הנישואים של אברהם נגר יצאו באופן פתאומי. הוא עבד אז במושבה. ובכל המושבה היתה אסתר היחידה הפנויה. הוא היה אז בן עשרים ואחת, ובלילות הקיץ, בצריף המחניק, היה דמו, דם בחור בריא שמרים שק כוסבה כמו שמרימים חבילת קש, מענה אותו מאוד.
והוא לקח אותה.
היא היתה עירונית בטבעה, וגופה הדק וידיה לא התאימו לכפר. וכשהיה גשם סוחף ובבית אזלו הנפט והשמן, היתה אסתר נזכרת, שקודם חיזר אחריה בן־איכר העובד במשטרה. שוטר – זה דבר לא קטן. יש לו שבע לירות לחודש במזומנים, והאריות שבשולי־מעילו, הגושפנקה של אותה ממלכה אדירה, שהוא משרת לה, נותנים גם לו משהו מאותה התקיפות של הממלכה הזאת – ב“הרביצו” בין הערבים, בדהרו על סוסו הצוהל, לוקח לבבות בין בנות הכפר… הזדמנות זאת לא שכחה.
את האיכרוּת לא אהבה. היא היתה שוכבת בראש כואב במיטה, והוא, בשובו מן העבודה, היה בעצמו מכין לו קלחי תירס או מטגן לחם – עבודה שידע מימי היותו תורן בקבוצות.
אבל כשהתרחק מן הבית, לבדו עם פרדתו, כשסבבוהו שדות, שדות, שדות: כשבאה המנוחה הקצרה, והוא שוכב בצל העגלה, שומע את לעיסת הפרדה, האוכלת את ארוחתה. כשנץ הסתובב למעלה בסיבובים איטיים מחפש לטאה מבין החריש, ומלמול העולם כולו היה שטוף זיו – אז היתה מנוחה בנפשו…
_____________
בחודש העשירי לנישואיהם נולד להם ילד. הם קראו את שמו אהרן.
אסתר חלתה כל הזמן; ואברהם היה כובס את חיתוליו ומנענע אותו בזהירות של אדם, שבהיותו אצל הפרדות, מפחד לטפל בחפצים קטנים כמו תינוק. ובהיותו בן שנה לא רצה כבר הילד להירדם, אם לא היה אביו על ידו.
ביום נאבק אברהם עם השממה. חרש, סיקל, עקר את היבלית. השממה שלחה לו את כל מגפותיה: עכברים בגורן, חמסינים בקמה, גנבים מן המדבר בבהמות. ועל כולם – הקדחת, אותה קדחת שבחום המעיק של לילות קיץ הרקידה את גופו הגדול על משכבו, כשקצה המדחום תחוב בין שיניו ההדוקות.
______________
כעבור שנתיים נולדה להם ילדה.
אברהם הספיק במשק. הוא היה מביא מים גם בלילה, והוא היחידי גידל בכפר בננות וירקות. הבננות כבר גדלו, פשטו את כוסות פרחיהן המגושמות, ועליהן הרחבים חיפו בהדרם על הדלות החשופה של הצריף, שהיריעה שלו היתה קרועה והתדלדלה ברוח.
הילדה היתה חלשה ושקטה מאוד. רגליה וידיה היו דקות כקנים, ועיניה השחורות מעל ראשה המגושם שפעו עצבות גדולה. הן הסתכלו בלי כל חדווה בתקרת הצריף המוכתמת זבובים, בחלונות הקטנים ובאשה החיוורה הגוחנת על גביהם. עצבות דומייה זו, בלי צל של התייפחות־מחאה, הרחיקה את ההורים, שהיו קרים לה מאוד.
וכשהיא מתה בת שישה חודשים מקדחת, אחרי שקבר אותה בעיר, שב אברהם הביתה, כשהוא מביא אתו צעצועים שקנה בשארית פרוטותיו – מכונית וסוס־עץ גדול בשביל הנשאר.
וכשהרכיב את אהרן על הסוס, ביום המחרת, כבר צחק כשהוא מחשיף את שיניו הלבנות, הטובות.
_____________
באחד הערבים שב הביתה. הילד שכב במיטה. הוא מישש אותו: הוא בער כאש.
“טרופיקה” ענה הרופא.
ביום השלישי העבירו אותו לבית־החולים.
אז עזב אברהם את הבית לשכנו ורכב לאותה הנקודה, שבה נמצא בית־החולים.
הוא בילה את הימים על יד החלון. ידיו הגדולות, הרגילות בכביסת לבנים ובהלבשת הילד, היו עכשיו מיותרות לגמרי. הוא היה עתה לאיש, שאין לו כל שייכות לאהרן. בו טיפלו עכשיו אחרים. הוא היה מסתכל מבחוץ באחות וברופא, ממששים ומהפכים את הילד שלו. הוא רצה מאוד לגרשם ולגשת אליו במקומם; אבל ידע, כי זה אסור לעשות.
אז ישב דומם על הספסל, על יד הקיר של בית־החולים, בלי זוז במשך שעות. הוא היה לעצמו עני, היושב ומחכה לפתחו של מי שהוא תקיף מאוד. הוא צריך לבקש לפניו, לפני התקיף, על נפשו, אבל הנה שכחוהו על יד הדלת הסגורה, לא קוראים לו; וגם הוא בעצמו שכח ואינו ידוע, איך לבקש…
למחרת סיפרו לו, שהקדחת הסתבכה בתהליך בריאות. בערב לעיניו קלח דם מגרון הילד ושטף בשלולית אדומה על הכר.
אז עמד בחוץ, כבר אדיש מאוד. הוא, אברהם נגר, התפלג לשניים. אחד, זר, יושב על הספסל בחוץ, מביט על אברהם נגר האמיתי, זה שקרה לו דבר מה, ומניד לו ראש: אֶה – אתה יודע, הרי לאברהם נגר קרה דבר שכזה…
_____________
ביום השני לפנות ערב, אחרי קבורת הילד בבית־העלמין הפשוט, עם גלי האבנים בלי מצבות על הקברים, ישב אברהם נגר על סוסו ונסע הביתה.
לעיניו היה קרוש זרם הדם, שפרץ מגרון הילד בשלולית אדומה על הכר…
הוא דפק את סוסו, הצליף בשוטו עד שבעבעו חבורות על גבו וראשו. הוא דהר לא בדרך, אלא בשדות־הכרב, בין הקוצים המאדימים בשלהי הקיץ.
עם רדת החמה הגיע אל הכפר.
ניגש אל הצריף, בין גינת הבננות ששפעה את רחבוּת־עליה הדשנים –
אבל עתה, כשהציץ אברהם נגר בבננות שלו – ראה במחוּור, שכולן לא ירוקות אלא אדמדמות הן, אדומות מדם –
וגם אותם הצריפים האחרים, ששחו לעפר, ושבהם התעטפו נפשות דלות כמוהו, וגם האדמה הזאת, שאכלה עכשיו את ילדו האחרון – היתה אדומה מדם.
ואברהם נגר ניגש הביתה וחזר ויצא, כשבידו גרזן.
_____________
כשניגשו האנשים, מצאו את אברהם פרום וקרוע חולצה, מנפנף בגרזנו…
מסביב לו היו עלי־בננות סרוחים, שתילים גדועים, עצים חבוטים. הכל בחלקתו היה רמוס, מרוסק, כפוש בעפר – את כל חלקתו השיב עתה, בעצם ידיו, לשממתה –
הפרה, ששכחו להשקותה, געתה תמרורים ברפת.
האנשים רצו לקחת את אברהם אליהם, אבל הוא נשמט מידם, ישב על סוסו, דפקו בשוטו בכוח ודהר, רחוק מביתו ומחלקתו, לבדו בחשכת הלילה בין המרחבים השוממים…
(תרפ"ז)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.