הוא שוטט מסביב לבית־החולים. חיכה, עד שתרד האפלה לגמרי. כשראה מרחוק בבואת איש, היה גוחן ומתכנף מאחורי הגדר.
ורק כשהחושך הציף את הכל, החיש את הליכתו.
הראיון עם חולי־הטיפוס, משום סכנה של התפשטות המגפה, היה אסור בהחלט. הוא צעד בחשאי, כגנב, כשרגליו נתקלות באבנים ובסבכי־קוצים.
הנה החלון שלה, השלישי מימין. הוא עלה על זיז להציץ פנימה. בפנים היה אופל ולא נראה כלום.
האחות הכניסה מנורה. אחד אחד בצבצו הכרים, שראשי החולים ממוזגים בהם בכתם אחד. עכשיו ראה ברור את שרה. פניה היו צהובים בצהיבות שקופה, וידה על השמיכה היתה מוארכת מאוד, לגמרי לא דומה לאותה יד גשמית של אדם, העשויה לאחוז בדברים ממשיים…
הוא נצמד אל החלון והביט.
_______________
בין העמידה ההיא תחת חלונה, הראשונה, החרדה מאוד, ובין העמידה הזאת השתרעו שבע שנים.
בינתיים בא הוא ולקח את שרה; הוא, שעד עכשיו היה מחרידו, בפרצופו שהיה שנוא עליו מאוד, בסיוטים בלילה…
אחרי כן היא היתה לו. היו שנים של טלטולים ועוני, עוני, עוני. אותה שרה הראשונה שהצווארון הכחול של חולצת־המלחים שלה, בהיראותה מרחוק, הדליק נרות בלב – היתה לחפץ רגיל, שנמצא תמיד בבית ואינך מרגיש בו כלל.
אבל עכשיו, באפלולית, לפני חדרים אלה, שהחולים שטוחים בהם בשורות דוממות וחשוכות, הקיצה בו אותה החרדה שמלפני שבע שנים. המוות, שריחף מעבר החלון, עשה אותה, במהלך חצי אמה ממנו, רחוקה ולא ניתנת להשיג לא פחות מאותן הנקודות, המהבהבות לנו מרוּם־רקיע – והוא לטש את עיניו, היחידות בכל ישותו שעוד נשארה להן שליטה עליה – כל מהותו נכנסה לשתי עיניו המובלטות, שקפצו מחוריהן לקראתה…
_____________
חלחלה עברה בגופו. קרוב מאוד רשרשו צעדי אדם. הוא קפץ מן הזיז; ודאי השומר עובר.
אבל זה לא היה השומר. לאור המנורה שבפנים הכירו. זה היה הוא, אותו שהחרידו עד היום בסיוטים בשנתו, ושתיעב בכל טיפה שבדמו…
– זה אתה! – קרא סאטאנוב, הפעם בלי התפעלות ובלי צל של תמהון – מה אתה עושה פה?
– אחותי פה… בחלון השני…
עכשיו ראה אותו סאטאנוב היטב… גם אותו מעכו, כנראה, השנים כהוגן… בעיניו של זה היתה שחרחורת עמוקה שבעיני כלב מוכה.
סאטאנוב לא הרגיש עתה שום שנאה לאיש הזה…
ברגע זה ראה את הדברים כאדם שטמון בתוך בור עמוק ורואה משם את הרקיע: הכל בהיר מאוד ומרוחק מאוד.
… הם נצמדו שניהם, כל אחד לחלונו, עומדים על הזיזים ונתלים למחצה באוויר.
– עכשיו עובר השומר להביט, תיפח רוחו! – חירף הלה.
– פה, בין האבנים, לא יראה אותנו איש. נשב פה.
הם ישבו.
– אזלו הסיגריות, לעזאזל! יש רצון לעשן. – רטן הלה.
סאטאנוב הוציא שתי סיגריות.
ושתי נקודות אדומות הוצתו, סמוכות זו לזו.
– היום חסרה אחת בפינה. על יד הדלת. היודע אתה מה אתה?
– כן, גם אני הרגשתי. הבלונדית, ארוכת־השער?
– כן.
– הלוויה היתה היום… בימים האחרונים זה תכוף.
– השומר כבר עבר. אפשר לעלות.
הלה טיפס על הזיז. סאטאנוב התרומם ממקומו ללכת.
– שמע! – קרא לו סאטאנוב.
– מה יש?
– יש לך מקום ללון?
– אני פה זר. אין דבר. אסתובב כל הלילה.
– לא צריך. תלון אצלי. יש לי מיטה רחבה, מספיקה בשביל שניים. אחכה לך על יד הגדר. – ענה סאטאנוב, וצעד במהירות.
____________
סאטאנוב עמד על יד הגדר. הציץ בבית־החולים, שחלונותיו האדימו מתחת לגושי ההרים. שוב נראה לו הכל כמו מתוך באר עמוקה – האנשים, העצים, הכוכבים: בהיר ומרוחק מאד.
צל מבית התגנב אליו. גם הלה גמר ראיונו.
הם קרבו זה לזה ורגל ברגל, בצעדים הולמים בקצב אחד, צעדו יחדיו בחשכת הלילה.
(תרפ"ז)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.