחילו השכנות באות ויוצאות בחדרה של צפורה ושואלות ממנה את המגהץ דבר יום ביומו. אבל זה טבע הבריות: אתה מבקיע להם סדק והם מרחיבים אותו כדי פירצה, עד שרשות היחיד הופכת כמעט שטח הפקר. כל זמן שבאו שתיים־שלוש שכנות – טוב. אבל משבוע לשבוע נתרבו הלקוחות ואין לדבר סוף. אלה נוטלות בלי רשות, אלה שוכחות להחזיר, אלה מחזירות מלוכלך ואלה משאילות זו לזו. הגיעו הדברים לידי כך שפעם אחת נכנסה ציונה לחדר…

ציונה: מה נשמע, צפורה, המגהץ שלך פנוי כבר?

צפורה: את רואה שאני מגהצת את הכותונת שלי, לא?

ציונה: חשבתי שגמרת כבר.

צפורה: לא, עוד לא.

ציונה: אם כן, למה אמרת לי לבוא בעוד חצי שעה?

צפורה: אם כן טעיתי, אולי צריכה אני לבקש סליחה ממך?

ציונה: את נוהגת לא יפה צפורה, לא דוחים חברה בלך־ושוב כמה פעמים. צריך להתחשב גם בשני. שעות הפנאי הקיבוץ אינן מרובות כל־כך. אם אינך רוצה להשאיל את המגהץ שלך אז תגידי שלא ונגמר ואל תלכי לך סחור־סחור…

      (דפיקה חזקה בדלת)

יהושע: את רואה? אילו לא היית קונה מגהץ… (קול בכי חרישי של צפורה)… אבל למה את בוכה? באמת לא כדאי לבכות בגלל זה… הביטי, הביטי, הדמעות נושרות לך על הכותונת והן מלכלכות אותה…

צפורה: (בבכי) כבר לא איכפת לי כלום….

יהושע: אח, חדלי צפורקה, חדלי…

צפורה: (בבכי) כן, זהו כשעושים טובות לבני אדם. אסור להיות טובה. אסור. נכון מאד מה שתמיד היתה אומרת אמא: “את עושה טובות לבני אדם – הם עולים לך על הראש, את מקשיחה לבך אליהם – הם מכבדים אותך” ואני הטפשה עוד צעקתי עליה ואמרתי לה שהיא בורגנית… עכשיו אני יודעת שהיא צדקה… האנשים לא משתנים גם בקיבוץ.. חיים כמו ביער, מתנפלים על כל עצם… וזה אחרי שנתת בלי חשבונות, אחרי שהאמנתי כמו תמימה באדם… כן, אני טפשה, טפשה ולא יותר…

יהושע: לא, אינך טפשה, צפורה, מה לעשות, האנשים שלנו עוד אינם מושלמים….

צפורה: (מתנערת בבת־אחת): אבל יותר לא אהיה טפשה. די! יש גבול לכל דבר! יותר לא אשאיל את המגהץ לשום חברה! שיחשבו עלי מה שיחשבו, שיאמרו שאני מרשעת, – לא איכפת לי! בין כה וכה איש איש איננו מעריך את השני בקבוץ! אין דבר – כל אחד יכול לרכוש לו מגהץ אם הוא רוצה בזה באמת! אני את שלי לא אתן!

יהושע: איך אינך מתביישת, צפורה? את מוסיפה חטא על פשע! לא די בזה שקנית לך מגהץ פרטי, השד יודע מאין לקחת כסף לכך, ואת אומרת עוד למנוע אותו מאחרים, שחיים אתך בשותפות, שמחלקים לחמם אתך, שיש להם גורל אחד אתך? לא, אני לא אסכים לזה! בשום אופן לא אסכים!

צפורה: לא אסכים? כך!… (לאחר שתיקה) ומה היה אילו…אילו היה המגהץ מתקלקל למשל?…

יהושע: (לאחר שתיקה): כך… נו, טוב. עשי כחפצך. אני אינני רוצה לשמוע יותר שום דבר על כל הענין.

המספר: ובכן – נתפרסם ברבים שהמגהץ של צפורה נתקלקל. היה מי שפיקפק, היה מי שדרכו לחשוד והוא חשד, אבל בסוף קיבלו זאת הכל כעובדה. אמנם לא אחת קרה איזה מקרה תמוה שהיו דופקים על דלתה של צפורה ותשובה מבפנים לא נשמעה ובכל זאת נשמע מתוכו רחש כלשהו, כעין איוושת בד או משהו בדומה לזה, אבל כאמור, מי שטיבו לחשוד – תמיד חושד.

המספר: לאחר המאורעות האלה – התנהלו החיים בחדרם של ציפורה ויהושע במישרין כביכול. מדוע כביכול? כי רק על פני השטח נראים הדברים חלקים. מה לעשות אם יש עוול בעולם והוא צועק חמס בקרבה של צפורה? ויש דברים שמנקרים ומנקרים בתוכה ואינם נותנים מנוח אפילו לרגע והם אוכלים אותה ממש מבפנים? אמרו אתם, למשל, מדוע צריך להפלות בין חברה לחברה במחסן הבגדים, מדוע צריך לזו לתת הכל ואת השניה לקפח? אתם אומרים שרק נדמה לה? אבל פרט מצטרף לפרט ועובדה לעובדה ואין מנוס מהרגשת הקיפוח. ומדוע מגיע לה כל זה? מדוע? כך התגלגלו הדברים עד שערב־שבת אחד נכנסה צפורה לחדר עם חבילת בגדים תחת בית־שחייה. זרקה אותם בכעס על המטה והכריזה:

צפורה: די! הערב אנחנו אורזים את החפצים ומחר – יוצאים מכאן.

יהושע: מה יוצאים? לאן יוצאים?

צפורה: כלום. עוזבים, כל הענין נמאס לי ונגמר. יש גבול לכל דבר.

יהושע: אבל מה קרה?

צפורה: כלום לא קרה, אבל אני לא אשאר פה אף יום אחד יותר!

יהושע: אבל רבונו של עולם, מה קרה?

צפורה: אין רבונו של עולם וכלום לא קרה.

יהושע: נו, טוב.

      (שתיקה, צפורה נופלת על המטה, קול בכי)

צפורה: (מתוך בכי): ולא מענין אותך כלל מה קרה?

יהושע: הלא זהו שאני שואל, מה קרה?

צפורה: טוב, אם לא מענין אותך מה קרה – לא צריך.

      (קמה על רגליה. פתיחת ארון, קול חבטת בגדים על הרצפה)

יהושע: מה את עושה? נטרפה דעתך? מה את מוציאה את כל הבגדים מן הארון ומשליכה אותם ארצה?

צפורה: כלום. אני אורזת.

יהושע: רגע אחד, רגע אחד.

צפורה: לא, הנח לי, אל תפריע לי לעשות מה שברצוני.

יהושע: היי נבונה, צפורה… (ברוך) עכשיו הפסיקי מזה וספרי לי בדיוק מה הענין.

צפורה: (בשצף): כן, בשביל זה עובדים כמו חמור, בשביל זה מוסרים את כל הכוחות, בלי חשבונות, בלי להתחשב עם מצב הבריאות, תשע ועשר שעות ביום, אם לא להזכיר את השבתות ואת החגים, בשביל זה מחלקים כל מה שיש לך עם האחרים, בשביל שכשתצטרכי פעם לזוג גרבים יאמרו לך: אין בשבילך: אין. בשביל אחרים – יש. לכולן חילקו גרביים לבנים לכולן. רק לא לי. וזהו השוויון וזהו הצדק שלך. אבל שלך. אבל למה אני מתלוננת על אחרים? אני בעצמי אשמה בכל זה. מגיע לי. בהחלט מגיע לי. מפני שאני מאמינה בבני אדם, מפני שאני אידיאליסטית ובחיים שלנו אסור להיות אידיאליסט. כן, אבל מספיק. יותר לא יראו אותי פה. אני לא אחיה מחסדיהם של אחרים. תודה לאל עודני צעירה ואני יכול להרויח את לחמי מבלי להזדקק לאחרים. זהו.

יהושע: (מתוך חולשת־דעת): וכל זה – בגלל – זוג גרביים?

צפורה: אה, ידעתי שזהו מה שתאמר. אתה שוטה. אתה חושב שאיכפת לי זוג גרביים לבנים, חה–חה–חה, אתה מצחיק אותי! אני מצפצפת על זוג הגרביים, אתה חושב שאינני יכולה לנסוע העירה ולהביא לי זוג גרביים ואפילו שניים? אבל זהו רק סמל! סמל לכל העוול שפה.

יהושע: (לשון הסברה): איזו שטחיות היא לדבר כך, צפורה. הרי את יודעת שיש פה שויון יותר מבכל מקום אחר בעולם, שאלמלא השיתוף הזה שבו אנו חיים לא היינו מגיעים לשום דבר, שאלמלא הקבוץ בכלל מה היה לנו בארץ הזאת מלבד ביצות ושממות…

צפורה: טוב־טוב, אני יודעת את הדברים האלה בעל־פה. יותר לא תוליך אותי שולל במליצות. אידיאולוגיה לחוד והחיים לחוד, אני יודעת מה זה, אתה לא צריך לספר לי.

יהושע: אבל…

צפורה: את היתר תספר לי פעם אחרת, עכשיו אני אורזת

יהושע: (בצעקה) חכי רגע!

צפורה: (בשקט): אני מחכה.

יהושע: אני אדבר עם גרשון על הענין.

צפורה: (פולטת קול צחוק) מצחיק. (אחר רגע) טוב, אם אתה חושב שתצליח לשנות משהו – לך ודבר אתו. אתה יודע שאני עצמי לא ששה לנטוש את החיים אשר למענם נלחמתי חמש שנים תמימות.

המספר: ולמחרת פשטה השמועה בקבוצה שצפורה ויהושע עוזבים…

      (קולות שונים של בחורים ובחורות)

– שומו שמיים – ובגלל מה? בגלל זוג גרביים!

– בושה, באמת בושה!

– מעולם לא הייתי מאמינה! על צפורה – כן, אבל יהושע?!

– זהו – אינך מכירה את האנשים שאת חיה אתם, את חושבת שהם זכים וטהורים, פגעי רק בעורם, תראי איך יתגלו בכל מערומיהם.

מה יש להתפלא, אינני מבין! אני תמיד ידעתי שאלה מסוגלים לעזוב בגלל דבר של מה־בכך…

– אח, חדל! יהושע זה – אין אצלנו בחור מסור כמוהו לקבוץ!

המספר: ויהושע התהלך במחנה וגבו – חידודים, דומה שגבו סיגל לו את חוש השמע, שחש כאילו הכל מתלחשים סביבנו. נדים ומצביעים עליו. לא היו יסורים כייסוריו. וצפורה התהלכה בצואר נטוי ולא דברה עם איש, דעת הקהל לא חשובה לה. מלחמה למען הצדק חשובה מכל דבר אחר…

הלך יהושע ודבר עם גרשון המזכיר, שהוא גם ידידו האישי, הסביר לו דברים לכאן ולכאן ובקש ממנו להציל את נפשו. ואמנם למחרת היום נגש גרשון אל חנה המחסנאית…

גרשון: אבל תביני, חנה, איננו יכולים לאבד את יהושע בגלל זוג־גרביים, תני לה זוג־גרביים וחסל כל השערורייה הזאת שאיננה לכבוד לשום איש.

חנה: שמע נא, גרשון, אני יודעת היטב מה שאני עושה ואתה לא צריך לבוא ולהתערב…

גרשון: אבל אינני מבין מה מונע בעדך מלעשות את הדבר הפעוט הזה.

חנה: תסלח לי מאוד, גרשון, אתה פשוט אינך יודע את העובדות! פשוט לא מגיע לה, לצפורה, זוג גרבים. מה אני יכולה לעשות אם לא מגיע לה? היא קיבלה כבר לפני רוב החברות, לפני שלשה חדשים. רבונו של עולם! – להיכן נגיע אם נעשה ויתורים לכל מי שיש לו תוקף לדרוש? במה זכותה של צפורה גדולה משל יתר החברות? לא! אם רוצים אתם לתת לה זוג גרביים מחוץ לתור – בבקשה! אבל לא אני. שימנו מחסנאית אחרת במקומי, אני אגיד לך, גרשון, שלדעתי זאת היא חוצפה מצד צפורה וגם מצדך…

גרשון: ודעתי בענין זה היא אחרת לגמרי.

חנה: כן, אבל לעת־עתה אני היא המחסנאית ולא אתה!

גרשון: טוב, אם כן נביא את הדבר לישיבת המזכירות…

המספר: ובאותו ערב, כשחזר יהושע לחדרו…

צפורה: נו, מה? דיברת עם גרשון?

יהושע: כן.

צפורה: ומה?

יהושע: הוא דיבר עם חנה.

צפורה: ומה הלאה?

יהושע: איננה מסכימה.

צפורה: אתה רואה? אתה רואה איזו קטנוניות כאן? בגלל זוג גרביים עלוב הם מוכנים שנעזוב את הקבוץ! חברה שלמה שמה עצמה ללעג! אני – טוב, אני סתם, אני מבינה שעלי אפשר לוותר! אבל אתה, שנשאת את הקבוץ הזה על כתפיך שבע שנים, איך אינם מתביישים שאתה תעזוב בגלל זוג גרביים!

המספר: אז הענין הובא לישיבת המזכירות. מה נאמר שם, באותה ישיבה, אין אנו יודעים בדיוק, שהיתה זו ישיבה סגורה, אבל ע“פ המהומה והצעקות שבקעו מן החלונות אנו למדים שהיתה ישיבה קשה. אחר־כן סיפרו שהיו התנגשויות חריפות בין גרשון וחנה. זו הודיעה שתתפטר וגרשון איים שאם היא תתפטר – יתפטר אף הוא. לבסוף נתקבלה החלטה ברוב גדול לחייב את חנה לתת זוג גרבי שבת לבנים לצפורה. הגזבר אפילו אמר ש”זה משתלם בסופו של דבר". את חנה הצליחו לשכנע – לא תתפטר. הנה כי כן – כשבאה צפורה באותו יום ששי למחסן – מצאה בתאה זוג גרביים לבנים חדשים. היא נטלה את הגרביים והביאתם לחדר. לפנות ערב פרסה שמיכה על השולחן, הניחה עליה את הגרביים, והוציאה את המגהץ החשמלי מן הארון לגהצם. מחשבות טובות רפרפו במוחה תוך כדי גהוץ. בכל זאת – האנשים יש להם לב, אלא שהם שוגים לפעמים. לא אין היא מתחרטת על מה שהיה. להיפך, עכשיו יקל גם על האחרים לחיות כאן. ובעצם אם אתם רוצים – החיים בקבוץ אינם כל כך קשים…

      (צעדים, דפיקת דלת)

אל האלהים! מרוב שמחה שכחה כלל לנעול את הדלת. זאת ציונה הנכנסת… צפורה התייצבה מיד עם גבה אל המגהץ והסתירה אותו בגופה…

ציונה: את יודעת, צפורקה, בעצם אני חושבת שאת צדקת בכל העניין עם הגרביים. אין שויון אצלנו במחסן.

צפורה: לא, דוקא עכשיו אני חושבת שלא כל כך צדקתי. לא צריך היה לעשות ענין שלם מדבר כל כך פעוט.

ציונה: לא, מה אתך, להיפך, הדברים הפעוטים הם הם שקובעים בחיים…

צפורה: כן, את צודקת, אבל במקרה זה…

ציונה: (בצעקה) אל אלוהים! מה זה – עשן עולה מן השולחן, הביטי! הביטי!

צפורה: אמא שלי! הגרביים! המגהץ! יהושע, איפה אתה, יהושע!

המספר: למותר לספר שהגרביים עלו בעשן ושהמגהץ נפל ונשבר. כך עלתה לה לצפורה אחר הרפתקאות כה מרובות. לעולם אין אתה יודע מה מזמן לך הגורל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!