א
מנות־הארוחה בקערת המתכת הכפולה, העשויה צלחת בתוך צלחת, כזו שהיה משתמש בה בחזית, לפני חמש־עשרה שנה, כבר הספיקו להתקרר, כשחנינה השוטר, היושב על־יד הפשפש, רמז ליתומי:
– כבר אפשר להיכנס.
… עתה עמד בחצר של בית־הסוהר, לפני גנני. גנני זה, שהיה מכיר אותו תמיד במכנסיים הקצרים מעל שוקי־החלוץ השעירים בגזרתו הדרוכה, התמיה מאוד בחלוק העקוד של אסיר, שבו נראה גופו מטושטש וזחוח, כגופו של חולה, ובעיניו, שדהו משהו מחמת ישיבה ממושכת בתא.
יתומי הגיש את הקערה…
– הבאתי לך אוכל… ממסעדת תמרין… יש כאן מרק, כבד צלויה ולפתן… תאכל תכף, הבטחתי להחזיר את הקערה…
גנני לגם לגימות אחדות מן האוכל – ומשך את ידו ממנו. מיד נשתרבבו אל הקערה עשרות ידיים של אסירים; הם עטו על מעט המזון כאנקורים הללו העוטים על פירורים בין אבני־הרחוב – מחמת רעב, משום שפתבג־המלך אינו מספיק, ומשום שאוכל זה, שאינו דומה למנות, שמקבלים כאן ושאותו אוכלים אנשים מעבר לסורג – חשים בטעימתו משהו מטעם החופש הרענן, שהנפש יוצאת אליו כל כך. ולאחר רגעים אחדים כבר היו הצלחות מנוקות עד טיפת־השומן האחרונה, וקרקעיתן הבריקה, כאילו צחצחה אותן בעלת־בית למופת.
– גנני, פסק־הדין אינו צריך להדאיג אותך. יגישו ערעור. על פי הערעור ודאי שישחררו אותך…
גנני לא אמר כלום, רק הציץ בו במבטו השקט, ומבט זה אמר ברורות, שיודע הוא היטב, שכל זה – שקר, ושגם יתומי בעצמו אינו מאמין בשחרורו; שהרי ברור, שאם היו פרעות ביהודים וערביים נידונו לשבת בבית־הסוהר, חייבים להיות גם נידונים יהודים. הממשלה אינה מפלה בין גזע לגזע, הממשלה נוהגת בלא איפה ואיפה; ואם מישהו מן היהודים צריך לשבת בסוהר, שוב אין כל סיבה, מפני־מה לא ישב גנני דווקא? כל זה היה הגיוני בהחלט. הרי זה היה חוסר־טעם גמור לדרוש, שהממשלה תשנה את שיטותיה הקבועות, היציבות, בגלל איזה גנני; ואי־אפשר היה להועיל כאן כלום.
אבל יתומי, שנבוך ממבטו של חברו האסיר, הוסיף להסתבך יותר ויותר:
– אתה יודע… כל העיר נרעשה מפסק־דינך. בכל מקום שאני בא שואלים אותי, יודעים, שאני חברך… חמש־עשרה שנות מאסר – לא דבר קטן… כולם שואלים אותי… אין מנוחה לאנשים…
שוב לא אמר גנני כלום, רק רפרף על פניו של יתומי במבט של עיניו האפורות והעמומות משהו מחמת ישיבה בכלא – ויתומי נתכּרכם כולו תחת מבט זה. כן, גם הוא וגם גנני ידעו, שזהו שקר גס. איש לא נרעש מזה, שחלוץ יהודי, שהגן על האנשים, שלא יישחטו, נידון לשבת בבית־הסוהר עד שילבינו שערותיו, ואלה שניצלו על ידיו אוכלים ושותים וישנים במנוחה. אבל הוא הרגיש את עצמו אשם כלפי גנני ורצה להגיד לו דבר טוב; אלא שעכשיו, אחרי הדברים שאמר לו, נתבייש מפני שקר זה, וקשה היה לו להסתכל בפניו…
ומשום כך, כשניגש השוטר הערבי אל גנני, גזר עליו להושיט את שתי ידיו, שׂם עליהן את צמידי־הברזל, ואחר־כך הידק את המנעול במכת־אגרוף, שכיווצה את פניו של גנני מכאב (היתה זו השעה, שבה מוציאים את האסירים לעבודות־הכביש), וכשאמר ליתומי, שכבר צריך ללכת, הראיון נגמר – הוקל עליו, והוא מיהר להיפרד מחברו:
– השוטר מאיץ… אני מוכרח ללכת… נתראה בוודאי בקרוב בתל־אביב, בחופש. אז נעשה לך חגיגה – בקאזינו, חביבי, לכבוד שחרורך – נשף כיד־המלך… שלום, גנני…
___________
וכשהגיע יתומי לתל־אביב אפפה אותו שוב ההוויה האחרת, הרגילה, המגודרת בסורג מעבר מזה. לפני בתי־הקולנוע עמדו אנשים בתור ארוך מבעוד יום (היתה הצגה בהשתתפות כוכב מפורסם). נערים זריזים הציעו כרטיסים מחוץ לתור, בתוספת גרוש למחיר, והאנשים עמדו עמהם על המקח. במסעדות, לפני השולחנות שעמדו בחוץ, ישבו סוחרים, ואגב משחק מיושב בדוֹמינוֹ דיברו על מגרשים ועל אדמת־פרדסים. ועל המדרכות זרם ההמון אל הים. לכל המטיילים היו פנים רציניים, כאילו ממלאים הם חובה קדושה, עכשיו, כשהם יוצאים לשאוף את אוויר הים להבראת הגוף לאחר שגמרו את עבודת יומם. והרעיון, שאנשים אלה יכולים כולם לטייל, לאכול את ארוחתם, ללכת לראיונות עם אהובותיהם, וגנני זה, ששכב תחת כדורים כדי להציל אותם ממוות, קבור מאחורי הסורג, ועליו לשבת שם יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה – חמש־עשרה שנה, ודבר זה לא איכפת אף לאחד – כל זה עלב מאוד, עלב עד המעמקים, ויתומי לא ידע, במה לרחוץ עלבון זה –
באופן מיכאני ניגש ללוח־המודעות והתחיל קורא אותן זו אחר זו:
“לאפרושי מאיסורא. ליהוי ידוע, שהקצב יוסף וואלגרהולץ מאכיל את לקוחותיו נבלות וטרפות. אני מזהירים את הקהל שלא לקנות ממנו שום דבר, לבל יכשלו ח”ו בכמה לאוין מדאורייתא, ולשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב. – הרבנות הראשית".
“הערב ירצה הח' קשקשי על הנושא: אנו ומלחמת האזרחים בסין. ההתחלה בשעה 8 בדיוק, במועדון מפלגת פועלי א”י".
“בקרו בסרט ‘פאריס העליזה’, גלי צחוק סוחפים. מזמר ומדבר צרפתית. בתפקיד הראשי – ז’אנט מקדונלד המצודדת לבבות”.
“היכונו לקונצרט הגדול של להקת הקוזאקים מהדון. שירים רוסיים, בלאלייקות ומנדולינות…”
והוויה מטולאה זו, שהכריזה על עצמה מעל לוח המודעות העירוני, הוויה זו של גלי־הצחוק הסוחפים, דרשות הדרשנים וההרצאות על מלחמת־האזרחים בסין, היתה קלה מאוד, קלה ואפסית כקצף על פני המים – לעומת אותה ההוויה הכבדה והרצינית של גנני, היושב עכשיו בבית־הסוהר, ישן על המחצלת, יוצא החוצה לעבודות־הכביש בחלוק עקוד של אסיר, וקודם לכך נועל השוטר את צמידי־הברזל על שתי ידיו במכת־אגרוף. ופתאום השתלבו מסביב ליתומי דרשני פרשת־השבוע, המרצים המפלגתיים, האנשים העורכים טיול של מצווה אל הים להבראת גופם וסוחרי המגרשים, התלכדו כולם והיו מסביב ליתומי לסורג צר, סורג־ברזל כפול ומכופל, צר יותר מאותו שמסביב לגנני, סורג בלתי־נראה, ששלמותו אינה נפגמת גם בלא משגיחים על הפתח, ושאין לצאת ממנו…
ב
כשכבר הסתובב לשׂבעה ברחובות העיר העברית – הרחובות התחילו להתרוקן בשעה זו אחר חצות – נזכר יתומי, שהוא עייף ושאין לו בעצם מקום ללון. הוא ניגש לאותה המסעדה הקטנה בסימטה הצדדית, שבה היה מבלה את הימים כשלא היתה לו תקרה מעל לראשו. במסעדה זו, עם בעל־הבית הזקנן והשחוח, שכל דאגות־העולם כאילו רבצו על כתפיו, עם השולחנות הקטנים, שמעולם לא סר מהם השומן – היה – היה לו שולחן בפינה, שלפניו היה יושב ימים תמימים. שם היה מזמין את החמיצה עם הלחם, לפעמים, כשהיה עוד גרוש בכיס, גם את המנה הראשונה, ואחר־כך קורא את כל העיתונים, עיתון אחר עיתון, לרבות את המודעות. זה לא היה בית, אי־אפשר לומר, שזה היה בית, אבל זה היה מעין בית. שולחן זה במסעדה הקטנה ראה כפינה משלו, שהיה שוכר יומית במחיר מנה של חמיצה ולחם. ובעל־הבית היה אדיב, מעולם לא התרעם על שהוא ממעט בהזמנות – בין כך וכך לא היו לו הרבה לקוחות, ובשכר זה חייב היה יתומי לשמוע מפיו את כל הקובלנות על העירייה ומסיה, על יוקר הבשר ועל הקונים, שלוקחים בהקפה ואינם משלמים.
אבל כשניגש לסימטה, לא מצא עוד את המסעדה; במקומה היה שלט של בית־קפה מודרני מסנוור באורות חשמל, ומבפנים בקעו צלילי־ג’ז. יתומי לא יכול שלא להודות באלגאנטיות של הקפה החדיש; אבל ברי היה שהפינה שלו אבדה לו ללא שילומים, והיה צר לו באותו רגע, כאילו חרב עליו ביתו.
____________
כשפנה ללכת הלאה מן הדלת הסגורה, ראה פתאום לפניו פרצוף חיוור, בלא כובע, פרוע־שער, שמעילו מלא חורים.
– סהרי!
כן, זה היה סהרי, החלוץ הטוב, המשובח שבחלוצי גדוד־העבודה, שהשאיר את כל כוחותיו במחצבות של ירושלים ובביצות של תל־יוסף, ועתה, כשהעניינים נהיו רעים, כשהמלכות סגרה את השערים, ובניין־המולדת הופסק, אמרו עליו, ש“במוחו זז דבר־מה”.
מראהו של סהרי היה עלוב. הוא עמד למולו, אבל עיניו התרוצצו רחוקות מאוד, כמו מובדלות לגמרי מן הגוף, שנשא אותן, ללא כל חיבור עמו.
– מה שלומך, סהרי? – שאל יתומי בלבביות.
– אין כלום… אין כלום…
– מה אין כלום?
– אין כלום… אני הרי כבר ראיתי את הארץ בבניינה… ראיתי את ההרים – שם – כולם מכוסים בתים לבנים, בתים יהודיים. בכל מקום – כפרים עם הרבה תינוקות, עם הרבה אנשים. עתה אין כלום, לא נשאר כלום…
– שמע, סהרי. – ניסה יתומי להרגיעו – למה לך להסתובב ככה? הרי תלך לאיבוד, תלך לגמרי לאיבוד. מוטב שלא תחשוב על ההרים שם, אלא תיגש ללשכה, תקבל יום־עבודה… הרי כך תלך לאיבוד…
אבל סהרי, החלוץ מגדוד־העבודה, שדעתו הולכת ומיטרפת עליו מחמת האסון, שקרה את הארץ, לא שמע כלל לדבריו של יתומי, שרצה להחזירו לפיכחות־הדעת.
ויתומי דיבר על לבו שוב:
– סהרי, היכן אתה גר? נכנס מישהו אליך? בא מישהו לדאוג לך?
– אף אחד לא נכנס. רק אלה מחברון נכנסים.
– מי מחברון?
– אלה… שנשחטו. הם באים לפעמים… מתיישבים מסביב. צוואריהם פרועים… גם זה בא – שמלגו את ראשו על מכונת־הפרימוס… הם מתיישבים, אינם מדברים. כששחטו אותם, עמדו ה“פּוֹליס” והביטו… הביטו – ולא התערבו כלום… והם אינם מדברים – רק בעיניהם הם מדברים. ואני שואל אותם: אולי תלכו? אינכם הולכים. ואני שואל אותם: מה אתם רוצים ממני? איני יכול לעשות כלום… אבל הם לא הולכים… הם יושבים עמי – כל הלילה…
– שמע, סהרי, תוציא לך את העניינים האלה ממוחך… הלא היית פועל מצוין, גם יציקת־בטון אתה יודע, יכולת להרוויח חצי לירה ביום… תלך ותשיג לך עבודה, ואת כל זה תוציא ממוחך…
אבל כאן נעלב סהרי, נעלב מחמת ההצעה של יתומי… הוא הציץ בו בעיני־שנאה של מטורף למחצה, ובלא להגיד שלום פנה הצדה בצעדים מהירים, כמעט בריצה – עד שנבלע לגמרי בשחור־הלילה…
_____________
עוד זמן מרובה הסתובב יתומי ברחובות הריקים, עד שנפגש לו אריה בשן, במעיל־העור המרופט ובמצנפת־האפּאשים השמוטה על פדחתו.
אריה בשן, בעל גוף־הענק, העיניים הקטנות, העקשניות, שיש בהן משהו מנצנוץ־פלדה, והקול הרועם גם כשהוא מדבר בלחש, נראה בכל הרפתקאותיו וגלגוליו בארץ זו כחייל, ששרד במקרה מפלוגת־צבא רבּת־גבורה, שנתפזרה ואינה קיימת עוד; אבל הוא נודד ממקום למקום ומחפש תמיד את פלוגתו – כי ביחידות, בלא להיות בשורה, הוא, הענק, מיותם ואובד־עצות כתינוק. וכך, אחר גלגולים הרבה, נספח לקבוצה, שנמצא בה גם יתומי, ועתה נדמה לו, שזוהי הפלוגה שלו, שחיפש אותה שנים על שנים.
– יתומי… כל כך מאוחר… ודאי אין לך מקום ללון…
יתומי נענע בראשו מתוך הודיה.
– טוב שפגשתיך. הייתי היום בירושלים. יש לי דרישת שלום בשבילך ממצדי. מתכוננים לפעולה. נצטרך “לשבת”… הוא קורא אותך להתייעצות – לירושלים. הרי לך גם גרושים אחדים להוצאות הדרך… תסע מחר, העניין דחוף…
– ומה בדבר מקום־לינה? – שיסע אותו יתומי.
– יש לי מקום מצוין בשבילך – ממש “מלון המלך דוד”.
– היכן זה המקום המצוין?
– תראה מיד. בוא אחרי. אני כבר חדלתי לרעוב, יש לי עבודה – שמירה בבית חדש. שם תוכל ללון.
אריה בשן הוליך אותו דרך סימטאות חשוכות, עד שהביאו לבית עטוף־פיגומים, שמציץ עדיין בחורי חלונותיו הריקים.
– זהו “מלון המלך דוד” שלך?
– חכה, תעלה עמי.
בשן הוליך אותו בידו, טיפס עמו על גבי קרשים חלקלקים, שמשמשים חיבור בין קומה לקומה, במקום מדרגות, דילג עמו מעל חורים, שנבעו פתאום בין הקרשים, ושדרכם אפשר היה להתגלגל אל אבני־הרחוב; טיפס ועלה, טיפס ועלה דרך חללים מלאים טחב של בטון, שעדיין לא נקרש – ונדמה היה לו, ליתומי, שאין סוף לקרשים, לסולמות, לחורים בין הקירות. עד שפתאום נסתיימו כל החללים הטחובים, והוא נמצא על גג, שממנו נראתה העיר הנוצצת באורותיה.
– אתה רואה, יתומי, איזה מראה נהדר? הנה שם – הים, אתה רואה אורות של ספינה? והנה שם, סמוך לאופק, הכפרים של השרון. וכל העיר מתחתיך. מראה יפה יותר מאשר ב“מלון המלך דוד”. והכל – חינם אין כסף גם זו מעלה… ואילו היה לנו כאן עוד בקבוק קוניאק, שיכולנו “לשחוט” אותו, היה לגמרי טוב…
– מובן, יתומי, שעליך להיזהר קצת. הבטון עדיין רטוב, מעקה עדיין לא סודר, ואם תרצה לטייל כאן, צריך אתה להיזהר, שלא תגיע למדרכה בדרך קצרה יותר מדי, – ולא תוכל עוד לנסוע לירושלים אל מצדי…
– חכה רגע – אשים לך שקים אחדים, שלא תירטב. יש כאן עוד שלוליות של מים בין הבטון… ואני מוכרח להיפרד ממך. אני יורד למטה, לשמירה. ואל תשכח את הנסיעה לירושלים… ליל־מנוחה!
_____________
יתומי, לאחר שנאלמו צעדיו של חברו על קרשי־הבניין, שבנייתו עדיין לא נשלמה – השתטח על השקים בין שלוליות־המים והבטון הרטוב. בינתיים התעננו השמים, גשם התחיל מטפטף. הוא התעטף בשק, אבל הצינה חדרה אל גופו וחילחלה בעצמותיו.
סוף־סוף גברה עליו עייפותו, והוא שקע בספק שינה, ספק התעלפות – ואז היה לו, ליתומי, מראה, שזכר אותו אחר־כך במשך הרבה זמן, והוא לא ידע, אם היה זה בחלום או בהקיץ:
נדמה לו, ליתומי, כשהוא שוכב כך, אדם אובד, שאין לו תקרה מעל לראשו, שמישהו הולך ומתקרב אליו ופורש את זרועותיו לקראתו. והנה ההוא קרב אליו וחיבק אותו בין זרועותיו; אבל הזרועות הן נוקשות, וחיבוקן מכאיב ולחיצתן קרה ונוקשה, כלחיצת צבת.
ויתומי נבהל, יתומי רוצה להיחלץ מן החיבוק המכאיב. אבל הנה הוא שומע קול המדבר אליו:
"תסלח לי, דוב, אל תדחה אותי, אני אמך, באתי אליך משום שידעתי, שרע לך מאוד, וידעתי, ששום אשה אחרת לא תבוא אליך.
הייתי רוצה לאמץ אותך אל בשרי, כדי שייחם לך קצת; אבל אתה יודע, בני, כי מתי מזמן ואין לי בשר, כי כבר אכלוהו התולעים. הייתי רוצה ללטף את ראשך האובד בכפות־ידי, כי יודעת אני, שאתה הולך בדרך־אבדן, אבל אין לי כפות־ידיים, כי הן נרקבו מזמן בקבר החשוך. תסלח לי, בני על שלטיפותי קשות וקרות כל־כך, אבל אני יודעת, שאחרת לא תבוא אליך. על כן באתי אני לאמץ אותך לדרכך הקשה" –
ויתומי אינו מנסה עוד להיחלץ מחיבוקי־השלד הנוקשים. יתומי אינו משתמט עוד. הוא מושיט את ראשו לשריד של ידי־האם האומללות, המברכות אותו לדרכו הקשה. אין הוא משתמט עוד – רק מרגיש הוא, שמברכת־אהבה זו הולכת ונזלפת לתוך דמו מנוחה, הולכת ונזלפת נכונות שקטה ללכת הלאה, ללא זיע, בדרך הקשה שנועדה לו…
יתומי נקלע למחר לירושלים, כי לשם הזמין אותו מצדי חברו להתייעצות בדבר הפעולות הקרובות,
ירושלים זו, גם עכשיו, לאחר שנשפך בה דם־יהודים, נראתה גדולה וחורגת מאותה המסגרת, שלתוכה הכניסו קטני־האמונה את חייהם של שבי־הגולה: לעבוד, להסתדר, לבנות בית בארץ־אבות – וזו כל הפדות… ירושלים זו, בשעת בין־הערביים, בגיבובי־אבניה, בנקעים של המחצבות העזובות, הנפערים כלועי חיות־בראשית באמצע הרחובות הראשיים, בכסף הדהה של צמרות־זיתיה, הדומה בגוֹנו לעטרות של טליתות ישנים, בסימטאותיה־דרכיה, העולות בין גדרות־אבן, ודומה, שהן מוליכות לא לסתם יישוב של בני־אדם, אלא אי־בזה לשערי מרומים, – ירושלים זו, כמו שהיא, גם בעזובה הגדולה שלה, נשארה עד היום בית אלהים חיים. יותר מבכל מקום בעולם היה האדם כאן לא בן־בית, לא שליט, אלא אורח בבית האלהים הטוב, שהרשה בחסדו לבני־אדם להסתופף בחצרותיו, לאהוב, לשנוא, לאכול לחם, להתעסק בפרקמטיה – ואף־על־פי כן מרגיש אדם, שהוא מסתופף כאן בחדרי־חדריו של אדון־כל – כשהוא הולך בסימטאותיה של ירושלים, עם להט הישימון הקרוב הנושם על העיר – אותו הישימון, שבו לא תדרוך רגל־אדם, רק ה' צבאות לבדו…
_____________
עתה ישבו שניהם,יתומי ומצדי, על פתח המסעדה הקטנה שעל ־יד הכיכר המרכזית. מצדי, צעיר, שפניו ירקרקים ורזים, פנים של סגפן, ומצחו הגבוה – מצח של תלמיד־חכם, שבעצם נועד לבלות את ימיו ולילותיו במחקרים, אלא שהיה אחד מאלה, שאסון העם נגע ללבם, והם שברו את חייהם ויצאו להילחם לציונות, – מצדי השמיע מלים מקוטעות:
– ובכן, בשבת יהא הדבר. בשבת נוציא את הדגל ברחובות העיר העברית.
ויתומי מחווה דעתו:
– אתה יודע, מצדי, – רק אלה יזכו לבוא בצבא־הגואל, שנתנו גופם הפקר וכמו סף לדורכים, הפקר למאכלת־הרעב, למחצלת על רצפת־התא בבית־הכלא, לשנאת־שאננים ולגידופיהם; אבל אלה שרק בפיהם ימללו רמות וחדריהם מלאים כל טוב – אלה לא יבואו בסוד־הגואל…
ומצדי מקרב את כוס היין אל יתומי – מצדי זה, המלומד מכבר בישיבה בבית־הסוהר.
– שתה, שתה, חביבי. עוד מעט לא יהא לך יין כזה – מפתבג־המלך תאכל…
ויתומי, כשהוא שותה, הריהו נעשה נוטה להשתפכות־הנפש, ומתחיל שואל את מצדי:
– כלום חשבת, מצדי, מה עצוב בכלל גורלו של אדם?
– הראית אנשים בימי־המהפכה, בצריפי הפליטים, לבנים מכּינים – פליטים אלה היו פעם בעלי־בתים נכבדים – ושם, בצריפי הפליטים, היו זורקים להם את פת־הלחם מרחוק, כמו למצורעים…
– ואת חדרי־המתים במכון האנטומי ראית? את המתים המנותחים, שקרביהם מגולים, כמנגנון זה בשעונים מקולקלים, שיד סקרנית פתחה אותם…
– ואת הידיים ראית שם, ידי־אדם, שעשו פעם בכל מלאכה, סללו כבישים, יצקו ברזל, חטבו פסילים, חיבקו גופים בכלות־נפש או היו ספוּקות בשברון־ייאוש – ועתה הן מונחות ירקרקות, מעובשות ומאוסות –
– ואת העיניים, עיני־אדם יקרות מכל אבני־החן שבעולם, שלפעמים נגהו בצחוק, שבכו, בכו הרבה באין רואה – וכי ראית אותן בחדר האנאטומי דלוחות, מעוכות, מתמקמקות, מושלכות לאשפה כסחי –
– החשבת על זה, מצדי, מה עצוב גורלו של אדם? –
אבל מצדי אין לו פנאי עכשיו לחשוב על זה. מצדי, שעיניו, עיני קנאי, עיניו של אדם, שהוא תקוע כולו ברעיון אחד, ללא שיור, משיב:
– אז, כשתקוים החירות שלנו – אז יהא פנאי לחשוב גם על זה…
והם חוזרים לדבר על המצב. על הגזירות המתחדשות יום־יום, על שנהיינו לעבדים, שאין בשרם מרגיש עוד ביד המכה אותם, על גנני, שכבר העבירוהו לירושלים כדי לשבת חמש־עשרה שנה במאסר ואין איש שם על לב, ועל הדם היהודי, שנשפך ודורש לא היה לו…
פתאום, ממול המסעדה, על כיכר העיר, הגיעו אליהם צעקות, והם ראו המון הולך ומצטופף.
הם עזבו את מקומותיהם במסעדה וניגשו:
באמצע הכיכר עמד סהרי. כבר היה מטורף לגמרי – בקלקי חזהו החשוף, בעיניו, שבערו מתחת לשערו הפרוע, בסחבות, שנגררו מאחריו –
למולו עמד שוטר בריטי, שניסה לגשת אליו ולאסור אותו. כפי שסיפרו, בא סהרי לירושלים מתל־אביב ברגל.
פתאום עמד המטורף מול השוטר הבריטי, שניסה להניח עליו את ידו, עיניו שפעו זעם, לוע־פיו נפתח והפליט ניבים כקרושי־דם:
– את כולם שחטו… במכוניות הובילו איברים מרוסקים מחברון… איטליז סידרו בחברון מבשר־יהודים… היכן ה“פּוליס”? ה“פּוליס” עמד מרחוק… תינוקות יהודיים נשחטו… הוא עמד והביט… יישובים נשרפו… עתה עיר־אדום תהיה חורבה… הצלה? לא תהיה הצלה. אין צי. היכן הצי? הצי טבע בים. השרים – לגזרים. במכוניות יובילו אותם – איברים מרוסקים. הבנות – לבתי־זונות. אדום בוערת באש. עפר ואפר. אין צי, אין שרים, אין אדום. הכל –חורבה. ככה! ככה! ככה!
והוא רקע ברגליו עד שהשוטר הבריטי נבהל מפניו והרפה ממנו. הוא רקע ורקע ברגליו, היהודי המטורף. דומה, שאדום האדירה היתה תחת רגליו, והוא כפש וכפש אותה בעפר באמצע ירושלים…
כבר נרתע הצדה השוטר הבריטי כנבהל מפני הניבים, שזינקו מפיו של המטורף, כבר נתקהלו אנשים ושמעו בפחד את דברי־הנאצה –
באמצע ירושלים, על הכיכר הראשית, עמד יהודי מטורף; מפיו פרצו מלים כקילוחי־דם, והוא קילל וקילל את אדום האדירה…
ד
ובאותו בוקר של שבת, שבו נועדה ההפגנה, כפי שהוחלט בירושלים, קודם שיצאו ההמונים מן האספה בבית־העם, עמד יתומי בבית של מכרים, בסימטה הקרובה, עם הדגל, והמתין כדי לצאת משם ברגע הנכון אל ההמון. במקרה היה אותו חדר, שאליו הכניסוהו המכרים – חדר־ילדים. בפינות היו מסודרים כיסאות קטנים, שני תינוקות זהובי־תלתלים שיחקו שם, וכשנכנס יתומי ניגש אחד מהם והראה לו את הבובה הגדולה שלהם, שיודעת לפקוח ולעצום עיניים. אחר־כך שבו לשחק, לטלטל איזה דובון גדול, בלא לשים לב לדוד הזר. כל פינה בחדר־ילדים זה שפעה חמימות ושקט, שעטפו פתאום את יתומי – חמימות ושקט, כאשר לא ידע כמה חודשים קודם לכן, כאשר לא ידע כמה שנים לאחר רגע זה. והיה לו, ליתומי, השקט ברגעים המועטים עד שתבוא ההתנגשות – טוב מאוד. כמו שטוב לספינה, קודם יציאתה ללב־ים כדי להיאבק עם סערות, לשהות עוד זמן־מה בחוף־מבטחים, ולמנות את הרגעים האחרונים של שהייתה בחוף־המבטחים – כך עמד יתומי ברגע זה עם הדגל העברי הכרוך מסביב למוט בין ידיו והזין עיניו בראשים זהובי־התלתלים, בדובונים, הפּילים והבובות, שיודעות לעצום ולפקוח עיניים.
אך הנה רמז לו בּשן, שעמד בחוץ, כי כבר הגיע הרגע לצאת. שלוות הדובונים, הבובות והתינוקות טפחה בפעם האחרונה על פניו ונעלמה לעד – והנה הוא, יתומי, כבר הולך על־יד מצדי לפני ההמון הנוהר מן האספה. מעל לראשים נפרש הדגל העברי, דגל־המלכות המחוּלל והרמוס; עתה פתאום התנפנף ונמתח מעל ראש ההמון. כמפרש הזה, שנמתח ברוח נוחה מעל ספינה מפלגת לדרכה, כך התנפנף הדגל, תקיף ובלתי־ מנוצח, מעל לראשי ההמון, שנהר מתוך קריאות כלפי הממשלה.
ולפני יתומי ומצדי, שנשאו את הדגל, צעד עתה אריה בשן, חייל, שאיבד מזמן את פלוגתו, פלוגה עזת־מרי, חיפש וחיפש אותה, והיה מיותם ואובד־עצות, ועתה כאילו מצא אותה שוב והתייצב בשורותיה, גופו הענק חצץ בעד נושאי־הדגל מפני השוטרים, שחתרו לקחת אותו, ידיו הכבדות כמטילים נפנפו לכל הצדדים, הוא התרחב, תפס את כל רוחב הרחוב, גופו היה חומה לדגל העברי, שהתנפנף עתה תקיף ובלתי־מנוצח מעל לראש ההמון, והוא צעק לחברים:
– אל תיתנו את הדגל! הם לא יקחו מאתנו את הדגל!
_____________
ועתה כבר הכל עבר.
יתומי ישב עם חבריו בחדר משושה־הזוויות בעיר העברית, שממנו שולחים את האסירים ליפו. כבר גמרו לחקור אותו, כבר נחתם הפרוטוקול; עתה המתינו למכונית המשטרה, שתיקח אותם לדרך.
פתאום שמע מבחוץ אוושה וצלצול־כבלים כבד. כשפנה להציץ מבעד האשנב הקטן, ראה גוף מכוסה דם, ששני שוטרים התמתחו עליו והידקו את כבליו.
רק עכשיו הציץ יתומי בפניו והכירו – זה היה סהרי.
הוא השתגע. השתגע לגמרי. אי־אפשר עוד להחזיק אותו בחופש. ניפץ את השמשות בביתו של פקיד גבוה אחד. עתה מובילים אותו בכבלים לבית־חולי־רוח – הסביר השוטר לאסירים.
וסהרי, שנפגש עתה שוב ליתומי ושהלך אף הוא בצעדים כואבים בדרך הקשה שלו – סהרי, שהשתגע משום שלא יכול לנשוא את אסון־הארץ – עמד עתה, כשפניו שותתים דם, וניער את הכבלים על ידיו, שמילאו את חלל־המשטרה צלצול מרוסק ותבעני. הוא לא דיבר עוד, לא חירף עוד, רק נהם כחיה פצועה, שהדביקוה הציידים ולכדוה ברשת. עיניו המוכות פחד התרוצצו בפני עצמן, כמובדלות לגמרי מן הגוף, הרחק מחדר־המשטרה, הרחק מן האסירים והאוסרים – והוא נהם כחיה פצועה:
– או־או! או־או! או־או!…
_____________
הפקיד קשקשי (שההרצאה, שנשא לפני ימים אחדים על מלחמת־האזרחים בסין, הצליחה מאוד) עבר שלוב־זרוע עם אשתו, כשהוליכו את האסירים אל המכונית הממשלתית, להסיע אותם ליפו. הוא גמר זה עתה לאכול את ארוחת־הצהריים במסעדה – היו שם לביבות מטוגנות ושניצל וינאי, וכל זה היה טעים. הוא חש עד עתה את טעם האוכל הטוב, וכשראה את האנשים המובלים כבולי־ידיים, חיבק את אשתו דרך־חיבה, עד כמה שנהוג הדבר באמצע הרחוב, בפני בני־אדם, והסביר לה:
– את מבינה, חביבתי, כל העניין הזה הוא עניין בשביל יחפים ופוחזים, שאין להם מה לאכול. וכי שמת לב, חביבתי, כיצד הם לבושים? אנשים כאלה, כשהם נכנסים לבית־הסוהר – הרי זו טובה בשבילם: לכל הפחות יהא להם מה לזלול – חה־חה־חה – בשביל יחפים כאלה, אומר אני לך, בית־הסוהר זהו המקום המתאים ביותר – חה־חה־חה – בשבילנו זה לא עניין…
הפקיד קשקשי היה מרוצה מן ההלצה שהשמיע. ההלצה בידחה את דעתו; ואשתו, שהלכה שלובת־זרוע עמו, שנמצאה בראשית ההשמנה של אחר שלושים בחיי־שובע, נענתה לקשקשי בחכחוך פנימי, שאישר, כי הלצתו היתה מוצלחת.
____________
ואבא יבוסי, שוטר ארץ־ישראלי, שלידיו נמסרו האסירים ביפו לאחר שירדו מן המכונית הממשלתית, היה דייקן מאוד. עוד לפני שנים מספר למד בישיבה בעיירה פולנית. עכשיו היה שוטר מצוחצח. מגפיו וכפתוריו עם הארי הבריטי הדהימו בברקם. הוא היה מצטיין לפני המפקדים, הקפדנים כלפי שוטר יהודי, וכבר נכנס בין המועמדים לקבלת הכוכב הראשון.
כשנכנס אבא יבוסי למשטרה, קיבל מכתב מאביו מפולניה:
“האמת נכון הדבר, מה שסיפר אחד מבני עירנו, שבא מאה”ק, כי הנך נמצא בשירות הנקרא פאליצ“יי, ואם אתה נזהר לקבוע עתים לתורה, ללמוד דף גמרא בכל יום”.
אבא יבוסי, לאחר שקיבל את המכתב, שלח את תמונתו הביתה – ארץ־ישראל אינה פולניה, ארץ־ישראל זוהי הארץ שלנו, שם יש שוטרים יהודים, ועל התמונה – בחור כארז בבגדי־שרד. כל הצעירות בעיירה, שראו את התמונה, יצא לבן. לא דבר קטן הוא: שוטר יהודי במשטרה במולדת העברית…
אבל עתה, כשבידיו של אבא יבוסי הופקדו שלושת האסירים, שנאסרו במלחמה בעד הציונות – לא טוב נעשה לו, לאבא יבוסי. אבא יבוסי משרת באמונה לממשלת פלשתינה (א"י), והוא סוחב את שלושת האנשים, שנלחמו לציונות, לבית־הסוהר, כפקודתו של הקצין העומד על גבו. אבל כשהגיעו למדרגות על־יד הפתח של בית־הסוהר, וכשפרצו האסירים בשיר התוחלת העברית, ואותו שיר זינק מגרונותיהם של האנשים כבולי־הידיים לתוך החלל, בין ההמון הסקרני הצובא על פתח בית־הסוהר, בין השוטרים הערביים המסתכלים:
להיות עם חפשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים… –
ניגש הקצין הערבי לאבא יבוסי ופקד עליו:
– השתק אותם!
שוטר נאמן הוא אבא יבוסי, מי שהיה חלוץ, שעלה לבנות את המולדת, ועתה קיבל על עצמו לשרת את ממשלת פלשתינה (א"י). הרה פעמים שר אבא יבוסי, מתוך עמידת דום, מתוך רטט בעצמותיו, את שיר התוחלת העברית – באספות בחוץ לארץ, בפלוגות־ההכשרה, כחייל בין גייסות, שהתכוננו לעלייה למולדת – אבל עתה ממלא הוא את הפקודה, שקיבל מן העומד על גבו, ומרים את רובהו על מצדי:
– שתוק! שתוק! שתחדל תכף לשיר את זה. אם לא – תקבל בשיניים!
אבל אחר־כך, כשכבר הוכנסו האסירים פנימה, לא טוב נעשה לו, לאבא יבוסי. פתאום פרש הצדה, כמו שהוא, עם הרובה על כתפו, עמד ללא זיע, ועיניו הכחולות והישרות התחילו זולגות דמעות, דמעה אחר דמעה. אין הוא מנגב אותן, אין הוא עוצר אותן – דמעה אחר דמעה מתגלגלת ונושרת על מעילו המצוחצח, על האריות הבריטיים שעל הכפתורים, שרק הבוקר ניקה אותם בקפדנות מרובה. הוא לא זז ממקומו. יודע הוא, אבא יבוסי, שאין זה יפה לשוטר – להתייפח על משמרו כתינוק, אבל עתה אין הוא מתבייש בפני הקצין, אין הוא מתבייש בפני הקהל הערבי, עומד ומתייפח כתינוק, ודמעה אחר דמעה מתגלגלת על מעילו המצוחצח…
ה
כשנכנסו האסירים לבית־הסוהר, כשהשוטר הערבי הכרסתני גמר את החיפוש – עד לסתרי־הגרביים – יצא לקראתם חנינה, השוטר היהודי הנמצא על־יד הדלת, ובירך את מצדי כמו שמברכים מכר ישן. לא בפעם הראשונה יושב כאן מצדי בגלל עוונות ציוניים, אפשר לומר, שכבר נעשה בן־בית כאן. וכשהוא נכנס, מיד הוא שואל את חנינה:
– אינך יודע, הפעם יכניסו אותנו לחדר שעל־יד הצינוק, או לחדר, שפונה אל הים?
משל למי שנכנס למלון ומתעניין בחדר, שנשאר פנוי בשביל אורחים חדשים.
– בחדר שעל־יד הצינוק יושבים קומוניסטים. – משיב חנינה ביישוב־הדעת – ודאי, יכניסו אתכם לחדר הפונה אל הים.
וכשמביאים אוכל מן החוץ – נמצאו הפעם חברים טובים, ששלחו אוכל – עומד מצדי מן הצד ואינו נוגע בו.
– אכלו, אכלו, חברים! – אומר הוא ליתומי ולבשן – לי אין תיאבון.
ובקולו החד הוא מוסיף:
– אין צורך לשלוח אוכל בכלל… אין צורך בפינוק… לפתבג־המלך צריך להתרגל, רבותי. אני כבר התרגלתי. מה אתה אומר, חנינה?
חנינה מקמט את גבות־עיניו וניגש אל יתומי,שעדיין הוא מהסס:
– ודאי שמתרגלים. רק בזמן הראשון קשה – אחר־כך מתרגלים… עוד מעט יקצו לכם חדר, הכל יהיה בסדר. אצל ה“נאצ’אלסטבו” (הרשות) תמיד הכל בסדר.
– בכלל, – מוסיף חנינה – העיקר – מי שמחזיק בידו את הרובה. עכשיו הם מחזיקים – והרי הם שולטים, ואתם יושבים כאן. ואילו, נגיד, הייתם אתם מחזיקים את הרובה – היו הם מתהלכים בבגדי־אסירים, ואתם, אפשר, יושבים ב“חלונות־הגבוהים” ונותנים פקודות. כך הוא עולמו של הקדוש־ברוך־הוא; לא תשנה כאן כלום.
פילוסוף גדול הוא חנינה זה. ואין תימה בדבר: כשאדם יושב שנים על שנים על־יד הפשפש של בית־הסוהר, כשעוברים על־ידו רוצחים, אנסים, גנבים, באי־כוח המלכות בפקודותיהם, אנשים מובלים לתלייה ואנשים יוצאים לחירות לאחר שכבר שכחו, מה זו חירות – וכשתפקידו של אדם זה לשבת יום שלם על מקום אחד ולשמור, וממילא יש לו הרבה פנאי לחשוב מחשבות, – הרי אין תימה בדבר, אם אדם כזה, גם אם שוטר פשוט הוא במשטרה של פלשתינה (א"י), נהפך במרוצת־הזמן לפילוסוף…
וחנינה עדיין הוא עומד ומביע מחשבות על גורלם של בני־אדם. בכלל – הוא אומר – לעתים רחוקות קרה לו, שמישהו ישתחרר מכאן ולא יראה אותו ושב נכנס לכאן. יש למקום זה כוח־משיכה בשביל בני־אדם – מי שהיה כאן פעם חזקה עליו, שישוב עוד. “גם אתם” – מוסיף חנינה – “ודאי, ישחררו אתכם, לאחר זמן – וגם עמכם עוד אתראה כאן”.
בין החיים כאן, בתוך בית־הסוהר, ובין החיים שמעבר לסורג, נמצא חנינה, היושב תמיד על־יד הפשפש של בית־האסורים – איש הביניים, התוחם בין שתי ההוויות. ומשום כך הוא מדבר ביישוב־הדעת כזה של אדם עשיר בנסיון, שאינו מתפעל משום דבר…
___________
גם הוויה זו, שאליה נכנס עכשיו יתומי, עם השעות של היסגרות מאחורי המנעול, עם בחירת המחצלת לשכיבה (“כמדומה, שזו פחות חשודה בפשפשים”…), עם מציצה אחת מסיגריה, שערבי, שנמצא בתא השכן, הוציא מפיו והעניק לך, עם כביסת החולצה על־יד הברז, עם כיבוי החשמל בתא כמעט בתחילת הלילה – הוויה זו היתה מוצדקת ומורכבת מאוד בגיווּניה לא פחות מאותה ההוויה, שבה נמצא עד עכשיו. אף כאן, במקום שהכל היו נתונים תחת יד אחת וחיו לפי משטר של שוויון, אף כאן, כמו בחופש, היו דרגות־דרגות בין האנשים: היו “פני” ולא “פני”, היו “מורמים מעם” והיה סתם אספסוף, שאינו שווה פרוטה לפי הערכתם של תושבי המקום. היו כאן אסירים בגלל כסף, בגלל אי־תשלום חובות, יהודים עלובים, יחפים כמעט, שהיו מחזרים כקבצנים מסביב למאושרים, שקיבלו אוכל מן החוץ, ומתרפסים לפניהם על לגימת־מרק; היו גנבים קטנים, גנבי־כיס, שעיניהם התרוצצו תמיד ודומה, שאף כאן היו מחפשות מה לגנוב, אף אם לא היה כאן שום דבר שווה־כסף אצל אסירים – מתוך הרגל המקצוע; היו ערביים בעבאיות, שפניהם פני פלחים פשוטים ושסיפרו עליהם, שהם מועדים לפשעים נוראים; והיו ערביים מגוהצים, שנכשלו בהחזקת־נשק; והיו מיוחסים מיוחדים, כאותו די־רוס, ה“גזלן היהודי”, שקראו לו משום מה בשם צרפתי, היה משכמו ומעלה גבוה מכולם, ונאסר בגלל שוד־מכונית נועז על הגבול – ואותו היו הכל מכבדים, פתוֹח בשוטרים וסיים בטבח, שהיה מקבל את די־רוס במטבח כבן־בית ומכבדו בכל טוב. ה“גזלן היהודי” היה מופיע בין ה“פרוטרוט”, בין האסירים־סתם, כנץ הזה המופיע בין תרנגולות – ומיד היו כולם מתפזרים ברתת מפניו. וכשהיו מביאים אוכל למישהו, היה ניגש ראשון ובוחר לו את הנתח השמן ביותר, והכל ידעו, שלו, ל”גזלן היהודי", מגיע באמת הנתח השמן, תרומה מכל מנת־אוכל הבאה מן החוץ.
והיו כאן קוֹמוּניסטים, שהיו יושבים תמיד בכנופיה צפופה, מסתכלים בשאר האסירים ביהירות ובבטחון עצמי של בני־אדם, שעולם הצדק כבר נמצא מוכן ומזומן בכיס־בגדם. הם היו מקבלים אוכל בשפע בשעות קבועות מבחוץ, בלא להעניק ממנו אף לאסיר אחד. הם היו מבלים את הזמן בינם לבין עצמם, ורק לפעמים נכנסו בשיחה עם אסיר ערבי, שסיפרו לו על ה“צהיוניון” (הציונים) העושקים ועל דרך ההתקוממות כלפי היהודים, והיו באותו זמן כמקיימים מצווה קדושה; בה בשעה שהאסיר הערבי רק היה ממצמץ בעיניו לשמע הדברים העמוקים, כשהוא מתאמץ לעכל את התורה הקשה.
והיו כאן אסירים ערביים, כפריים, שישבו ישיבת־ברך, שהמתינו באי־סבלנות למנת־האוכל הממשלתית, וכשקיבלו אותה היו אוכלים אותה לאט־לאט, בדחילו ורחימו, כמטעמי־חג.
והוויה זו מאחורי הסורג היתה אדירה, עצמית, מסוגרת בתוכה, מוצדקת במהותה, ממש כאותה ההוויה האחרת מעבר לסורג, במקום שאנשים אכלו מרק מקערות גדולות והסתובבו בשטח יותר גדול במקצת, מוקפים סרגים פחות נראים לעין. והיה מוזר הדבר, ששתי ההוויות מתקיימות זו על יד זו, ורק סייג דק מאוד מבדיל ביניהן…
ויתומי הרגיש, שנגע עתה בהוויה חדשה זו, וגם אם ילך מכאן תישאר לו נגיעה אליה, נגיעה גם להוויתו של האחרון באסירים העלובים. ונגיעה זו, הנצרבת בנשמה, תישאר בו, גם אם יהיה אחר־כך חפשי לטוס מקצה תבל ועד קצה…
ו
אבל כשירד הלילה, כשכבה החשמל בתא־היחיד, שאליו הוכנס יתומי (המשגיחים הפרידו בינו ובין שני חבריו), רחקה ממנו גם ההוויה ההיא, גם האסירים החוטפים שיירי־אוכל מן הקערות, גם אלה העוסקים כאן ב“דיסקוסיות”, גם השוטר הנובר בגרבייים לחפש סיגריה, רחקו הפושעים בתאים הסמוכים. הוא היה מובדל מכל בתא הבודד שלו.
רק מפעם לפעם מגעת מבעד לסורג נשימת־רוח מעבר הים האדיר – וגוועת בין כותלי־התא; רק הצלצול של שעון־העיר נופל מפעם לפעם לתוך החלל רב־הדממה ושוקע בו, כאבן במצולת־מים – ושוב דממה.
ופתאום התרומם התא, שבו ישב האסיר, התא עם המחצלת על הרצפה, רהיטו היחיד, – מעל להווית־עולם זו, שבה רחשו עתה היצירים באהבותיהם, בשנאותיהם, בטרדותיהם, בשלוותם ובאושרם הזערער, בערי ציון וביישוביה – והתא הבודד והמרוחק מכל יש היה עתה כמצפה על ראש מגדל גבוה, מעל לשטחים, מעל לזמנים –
וכשנעלמו כל היצירים הנחים עתה איש־איש על משכבו, וכשמעל לכל הווית־הרגע ירד כמסך כבד, המכסה־כל, מעיניו של יתומי, האסיר הבודד בתאו, נקרעה פתאום כמחיצה אחרת מלפני עיניו, נקרעה מחיצה אל מעבה־הזמנים והדורות – ויתומי ראה עתה בני־אדם אחרים, סגורים איש־איש בתא שלו, כשומרים במצפה מרוחק מכל על ראש מגדל רם; מעל להווית רבבות־רבבות יצורים, בני אומה, שעוברים את חייהם בקיומם הרופף, בין אימת־הגויים, כסהרורים על חבל נטוי על פני התהום, מעל להוויתן של צאן־אדם, הרועות במרעיהן במנוחה עד שבא הטובח; מעל להוויתם של ישיני־עולם, שעיניהם עצומות נצח מאימת־המחר שלהם – עמדו הם, הערים היחידים במחנה־הישן, איש־איש בתא שלו, באבדן חייו הקטנים, במצפה שלו על ראש־המגדל –
והוא ראה את האסיר הגדול מאיזמיר, כלוא במגדל־עוזו על־יד קושטא, קודם שתעה מן הדרך, קודם שהיה לרועץ להמון, שתלה בו את תוחלתו
* * *
והוא ראה אסיר אחר, שנקבר חי בכלאו – את שר הצבא מארץ חבור, את דוד הראובני, כשהוא מתהלך בתא שלו, פקוּח־עיניים ונושא בלבו את חזון ירושלים המורדת –
והוא ראה אחרים: את אסירי דמשק, שמתהלכים בתאיהם, בשעה ששם, מאחרי הקיר, כבר הכין להם התורכי את עץ־התלייה; והם מתהלכים בתא שלהם, נושאים בדמם, קודם שיקרש בידי התליין, את ירושלים החפשית, לבדם על משמרתם במצפה, מעל להוויתן של ריבוא־רבבות צאן־אדם, שעוברות עצומות־עיניים לאסון־חייהן, לאימת הפגיון של הטובח, הנטוי תמיד על ראשן –
ועוד אחרים ראה: את אנוסי ספרד ופורטוגל, אלה שנעצו פגיונותיהם בכמרים הרשעים, ששפכו את דמי־אחיהם; ראה אותם במרתפי כלאם
* * *
ואת אחרוני הקנאים, לפני הרבה־הרבה יובלות, במרתפות־רומא, שוכבים בכלאם קודם שהוצאו למאכל לחיות־הטרף, שומרים בודדים על המצפה…
ופתאום – ולאוזניו של יתומי, האסיר הבודד בתא שלו, הגיעו קולות: אלה השומרים את תוחלת ישראל, אלה העומדים על מגדלי־הצופים, שהקימו להם מאבדן־חייהם, קראו זה לזה, נענו זה לקראת זה, מעל לריבוא־רבבות יצורים, שעוברים את דרך חייהם שקועים בתרדמתם הכבדה, חיי צאן־אדם במרעה הדל שלהן –
– ה־אוּ! ה־או! ה־או! – כך עברו זה מול זה, כך התגלגלו זה מול זה דרך הדורות, כמו דרך פרוזדורים ארוכים – הקולות בסוּגר, קולותיהם של הערים הבודדים במחנה הישן, הסרוח בתרדמת־נצחים:
– ה־או! ה־או! ה־או! אנו ערים! אנו ערים! – נענו השומרים זה לזה מדור לדור, מדור לדור…
ויתומי, האסיר האובד בתא שלו, נענה אף הוא ממשמרו, נענה בשמו ובשם חבריו הכלואים:
– ה־או! ה־או! ה־או! הננו, הערים! אנו ערים, אנו ערים!
והקולות התגלגלו בחשכת הלילה, מדור לדור, מדור לדור, כבת־קול רועמת דרך פרוזדורים ארוכים מאוד, והקולות הלכו וגברו, וכבר נעשו כנהמת כפירים שבויים בכלוביהם, פורצים את סורגיהם ומזנקים לדרור –
– ה־או! ה־או! ה־או! אנו ערים! הננו, הערים! אנו אובדים, אבל אנו נעיר את המחנה הישן! ה־או! ה־או! ה־או!
כך הלכו והתגלגלו, הלכו וגברו הקולות בסוגר, דרך מעבה־הדורות, מעל להוויתה של אומה ישינה על סף־תהומה, והקולות היו לנהמה, כנהמת־ים –
– ה־או! ה־או! ה־או! אנו ערים – אנו ערים תמיד – אנו נאבד, אבל נעיר את המחנה הישן –
___________
בחוץ כבר הבהב יום חדש, והמפתח של השוטר חרק במנעולים לעורר את האסירים לעבודת־המלכות…
(תרצ"ג)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.