רקע
יהושע השל ייבין
יער קאטין

…הפעם שיחק לה מזלה; היא מצאה אותו במשרדו, כשהוא מסדר את ניירותיו במגרה ומכניס את מכונת הכתיבה לתוך נרתיקה – עם גמר שעות עבודתו. “היא כבר היתה כאן פעמיים, אך לא מצאה אותו. היא השאירה לו פתקה. כלום לא מסרו לו את הפתקה?” “לא, לא מסרו. שום דבר לא מסרו. חבריו לעבודה הם רשלנים במקצת בנדון זה”. “חבל, חבל מאוד. כלום אין הוא סבור, שכאן, בארצם, צריכים היו היהודים להיות דייקנים ביותר ולהסביר פנים זה לזה?” “כן, בוודאי שהיו צריכים…” עדיין הסתכל באשה הזקנה, נמוכת־הקומה, במבט תוהה, כי לא ידע מי היא. “שמה רוזה, רוזה טאלר…” אך גם השם לא עשה עליו רושם. ודאי שכחו במרוצת הימים. ורק כשהוסיפה, שהיא קרובתו, אחותה של הגברת זושה ביאלוֹפּוֹלסקי מווארשה, ושבאה להזמינו בשם אחותה ובשם גיסה אל ביתם – הם באו לכאן מווארשה לפני שבועיים; כשהזכירה לו את שם קרובתו הישישה, שהיתה חברה של אמו, שמתה עליו בעודו ילד קטן – נחרד ונתרגש. “כן, כן. הם באו? הוא מוכן ללכת שמה. מוכן הוא ללכת אפילו תכף ומיד. הרי את עבודתו כבר גמר. אלא שחבל לו, רוצה היה להחליף את בגדיו…” “אין דבר אם ילך בבגדים אלה. גם ככה ישמחו עליו מאוד…” נמלך בדעתו לאחר היסוס קל – ויצא אתה.

בדרכם אל האוטובוס הספיקה לספר לו הרבה. סיפרה לו, שמשפחתם – היא ואחותה וגיסה – הצליחו לצאת מווארשה, בראשית ימי הכיבוש הנאצי, בדרך נס, ממש, ולהגיע לכאן. אכן, בנם של הביאלופולסקים, הניק, לא בא אתם. אבל, ברוך האל הגומל חסדים, אף הוא לא נשאר בידי הנאצים. רופא הוא, רופא מכובד היה בווארשה, נתגייס לצבא הפולני ונשבה בידי הרוסים. כרופא צבאי נמצא הוא שם, במחנה של קצינים פולנים שבויים. “סוף סוף, הרוסים אינם נאצים, הם מתייחסים ליהודים בעין יפה”. ודאי שביום מן הימים ישוחרר ויגיע גם הוא לכאן… הרי הניק זה גדל על ברכיה שלה, של רוזה. היא, רוזה, נתאלמנה בצעירותה, היה לה בן יחיד, אבל הוא התנדב ללגיונותיו של פילסודסקי, ונפל בקרב, במוצאי מלחמת־העולם הראשונה. “מה הוא חושב? אכן, כדאי היה ליהרג בעד הפולנים – כמה התעללו בנו לאחר שקמה מדינתם”…

בעברם על פתחו של בית, שעליו נמצא שלט של ספרייה, ביקשה ממנו סליחה. “היא צריכה להיכנס לרגע”… לאחר שעה קלה יצאה משם ופניה קורנות. “הנה מצאה את הספר המבוקש. הוא של שלום־עליהם. זה בשביל הילדים שלה”… “הילדים שלה?” – תמה הוא – “הרי אמרה זה עכשיו, כמדומה, ש… בנה היחיד נפל…” “כן, בוודאי. בדברה על הילדים שלה מתכוונת היא לשני הישישים, לזושה וללוציאן בעלה. הרי הם נתונים לטיפולה שלה, של רוזה, וכל דאגותיהם עליה, על הצעירה שבמשפחה, הריהי בת שישים ושלוש בלבד… הוא מבין: עיניה של זושה כהו קמעא. ולוציאן קורא לפניה את העיתונים והספרים. והעיתונים מלאים עכשיו ידיעות מצערות כל כך על היהודים… מוטב אפוא שיקרא לפניה את שלום־עליכם. שלום־עליכם מבדח אותה מאוד…”

כך גלגלה בדברים, גם באוטובוס, עד שהגיעו לפרברה של תל־אביב, לרחוב משופע בירק, שכאילו נעקר מאחת המושבות הסמוכות ונקלע לכאן, לשולי הכרך. הרחוב טרם הודק במחגור של בטון, והרגליים דרכו בו רכות בחול הזהוב.

היה זה בית לבן בן קומה אחת. המרפסת הפתוחה של דירתם היתה עטופה מטפסים כחולי־גביע, ועץ האשכוליות שבסמוך שפע לתוכה כסף מזוקק של פירותיו. זוג יונים הגה אהבה על הגג.

הקרובים הקבילו את פניו בשמחה. בעל הבית, האדון לוציאן ביאלופולסקי, מי שהיה מיליונר ומוכתר בתואר “נשיא התאחדות בעלי טחנות־הקמח בחבל הוויסלה (היא פולין הצארית)”, סיפר לו מיד, כי “זה שלושה חודשים הוא גיבור, שהרי הגיע לגבורות”, ושהם הגיעו לארץ דרך האי מלטה, “על שם הכתוב: אנא ה' מלטה נפשי”. ואף ביקש את האורח – המצוי, כמדומה, אצל ספרות – שאם יזדמן לירושלים יטריח עצמו לספרייה הלאומית ויחפש שם בגליונות ישנים של “המגיד”: שם ימצא מביכורי פרי עטו שלו, של לוציאן – מאמר שפרסם באותו כתב־עת בעודו נער בן שבע־עשרה בשם “אבן ברקת”… אלה היו חטאות נעורים, טרם ניער חוצנו משדה־ספר ושיקע עצמו בעולם המעשה…

אבל נפש הבית היתה, כמובן, היא – הגברת זושה; האשה האצילה וטובת־השכל, שידעה בראשית המאה להפוך את ביתה לבית־ועד לסופרים ולאנשי מחשבה בווארשה העיר. היא שהגישה את ה“כיבוד” הצנוע – תה וביסקוויטים וצלחת סוכריות זולות. אבל כשנגעו כפות־ידיה הצרות והמוארכות – הן לבדן שכאילו שמרו על קורטוב מצעירותן בגופה בן השמונים – ב“כיבוד” הדל, מיד דומה היה שצלחות־הבאקליט נהפכות לאותם סרוויזי הכסף וזכוכית־הגביש, אותן היתה מגישה לפני האורחים בביתה שם; מיני התרגימה היו למעדנים; ואף החדר הקטן עצמו – ד' על ד' – נתרווח ונהפך לאותו טרקלין נרחב דהתם – אותו טרקלין, שלשם הביאתו אמו בעודו ילד קטן (כפי שעדיין זכר במעומעם), והוא גלש על רצפת־הפארקט המדונגת שלו (כמנהג הימים ההם), התחלק כעל קרח ונפל וגעה בבכי מר שאין לו ניחומים.

זושה פתחה לפני את אלבום התמונות – הנכס היחיד שהצילה מן החורבן שם – והראתה לו את תמונת הניק בנה. הוא זכר את הניק מאז, כילד זהוב תלתלים ותמיר; ואילו עתה הציץ מולו גבר מסורבל ועגמומי, לבן־ראש וסמור־שפם, שעיניו עצובות. "ובקרוב, כשישתחרר ויגיע לכאן בעזרת האל, ודאי תתיידדו. רק למראית עין הוא עגמומי וזעפן; לאמתו של דבר יש לו לב זהב. שם, בווארשה, היה מרפא את בני־העניים חינם, ויש שאף קנה להם רפואות מכיסו – התהללה האם.

ואילו רוזה, שהיתה כה דברנית ברחוב בפגישה הראשונה אתו, שתקה כל הזמן. היא התבטלה בפני אחותה ותלתה עיניה בכל ניד שפתיה, ופניה היו מזדהרים כל אימת ששמעה דבר חכמה יוצא מפי “הילדים שלה”. רק כשנתגלגלה השיחה ועברה לעניינים של עצבות – לשואת היהודים שם, בארצות כיבושו של היטלר, הכניסה מלים אחדות משלה, כדי להסיח את דעת המסובים לעניין אחר – משום שרצתה לחסוך צער מיקיריה.

\־ ־ ־

מאז תכפו ביקוריו בבית קרוביו – לשמחתה של רוזה, שחששה למיעוט האורחים המבקרים בבית; שמא ירגישו קרוביה בצער של בדידות.

זושה סיפרה לאורחה על אמו, שלא זכר אותה אלא במעומעם. אדם שמתה עליו אמו בילדותו – מבחינה אחת יפה כוחו מכוחם של בני אדם סתם, שאמותיהם זוכות לאריכות ימים; שהרי תמיד, כל ימי חייו, יש לו אם צעירה ומושלמת בנוֹי. הוא עצמו כבר הזדקן, שערו הלבין וקומתו שחה; אבל אמו עדיין צעירה כשהיתה, עורה צח כחלב ופניה ללא קמט, וזיו־עיניה, שלא עומם אף במשהו, קורן עליו בכל עת… היא, זושה, סיפרה כיצד היתה באה אליהם מן העיירה הסמוכה, כיצד היו עורכות יחד את קניותיהן בחנויות המהודרות של הכרך. סיפרה לו על הפרחים שהיו אהובים עליה ועל הספרים שמשכו את לבה.

והיא הרבתה לספר על ביתם בעיירה – הוא השורש וצור־המחצבת המשותף של המשפחה (גם זושה גדלה באותו בית – כמה עשרות שנים לפני שנולד הוא).

וכשהתחילה זושה לספר על בית אמו וסבו ואבי־סבתו, דומה היה שאותו בית, שאחר כך נפרץ פרץ אחר פרץ, ונחשולים נחשולים של פורענויות, מלחמות ומהפכות ופוגרומים גאו עליו והכוהו לרסיסים, עד שקמו עכשיו הנאצים לקעקע גם את שייריו קעקוע־השמד ולמחות אותו עד תום, אותו בית רווּי תורה ויראה ומעשים טובים – דומה היה, שמתוך סיפוריה של קרובתו ניעור מחדלונו וחוזר למלוא־הוויתו ושוב שוקק מאוושת דריו והומה מקול תורה ורנן־תפילה…

הנה אבי סבתו, הגביר התקיף והלמדן, שפיו לא פסק מגירסה בכל שעת־פנאי; וכשבאו סוחרים אליו למשא־ומתן, היה תוחב מטפחתו בין דפי הגמרא, לסמן את הסוגיה שבה עסק, כדי לחזור אליה תכף להליכתם. לעת זקנתו, פגע בו השיתוק ופניו נתעקמו. יעצו לו שילך אל האדמו“ר המקומי, שהיתה לו סגולה בדוקה לרפא חולים כגון אלו; אבל הוא סירב, העקשן. אמרו לו: מה אכפת לך, תלך אליו, אולי זה יועיל. אבל הוא השיב: משום כך דווקא חושש אני, שמא יועיל; ונמצאתי עובר על לאו שבתורה: לא תנחשו ולא תעוננו. “מתנגד” קנאי היה אבי סבתו. אף־על־פי־כן הסכים אחר־כך להשיא נכדתו (היא אמו שלו, של האורח היושב עתה אל שולחנה של זושה) לחתן מגזע האדמו”רים; ועל כך, על נישואי־אחווה אלו בין חסידים ומתנגדים, שמחה כל העיר…

והרי סבו הצדיק, שישב כל ימיו ולילותיו על התורה ועל העבודה, ולא פסק מתלמוד תורה אלא בערבי שבתות בשעות הצהריים, כשהיה הולך לבית המרחץ ליטול שם את ציפורניהם של זקנים עניים – הוא, הלמדן, חתנו של הגביר… הוא החמיר על עצמו כל כך, שלא רצה להצטלם מעולם, ועל כן לא נשתייר כל זכר לדמות־דיוקנו במשפחה. בלילות יש שהיה יורד מעלייתו, בה ישב על ספריו, וכולו מתמוגג בבכי… וכששאלוהו, משום מה הוא בוכה, ענה: היאך לא אבכה, ולמדתי זה עכשיו הלכות בית־הבחירה של הרמב"ם. מה נהדרים היו בית־המקדש על מכונו וירושלים בתפארתה – ואנו, אנו חסרנו כל אלה…

והרי סבתו, אשר על ברכיה נתחנך לאחר שנתייתם מאמו, אשה משכילה, שמעולם לא נרדמה על משכבה לפני שקראה פרק ברומאן צרפתי; וקנאית עד כדי כך, שהיתה מבטלת שידוכים טובים, כשנתעורר בה חשד, שכלתה תסרב ללבוש פאה נכרית. לאחר מכן, כשתכפו עליה אסונות, קיבלה עליה את השכוֹל ואת העוני המרוד בגבורה כאחת הצדקניות… סבתא זו, שהיתה חסכנית עד כדי קמצנות, אך בזבזה לצורכי צדקה הון תועפות; ובכל סתיו, לעת תמרוני ה“תלת־שבועיים” וה“ארבעה־שבועיים” (המגויסים לחיל־העתודות של הצאר), היו מסובים על שולחנה עשרות אורחים מן המגויסים; וכשפתחו בברכת המזון על הכוס “נברך לאלהינו שאכלנו משלו”, הרעים כל הבית מקולן של מקהלות ישראל המברכות את ה'…

זכרון מופלא היה לה, לזושה זו, והיא ידעה כאילו לשחזר את הבית על כל אבזריו ועל כל כליו; אותו עצמו – בית שכולו לבן, ורק פס תכלת אחד סובב אותו מתחת לכרכובו; ואת הגן שבשוליו – ששביליו היו מתכסים באביב ניצת־אגסים שלגית וניצת־תפוחים ורדרדה; ואת שיח־היסמין היחיד שבו, שבושם פרחיו המתוק מחלחל עד היום בדמה; ואת הסוכה הנרחבת, שתקרתה היתה עשויה קנים ירוקים, שלקראת חג הסוכות היו מפקפקים אותם ומטילים ביניהם סכך של קני־סוף, ופותחים מעליו את ה“כנף” הגדול, שהוסע על גלגלים. היא זכרה גם את המנורה בחדר־האורחים שלהם, ששטחו היה כשטחן של שתיים־שלוש דירות תל־אביביות; וכן־המנורה היה בצורת פסל ברונזה של כושי חובש צניף, שחוטמו היה פחוס כדת, על שום “לא תעשה לך פסל”… היא זכרה את הנברשת הגדולה שהיתה תלויה באותו חדר, שבמלילות זכוכיותיה הלטושות התלהטו כל צבעי־הקשת; ואת המכתש הגמלוני, העשוי מגזע־עץ חלול ושאדם אחד היה מזיזו בקושי, ושבו כתשו את המצות לעסיסניות ולקמח; ואת מפית־המשי שבה הצניעו את שלוש המצות בשעת הסדר – מפית אדומה עם נקודות־זהב; ואת כף־הכסף שבה הגישו את הדגים לסדר, והיא בתבנית גופו של דג מצויץ בסנפירים…

היא העלתה בזכרונה את דלית־הגפן – הגפן היחידה שבגן, שהיו קוברים אותה בקרקע בפרוס הסתיו – כדי לשמור עליה שלא תקפא בצינת־הכפור; אותה גפן, שענביה שלא הגיעו מעולם לגמר בישולם, ונשתמר בהם טעם חמצמץ הגורם לקהיון־שיניים, שימשו לברך עליהם “שהחיינו” ביום שני של ראש השנה.

ועל כולם – ארונות־הספרים, ספרי־הקודש הכבדים, הם נשמת הבית ורוח אפו; ספרים בכריכות עור וספרים עתיקים בכריכות־עץ, הנרכסים ברוכסנים, וניירם עבה ואָשוּן ודומה לקלף – ממקראות גדולות ועד ש“ס וזוהר וטורים ורמב”ם ושל"ה ואלשיך ושאלות ותשובות של קדמונים – ספרים, שהילד היה עומד גחון עליהם, מסתכל בכתבם, הסתום עדיין בפניו, מתוך תהיית־כיסוף, משום שידע אותה שעה ידיעה ודאית, כי בהם, בצירופי־אותיות סתומים אלה, אצור פשר כל סודות העולם…

האורח – הוא הילד מאותם הימים – גלגל בשיחה מתוך רגשת־לב, ואף רוזה, שגידולה היה במשפחה מתבוללת למחצה בכרך, הטתה אוזן וספגה לתיאבון את הדברים. היא, שהיתה נוטה מטבעה למרה שחורה וקלטה בעיקר את החשכוּת שבהוויה, דעתה נחה למשמע הדברים; אותו בית, צור־מחצבתה, שהוחזר עתה לחיים וכאילו שוב עמד על תלו לעיניה, על כל דמויותיו הנוהרות, השרה עליה אורה וחמימות המפשרת את כל מיקפאי הקדרות שבלב…

כך היו יושבים ומגלגלים בשיחה עד שהחשיך היום ויצאה השבת, והנה מן הצריף הסמוך כבר בקע ועלה קול הרדיו: “שבוע טוב…” נשתתקו הנשים, והאדון לוציאן ביאלופוֹלסקי התחיל מנענע בראשו ומפזם בריגשה אחרי הקריין את שיר־הכיסופים על התשבי, שיבוא במהרה בימינו עם משיח בן דוד.

האורח נפרד מקרוביו והלך לעסקיו…

_ _ _

בימות החול נעדרה רוזה מן הבית רוב שעות היום. צופה היתה את הליכות הבית, עמדה בתור שעות על שעות לקבל מיצרכים, החליפה ספרים בספרייה או התרוצצה במשרדים לשם חידוש פנקסי־המזון (הימים היו ימי מלחמה). מאושרת היתה, כשהשיגה טבלת־שוקולדה או “לקקנות” אחרת, שהאדון לוציאן היה להוט אחריה במיוחד. ובשובה, ניקתה את החדרים, בישלה את הארוחה ושקדה על עבודתה בחריצות־נמלה.

לוציאן וזושה היו יוצאים שניהם בשעות הבוקר לגינה העירונית הסמוכה. שם היו יושבים ומחממים נפשם וגופם בזיו־החמה השופע, והזינו עיניהם בתינוקות ששיחקו כאן בחול ובעוללים שהציצו מעגלותיהם. טוב היה להם לנגוע במבטם בהוויה זו, שהיתה גם קרובה וגם מרוחקת מהם מאוד, מופלגת בלבלובה כלפי מחר, שאותו לא יזכו לראות.

– טוב לנשום כאן את האוויר. – אמרה זושה – שם, בגולה, האוויר עצמו היה מר.

ובעלה נענע לה בראשו.

בשובם הביתה, היה לוציאן קורא לפניה פרק משלום־עליכם, והיא צחקה הרבה. צחוקה היה צלול ורם, צעיר מכפי שנותיה.

לעתים רחוקות היה מזדמן לביתם יוחנן, נכדה של זושה, חלוץ בית"רי שעלה ארצה כמה שנים לפניהם; עתה לבוש היה מדים בריטיים – של אחת היחידות היהודיות שאליה נתגייס. היה זה בחור בלונדי תמיר ושתקני. בסבו ובסבתו היה נוהג דרך ארץ רב, ולרוב היה מביא להם בבואו מתנה – קופסאות חלב שימורים וריבה, שהשיג להם מאפסנית־הצבא.

– הוא שותק כל כך. – אמרה זושה – בחור זה כאילו מסתיר מאתנו משהו. מי יודע, מה הוא חושב שם בלבו.

– מה את רוצה ממנו? – סינגרה עליו רוזה – הוא בחור טוב ומביא לנו כל מה שידו משגת.

אבל פרט למחשבת־דאגה זו, שהביעה הישישה ספק בכובד־ראש ספק בדרך הלצה, היו עתה חייהם, לכאורה, ללא עננה כלשהי: ערב־חיים זיווי וזהוב, ערב־חיים מאושר שאינה הגורל לאנשים אלה בעצם ימי התגעש הפורענות שם, מעבר לים…

_ _ _

והנה פלש היטלר לרוסיה, והסובייטים התייצבו לימינן של בעלות הברית. הפרגוד המעובה שחצץ בין רוסיה לבין העולם נפרץ קמעא; הפליטים הראשונים באו מהתם להכא.

הגיעו ידיעות, שהסובייטים משחררים את שבוייהם הפולנים, ושמהם יוקם צבא שיתאמן לראשונה בארץ־ישראל.

אז גברה השמחה בבית הביאלופולסקים. האדון לוציאן דיבר על הניק, בנו יחידו, שבקרוב יבוא גם הוא לכאן עם כל הבאים, “אז תהיה משפחתנו כאן שלמה”.

גם רוזה הרבתה להתכונן לקבלת פני בן־אחותה שגדל על ברכיה.

רק זושה שתקה. עצובה היתה בזמן האחרון, ואף פרקי שלום־עליכם שוב לא היה בהם כדי לבדח את דעתה. ויש שתוך כדי קריאה נצנצו דמעות בעיניה: “עכשיו, לאחר כל מה שנתרחש להם שם, שוב אין זה מבדח כלל, זה קורע את הלב ממש” – אמרה.

רוזה היתה קשובה. השינה ברחה מעיניה בלילות. דומה היה עליה, שהנה, בעיצומו של לילה, יישמע הצלצול בדלת – צלצול חטוף וזועף, שיש בו גם שובבות כלשהי – צלצולו של הניק. היא תפתח – והנה הוא לפניה: מאובק, בבגדים מרופטים, עייף כולו, קורן מבעד לקליפת זעפנותו: “דודה, אני כאן, אני כאן”…

הפליטים הבאים משם נתרבו. בביתם של הביאלופולסקים התחילו לבקר ידידים מווארשה, שנחשבו מזמן בין האובדים ללא תקווה, אך הניק לא היה בין הבאים.

_ _ _

באחת השבתות צלצל, כדרכו, בדלת ביתם של קרוביו.

בפתח נראתה רוזה. הוא נבהל למראיה. היא היתה קצרת־נשימה, פניה מעוותים, ובעיניה נראה הלובן בלבד – ללא אישונים.

היא אחזה בשרוולו והכניסתו פנימה, והפליטה אגב כך:

– למען השם, אל תזכיר כאן בבית את יער קאטין.

היא לא הוסיפה דבר, רק משכה בכוח בשרווּלו, בידה המכוּוצת כמו מתוך עווית, הכניסתהו אל חדרה, והושיבתו על הכיסא היחיד שנמצא שם. היא עצמה ישבה על המיטה.

– מה זה… יער קאטין? – תמה.

היא התנשמה בקושי ואמרה, בלי לענות על שאלתו:

– הם אינם עכשיו כאן. זושה ולוציאן יצאו אל הגינה העירונית, ברוך השם… אוכל לספר לך את הכל, את הכל. אך, למען השם, זכור: שלא להזכיר את יער קאטין, שמעת?

– לא שמעתי כלום על יער קאטין. מה טיבו של זה? – שאל בשנייה.

עדיין לא השיבה לעניין.

– אתה יודע… הוא איננו. הוא נרצח. רצחו אותו שם.

– את מי רצחו?

– את הניק רצחו.. – התחילה פוכרת ידיה. אגב כך ניגשה לכוננית, חיטטה שם רגע קל, הוציאה קופסה חומה והעמידתה על השולחן.

– אתה רואה? זאת קניתי בשבילו. בסודי סודות. גם לזושה לא סיפרתי. הניק אהב כל כך סיגרות־האוואנה… השגתי כאן, במקרה, מן המובחר. חשבתי בלבי: הוא יבוא, לאחר השבי והטלטולים. שם, ברוסיה, לא ראה כגון אלו. אכין לו אפתעה. ישמח… יעשן לו לבריאות…

שוב פכרה ידיה.

– אבל הוא לא יעשן אותן עוד. לעולם לא. כי הוא נרצח. שם, ביער קאטין, רצחו את הניק…

– היכן זה… יער קאטין? – שאל בשלישית.

– יער קאטין… לא קראת בעיתונים? יער קאטין הוא יער אי־שם בפלך סמולנסק, ברוסיה. שם נמצא מחנה הקצינים הפולנים השבויים… ביניהם היה גם הניק. רופא צבאי, בדרגה של מייג’ור. היה אתם. באחד הלילות הוצאו כל הקצינים מצריפיהם, נורו ונהרגו… לא ידוע, מי עשה את זה. יש גרסאות שונות… יש אומרים: הגרמנים, כשבאו וכבשו את המקום. אחרים אומרים: הרוסים, מתוך כעס על הפאשיסטים הפולנים… איני יודעת. אבל עובדה היא: כולם נורו ונהרגו, וביניהם גם הניק… גם הניק…

– ושמא אין הדבר מחוּור עדיין… שמא ניצול, בכל זאת. – ניסה לנחם – שמא יש תקווה.

– לא ניצול… ואין תקווה. הדבר גלוי וברור. לא ניצול, נרצח עם כולם. כל אלה שבאו משם סיפרו – אנשים מהימנים מאוד – הניק נרצח – עם כולם, עם כל הפולנים.

– יש גרסאות שונות, ואנשים מספרים דברים שונים. אני אשה זקנה ואיני יודעת להתמצא בזה, אבל אני יודעת, שכולם נהרגו וגם הניק נהרג. ואם כן, מאי נפקא עניין הגרסאות?

התנשמה קמעא והוסיפה:

– אבל הדבר המשגע כאן הוא, שהניק נרצח עם הפולנים, ונרצח בתור קצין פולני… והוא לא היה פטריוט פולני כלל. הוא שנא את הפולנים תכלית שנאה וחלם לעלות ארצה; אבל עיכובים שונים הכשילוהו. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה הכין לו ניירות וכסף לעלייה, אבל שוב לא היה סיפק בידו לעלות. והנה הניק זה, שלא סבל את הפולנים, נרצח עם פולנים דווקא. אתה מבין את המשגע שבדבר? בווארשה, רוצחים אותנו הפולנים בתור יהודים, ושם רוצחים אותנו עם פולנים…

– והנה טמנו אותו שם בבור, ביער קאטין, יחד עם הפולנים ששנא כל כך… אתם יחד ישכב עד נצח נצחים, גוף לגוף, שלד לשלד… וזהו המשגע בדבר…

היא הציצה בעד החלון וראתה את הזקנים מתקרבים אל הבית; שמה אצבעה על פיה והפטירה בלחישה (כאילו יכלו קרוביה ברחוב לשמוע את קולה):

– אם כן, זכור ושמור: אף לא מלה וחצי מלה על יער קאטין. אסור להם לדעת זאת. בייחוד אסור לה לדעת, שהניק נרצח. יש לה לב חלש, ובשורה כזו עשויה להרוג אותה, חס וחלילה, בו במקום… בנת?

היא נחפזה להלביש את פניה קורת־רוח חייכנית ויצאה לפתוח להם.

_ _ _

מאז אפף יער קאטין את כל ישותה; יער קאטין, שאכל את בן־אחותה, ועתה זומם הוא לכלות גם את אחותה. יער הקטל האפל ריחף עתה כאן כאוויר, פרש את חשכוּתוֹ בחלל הזיווי, מעל לכסף המזוקק של האשכוליות, מעל ללבלוב ציצי המטפסים, והשליך אימתו הקרחית על כל סביביה.

היא לא זזה עוד מן הבית. באמתלה של חולשת־לב חדלה לצאת החוצה לגמרי, והישישים שכרו עוזרת־בית שטיפלה מעתה בכל הקניות והעמידות בתור. היא ישבה כל הימים בחדרה ואוזנה־אפרכסת אל הדלת; וכנשמע הצלצול רצה לפתוח (שלא יקדימוה קרוביה); אם נראו פנים חדשות בפתח, מיד השמיעה את הבקשה שכבר נעשתה שגורה על פיה. מתחילה אמרה אותה בדבקות, כמו תפילה; אך ברבות הימים הפטירה את המלים כפי שמפטיר תלמיד בפני מורו חרוז של שיר ששינן על פה מאונסו ושכבר היה לו לזרא מחמת עודף־שינון: בקול משועמם ודהה ללא כל גוון:

– למען השם, לא להזכיר את יער קאטין.

והואיל ויגעה יגיעה קשה כל כך להסיח דעתם של אחרים מיער קאטין, הרי דעתה שלה נתמלאה ונתגדשה ממנו עד ללא הכיר. יער האימים התפשט סביבה ומילא את כל החלל; אבל אותו יער עשוי היה גם להתגמד ולהצטמצם כדי שיעור מועט – עד כדי לארוב חבוי בין כותלי גרונו של אורח בא ממרחקים, כדי להגיח משם במוצא־פה, העלול לנפול על ראש אחותה בחבטת־גרזן קוטלת.

הוא גם עשוי היה להתגלגל בשורה מודפסת באחד מכתבי־העת. על כן בדקה כל עיתון שבא לבית לפני הגיעוֹ ליד יקיריה – עברה על כולו מן הכותרות הראשיות ועד הפטיט של הכרוניקה, קראה ושנתה ושילשה (מחשש שמא נשמט משהו ממנה מחמת פיזור־נפש), ואם נזכר בו שם־הבעתה היתה שורפתו בתנור האמבטיה.

ואף כשנכנסו האורחים פנימה, לאחר שהוזהרו מפיה כדת, עדיין לא שקט לבה. כל הזמן ישבה וארבה לכל מוצא שפתיו של האורח, כשלבה מתלהם; שמא שכח אזהרתה ובהיסח הדעת ינחית על יקיריה את מהלומת־הבשורה הממיתה…

יער קאטין אפף אותה ביום ובלילה, בהקיץ וגם בחלום. מעולם לא הלכה לישון לפני שנוכחה שאחותה וגיסה כבר נרדמו; שמא תיכנס אחותה אל חדרה בעודה ישנה, ומתוך סיוט־חלום יבגוד בה פיה ויגלה את סודה.

_ _ _

במשך שנים לא ביקר בבית קרוביו הישישים. גורלו טרדוֹ לאחת הערים שבצפון הארץ, ולא היתה בידו הזדמנות לסור לתל־אביב.

וכשבאה לידו, סוף סוף, ההזדמנות, ושוב דרכו רגליו בחוצות הכרך השרוני, מיד נשאוהו רגליו לאותה סמטה זיווית ומלובלבת בירקה. לקול צלצולו פתחה לו אשה צעירה, שתינוקה בין זרועותיה. כשהזכיר את שמם של הביאלופולסקים, הצביעה לפניו בלי אומר כלפי חדר צדדי – חדרה של רוזה.

כשנכנס, הזדקפה הזקנה, ששכבה במיטתה, וישבה על המיטה ישיבה תורכית בשילוב ידיים וברכיים. היא נראתה קטנה ומצומקת משהיתה, ומתחת לעיניה כתמים כחלחלים של חולת־לב.

– אתה מבקש אותם? הם אינם… שניהם אינם. – הפטירה לקראתו מתוך שפתיים מעוּותות.

– יצאו לטייל? – שאל.

– לא, לא יצאו לטייל. כלומר: יצאו לטיול רחוק מאוד… ממנו אין שבים…

והמשיכה:

– אחותי מתה לפני חצי שנה. ולוציאן לא האריך ימים אחריה… דבוק היה בה יותר מדי… כל הזמן ביקש שישכיבו אותו על ידה… עשינו את רצונו. שניהם שוכבים, זה על יד זו, בנחלת יצחק. הוא מת שלושה חודשים אחריה… אני מוצאת, שבית הקברות שם “שמח” למדי. הרבה אור שמש בו ונוף יפה…

ועתה אגיד לך את העיקר, – הפטירה, כשעיניה כולן לובן, ללא אישונים (כמו אז…) – אתה הרי יודע: כל הזמן הסתרתי מאחותי את סוד יער קאטין. כמה יגיעות יגעתי, כמה חרדות חרדתי לשם כך… לא פעם חשבתי שלבי יתפקע מחמת חרדה… והנה, בכדי היו כל יגיעותי. היא ידעה… ידעה את הכל. אתה שומע? את ה–כל…

הדבר קרה עוד לפני זמן רב, חודשים אחדים לאחר פלישת היטלר לרוסיה. בראשית סתיו 1941… באחד הלילות, לאחר חצות, אני מתעוררת לפתע – והנה אחותי עומדת על יד מיטתי… בכתונת לילה ארוכה, יחפה… אני סונטת בה: השתגעת, מה את מהלכת יחפה, כאן רצפת־אבן קרה… והיא אינה שומעת לי. דמעות מתגלגלות מעיניה וזולגות על כותונתה: “את יודעת” – אומרת היא – “הניק איננו. רצחו אותו. הם רצחו אותו…”

“זה עכשיו חלמתי חלום”. – אומרת היא – ראיתי יער אורנים אפל, ובו צריפים – ולמעלה ברקיע ירח מתגלגל… ירח קר כזה, גזלני… ועל הקרקע – הניק רץ. רץ וקורא: מאמו, מאמו (אמא)! רץ ונופל, נתקל בשורשים סבוכים ונופל וחוזר וקם וקורא: מאמו, מאמו! ומאחריו – רצועת דם מתמשכת על פני הקרקע הרטוב… והנה הוא נופל ואינו קם עוד, נשאר שכוב… הניק שלי…

ואני יודעת: הניק איננו. הרגו את הניק".

אני צעקתי עליה, כמובן. חלומות – הבל הבלים. – אמרתי – תתביישי להאמין בשטויות כאלה… שתכף ומיד תוציאי לך את הדבר מן הראש. – אמרתי.

אחר כך חישבתי ובדקתי את התאריכים והם נמצאו מכוּונים. היא חלמה את חלומה בדיוק באותו זמן, שנטבח מחנה הקצינים ביער קאטין

היא נשתתקה רגע, והוא שאל:

– ומי האשה הצעירה בבית הזה? עם התינוק?

– משפחה השתכנה כאן, משפחה של חיילים משוחררים. בו ביום שמת לציאן נכנסו לכאן. החדר עדיין לא הספיק להצטנן… אותו הוציאו לקבורה בשתים־עשרה, ובשעה שתיים כבר נכנסו לכאן. אין לי טענות אליהם… מצוקת הדירות…

– והיכן יוחנן? הוא מבקר אותך? הריהו בחור טוב כל כך. – ניסה הוא להטות את השיחה לעניין משמח יותר.

– מזמן לא היה כאן… אתה אומר: בחור טוב? כן, ודאי, הוא דומה לסבתו, לזושה… אבל הבריות אומרים אחרת. שמעתי שהוא מתחבא… שנצטרף אל הטרוריסטים, לאלה שזורקים פצצות על האנגלים… הבריות אומרים, שזה רע מאוד, שעל־ידי כך הם יחריבו את היישוב. ואני איני יודעת. איני יודעת כלום. אבל קשה לי לתאר, שיוחנן ייהפך לאדם רע…

היא חזרה לנושא הקודם.

– כן. נשארתי לבדי… בלי “הילדים שלי”… לבדי לגמרי.

ואתה יודע? כל הזמן, לאחר החלום, לא דיברה אתי אחותי מלה וחצי מלה על הניק, ולא בכתה מעולם. אדם חזק היתה… אני חשבתי – טפשה שכמותי! – אין היא בוכה, משום ששכנעתי אותה שהחלום אינו אלא דברים בטלים, ושחזרה להאמין שהניק חי… אבל ימים אחדים לפני מותה ניגשה אלי, אל חדרי, ואמרה לי: “הרי אני יודעת בוודאות, שהניק איננו, שרצחו אותו שם, כל הזמן אני יודעת זאת…”

כן, ואני בטוחה, שידיעה זו אכלה אותה וקירבה את קצה. כל הרופאים אמרו, שגופה בריא להפליא (פרט להתרגזות בלב), והיא יכלה לחיות עוד עשר שנים לפחות…

– אולי את צריכה משהו? – שאל

– לא, איני זקוקה לשום דבר. מה צריכה זקנה שכמותי? כל אכילתי – כזית במשך היום. והשכנים טובי־לב הם. האשה מבשלת לי על־פי רוב כף מרק, ושוב איני צריכה שום דבר…

הוא הסתכל ביצור האומלל, שלא נשתייר לו עוד כלום בעולם, חוץ מן הכאב, ושבוודאי כבר מצפה אי־שם זוג מחוסר קורת־גג לרגע, שגם חדרה יתפנה בשבילו, כשם שהתפנה חדר אחותה וגיסה…

שעתו היתה דוחקת. הוא נפרד ממנה.

ובצאתו החוצה, עמד לנגד עיניו לילה שחור ביער קאטין. סבך אילנות אפלים ובוץ סתווי מלמטה וירח קר, גזלני, מתגלגל לו במרום.

ומעל הבוץ רץ רופא יהודי לבן־ראש, רץ ונופל וקם וחוזר ורץ וקורא:

– מאמו, מאמו!

ומאחריו יורים גויים צרורות צרורות של כדורים. ומאחריו רצועת־דם אפלה מתמשכת על הקרקע.

עד שהוא נופל שטוח על הקרקע– ואינו קם עוד…

_ _ _

עתה, כשנשארה לבדה לגמרי, הרבתה לבכות – עיניה זלגו דמעה ביום, בשבתה על ארוחתה הדלה, ובלילות נטולי־שינה. כי כושר־הבכי ניתן לאדם לכל ימי חייו, ואינו נפגם אף בימי שיבה וכלות־כוח, כדרך שנפגמים כל החושים. ברבות הימים הולכות עיניו וכהות, אוזניו מכבידות ורגליו נגררות בקושי, ויש שהוא מרותק אל משכבו וידיו ורגליו מסרבות לזוז עוד. אבל גם כששערי כל חושיו נאטמו, חוש־הבכי שלו בעינו עומד.

כי אדם בוכה מרגע צאתו לאוויר העולם ועד רגעו האחרון…

עתה, כשנשארה לבדה לגמרי, היתה כולה אפופת יער קאטין, יער ההרג. יער הבעתה. ואף־על־פי ששוב לא היה לה צורך להסתיר את סוד אותו יער מפני איש, לא הוסח יער קאטין מלבה. היפוכו של דבר: עתה תפס את כל־כולו ללא שיור.

יש שנראה לה, והנה הוא צבה והולך בנפשה, צבה והולך, מאוּים בטשטוש־צורתו, כמו גופת טבוע שצבתה במצולות־נהר.

היא התאמצה להסיח דעתה ממנו. לשם כך העלתה על לבה את הבית – הבית בעיירה, מקור־מחצבת משפחתה על אדמת־גולה; הבית הנוהר, המלא תורה ומעשים טובים, שאותו העלו בשיחותיהם אחותה וקרובה. היא התאמצה להעלות על לבה את הבית, כשם שתולים קמיע על הלב – סגולה מפני רוחות רעות ומזיקין. אבל עתה, מתוך מגע ביער הקללה, שאפף את לבה, הלך הבית ונתעמעם, זהרו דעך, הוא כולו נתחח ונתמוגג, נהפך לגוש ערפל נטול כל ממש, מתפזר והולך בחלל ושוקע בתוך האין.

שוב נשארה לבדה, כשיער קאטין אופף כל־כולה.

אותו יער־הקטל, שהאביד את משפחתה, שוב לא היה יער מסוים אי־שם בפלך סמוֹלנסק שברוסיה; יער אורנים ואשוחים, שבו מתהלכות גוֹיות רוסיות סמוקות־לחיים ואוֹרות פטריות או תות־היער, וגויים מכורבלים בפרוות־כבשים מקוששים בו עצים או מבשלים זפת. יער קאטין התפשט עתה, תפס מלוא־עולם, אפף את כל בית ישראל. בכל מקום שיהודים נחיתים שם שירבב לעומתם את חשכוּת זרועותיו המרובבות, בהן צרור המוות.

יש שהצטייר בנפשה יער קאטין והנה הוא סבוך ומסוכסך מאוד. כל אילנותיו, על ריבואות גזעיהם, נתערו ונתחברו יחד והיו לברייה אפלה אחת, לנדל־ענקים אחד. והיער־הנדל תוקע את ריבוא־רבבות רגליו לא באדמה, אלא בבשר עמה בכל פזוריו, ופולט לתוכו זוהמת־ארסו המכלה.

ויש שראתה אותו – והרי האילנות הגדלים בו אילנות אכזרים הם, אילנות אוכלי אדם, טורפי אנשים, נשים וטף; ממין אותם צמחים מרושעים, הפורשים גביעיהם־מלכודותיהם לבעל־החיים העובר על ידם לתומו, כולאים אותו במיכלאם, מיכלא־המוות, ומעכלים אותו בעודו מפרפר כולו. וביער האכזר – תשרוצת שחצי־פלצות, מעין אותם יצורי־כלאיים בני חושך, בהם אכלסו ציירים מבועתי־דמיון בימי־הביניים את שבעת מדורי הגיהנום; מהם בריות שגופם גוף־דוב מסורבל, ולהם ראש של תנשמת ומקור דק וארוך למצוץ בו דמם של בני־אדם; מהם שגופם גוף־פתן מקוּשׂקשׂ וחלקלק, וראשם ראש נמר, עיניהם מזוגגות ולשונם האדומה שותתת; ואחרים – ולהם גוף של צבועים, חיות מסואבות של בתי־קברות, ולהם ראשי תנינים חורקי־שיניים, בלבנונית איומה של טוריהן המכופלים. ועוד בריות־תפלצת אחרות, בעלות גוף של חזירי־ענק, מפריסים ומקרינים, ולהם שיני־נגיחה ארוכות כשיני הפיל, נשכנים ובעטנים, הרומסים ומכלים כל חי הבא בקרבתם.

והיער האכזר יילל מעליה ביללת סופותיו ונהם מעליה בנהם חיותיו הרעות יומם ולילה.

ויש – והיפוכו של דבר. יער קאטין נראה לה כיער שומם ודומם – שומם מכל שממה; כיער החשכות, ללא קרני־שמש מתגנבות לתוכו; ללא חיות, ללא ציפרים, אף ללא חיפושית אחת; יער שומם ואילם באֵלם שאין אֵלם כמותו בהוויה; יער שכל אדם המציץ בו ומטה אליו אוזן, אפילו לכהרף עין אחד, מיד הוא גועה בזעקה, וזועק וזועק כמתוך חלום־פחדים שאין ממנו מפלט יקיצה, ואינו פוסק מלזעוק עד שדעתו נטרפת עליו.

_ _ _

היא ידעה: במאבקה עם יער קאטין הוכרעה לגמרי. יער קאטין האביד תחילה את בנה יחידה, שמת מוות חסר־שחר, על אדמת פולין, בהילחמו על עם לא־לו, אחר־כך האביד את בן־אחותה, שגדל על ברכיה, וקיצר את ימי אחותה וגיסה. אך לשוא התייצבה כשומרת על סף ביתה, שלא לתת למשחית לפרוץ פנימה; לא היה בידה לעמוד כנגדו – הוא הגיח ממארבו וכילה את כולם.

ולא אותם בלבד. משתרג הוא, יער קאטין, מלוא־תבל, במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, מקוטב עד קוטב – זומם לבקוע לכל בתי ישראל באשר הם ולהשמידם. גם כאן הוא אורב. כשהיתה יוצאת החוצה, לקנות מעט אוכל לפיה (רק לעתים רחוקות יצאה, כשהשכנה שכחה להביא לה מזונות מן השוק כאשר ביקשה), היתה מביטה על עגלות־הילדים, המוסעות בידי האמהות הצעירות – ולבה מתחתך בה: כי ראתה במחוּור, שמאחרי העגלות, מעל לראשיהם הצחים של התינוקות, השתרג יער קאטין, שירבב אליהם את ריבואות זרועותיו הרעבתניות: לטרוף.

_ _ _

לאט לאט גמל בה הרעיון. רעיון חד ולטוש כמו סכין, רעיון קשוח ומשיב כוח לנפש. רעיון שהתלקח ביקוד במוחה הזקן:

מן ההכרח לברא את יער קאטין.

כי כל זמן שיער הקללה והאבדן קיים, אין תוחלת למשפחתה הגדולה – לעמה. כל עמה, כל ריבואות אחיה בכל אתר ואתר, סופם להיאכל על־ידי יער־הפלצות – אם לא יבורא עד שורש.

לא היה בידה לשמור על חיי יקיריה. כי זקנה היא ותשושת־כוח, ואיך תעמוד מול משחית־האימים? הוא פרץ פנימה וכילה את יקיריה. אבל צריך שיקומו אחרים – צעירים וחסונים וגדושי שרף־עלומים – ויצאו לברא את יער קאטין. שייתנו את גופם ונפשם במלחמה הגדולה. כי כל עוד יער קאטין קיים, אין שמש זורחת בשמים ואין פלג מים משיב נפש על האדמה. יש רק חיי־הבאי. החיים עצמם אינם אלא גסיסה ארוכה אחת, כשם שגסיסה ארוכה אחת היתה עמידתה על משמר ביתה שנים על שנים בפני אימת המשחית.

את יער קאטין יש לברא עד שורשי־שורשיו, כשם שעוקרים יבּלית, שלא יוסיף להחליף גזע ולהשחית בעמה. על בירואו של יער קאטין יש לתת את הנפש ואת הגוף – כל טיפת־דם שבו. העיקר – לבראו עד תום…

_ _ _

באחד הלילות, בשעה מאוחרת, נשמע צלצול בדלתה. היא יצאה לפתוח ולבה נתלהם: בפתח עמד נכד אחותה, יוחנן.

הוא היה קצר־נשימה מחמת עייפות, אבל בשערו הזהוב ובקומתו התמירה נראה כאלון צעיר רב־חוסן.

כשהניסתו לחדרה, שאל קצרות:

– דודה, אולי אוכל ללון אצלך הלילה? עשינו “פעולה” ועלי להתחבא. אין לי מקום אחר כרגע…

ולפתע נצנצה בה מחשבה: הנה הוא לפניה – אחד מאלה שיצאו לברא את יער הקללה, את יער אימת־הגויים, את יער קאטין…

– דודה, את יודעת לשמור סוד? אנו מיקשנו עכשיו מכונית של קצינים בריטיים. ריסקנו את כולם…

אם היא יודעת לשמור סוד? ודאי שיודעת. שנים על שנים שמרה על סוד יער קאטין – עתה תדע לשמור סוד בירואו של יער קאטין. וברוך האל שזכתה לכך: הנה מביתה וממשפחתה יצא גואל, אשר יגאל את דמי הניק, אשר יהיה בין גואלי עמה מיער־הקללה…

האכילתו והשקתו, הציעה לו על הספה. היא הציעה גם לעצמה את המיטה, אבל לא שכבה בה. הוא שכב – והשינה חטפתו מיד, מחמת עייפותו. היא ישבה על ידו והטתה אוזן לנשימתו השקטה.

הוא נשאר בחדרה גם כל יום־המחרת. רק כשהחשיך הלילה בחוץ, קם ואמר קצרות:

– דודה, עכשיו עלי ללכת.

היא ליוותה אותו עד הדלת. אך בפרוזדור נזכרה:

– חכה רגע, יש לי משהו בשבילך.

חזרה לחדרה, חיטטה רגע בכוננית – והוציאה משם את קופסת סיגרות־האוואנה, זו שנועדה בשביל הניק, ואחר־כך, כשהגיעה הידיעה על הירצחו, נשארה כאן מיותרת ומיותמת.

הושיטה לו:

– קח, קח! אין דבר. אתה וחבריך תעשנו אותן, יהיה לכם לבריאות!

שוב לא היתה קופסת־הסיגרות מיותרת ומזכירה אימה: נמצא לה תיקון.

הוא תחב את הקופסה לכיסו ויצא.

עתה היה ברי לה בהחלט:

הוא וחבריו יצאו לברא את יער קאטין. הלוואי שלא יתעייפו ולא יפסיקו ממלאכתם. כי עליהם לבראו – את יער־החשכוּת – עד תום; עד שורשי־שורשיו.

ושפתיה לחשו תפילה לשלומם.

(תשי"א)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49375 יצירות מאת 2727 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!