א

מאות אחדות של יהודים בעיר הערבית – יהודים מפולניה, או מירושלים, בשטריימלים ובפאות; קורדים ואורפלים מרובעי־זקן, שכמו ירדו מתבליטים אשוריים קדומים; מוגרבים מתורבשים; תימנים קלי־רגליים –

בימות החול – איש איש בחנותו, או מפוזרים בכפרים הסמוכים, לסחור בבהמות, תבואה, צמר ועורות –

ובשבתות ובמועדים מתכנסים יחד בבית־הכנסת; הרגליים היהודיות, זוג־הרגליים המתרוצצות ומתרוצצות לפרנסה, כזוג סוסים סחופים, דפוקים ללא רגע מנוחה בידי עגלון, כהותרו מן הרתמה ופוסעות בנחת, גומעות כל צעד להנאתן, כמו מלטפות את אבני־הכביש; והפה היהודי, שצווח, התקוטט, שיקר, כעס, עד לידי צרידות – מוציא מלים ספורות, בניגון, בנחת ולהנאתו – מעלה תפילה לאל בורא עולם.

ומעל ספר־התורה הנפרש נקראות המלים העתיקות, הענודות תגים, כמו נזרי־מלכות –

קהילה קדושה, אחת מרבבות הקהילות, המפוזרות בין גויים בעולם, מעלה תפילה לאל בורא עולם מבין המסגדים הרמים, חבושי־המעקות, מבין הבתים, שהם כקוביות שחורות אטומות, מבין הסמטאות העקלקלות בין גדרות האבן, שתמיד, נדמה, מי שהוא טמון שם במארב עם פגיון ביד…

_____________

ור' נפתלי בח, שבא הנה לפני תשע שנים מאוקראינה, הרגיש את עצמו בטוב כאן.

כל היום היה עומד בחנותו, בין כתפיים מעוטפות עבאיות של פלחים, שעמדו על המקח והתלוצצו, בקראם לו בחיבה “חואג’ה טאלי”, ואם הפנים היו שחורים וחלבוני העיניים לבנים מאוד – לא כמו אצל הגויים שם, בעיירת מולדתו, הרי גם מהם נדף הריח של זיעה מיושנה ושל רגבי אדמה – אותו הריח החביב והמוכר של חוסן קהה, שהיה לחמילות ה“פארובקים” (שכירי יום) האוקראינים שם.

ומה בכך? אם קומץ יהודים הם בעיר ערבית זו?

מאחרי ביתו של ר' נפתלי בה נמתחה רצועה אפרפרה של כביש, שהובילה לירושלים. רצועת כביש זו, שבה היה ר' נפתלי בח נודע לעיר הבירה במכונית, פעמיים בשבוע, להביא סחורה או לגמור את החשבונות עם הבנקים, ושבפרוס הפסח היו מתגלגלות בה הרבה מכוניות של תיירים אמריקנים, שנסעו למקומות הקדושים שבעיר זו, והיו נכנסים לחנותו של ר' נפתלי בח, ממלאים את חללה אנגלית צפצפנית שבהברה יהודית ומשאירים לו דולארים בעד ה“מזכרות”, שמהם היה ניזון כל השנה – רצועת־כביש זו, שהתרוממה מאחורי ההר החשוף והתפתלה משם הלאה, חיברה את נפתלי בח ואת הקהילה הקטנטונת שלו עם ירושלים הגדולה. ומשם, מירושלים – ידע ר' נפתלי – נמתחו הלאה רצועות־כבישים אפרפרות, השתרגו גידים כחלחלים של פסי־הרכבת, נפלסו נתיבים לבנבנים של אניות בלב ימים – והם חיברו את כל הקהילות הקדושות בעולם: באגדאד, וארשה, פראנקפורט על נהר מיין, מלבורן, ניו יורק, ועוד, ועוד רבות, שגם את שמן לא ידע, הפזורות על כדור הארץ – דרך אוקיינוסים ומדבריות – לגוף אחד חמים ומלוכד – בית ישראל כולו. ובכל הקהילות האלו גם כן היו יהודים סוחרים, או תופרים בגדים, או מתקנים שעונים בששת ימי המעשה, ובשבת מתאספים לשאת שבח לבורא עולם – ור' נפתלי בח ידע זאת, ומשום כך, כשהיה מציץ מחלון ביתו לקו־הכביש האפרפר, היתה פגה החלחלה, שתקפתו לפעמים, למראה המון הגויים בעבאיות – ואת לבו היתה ממלאה חמימות גדולה ובוטחת.

ב

אבל באותו הבוקר, י"ז באב, כשיצא ר' נפתלי לפתח חנותו, וראה את הרחוב, שמחללו נתרוקן האוויר, נתרוקן בהחלט, עד שלא היה במה לנשום, ראה את הפלחים, את אלה, שהיו תמיד באים לחנות – וכל אותה האדיבות שהיתה בעיניהם, בידיהם ובדיבורם נשרה מעליהם, נשרה בקלות, כמו שנושרת כסות מעל הכתפיים, ובעיניהם, שבהן היו כמו פגיונות טמונים, ובידיהם, שהיו משורבבות וחדות בקציהן, היה עתה רק דבר אחד: תאווה לדמו של היהודי… רציחת־עולם.

הם היו מעורטלים, כשהאדיבות התמידית נשרה מעליהם כמו כסות חיצונית, ממש כמו שהיו הגויים האוקראינים בעיירתו, באותו יום שנהרגו בניו ונשדד רכושו…

ומעל גדרות האבן האטומות, מתריסי החלונות הכחולים, ממגדל המסגד, שהשתרבב היום, מנצח ומריע בתפילת חזנו – מכל אלה קרא היום ר' נפתלי בח את המלה האחת, שכבר חילחלה בקרירות בציפורני רגליו: פוגרום.

ור' נפתלי נשא את עיניו אל הכביש, אל רצועת־הכביש האפרפרה. שהובילה לירושלים, זו שהפיגה תמיד את חלחלתו ומסכה בלבו חמימות בוטחת

אבל הכביש האפרפר לא היה היום, זה שהיה תמיד. הוא היה היום מקוצץ ומקוטע. הוא נגמר היום כאן, מאחרי הבית; הכביש הזה לא הוביל עתה לירושלים. הכביש לא הוביל לשום מקום…

אז התכווץ גרונו של ר' נפתלי בח, שידע, כי עוד מעט, עוד חצי שעה, שעה, חצי יום הוא יאבד, בוודאי יאבד, והוא רצה מאוד לצעוק, לצעוק בקול, בצעקה שתבקע מרחקים, שתגיע שמה, לקהילות הקדושות הרבות האלו, לניו יורק, לווארשה, למלבורן…

אבל שפתיו של ר' נפתלי בח נשארו צמודות, הצעקה מתה בגרונו, כי הוא ידע:

הצעקה לא תגיע עתה לשום אוזן…

ג

וכשנפגש לו סעדיה ששון, מתחרהו התמידי, שהיה רב אתו תמיד, משום שחנותו היתה מול חנותו של ר' נפתלי, והציע לו ללכת יחד אל המפקד הבריטי, הסכים להצעה. ר' נפתלי בח לא קיווה לשום דבר מהליכה זו למפקד, כי עם כל נשימה חש באוויר אותו הדבר, שהיה ממלא עתה את כל החלל: פוגרום.

עם כל נשימה היה הדבר הזה מחלחל בחזהו, כמו אד צורב. ור' נפתלי בח ידע מתוך נסיונו האוקראיני, כי במקרים כאלה אין מה לחכות ממפקדים; ובכל זאת הלך שמה – כי ידע, שאדם צריך לעשות הכל לשם הצלה.

המפקד, שגץ בריטי צעיר, היה ידוע לו היטב, כי היה סר לעתים קרובות לחנותו לבחור לו ארג ומטפח על כתפו באדיבות; אבל הפעם היה המפקד אחר לגמרי, גם מעליו נשרה אותה האדיבות התמידית, כמו שנושרת כסות מעל הכתפיים, גם בעיניו, שהתערטלו פתאום, היתה אותה רציחה חשכה, רציחת עולם, כאשר בעיני הפלחים ברחוב; ולא היה חשוב כלל, מה שהוא דיבר בשפה אחרת, ומה שהוא היה צהבהב, והם שחורים – הוא היה אחד מהם, דמם ובשרם, אחד מאותם ריבואות־הרבבות, שברגע אשר לקהילה קדושה צפוי אבדון, אין מה לבקש מהם רחמים, לא כדאי להשחית את המלים, כמו שלא כדאי להשחית לפני זאב, שהתנפל עליך בשדה, דברי־תחנונים בשפת־אנוש…

את זאת ידע ר' נפתלי בח, ובכל זאת ביקש רחמים מן המפקד הצהבהב; והמפקד, שהרציחה בעיניו היתה מעורטלת לגמרי, גער בו, התחיל לבעוט ברגליו ולצעוק, שיצאו מיד. אחרי כן נמלך, ניגש לשפופרת הטלפון והתחיל לדבר עם ירושלים.

וכששמע ר' נפתלי בח את החלחול בשפופרת, נהיה לו פתאום נוח מאוד. נוח היה לו, כי בשפופרת הטלפון מדברים עם ירושלים. ר' נפתלי רצה, שהמפקד ידבר וידבר עוד, ושהוא ישמע בהפסקות את החלחול הזה – את קולה של ירושלים, את הקול שהגיע הנה משם, מחוץ למסגדים וקוביות מקומרות אלו, שבכולן עמדו עכשיו רוצחים צמאים לדמו.

אבל פתאום רגז המפקד מאוד והרים את ידיו – עיניו של ר' נפתלי בח כמו נבדלו מן הגוף ונצמדו בשתי ידיים שעירות אלו, שהתכוננו – הוא ידע זאת – לעשות דבר מה איום מאוד – המפקד הניע עוד רגע את השפופרת, קרא להם: no reply (אין תשובה), וחבט בכוח את השפופרת על המזלג.

ומשהניח את השפופרת על המזלג – מיד נהיו שפתיו של ר' נפתלי בח ושל סעדיה ששון חברו לבנבנות מאוד. עתה יקפד המפקד את הקור האחרון, הדקיק מאוד, שעוד היה קיים בין קהילה קדושה זו ובין העולם – והכל נהיה כבר חתום. עכשיו, מאותו הרגע שהונחה השפופרת, היתה קהילה קדושה זו כרותה מן העולם, יותר כרותה מאנייה הטובעת בלב ים, שמסביב לה, לכל אשר תביט העין, לא יימצא פס יבשה, אלא גלים, גלים, גלים, שכל אחד מהם נוהם אבדון. מאנייה אפשר עוד לשלוח סירה, אשר אולי תחתור לאיזה חוף – אבל לקהילה קדושה זו לא היה עוד לאן לחתור. היא היתה כבר בהחלט כרותה מן העולם.

ד

ר' נפתלי ישב מכווץ בין כמה גופים מצופפים שנדחקו זה לזה כדי להרגיש איש את חמימות רעהו – ומאיזה בית קרוב מאוד הגיעה זעקה, זעקה גדולה, חשכה, של אנשים נשחטים – ונפסקה באמצע…

ולר' נפתלי בח היה רע מאוד, רע היה לו מהדממה, שנהיתה אחרי הזעקה הגדולה, שאמרה, כי שם כבר נגמר, כי שם כבר, בבית ההוא, כולם מתים, וכי עוד מעט יתחילו פה. רע היה לו, משום שהפחידו אותו הגופים, שנלחצו אליו, שדיברו אליו, שהזיזו תיבות אל הדלת, וקולם הגיע אליו כמו בעד עובי מחיצה, כמו מעבר מזה. רע היה לו, משום שידע, כי רק רגעים מעטים נשארו לו לחיות, והוא היה רוצה לשמוע את מי שהוא מחוץ לאלה הגופים, שפרפרו ודיברו והזיזו תיבות לדלתות, אבל היו כבר כרותים מכל העולם; ומשום שהרגיש את עצמו מושפל מאוד בציפייה זו, בחדר המקומר והחשוך והמסריח מצפיפות וזיעה –

ופתאום קרה דבר מה.

פתאום ראה ר' נפתלי בח, שכותלי החדר הולכים וזעים, הולכים ומתרחבים, ובתוך החדר מופיעים – לא בעד הדלת – אנשים, המון רב של אנשים.

יהודים ספרדים, רחבי כתפיים וזקופי הקומה, בעיניים שקטות ואצילות ובבגדי שיראין; יהודים פולנים בשטריימלים רחבים ובקפוטאות האטלס; יהודי אוקראינה סחופים, בקפוטאות פשוטות, מחולחלות שומן ומעלות ריח דגים מלוחים – וכולם היו להם חתכים אדומים על צוואריהם, לכולם חתכים על צוואריהם.

הם נהרו ובאו, נהרו ובאו, וכותלי החדר פינו להם מקום, זעו לצדדין, הלכו והתרחבו.

ור' נפתלי בח ידע, מי הם אלה הבאים. אלה היו אנשי קהילת ישראל המתות, שבאו לקבל אותו ואת קהילתו, אשר בעוד רגעים מספר תחד ביניהן ותהיה אף היא בין הקהילות המתות. קהילות הקודש מגנצא ואשפיירא, ורמייזא וטריוירה, טוליטולא וקורטובה, טולצ’ין ונמירוב, פרוסקורוב וצ’רנוביל, ועוד ועוד קהילות רבות ועצומות, שר' נפתלי בח לא ידע אפילו את שמן – כל אותן הקהילות, שהיו מפוארות בשעתן, ומהן הלכו דרכים ואנשים לכל רחבי תבל, אבל בבוא עליהן הטובח היו כרותות מן העולם; ואחרי כן נמחה זכרן, הים כיסה עליהן, לבלי השאיר רק אבנים אחדות כתובות אשורית בבתי העלמין – כל הקהילות האלו באו לקבל את פני אחותן, אשר עוד מעט תחד בקהלן.

ור' נפתלי ראה, שהאנשים האלה לא היו מושפלים באבדנם, אלא קומתם היתה זקופה ועיניהם הציצו במרי; גם היהודים האוקראינים, יהודי החול, בקפוטאות, שריח דגים מלוחים נודף מהם, וכל חייהם היו השפלה בעד פרוסת־לחם לבית – קומתם היתה זקופה ועיניהם הציצו במרי; וכולם היו כמו יורדי־ים, שאפילו בבוא עליהם האבדן, וכשהמים מחלחלים כבר בבטן הספינה – עומדים הם הכן, והמפרש הלבן זקוף וממותח במרי לכל הנחשולים – כך עמדו כולם, קהל גדול וזקוף, נדחף מסביב לר' נפתלי, בחדר האבדן, שנהיה פתאום רם ונרחב ושטוף אור, כמו היכל…

ופתאום שמע ר' נפתלי, שכל הקהל פוצח ברנן, הרנן היה בלי מלים ובלי קול, אבל ר' נפתלי שמע אותו מחוּור מאוד. ריננו האשכנזים בטלאים הצהובים; ריננו הספרדים, שעורם חרוך מדורות, ועל פניהם הגאים – מלכות; ריננו יהודי פרוסקורוב וצ’רנוביל, אוּמאן ונמירוב בקפוטאות החול – כל קהילות ישראל המתות ריננו ליוצרן, אשר נתנן לכליה, ובכל זאת לא רגנו נגדו ולא שמו בו תהלה…

ואף ר' נפתלי בח האובד פג פחדו בין כל הכתפיים הרבות שנדחקו אליו, בין הזקנים הרחבים, שסוככו ברחמים אבהיים על לחייו, על מצחו, ופצח ברנן עם כל קהל הגדול – – –

_______________

דרך החלון כבר פרצו הטובחים…

(תרצ"א)