רקע
אהרן מגד
ה־29 בנובמבר: מערכון ליום העצמאות
גור ים.png

הנפשות:


תקוה – אשה כבת 40

בניה:

מנשה– בן 22

אליהו– בן 20

נסים– בן 15


מקס פרופ' לחימיה – בן 50

רוזה, אשתו – בגיל העמידה


חברי ההגנה

יהושע

קלמן

צפורה


(חדר של משפחה עניה בשכונה על גבול תל־אביב ויפו. משמאל – דלת. בקיר הימני ובקיר האחורי – חלונות מסורגים שכבת ברזל. הטיח שעל הקירות סדוק ומפורץ במקומות רבים. ליד החלון הימני – מטת ברזל פשוטה וליד החלון האחורי – ספת־עץ רחבה. המצעים – כרים, שמיכות וכסתות מונחים באי־סדר וניכר בזה עתה שכבו בתוכם. בפנה הימנית – כמה אצטבאות ועליהם כלי מטבח, סירים, צלחות, פח נפט וכו', על ידם דרגש קטן ועליו פרימוס. בפנה השמאלית עריסת־סל ובתוכה תינוק עטוף בחיתולים. באמצע – שולחן עץ ערום ושני כסאות. על השולחן – עששית נפט דולקת באור עמום.)


(השעה – 3 לפנות־בוקר. האם – תקוה, אשה טובה כבת – 40. פניה חרושי קמטים ושיבה בשערה, לבושה שמלה פשוטה, כהה, מטולאת פה ושם. בהיפתח המסך – נשמעת צווחת תינוק. תקוה נגשת אליו, מנענעת את העריסה ומשתיקה אותו:) ש… ש… שקט, מנחם, תישן, תישן, עוד מעט – בוקר. תקבל חלב לשתות… ש… ש…


(התינוק משתתק. מרחוק נשמע קול תשואות עמום של המון וקול שירה ונגינה. תקוה נגשת אל החלון ומביטה החוצה בפנים מאירות.)


(מבעד לחלון מגיעים שברי הכרזה של רם־קול רחוק:)


"חלומו של הרצל מתגשם… מדינת ישראל היא עובדה… שום מכשול לא יוכל לעצור בעדנו… כל “יהודי יוכל לעלות לארצו באין מפריע… בא הקץ לשלטון זרים”… קריאות: “יהי!” “הידד!”…


(נשמעת דפיקה בדלת וקול אשה): “תקוה!”


תקוה: מי שם, את רוזה? היכנסי!


(נכנסת רוזה, אשה בגיל העמידה, שער בהיר, שפתיים צבועות במרושל, שמלת פרחים צבעונית).


רוזה: עוד מעט בוקר וזה נמשך שם בלי סוף. איזו שמחה! הבנים שלך עוד לא חזרו, מה?


תקוה: לא, עוד לא. ישמחו להם! רק פעם אחת בא המשיח. הלואי ויכולתי גם־כן להיות שם עכשיו.


רוזה: מדוע לא הלכת, אם־כן? היית אומרת לי – אני הייתי שומרת על התינוק שלך.


תקוה: (נגשת אל העריסה ומביטה לתוכה) – על מנחם? לא. מיום שאבא שלו נהרג – אני לא עוזבת אותו לרגע אחד. מנחם זה שם של אבא שלו…


רוזה: (באירוניה) עכשיו כבר אין לך מה לפחד – מדינה יהודית יש לנו!


תקוה: את חושבת שעכשיו כבר נגמרו כל המלחמות שלנו? החלטות – זה כלום. שם באמריקה יושבים המיניסטרים של כל הארצות ומרימים ידים ומחליטים על מדינה יהודית. יש להם כל מיני חשבונות, השד יודע. אבל מה יגידו הערבים, הערבים האלה שרצחו את בעלי לפני שנה כשאני הייתי הרה עם התינוק הזה בבטן שלי, ימח־שמם. הם לא יתנו לנו לחיות בשלום אם לא נראה להם בכוח מי אנחנו.


רוזה: כן זה מה שאני אומרת תמיד. ליהודים רע בכל מקום, בחוץ־לארץ רצחו אותנו הכלבים ההם, וגם פה כך.


תקוה: אל תדברי ככה, רוזה. אסור. את רק זמן קצר בארץ – את אולי לא יודעת מה יש לנו פה, ההגנה, והפלמ"ח. (מצביעה לעבר החלון) את רואה את כל אלה ששרים ורוקדים ושמחים עכשיו? מחר הם יקחו רובים בידים! הם יראו להם, לערבים ולאנגלים יחד, סמכי על הבנים שלנו… (החלון מואר בזיקוקין העפים בחוץ למרום) הביטי מה נעשה שם!


(נשמעות תרועות המון מרחוק)


רוזה: איזו שמחה! איזו שמחה!


תקוה: באמת דבר כזה עוד לא היה אף פעם פה בארץ, את שומעת? את שומעת! (מקשיבות) בשביל זה בלבד כדאי לחיות, בשביל לילה אחד כזה!


(שברי קריאות הרם־קול מרחוק: “המוני יהודים בכל העולם חוגגים ברגע זה… בניו־יורק, בפאריז, בברלין – נאספים אלפים… החלוצים והמגינים העברים בזכותם קמו לנו…”)


תקוה: ולמה את נשארת בבית?


רוזה: אני? מספיק שבעלי הלך. קם מהמטה ורץ החוצה כמו ילד קטן. הוא יכול לפעמים לשכוח הכל. אני – לא. איזו שמחה זאת בשבילי? את חושבת שאני יכולה לשכוח לרגע אחד שכל המשפחה שלי נהרגה במחנות? לשכוח מה שעבר עלי באושונצ’ים?


תקוה: היום צריך לשכוח. מצוה. אסור היום להביט אחורנית, צריך להביט קדימה, למה שיהיה מחר. נכון?


רוזה: מחר? מה יהיה מחר? אחות אחת נשארה לי. קבלתי לפני כמה ימים ידיעה שהיא עלתה על אנית מעפילים והיא בדרך לארץ עכשיו. אבל מה? גם אותה ישלחו האנגלים המנוולים האלה לקפריסין, כמו את כולם.


תקוה: או, לא! עכשיו זה כבר לא יהיה כך! עכשיו אנחנו נשלח את האנגלים לקפריסין, או שפשוט נזרוק אותם לים, ימח־שמם וזכרם.


רוזה: את האנגלים לים? אני חושבת שאת לא מכירה את האנגלים, תקוה. תשאלי אותי מי הם. חיות! חיות אכזריות! לעולם לא אשכח איך החיילים שלהם עלו על האניה שלנו וסחבו בכוח את הנשים והילדים והזקנים והרביצו על ימין ועל שמאל. את בעלי הכו ברובה על הגב. עד היום לא נרפא מזה. את יודעת כמה חולה הוא תמיד. זה כבר שנים, מזמן שנכנס למחנה שם בגרמניה יש לו דלקת ריאות (בלחש) את יודעת מה אמר לי הרופא כשהיה אצלנו בפעם האחרונה?


תקוה: מה?


רוזה: אל תשאלי. הלב מתפוצץ. חוששים שיש לו שחפת…


תקוה: מה את אומרת? השם ירחם. את צריכה לשמור עליו. חס וחלילה לו לצאת בלילה החוצה. למה נתת לו לצאת עכשיו?


רוזה: את רואה? בקשתי, התחננתי, אמרתי לו – מקס, אל תצא עכשיו, אל תצא אני אומרת לך, זכור מה שהרופא אמר, כלום. לא רצה לשמוע. צעק: לא אצא הלילה? מי יצא אם לא אני? בשביל מה חייתי ששים שנה, בשביל מה סבלתי, אם לא בשביל הלילה הזה? וקפץ החוצה, אפילו מעיל לא לקח.


תקוה: בעלך הוא בן־אדם יוצא מן הכלל. את צריכה לשמוח שיש לך בעל כזה.


רוזה: כן, לשמוח… הוא אדם שבור. בחו"ל היה דוקטור לחימיה. ומה עכשיו? בקושי מצא לו משרה קטנה בבית־חרושת למשחות שניים.


תקוה: אסור להתאונן, רוזה, אסור. ברוך השם שהגענו ליום הזה שיש לנו מדינה וממשלה יהודית, וצבא יהודי, ואם אין הרבה פרנסה – אין דבר, כל ישראל חברים אנחנו נעזור זה לזה והשם יעזור ל לכולנו…


(נכנס מנשה, בחור כבן 22, אך נראה בוגר מגילו, סימני עבודה קשה נראים בפניו).


מנשה: בוקר טוב, אמא, גם את כאן, רוזה? שלום.


תקוה: סוף השמחה? שלום על ישראל? ואיפה נסים?


מנשה: נעלם. אני יודע איפה הוא? איך אפשר היה למצוא מישהו בכל ההמון הזה (נגש אל העריסה) מה שלום הקטן? לא התעורר מכל הרעש הזה שברחובות?


תקוה: התעורר פעם או פעמיים, שמע שצועקים “תחי המדינה העברית” חייך ונרדם שוב. הוא מבין הכל, התינוק הזה.


רוזה: ואולי ראית את בעלי?


מנשה: בודאי שראיתי! כולם ראו אותו! עלה על כתפיו של בחור אחד, צעק ושר: ישראל! ישראל! חי חי וקים! את נשמתו הוציא כמעט!


רוזה: (אל תקוה) – נו, את רואה? את רואה איזה מין אדם?


מנשה: לא ידעתי כלל שבעלך מסוגל לזה. הוא שקט כל־כך תמיד…


רוזה: השתגע אני אומרת לכם, ממש השתגע!


מנשה: מי לא השתגע הלילה? אפילו אני! ראית אותי פעם רוקד? הלילה רקדתי. אין לי כבר רגליים (צונח על המטה).


תקוה: אתה צריך לישון קצת, מנשה, לפני שאתה יוצא לעבודה, לא יהיה לך כוח לעבוד…


מנשה: (מתפרקד על המטה) אה, בעוד שעה צריך לצאת שוב לעבודה… שוב להניח מרצפות מרצפת על יד מרצפת, מרצפת על־יד מרצפת עד 5, 6 לפנות ערב…


תקוה: מה לעשות מנשה… אילו אבא שלך היה חי, היה הוא מפרנס אותנו, עכשיו שהוא מת ויש לנו התינוק הזה ואני לא יכולה לצאת לעבוד אצל אחרים…


מנשה: אני לא מתאונן, אמא. את יודעת שאני לא מתאונן… (קם ומתישב על המיטה, בעינים מלאות זעם) רק את הקבלן שלי אני שונא עד מות. הכלב הזה, המנצל הזה. את חושבת שלא היה ברחוב הלילה? ראיתי אותו שותה יין וממלא את כרסו כמו חבית, וצועק! מנוול! כל השנים היה לוקח פועלים ערבים, כל פועל יהודי שהיה בא אליו לבקש עבודה – היה מגרש בבושת פנים! היה עושה עסקים שחורים עם כל הסוחרים של יפו! לא היה תורם מיל אחד לקרן־קיימת או להגנה. היה לועג על הבחורים כשהיו מדברים על מעפילים ועליה והנגב… ועכשיו – הוא שמח שיש לו מדינה עברית! לעזאזל, אם עכשיו יש לנו באמת מדינה – צריך להשליך אנשים כאלה לבית־הסוהר!


רוזה: כן, גם אני אומרת ככה. יש יהודים שהם יותר גרועים מהגויים. גם אצלנו היו כאלה. עכשיו הם מסתובבים בארץ כמו שיות תמימות.


תקוה: למה תדברו ככה? די! כל העוונות נשכחים עכשיו. כולם נולדים מחדש, תמימים וטהורים. ברוך שהגיענו לזמן הזה. עכשיו אין פועל וקבלן אין תימני ואשכנזי, כולם יחד, עושים רצון המדינה. משפחה אחת (אל מנשה) כמו אני ואבא שלך עליו השלום. מה יש? הוא היה אשכנזי, אני תימניה. חיינו בשלום כל הימים, על כל משפחות ישראל ככה. כשאתה נולדת, השכנים צחקו, אמרו: הילד הזה יהיה כמו לוח דומינו, מרובע אחד שחור,אחד לבן, אחד שחור אחד לבן, ברוך השם גדלת בחור יהודי כמו כל היהודים. לא שחור, לא לבן – רק יהודי.


מנשה: אבל יש יהודים שהם לא יהודים! שהם בוגדים! שלא עזרו בכלום להביא לנו את המדינה! שרק הפריעו, שעשו יד אחת עם האנגלים ועם הערבים…


תקוה: בטל בששים, בטל בששים. מה לנו כי נחשוב עליהם. אנחנו תודה־לאל נקיים ושלמים. אם לא בעולם הבא, יש לנו חלק בעולם הזה. אתה מרויח לחמך ביושר, חבר ב“הגנה”, אליהו בפל"מח כבר שלוש אניות מעפילים הביא לארץ ונסים כבר גם־כן אומר שמחר הוא הולך להתגייס ולא רוצה ללמוד יותר…


מנשה: מה? מה הוא אומר?


תקוה: לא שמעת? כל הימים מדבר על זה, אומר שלא יכול לשבת על ספסל בית־ספר עכשיו, רוצה להיות כמו אחיו אליהו, להתנדב, ללכת לנגב, לשמור על הנקודות החדשות. אני יודעת בדיוק מה הוא רוצה? שד נכנס לו במוח!


מנשה: אני לא אתן לו! לא אתן לו! שלא יהיה משוגע! יש לו עוד זמן לזה, הוא עוד ילד! מה הוא חושב לו? מספיק שאליהו בסכנה כל הימים, מספיק שאבא שלו נהרג ככה מכדור של ערבי, מספיק ש…


(נכנס נסים, נער כבן 15, מתפרץ בשמחה לתוך החדר).


נסים: (אל מנשה) אתה כבר פה? (אל תקוה) אמא, חבל שלא היית ברחוב הלילה, באמת חבל! איזה חגיגות אף פעם לא היה דבר כזה בארץ, אף פעם! אנשים השתגעו מרוב שמחה! קפצו, רקדו, שרו, צעקו! בפיג’מות, בחלוקים, בבגדים, בלי בגדים, זקנים, תינוקות, חדשים ותיקים! כל תל־אביב! יה בה־יי, איזו שמחה! ראית איזה זיקוקים העיפו לשמים? שמעת את הקריאות? ומהסביבה ראו גם־כן, מכוניות משא מלאות בחורים ובחורות צעירים עברו ברחובות, שרו שירי פלמ"ח, הנוער־העובד, הקבוצים!


תקוה: ומה אתה עשית? בטח השתוללת יותר מכולם גם יחד מה?


נסים: אני? אני עליתי על אחת ממכוניות המשא האלה וחשבו שאני אחד הפלמחניקים, כיף עצום היה, בחיי!


מנשה: ומה עוד עשית?


נסים: מה עוד?


מנשה: אה, אתה מתבייש לספר!


נסים: מה מתבייש? איזה מתבייש? במה יש לי להתבייש?


תקוה: בודאי רקד עם בחורה יפה, הה? נכון?


נסים: אני? עם בחורה? אף פעם לא! השתגעתי לרקוד עם בחורה?


רוזה: בודאי שתה יין והשתכר, מה?


נסים: אני אשתכר? מה אני, תרח זקן כמו בעלך?


רוזה: בעלי? הלילה הוא ילד קטן, קטן ממך. תגיד כבר מה עשית שם? איזה גבורות


מנשה: לקח דגל תכלת־לבן, טיפס אל גג בית המשטרה הבריטית ותקע אותו בראש־התורן!


תקוה: מה אתה אומר? הרי לכם גבור ישראל! ומה אמרו השוטרים?


נסים: הם? הם לא היו שם בכלל! נעלמו! אני חושב שבכלל הם…


(נכנס מקס, בעלה של רוזה, אדם כבן למעלה מ־50, מרכיב משקפים, בעל שער שיבה, לבוש חליפה מרופטת, ישנה, פניו מאירים, עיניו נוצצות בברק עמום, נראה כהמום שמחה או יין).


מקס: איפה את, רוזה? אני מחפש בכל הבית – איננה! נו, את הפסדת את עולמך בזה שלא יצאת הלילה…


רוזה: הפסדתי? הלא רק עכשיו מתחילה השמחה, הלא רק עכשיו מתחילה המדינה שלך לחיות!


מקס: (בביטול) כן, כן, כן, כמובן, כמובן… אבל את יודעת מה זה ליל הולדת? ליל הולדת? יש רק לילה אחד כזה בחיים ואני, אני… (מתחיל להשתעל שיעול חזק וקשה).


רוזה: (נגשת אליו ותומכת בו) – נו, אתה רואה, אתה רואה, אמרתי לך…


מקס: (מסלק אותה מעליו) – הניחי, הניחי, תני לי לדבר (משתעל) תני לי פעם אחת לומר מה שאני רוצה (משתעל שוב) אתם מבינים? כל ימי חכיתי ללילה הזה, כל ימי חלמתי על הלילה הזה, כשעינו אותי הנאצים שם בהסבורג ואמרו לי לרוץ בלילה ערום עם שלט על הגב “פרפלוכטע יוד”, בשלג, בבוץ ומסביב עמדו גרמנים ומחאו כף – אתם חושבים שאני בכיתי? לא בכיתי. אני צחקתי בלבי. אני אמרתי לעצמי: אין דבר! יבוא לילה אחר ואתם תכרעו ברך! (בקול גדול) ברך תכרעו! לפני! לפני היהודי, היהודי הנצחי! דער עוויגער יוד שאי אפשר לנצח אותו בשום… (משתעל והשעול חונקו)


רוזה: מקס, בוא בוא הביתה, עליך לשכב עכשיו.


מנשה: קחי אותו, הוא חולה…


תקוה: (בלחש) אסור לו, אסור, השם ירחם…


רוזה: בא, בא, מקס…


מקס: (דוחף אותה בכוח) לא! עכשיו לא! אני לא ילד קטן שלך! כן, ואחר־כך כשבאו החיילים שלנו מהבריגדה ואני ראיתי את המגן דוד שלהם על הכתף, אז אני ידעתי שזהו השופר של המשיח וכשבאו הבחורים מן ההגנה ולקחו אותנו ברכבת ובאוטומובילים דרך אוסטרייך ושוייץ ואיטליה אל הים התיכון, אמרתי: זאת היא יציאת־מצרים, קריעת ים־סוף, הנס הגדול, הנס שכמוהו עוד… (שוב נחנק בשעול).


רוזה: נס יהיה אם תישאר בחיים עכשיו, נס גדול…


מקס: אל תפסיקי אותי! ואחר־כך כשבאנו הנה לחיפה והחיילים הבריטיים המטורפים האלה הכו עם הרובים ושברו לי את הגב, לי, ליהודי זקן ששש שנים היה במחנה ריכוז נאצי ויצא חי ממנו, לי לד"ר מקס אופנהיימר שעשרים ושתים שנה היה פרופסור לחימיה באוניברסיטה בקלן ואף פעם אחת לא נתפס בשגיאה, אף פעם אחת! לי, לאדם שאיבד שתי בנות גדולות לעיניו…


רוזה: (בקול חנוק מדמע) חדל מאקס, חדל, למה להזכיר את זה עכשיו, למה?


תקוה: אסור, אדון אופנהיימר, היום מצוה לשכוח, מצוה לשמוח…


מקס: (מאושש) נכון, נכון, מצוה לשמוח! אני לא שמח? אני? (בעינים מבריקות) זה היה ליל הנקמה שלי! נקמה גדולה מזו לא נבראה עדיין! (בקול שקט) אתם יודעים מה עשיתי הלילה? אני רק עמדתי מן הצד והסתכלתי בשוטרים הבריטים שראו את כל זה, את כל הריקודים והשמחה והדגלים וההמונים הגדולים, שראו ככה את עם ישראל… אני עמדתי וחייכתי, לעצמי חייכתי, לעצמי, זה היה אושר גדול, אושר גדול אני אומר לכם…


מנשה: רק זה עשית? ראינו אותך! ראינו אותך על כתפיו של בחור אחד צועק: ישראל! יש –


נסים: ושר: אל יבנה! אל יבנה! אל…


מקס: כן! כן! ואולי אסור לי? אסור? וגם רקדתי! הורה רקדתי! (אל נסים) מה אתה חושב לך, צוציק כמוך, שמפני שאתה צעיר ממני בחמש או בעשר שנים אז לך מותר ולי אסור, מה תאמרו על הזאטוטיק הזה, הה?


נסים: לא, מותר! מותר! היום הכל מותר!


מקס: רקדתי יותר ממך, הלילה! יותר! על יד מוגרבי היית?


נסים: בטח!


מקס: ובככר מגן דוד היית?


נסים: בטח!


מקס: ועל שפת הים רקדת?


נסים: ומה?


מקס: ועוד יש לך כוח לעמוד על הרגלים?


נסים: אפילו לרקוד עוד יום שלם!


מקס: ואני לא מאמין לך! א־נו נראה, בוא הנה בחור (סוחבו בידו לאמצע החדר) אתם תראו למי יש כוח לרקוד כשקמה מדינה ליהודים! (שם זרועו על זרוע נסים ומתחיל לחוג עמו ולשיר) אל יבנה…


רוזה: מה אתך מקס, מה אתך, אתה לגמרי יצאת מדעתך, שתית יין כנראה…


מקס: (ממשיך לשיר) אל יבנה… (אל נסים) אל תשים לב אליה, רקוד!


תקוה: שקט, שקט, מה זה אתכם, יש תינוק בבית, הוא יתעורר!


מקס: יתעורר! כבר יום עכשיו, יום גדול ליהודים! מותר להתעורר אפילו לתינוק בעריסה! (אל כולם) נו, שירו! שירו! (שר וגם האחרים מצטרפים לשירה) – אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל…


(ממשיכים בריקוד ובשירה, תקוה עומדת ליד העריסה ומנענעת אותה).


נסים: הוא רוקד כמו בן עשרים! אתם רואים מה עושה המדינה? מזקנים היא עושה צעירים! הוא עף ממש!


מקס: אל תדבר הרבה! תשיר, תשיר, אל יבנה הגלילה, אל יבנה…


(פתאום נשמעת יריה קרובה מאד. מקס ונסים מפסיקים לרקוד, הכל משתתקים רגע. נשמעות עוד שתי יריות, גם הן מקרוב. הילד מתחיל לצווח)


רוזה: מה זה, מקס? מה זה? זה פה, אצלנו!


תקוה: (לוקחת את הילד על זרועותיה) הילד! הילד!


מנשה: אתן לכו שם לפנה, מהר, על הארץ! זה מיפו! הם מתחילים כבר!


מקס: מי מתחיל? מי?


רוזה: מקס, בוא נצא מפה, בוא… בוא… אני לא יודעת מה לעשות…


נסים: לא להבהל, לא להבהל, הם לא יתקרבו הנה! (נגש אל החלון).


מנשה: (צועק) זוז מן החלון, נסים, זוז!


מקס: (חיור כמת) היום? היום?


נסים: הם רצים שם, ימח שמם, אני רואה אותם!


תקוה: מה יהיה? צריך לקרוא לעזרה, צריך לקרוא למישהו…


מנשה: תישארו כאן, אל תקומו, אל תקומי, אמא!


(נשמעת שוב יריה)


נסים: (הולך אל הדלת). אני הולך העירה, להודיע להגנה, תיכף אבוא…


תקוה ומנשה: אל תלך, נסים אל תלך עכשיו! סכנה!


(מנשה רץ לעצור בעדו, אך נסים יוצא מבעד לפתח)


נסים: (מרחוק) תיכף אבוא, תיכף אבואה אמא…


תקוה: (בבכי) – מה הוא עשה? מה הוא עשה?


(מנשה הולך אל הפתח).


תקוה: אל תלך, מנשה! מי ישאר פה אתנו? מנשה!


מנשה: רק רגע, אמא… (יוצא)


רוזה: נתחבא באיזה מקום, מקס, צריך להתחבא…


מקס: (בזעם אין־אונים): להתחבא? להתחבא את אומרת? היום? ביום הראשון של המדינה העברית להתחבא בארץ ישראל? מפני מי? מפני מי להתחבא אני שואל, מפני הפראים האלה, ימח שמם ושם זכרם! (מנופף אגרוף כלפי החלון) אני לא מפחד מהם! לא! היום לא! הם יכולים לירות להם שום דבר לא יועיל. שום – דבר – לא – יועיל! אני אראה להם מי אנחנו, אני אראה להם שיותר אי אפשר להתעלל סתם ביהודי, אין יותר פוגרומים על יהודים! יש מדינה! יש נשק! יש צבא! יש כוח! כוח כזה שעוד לא היה… (משתעל שיעול חזק מאד, גונח וצונח על הספה, רוזה תומכת בו).


רוזה: (ממלמלת מתוך פחד) – בכל מקום אותו הדבר, תמיד אותו הדבר, תמיד לפחד, תמיד לברוח, להתחבא…


מקס: (מתוך חולשה) לא… לא…


תקוה: לאן הלכו שניהם? מדוע השאירו אותנו? מה יהיה…


(שוב יריה, קרובה יותר).


רוזה: מדוע לא באים? מדוע אף אחד לא בא לענות להם?


תקוה: הלכו לקרוא להם… כן… ודאי יבואו תיכף… (אל התינוק) ש… שקט מנחם, אל תפחד, אל תפחד…


מקס: (כמדמדם) לא, את השמחה שלי לא יצליחו להשבית, אפילו אם יכנסו הנה (פתאום אוזר שוב כוח וקולו מתגבר) אלה הימים האחרונים שלהם פה בארץ, האחרונים! הם לא יזכו לראות…


(מנשה נכנס את החדר כשהוא גורר את נסים, פצוע בזרועו וזב דם).


תקוה: (בקול חרדה) נסים! נסים שלי! מה עשו לך, נסים… (פורצת בבכי)


מנשה: שקט, שקט אמא, הביאי מים מהר!


תקוה: (נוטלת ספל מים מהדלי, גוחנת על נסים ומיבבת, מנשה חובש לו את פצעו)


יה – נסים, יה – בני, יה – בני…


נסים: זה לא כלום אמא… רק פצע קטן… לא כלום… הם יבואו תיכף… הלכתי בשכונה… ראיתי שוטר אנגלי, אמרתי לו, הערבים שם יורים… לך שם לבית הזה… יש שם נשים ותינוק… לא רצה לשמוע… רק צחק לי, אמר – עכשיו יש לכם מדינה אתם לא צריכים אותנו…


מקס: לא, לא צריכים אותם! שילכו לכל הרוחות…


רוזה: שקט, שקט, מקס…


נסים: הלכתי הלאה… ראיתי כמה בחורים שלנו… אמרתי להם… אמרו שכבר באים…


מקס: בודאי, בודאי שיבואו, אני יודע, יודע שהם לא מאחרים!


נסים: ואז… ואז…


מנשה: שכב בשקט, שכב בשקט, לא צריך לדבר עכשיו, הפסדת המון דם.


נסים: ואז פתאום אני שומע יריות… ואנשים רצים… ולא ידעתי לאן לברוח ופתאום נפלתי… ואני רואה את מנשה…


מנשה: ילד אתה, ילד! אמרתי לך שלא תלך, שתישאר בבית ואתה רץ, רץ, ישר אל בין הכדורים, כאילו…


נסים: ואילו היו הורגים אותך… אתה מפרנס את כל המשפחה… את התינוק…


מנשה: יותר לא אתן לך לצאת מפתח הבית הזה, נס קרה שרק נפצעת.


תקוה: תראה כמה דם, מנשה, כמה דם, צריך לרופא, צריך לקחת אותו לבית־חולים ואי אפשר לצאת מפה…


רוזה: הגידו אתם, אנחנו לא עלובים כולנו, כולנו עם המדינה שלנו, שביום הראשון עוד לא מספיקים לשמוח כהוגן, וכבר שופכים את הדם של הילדים שלנו…


מקס: הם ישלמו! הם ישלמו פי אלף, פי… (השעול חונקו)


רוזה: כן, מתי? מתי? עד שהם ישלמו… (נשמעת יריה. הנשים מתכווצות בפחד בפנה).


מנשה: עכשיו אני הולך, אי אפשר להישאר כך בלי הגנה.


תקוה: אל תלך, מנשה, אל תלך! בשם אבא שלך אני אומרת אל תלך!


(נשמעת דפיקה בדלת ואחריה נכנסים לחדר – יהושע זלמן וצפורה, בידיהם רובים, מכונת יריה, רמונים. שמים את ציודם על הארץ ותוהים על החדר).


תקוה: אתם…


יהושע: כן, זה אנחנו. אני רואה שאצלכם יש כבר פצוע אחד.


מקס: (קם וצועד לקראתם) אתם מההגנה! אמרתי שתבואו! אמרתי! (מנופף בידו לעבר החלון) עכשיו הם ילמדו משהו! הם ישלמו! צריך להשמיד אותם ל…


יהושע: שב בשקט, יהודי היריות באו מן הכוון ההוא, מה? (מראה לעבר החלון).


תקוה: כן, קרוב, קרוב מאד.


צפורה: (מראה על נסים): מה אתו? פצוע קשה? (נגשת אליו)


מנשה: קבל כדור בזרוע, איבד הרבה דם.


נסים: זה לא נורא… הלכתי לקרוא… להודיע… ירו בי…


צפורה: תיכף נחבוש לך את הפצע… (מוציאה רפואות מילקוטה)


נסים: לא צריך… לא צריך… זה מיותר…


יהושע: (מסתכל דרך החלון) ופה – הרחוב השני זה כבר יפו.


מנשה: כן, שם גרים ערבים.


יהושע: אנחנו מתכוונים להפוך את החדר הזה לעמדה (אל תקוה, בצחוק) לא תתנגדו, אני מקוה – מה?


תקוה: אנחנו? כל מה ששלנו – הוא שלכם, רק לכם חכינו…


יהושע: טוב, ובכן (אל זלמן שהתקין בינתיים את מכשיר האלחוט) תודיע עמדה מספר שלוש גבול יפו, בית מזרחי.


זלמן: (מודיע באלחוט) הלו, מרכז הלו, מרכז, עמדה מספר שלוש, גבול יפו, בית מזרחי…


(נשמעות יריות מקרוב)


יהושע: לתפוס עמדה! על יד החלונות! כך. (אל מנשה) אתה יודע להשתמש ברובה.


מנשה: ומה?


יהושע: (נותן לו רובה) קח את זה. עמוד כאן. (אל הנשים) תשבו על הארץ, בשקט.


מקס: (נגש אל יהושע) ואני… אני יכול גם כן… אני הייתי ב־1944 במלחמה בתור…


יהושע: עמוד מאחור. נצרך לעזרתך, נקרא לך. (תופס עמדה) הם מתקרבים הנה, להצליף אש!


(נשמעים חילופי יריות קצרים).


יהושע: (פוקד) אל הבית שמנגד, הם מסתתרים שם.


זלמן: יש שם כמה עשרות.


יהושע: (אל צפורה) תשאלי אפשרות של תגבורת.


צפורה: (אל מכשיר האלחוט): הלו מרכז, הלו מרכז, עמדה מספר שלוש, מוקפים עשרות ערבים, מבקשים תגבורת, מבקשים…


זלמן: הם מתקרבים הנה –


יהושע: כמה רמונים יחסלו אותם, צריך מישהו לצאת, להשליך ולחזור.


נסים: אני… אני יכול כבר לקום, אני יודע לזרוק רמונים… אני קולע מצוין…


יהושע: אתה תישאר כאן… תישאר ליד האלחוט…


צפורה: אני יוצאת…


יהושע: שני רמונים ותיכף לחזור.


(נסים נגש לאלחוט, צפורה יוצאת, נשמעים חילופי יריות ואחר־כך שתי התפוצצויות בזו אחר זו).


זלמן: הם בורחים!


מנשה: בורחים לעבר יפו!


יהושע: (אל נסים) תודיע שם, תודיע! תשאל להוראות.


נסים: (אל האלחוט) הלו מרכז הלו מרכז, עמדה מספר שלוש, אויב נמלט לעבר יפו, מחכים להוראות… (צפורה חוזרת).


צפורה: שלושה הרוגים אני חושבת וכמה פצועים.


מקס: (קופץ בשמחה) אני אמרתי שיברחו! אני אמרתי! הכלבים האלה חשבו שביום הגדול שלי בחיים, ביום השמחה שלי הם יעיזו…


רוזה: בא הביתה עכשיו! מקס, בא, עליך לשכב…


מקס: לא, אני הולך אתם עכשיו, לאן שהם ילכו… (משתעל).


נסים: מוסרים: להתקדם לעבר יפו. ישלחו תגבורת.


יהושע: זהו. אנחנו נעזוב עכשיו את החדר הזה ונעבור אל הבית הגדול שברחוב השני, מעבר לגבול.


רוזה: ואנחנו, מה יהיה אתנו?


תקוה: אני רק לתינוק דואגת, שישאר פה, במקום שיורים כל הזמן…


נסים: אמא, פה כבר לא יירו, עכשיו יירו שם ביפו…


(נפתחת הדלת ועל הסף מתייצב אליהו, מגודל זקן וחבוש כובע של מלחים).


תקוה, מנשה ונסים: אליהו!


(תקוה נופלת על צוארו ומנשקת אותו)


תקוה: אליהו! איך זה באת עכשיו?


אליהו: (משתומם על סביבו): מה זה פה? חזית ממש!


נסים: כן, היה פה קרב, קרב ממש!


אליהו: מה זה – אתה פצוע!


נסים: שטויות! רק סריטה קטנה, מאין אתה בא?


אליהו: תגידו קודם אתם מה אתכם, הרי היו פה יריות!


יהושע: (תוך אסיפת הציוד): – פה כבר הכל בסדר, חבר, אנחנו מתקדמים הלאה.


אליהו: הלאה לאן?


מקס: ליפו, ליפו! אל הים להשליך אותם!


אליהו: (נגש אל התינוק): והתינוק הזה, מה שלומו?


תקוה: מצוין, מצוין, אבל אתה מאין אתה בא עכשיו?


אליהו: אחרנו בכמה שעות. רצינו להביא את האניה בלילה, באותה שעה בה נתקבלה ההחלטה על המדינה. התעכבנו בים. באנו בבוקר עם 800 מעפילים.


מקס: ולא תפסו אותכם!


אליהו: איזה תפסו? האניה פה, על יד תל־אביב, המונים נוהרים לקבל את פני המעפילים.


נסים: אמא, אני יוצא, אני מוכרח לראות את זה, מוכרח!


תקוה: שכב פה, גבור שכמוך (אל אליהו), כמעט נהרג!


מנשה: (אל אליהו) אז אתה נשאר בבית עכשיו, סו סוף־סוף?


אליהו: איזה בבית? אתה חושב שאין יותר יהודים בגולה?


מקס: (אל אליהו): ומה, מה אמרו הבריטים, הה?


אליהו: אלה? לא העיזו לגשת! כל תל־אביב על שפת הים!


מקס: (בהתלהבות): זהו, אני אמרתי! רוזה – אני הולך, אני כבר הולך…


רוזה: לאן?


מקס: אל שפת הים, מה זה לאן?


רוזה: אני הולכת אתך אם כך… חכה, חכה רגע. אולי באניה הזאת באה גם אוה אחותי… (אל אליהו) שמע, אולי היתה אתכם אוה רוזנשטין אחת?


אליהו: חביבתי, את חושבת אני מכיר את כל 800 המעפילים? עוד זה חסר לי!


רוזה: חכה־חכה, יצאת ממרסיל?


אליהו: כן, אז מה?


רוזה: חכה, באיזה תאריך יצאתם?


אליהו: ב־20…


רוזה: (בקריאת שמחה) מקס, היא שם, היא פה זאת אומרת! אוה, באה, בוא מהר (סוחבת אותו בשרוולו החוצה).


יהושע: (בלגלוג) ומה עם היריות בחוץ?


רוזה: אני מצפצפת על היריות, אני רצה אל הים, בא מהר מקס!


מקס: (בפתח) אני אמרתי! אני אמרתי, שזהו היום המאושר ביותר בחיים שלי ושום אדם לא יוכל…


(רוזה סוחבת אותו אחריה, שניהם יוצאים).


אליהו: (אל יהושע) אז אתם, גמרתם את הג’וב שלכם פה?


יהושע: (תוך הכתפת הנשק) הוא רק מתחיל, אנחנו עוברים ליפו… (נשמעות יריות מרחוק) כל זמן שהם שם מאיימים עלינו – הג’וב לא נגמר.


אליהו: צריכים עזרה?


יהושע: בודאי צריכים, אבל אתה – אתה חוזר לים, לא?


אליהו: יש לי יום אחד חופש, אפשר לעשות משהו, לא?


תקוה: אתה הולך, אליהו?


אליהו: מה אפשר לעשות – כל זמן שיש ג’ובים אני הולך.


יהושע: (אל מנשה) ומה אתך, בחור, יכול להצטרף?


מנשה: (מסתכל באמו) אני, אני לא יודע… מי ישאר פה, עם אמא…


נסים: אני אשאר אם כן, בין כה וכה לא יקחו אותי…


צפורה: כן, אתה צריך לשכב, אסור לך להתהלך עכשיו.


תקוה: לך, לך מנשה. מה לעשות? אבא שלך היה אומר – כל זמן שלא תהיה לנו מדינה – לא נהיה בטוחים ממות, עכשיו כבר יש לנו מדינה וגם־כן צריכים להלחם, מה לעשות?…


יהושע: מדינה, אמא, לא מקבלים במתנה, מדינה כובשים בעבודה קשה ובמלחמה ולנו יש עכשיו כוח יותר משלכל אויבינו גם יחד. רק עוד מעט סבלנות. הנצחון לא יאחר. להתראות! אנחנו מתקדמים.


(הכל יוצאים אל הדלת)


אליהו ומנשה: שלום, אמא, להתראות.


תקוה: להתראות, להתראות בשלום.


(נשמעות צווחת התינוק)


יהושע: (חוזר רגע ומציץ בילד): ועל הילד הזה שמרי היטב, הוא יגדל אדם חפשי במדינה עברית עצמאית.


– מסך –


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!