א
…אל שולחנו של חריט יושבים היום ארבעה־עשר איש: שני האחים – דוב ויושקה, בעלי הנחלה, אברהם אחיהם, שבא הנה מקצה הכפר – הוא ואשתו ודבור’קה, בתו החולה, אשתו של דוב וכלתו של יושקה, בחורה צהובה ורחבה, ושבעת הילדים.
יושבים האנשים, ששבו מן העבודה, ישיבה צפופה: ידיהם כבדות כבולי עופרת על ברכיהם, ועיניהם מביטות בציפייה קהה, כבהמות לפני אבוס שעודנו ריק.
מרים חריט, אשתו של דוב, מגישה את הקלחת הגדולה. החדר מתמלא רחש לסתות לועסות בכוונה, והנה כבר הצלחות ריקות, מלוקקות עד הטיפה האחרונה. עתה נפתח פיהם של האנשים.
מדברים על האספה הקרובה, שבה ידובר על תכניות הרחבת הכפר – השקאה וכבישים.
– זה יהפוך את הכפר לגמרי.
– אז אפשר יהיה גם לחיות. – משמיע אברהם בתקווה.
– יודעים אנו, יודעים אנו. – מציצה בו אשתו במרירות, והוא משתתק כרגע.
אברהם חריט, איש רחב־גוף, ועיניים לו – עיניים שקטות מאוד, עיני כלב מוכה, איש שכל מהלומות החיים לא פקחו את עיניו לראות את העולם הממשי, עם העוני לבלי מוצא, הבגדים הקרועים שגם פה בין העובדים כבר בושה להיראות בהם, חולי הבת – הוא חי עדיין בעולם הדמיון שיצר לו; עכשיו באו התכניות להרחבת הכפר. וכשגערה בו אשתו, הרי הוא מתבייש ויושב בדממה גמורה.
– נראה את ה“אדומה”. – הציע דוב.
יצאו האנשים בתהלוכה, כששאול’קה הקטן מאיר את הדרך לפניהם בפנס, דרכו בין סוסים נמים מעומדים, פסעו על פרות ישנות, עד שהגיעו לרפת.
ה“אדומה” שכבה על רפידה רכה, וכרסה העבה התבלטה מאוד.
– זה אולי יהיה עוד לפני ראש השנה. – אמרו הנשים.
– כבר לא רחוק היום.
התחילו דוב ומרים מחשבים חשבונות… מרים אומרת, שזה כבר חמישה חודשים וחצי. דוב אומר, שמלאו רק חמישה חודשים, כעומדים לפני מיטת בת, העומדת להבכיר.
“אז תחדלנה הארוחות הזעומות, יהיה חלב למכירה”.
ועיני האנשים ליווּ זמן רב את האדומה, המעלה גרה של קלחי תירס, שבכרסה המלאה נתלו תקווֹתיהם של עשרה אנשים.
שבו הביתה. יושקה חריט לבדו התהלך עוד בחצר, בדק את המנעולים, נכנס החדרה, צחצח, כדרכו תמיד לפני שנתו, את האקדח שלו, ניקה כל כדור וכדור – ושכב במיטה.
שקט היה בכפר. שקטו אנשים ובהמות. רק אי־מזה נשמעה שירה פרועה. ודאי איזה פועל חדש, מעשה טירון, עודנו מתהלך ברחוב. קשה לו ללכת לישון, תחת השמים הרמים, שהירח שט בהם, שט ושופע קילוחים ירקרקים באפלולית – ואולי גם לגם כוס יתרה. עתה כבר נתפזרה החבריה, והוא לבדו הולך אנה ואנה; פרום־חזה, צורח, ניחר, שירה גרונית, ומחריד לבדו את דממת הכפר.
ב
הקיץ קרב אל קצו.
מסביב, באשר תשוט העין, מרחבים ריקים, ריקים לגמרי. החמה עוד לוהטת באמצע היום, אבל עם שחר ערפלים נטושים על ההרים, על פני המדרונות מושלכים צללי עבים, כמפות משי צחות, הם שטים לבוקר – וביום השרב אוכל אותם ואינם.
מאחורי ההרים כבר עומד החורף – עוד מעט ויבוא זועם מאוד, בצניף עננים שחור, בעדת סופות צונפות, ובשתי חופניו המגושמות – מים, מים, מים…
ותוהות ברום, כלות מציפייה, עיני הבקר, הסוסים ובני האדם המעולפים…
_____________
טרן, פועל ותיק שהיה אילו שנים בחוץ לארץ, חזר עתה הגלילה. הוא הלך בדרך ליסדיה, כשתרמילו המטולא מטולטל על כתפו.
עכשיו, בשובו הנה מן העיר, היה לו אותו הרגש, כמו לפני כמה שנים, בשובו מן העורף אל החזית, אחרי המיטה הרכה, החשמל, הנשים המרובות ברחוב – חזר הכל לטבעו; בני אדם לבושים כולם חולצות אפורות ומכנסיים רחבים, כמו חיילי צבא אחד – השינה בערב בין כמה גופים נרגזים על מיטותיהם הקשות – כמו אז, בימי המלחמה.
הוא הלך לבדו בדרך. פניו המשורבבים היו עגומים ועיניו, עיני לטאה מזוגגות, היו בולטות.
ריקנות זו שמסביב העיקה על טרן. הוא רצה שיהיה על ידו איזה דבר חי, תחת השרב האוכל כל.
והנה מאחוריו, באפלולית, הגיע קול.
– הפה הדרך לאילוניה?
טרן שמח עתה לשמוע את הצעדים.
– תוכל לעבור אתי יחד, דרך יסדיה.
הוא שמח על בן־לוויתו הצעיר. הם הלכו יחדיו עד כרם השקדים.
– כאן יש לי דרך קצרה. – אמר הצעיר.
– אולי תלך פה? – בדברי טרן נשמעה נעימה של בקשה. עד מוות נמאס לו ללכת יחידי, כשרק שקשוק צעדיו נשמע לו, בדרכים דוממות האלו.
– הדרך ההיא יותר קצרה. – נענה הלה ויט הצדה.
וטרן גרר רגליו לבדו.
הוא נכנס ליסדיה. כונן צעדיו אל דוב חריט, מכרו מלפני המלחמה.
זכרו נושנות.
– כשמסתכלים בתרמילך אפשר להישבע שיותר מזוג כותנות אין בו – עד היום?
– ואז – זוכר אתה – דווקא הבחורות היו נתלות על צווארך. רק כפשׂע אחד, והיית מתאכר…
– מסתמא מזלו של אדם כך הוא… – סיים דוב – הכל תלוי במזל… ומלגימת כוס הרי לא תסתלק?
כן, מכוס טרן לא יסתלק… האמת היא שגרונו ניחר מזמן, דומה שזה שנים לא טעם כלום…
נפתח פיו של טרן. עכשיו, כששתה קמעה, התחילו הרהיטים מסביב, מסגרת החלון ומכונת התפירה, מחייכים לו בחיוך מחווּר מאוד.
– מילא, סוף סוף, היינו הך… בוודאי יש ספר כזה במרומים ורשום שם… מי מתגלגל ככדור הזה בדרכים, ומי משורש, כאילן דומם, מושך יניקתו מתוך האדמה.
טרן שכב לישון בצריף. באופל הלילה הרגיש שוב (כמו שבחדר ריק נשמע כרסום שיני העכברים בקירות) – בתוכו שמע, כשנאלם הכל מסביב, את המוות המכרסם אותו לאט לאט בשינים חדידות.
האין, שזרק לבנונית ברקותיו, חרת בכתב לא יימחה גיד מתפתל באמצע המצח, הלך והתקרב אליו.
דרך המחילות החשכות מאוד של הימים, החודשים, השנים, התגלגל במהירות גדולה אל אותו האין, מבלי יכולת להחזיק מעמד ומאין מעצור…
ג
את הדממה הכבדה של הלילה שיסע צלצול ה“מעורר” הצווחני בבית חריט – ובבת אחת קפצו ממקומותיהם אברהם וגיטה אשתו.
הוציאו את דבור’קה. שערותיה האדומות היו פזורות. היא הביטה אדישות, כדרך חולים ותיקים, שכבר הורגלו להיות כחפץ המטולטל בידי אנשים.
גיטה עמדה בשמלתה התחתונה וקיפלה את החפצים, אחד אחד, אל תוך המזוודה.
עתה היה אצל אברהם רגע של התפכחות, והוא הגיש את החפצים בענווה יתרה.
כמה הוכה כבר! נטע שקדים – אכלתם התולעת, קנה בהמות – ומתו, דווקא הבהמות שלו…
חלומו האחרון היתה השקאה… ממנה בוודאי רווח והצלה…
אבל עכשיו, בשעה שלעיניו הובלטו צלעותיה הצנומות של דבור’קה, הגומות שבין עצמות המפתח והארכובות – על צלעות אלו נחרתו כל השגיאות של חיי אדם כשר מאוד וחולם חלומות שנתבדו כולם אחד אחד…
… הוא היה ענוותן, הוא רק מסר את החפצים בידי גיטה, שציוותה עליו קצרות.
ורק בהישמע קול השקשוק של גלגל העגלה לפני הדלת (יושקה הגיש את פרדותיו לנסוע לרכבת), הוציא אברהם חריט בביישנות דבר מה מכיסו וגלגלו לאט.
– חכי רגע, דבור’קה.
זו היתה טבלת שוקולדה. עכשיו, כשדבור’קה אוכלת שוקולדה, ברי לו, לאברהם חריט, שהשומן שבה נכנס ישר לריאתה. הנה הוא נכנס ומגלד את כל הפצעים לאלתר. ועיניו חייכו בבטחון…
ד
אברהם חריט ישב לכתוב לאשתו לבית החולים שבעיר: "את צריכה לצייר לעצמך, שהיחס אלי הוטב במידה שלא פיללתי, אפשר שאקבל בקרוב אדמה חדשה.
אגב, תכנית ההשקאה יוצאת אל הפועל! זוהי כבר שאלה של חודשים, ניגשים לחפירת בארות…"
ולהלן הסתבכו אותם המשפטים, שהלכו סחור סחור מסביב לעיקר העניין – העוני לבלי מוצא, האחד, התמידי…
– אדון חריט, קוראים אותו אל הטלפון.
זה היה הנער הקטן של מירנברג.
אברהם הולך לאטו אל חדר־האוסם, שבו הטלפון של הכפר.
– קראו לדבר עם ירושלים.
האדון מירנברג יושב וכותב מספרים בפנקסו הגדול, על הרצפה שקים של זרעים, קטנים וגדולים.
האדון מירנברג מרים פניו וצוחק כלפי חריט, שפתיו קצרות – משום כך שיניו חשופות תמיד ונדמה שהוא צוחק. אפשר שהוא רציני מאוד, אפשר אפילו שעצוב הוא עד מוות – אבל תמיד נראים פניו כצוחקים.
– החיבור כבר נפסק. האם הוא רוצה לדבר, ישלם שישה גרוש.
– אין לו, לאברהם, כסף. אולי הוא יכול לחכות.
האדון מירנברג צוחק למולו שוב בשיניו החשופות. “לא, אין הוא יכול לחכות”.
אך הנה נכנס יושקה חריט, הוא שוב עליז, יושקה זה, הוא תוחב ידו לשקי הזרעונים – נעים לו למשמש בהם, לשקלם ולשפכם בין אצבעות כפו הרחבה.
יש לו שישה גרוש בשביל אברהם.
האדון מירנברג מסיר את השפופרת.
– מבין הוא, הרוח מפריעה מאוד, מי יודע אם יעלה החיבור.
מירנברג מטפל בכפתורי המכשיר – מסיר את השפופרת ושמה שוב.
– יש חיבור. אפשר לדבר.
אז התייצב אדם, אשר פאות רקותיו כבר הלבינו, על יד הכותל ובעיניו תחנונים, תחנונים לשפופרת של לכה שחורה.
השפופרת שותקת.
ואברהם חריט מרגיש עצמו עליז מאד. השתיקה של השפופרת מעודדת אותו… יש שמחה רבה בשתיקה זו. הוא רוצה לקחת דברים עם מירנברג בעניינים חשובים… ענייני הכפר.. יש לו מחשבות רבות בנידון זה…
– אדון חריט, קוראים אותו אל הטלפון. – צוחק שוב למולו, בשיניו הגלויות, שלא מרצונו צוחק האדון מירנברג.
השפופרת, שהיתה אילמת כל הזמן, התחילה פתאום מחרחרת. מחרחרת – כגרונו של אדם.
ואברהם קרב אל השפופרת, הפה השחור שלה השתרבב, הפליט דבר מה – ישר אל פניו, כמו סטירת לחי…
ואברהם חריט זינק הצידה, עיניו הטובות, עיני כלב מוכה, אינן מציצות בתחנונים… הן מביטות בכעס… מאי איכפת לו עתה!…
אברהם חריט, האיש החרישי, רץ לבדו ברחוב הכפר… קומץ אגרופיו… הוא מקלל…
ה
טרן הלך בדרך לכפר יסדיה.
הוא צעד בצעדים עגומים, הטרידתו השמועה על בתו של אברהם חריט. והעיקר – הוא היה עיף, ומסביב מרחקים ריקים.
כשניגש אל גלי האבנים, לפני השקדים – בצבץ פתאום ועלה לקראתו נחש ארוך, שחרחר.
תחילה רצה לעבור ממנו והלאה. אבל כשראה את הנחש והוא קרוב מאוד, הרים את מקלו והכהו על זנבו.
אז שינה הנחש את תכסיסו. הוא לא ברח עוד לדרכו – הוא הזדקף ויפנה בראש מורם אל אויבו.
מסביב, במרחק כמה מילים, לא היתה אף נפש חיה, רק שני ברואים שנפגשו בערבה המעלה אד כחול בשרב – לקרב־מוות אחרון.
טרן הרים את מקלו, נופף אותו אחת ושתיים, אבל תוך תנועה בלתי חרוצה נשמט המקל, התגלגל הלאה, הוא נשאר בלי נשק.
הנחש הרתיע זקוף־ראש, הלוך וקרוב אל האדם. פתאום נזכר טרן (דמו הזכיר לו זאת והמוות שריחף מול פניו) בסכין הקטנה שבכיסו הצדדי. בתנועה מהירה שלף אותה. הוא לא צעד קדימה – הוא המתין עד אם יתקרב אליו הנחש בעצמו.
כשהתרומם הראש העבה להכישו, הניף טרן את הסכין, הכה בה, נעצה בשדרה, בתוך הקדקוד. הסכין חרקה בין העצמות. הוא הפך אותה בבשר, בכוח – והנחש כבר התגלגל מת, מזעזע אנה ואנה בעיגוליו.
אז ערף טרן את הראש, הרים את מקלו, כרך עליו את נבלת הנחש וצעד הלאה, כשהנבלה מדולדלת לפניו על הכלונס כדגל.
התגוששות קצרה זו (הנה מוטל אויבו פה, כנבלה דוממה, והוא מתנועע, נושם מרגיש את דמו ההומה בקרבו) מילאה אותו לפתע חדווה גדושה, שכותלי הגוף צרים מהכיל. הוא רצה לגעות, כשור פר, שרמס את צרו בקרניו, תרועה ללא מלים, בחלל הכחול.
וכשהגיע לכפר, עוד פעפעה בו אותה חדווה, שהקרה מעובי־המעמקים של החי וגרפה את הכאבים הקטנים, שמקודם, כקליפות ריקות.
– מה אתה כמחותן היום? – פגע בו יושקה חריט.
– סתם! – אמר טרן, מחייך לעומתו בעיניו, עיני הלטאה, ומנפנף ב“דגל” שבידו.
– הנח את הפגר לתינוקות. יש שמחה בקרוב. צפורה שבה.
יושקה חריט הלך עכשיו לנקות את הצינורות שנסתתמו. גם הוא אינו גיבור גדול. בשרו השחרחר מציץ מבין קרעי הכתונת. התקווה, שתלה בפרה הבירותית, שופעת־החלב, דווקא נכזבה. אבל רוחו לא תיפול. עכשיו הוא מנקה את הצינור הפונה לחצר, שנסתם, פותח את הברזים.
הוא החווה לטרן על העשב, שמצא סדק בצינור, הכניס אל תוכו שורשים וסתמו.
– הוא הרגיש מים… ראה, איך פשט שם שורשיו… הרגיש מים, ונכנס.
הוא דיבר על העשב כעל נפש חיה.
הרקיע התקדר, עננות בודדות, צחרחרות, תעו ברום. פתאום, בהיסח הדעת לגמרי, נשמעה נקישה, תיפוף מהיר על הגג הסמוך, טרן הסיר את כובעו. טיפות בודדות נשרו על שערו, זחלו על קדקודו.
אחרי כן חדל הגשם, העננים נעלמו. השמש שלהבה שוב ברקיע.
אבל דומה שרווח לכל: לרגבים, לאנשים, לקוצים על יד הדרך. זה היה המטר הראשון לאחר שבעה חודשים, הוא כמו זלג דמעות לאחר כאב כבד, מתאפק זה כמה, ועכשיו עם רדתו – רווח לכל המרחב מסביב…
– אם רוצה אתה, נלך ונראה מה נשמע בכפר.
ו
מסביב לכפר יסדיה רתחה העבודה. באו יהודים מארצות צפון רחוקות להתיישב בארץ.
____________
בחגי אביב, בעליות מקומרות, בין פעמוני מסגדים, היו מתאספים יהודים לובשים לבנים, עוטפים שולחנותיהם לבנים, מוציאים כלי כסף כהים מרוב ימים, ועל כוסות יין היו שפתותיהם מלחשות כלחוש אדם שם אהובה:
“ירושלים”!
בלילות אפלים, בין יערות קבורים תחת שלג, היו יהודים פשוטים באים, יהודים מושלגים – נכנסים לבתי מדרשות אפלולים, מנערים מגפיהם משלג, משפשפים ידיים כחולות מקור, ועל שפתיים כלות נושאים שם פלא, שם מרנן כשירה:
“ירו – שלים”!
הם היו כבר אלפי שנים בארצות צפון, בין שלג. בכל מקום שבאו היו שומרים עוד אתם משהו מתועפות שמשה של הארץ, מגבורות גשמיה, מחלום היותה. שמרו אותה בספריהם, אשר שמו בארונות מזוגגים, מכוסים אבק, כמו ששומרים יין עתיק בבקבוקים מאובקים.
אבל הם התאחזו בארצות האלה והתפלאו על התושבים, שהביטו על שׂערם האחר, על עורם האחר, ואמרו:
“מה לאלה אתנו?”
ועכשיו, אלה ששבו לכאן – באו הנה כזרים, אבל בדמם, במעייני דמם הכירו את הארץ ברור מאוד, כמו שמכיר אדם ארץ שנראתה לו פעם אחת בחלומו – והוא כמו חי בה כל ימיו.
ואלה אשר הכירוה רצו את אבניה, התמודדו על רגביה המתים, למסור לה מהחיות שבדמם הצעיר, למען תשוב לתחייה.
אבל יושקה לא הבין הרבה בעניינים רמים כאלה. “נראה, שבקרוב יהיה גשם – צריך להזדרז בגמר הדישה”.
– ועכשיו בוא ואראך את הבניינים החדשים.
ז
התנועה היתה גדולה. על גלי אבנים ישבו בחורים ומטפחות לראשיהם, יהודים שכבר נראה לובן בפאות זקניהם, בחורות צעירות. הארץ היתה כולה מרוטשת בחפירות רחבות, גבובה ערמות עפר, תלי מלט, כשדה מלחמה.
– אתה רוצה לראות את הבאר?
הם ניגשו לאמצע הדרך, מתחת למורד, שם עמד מגדל, ומתחתיו – מקדח המים. שם עמד אדם קטן, פרוע שער ובידו מוט ארוך. המוט היה משולשל למעבה האדמה. דומה, שהאדם הקטן הזה, המלוכלך כולו בכתמי סיד לבן, – שרבב אצבע ברזל ארוכה, לגשש שם, בין הרגבים האפלים… הוא כבר גישש בכמה מקומות ולא מצא מים. אמרו, שמאז הבוקר כבר קולחים פה מים.
האיש ירד למטה, נעלם במחשכים, כתולע־גשם זה, המגשש בתוך העפר. והנה יצא שוב, נושם בכבדות, רטוב וגזוזי סיד בשערו.
האצבע משמשה שם דבר מה. מן הצינור הצדדי קלחו מים דלוחים.
טרן וחריט ניגשו… הקילוח הרטיב את כותונתם, נזל ברביבים מחיים את הגוף העייף, ואברהם חריט כבר איננו פה… – משום מה נזכר טרן. קיבל איזו עבודה בעיר, בוודאי גם שם גוועים מדחקות.
– אתה מבין, – הסביר יושקה – פה יהיו חיים, אבל לחיות על האדמה הזאת קשה מאוד… כדי לחיות פה נחוצות כתפיים רחבות… ואברהם זה – לא היו לו כתפיים רחבות…
הם נפרדו זה מזה. השמים כבר האפילו, ונתקשרו עננים כבדים.
ח
היורה.
ימים על ימים חיכתה האדמה, ימים על ימים חרר השרב את עורה, עד שנעשה מסודק ומרוסק, ככלי חרש ישנים.
אך בליל זה התחולל דבר־מה, השחק הלך והקדיר, הלך והתקרב אל האדמה השוקקה.
והיא שכבה באופל, מחשה ולוהטת, ככלה זו על ערש כלולותיה המחכה לחתנה שירד אליה.
אז בהתייחד הנאהבים, אף ברייה אחת לא תיראה בחוץ. נעלמו הכוכבים ממשמרותיהם. השועלים התחבאו במאורות, חמק האדם אל אוהלו, והציפורים נכנפו רועדות בסוכת־עלים רופפה.
אין כל בחלל העולם, אין כל בין שמים וארץ – רק שני הנאהבים הקרבים זה אל זה בחשכת הלילה…
והנה שתי זרועות ענק משתרבבות מעל, צונחות ולופתות את גוף האדמה באפל…
הס! תעלומה גדולה מתרחשת בעולם…
____________
אחרוני הנטפים של הגשם נופלים אל חיק האדמה הרווי, השחק כבר רחוק ובהיר. והאדמה משתטחת, מרוכרכת ומעודנה, מחייכת ברגביה הדשנים ודוגרת את ריבי־רבבות עובּריה שקמו לה בסתר הלילה.
ט
ברציף כבר החלו להתאסף האנשים: פועלים טירונים, שידיהם לא הספיקו עוד להשתזף, פועלים ותיקים מומחים לעריכת “רונדו” וריקודים ערביים.
אי מזה הופיעה מנדולינה; אמנם ישנה במקצת, צרודה במקצת – אבל בכל זאת מנדולינה.
טרן מצמץ עיניו באופן מיוחד, נגע בנימי המנדולינה, ומיד זעו הרגליים מאליהן, והעיגול נתהווה, ואנשים נכנסו לרקוד.
ויושקה חריט, שכבר גמע כוס יתרה, טפח על כתפו של טרן:
– טרן, תיפח רוחך, נגן, נגן בכל כוחך.
הסתכלו בו האנשים: כזה, עצמות ועור, חשבו שהוא כבר נפגר לגמרי – והרי הוא, טרן, שוב חי ועליז, כאילו לא היה כלום – שכח את עצמו, הצטרף אף הוא לקבצנים האלה, להוציא אתם יחד את טיפת החיוּת האחרונה מן העצמות.
… כי מה לו, מה לו לטרן?
רב לו כבר, רב לו להתהלך עגום כשלבו סגור ומסוגר על כאבו הקטן – הרי מוטב לו לפתוח עכשיו את הלב, לפרמו לרווחה – לכל, לכל; לשמוח עם עיקרי־עשבים, שרופי חורב, שזלף עליהם הגשם, לחרוד בלב דופק על כל זרע קטן שנפל בקרקע אם ינבוט… כן, בוודאי רב לו, רב לו כבר להתהלך ערירי בין ערים ואנשים – הוא יפרום את לבבו, פה, בין משפחת החיים הגדולה, של עשב ובהמה ואדם, ויתהלך כשהרוח נושבת בין שיפולי כותונתו הקרועה, יאזין לגלגל החמה, המתרומם לבוקר לפתע, עולה ומנסר בתרועה, ויקשיב לחרדת רגבים מטורים ואדמה עזובה, שחרשוה לראשונה…
טרן עמד נשען על החלון, והסתכל בחוץ. באפלולית התעגלו המדרונות, שהזורע עבר בהם לא מזמן – כבדים ותפוחים, כבטן הרה, שם נם הזרע החדש…
והוא ידע: לזרע, שהונח שם, ארבו כמה אויבים: הציפורים, הכנימה, הגנבים, החמסינים, שנחבאו מאחרי ההרים ונשימתם המיתה את הנבטים הרכים.
אבל הוא, טרן, קיווה שיעלה הזרע… הוא קיווה…
בחוץ כבר האפיר הרקיע לפני השחר. מסביב, בכפר הנם, התחוללה אוושה: בבת אחת נשמע קול הבהמות, המריצות, חריקת שערים ופתחים, צלצול שרשרות־הרתמה בידי העגלונים: התנועה אצל הברזים, מקום שם האנשים מתרחצים בחפזון, כדי לאכול אכילה חטופה ולצאת לשדה.
כבר הגיע זמן העבודה.
(תרפ"ו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.