א

משעבר אריה אֶשפר (המכונה בפי חבריו לגדוד־העבודה בתל־יוסף בפשטות: ליובה, או ליוֹבקה) את ספּו של “כד־היין” וגלגל את גופו המסורבל פנימה, מיד נפתח פיו והיה כמעיין המתגבר; וחללו של בית הקפה הקטן, דחוס השולחנות, שהיה קודם לכן עגמומי משמים בשתקנותו, נתמלא לפתע אוושה טוֹרדת, כשענן של דיבורים מרחיף והולך בו, משל לקרפיף כפרי עזוב שנקלעה לתוכו סיעת ציפורים צייצניות.

תחילה ניגש אל שולחן, שלידו ישבו שני פקידים הסתדרותיים אפורי פנים ומעילים, דומים זה לזה כאחים תאומים, שהתנצחו במשחק השחמט. אשפר טפח להם על כתפיהם ובישרם חגיגית:

– שמעו וזכרו, רבותי! הערב בשעה שבע וחצי, בבית ברנר, ישיבת הסיעה. נא לא להשתמט ולא לאחר; בעיות בעלות חשיבות יוצאת מן הכלל עומדות על הפרק.

ועוד לפני שהיה סיפק בידי השניים לנענע לו בראשם מתוך צייתנות שביראת הכבוד (כי שניהם ראו בו את מורם ורבם בכל ההלכות הסיעתיות…), כבר פרש אשפר מהם וגלש לשולחן אחר, שם ישב איש־שיבה זהוב־משקפיים, מעיין בעיתוני חוץ־לארץ מצוירים ומפכפך אגב כך במקטרתו:

– רב שלומות, ד“ר לוונהרץ. אני מצטער מאוד, שלא היית בישיבה האחרונה של מועצת פועלי תל־אביב. היית שבע נחת. אתה, ד”ר לוונהרץ, אפשר להגיד, פאר המנתחים הארץ־ישראליים, אתה, בתור אדם בעל אינטרסים אינטלקטואליים רחבים, היית נהנה מאוד… היית רואה, כיצד אנו, אנשי הסיעה, הרבצנו במפלגה השלטת, כיצד, אפשר להגיד, שיטחנוה על הספסל והלקינו אותה במחילה מכבודך… תענוג היה זה, אני אומר לך: תענוג…

– כך־כך. – מפטיר ד"ר לוונהרץ סתמית, כשהוא מעלה תימרת־עשן מכופלת ממקטרתו.

כן, אפשר להגיד: הפכנו אותם לעפר ואפר… יודע אתה, מה הצענו?

ד"ר לוונהרץ לא השיב, רק העלה מעין סימן שאלה כחלחל מפי מקטרתו.

– הצענו לשגר מברק־ברכה למורדים היווניים בשם ציבור הפועלים של העיר העברית…

– והצעתכם נתקבלה?

– ל–לא… ודאי שלא… הרי הם הרוב… המפלגה השלטת מכשילה תמיד ברוב המיכאני שלה…

– כך־כך, מר אשפר… אם כן, הם ניצחו ולא אתם?

– אבל הנצחון המוסרי היה שלנו… נצחון עצום! הצלחנו להוקיע את פרצופם הסוציאל־רפורמיסטי הבוגדני לעיני כל ציבור הפועלים הארץ־ישראלי…

– כך־כך!. – מוסיף ד"ר לוונהרץ לפכפך במקטרתו.

– ואני אומר לך, ד"ר לוונהרץ, שאתה – אתה צריך להיכנס לסיעה שלנו. בסיעה שלנו תמצא את מקומך הנכון.

– אתה חבר הסיעה, מר אשפר?

ואשפר עונה לו, כשהוא מגלגל בכבדות את הרי"שין היוצאות ממעמקי־המעמקים של גרונו, מחורחרות וכפולות – כאילו נכתבות הן בדגש חזק; והואיל וכך הן נחתכות בפיו, הרי הן מזדמנות לו בשפע, כאילו אצות לתוך פיו מאליהן, צמדים־צמדים ושלשות־שלשות;

– ודאי, אני חבר הסיעה. אני בעד דיקטטורה מארכסיסטית של הפרולטריון ( הוא היבר את הדברים: בעד דיקטטורה מארכסיסטית של הפררולטריון). אבל לא בכל אני מזדהה עם הסיעה. יש לי בעצם סיעה בתוך סיעה…

– סיעה בתוך סיעה… “כאשר יהיה האופן בתוך האופן”… – מעיר הרופא, שבהיותו בן לרב גרמני, ידע פרק ב“אותיות הזעירות”.

– כן, זהו. “כאשר יהיה האופן בתוך האופן”. – אישר אשפר, שנעימת הלגלוג שבהערת ד“ר לוונהרץ נתעלמה ממנו – כן, יש לי סיעה בתוך סיעה. אפשר להגיד: “סיעת אשפר”. כי אני מצדד לא רק בקארל מארכס ובבר בורוכוב, אלא גם באבינאריוס, תורת האמפיריוֹ־קריטיציזם של אבינאריוס – תורה רבת־ערך. – מוסיף אשפר לגלגל את הרי”שין שלו.

– אבינאריוס? לא שמעתי. – מתנצל הרופא – אנו, ה“אסקוּלאפּים”, שקועים כל כך בדיסציפּלינות המסובכות שלנו, שאין ביכולתנו להתפנות לעיקרים פילוסופיים.

– כן, אני מבין, ד"ר לוונהרץ. אבל אני אומר לך, שתורת אבינאריוס חשובה מאוד…

תוך כדי דיבור ניגש אשפר אל גל העיתונים המגובב בזווית בית־הקפה, מחטט בו בחפזון, וכהרף עין מוציא גליון עיתון הפועלים ופורשו לפני ד"ר לוונהרץ.

– קרא, אדוני, קרא… כאן בכרוניקה בעמוד ד… “שוב הוחזרה אניית מעפילים על־ידי הבריטים… שני מעפילים נהרגו”.

– כך־כך… כלפי מה… כלפי מה אתה מראה לי זאת?

– סבור אתה, ד“ר לוונהרץ, המפלגה השלטת הביאה אותם? אנו, הסיעה, הבאנו אותם. מעשה ידינו להתפאר. הכל הסיעה! אצלנו מאבק רצוף באמת. כי אנו, הסיעה, מאדירים את הפאתוס הריבולוציוני הלכה למעשה… הוא הדבר אשר אמרתי: מקומו של ד”ר לוונהרץ, פאר הכירורגיה – בסיעה!

ובטרם הספיק ד"ר לוונהרץ להמהם מעין הברה מעומעמת, שהיא ספק הסכמה והתפעלות וספק סירוב גמור – כבר הסיט אשפר את גופו לפינה אחרת, בה ישב הפייטן הצעיר, מפונק התהילה והתפעלות הקהל, בין עדת מעריצים צעירים, ועיניהם תלויות בשפתיו – מתי תיפתחנה ותתחלנה להפליט אמרות פניניות.

אשפר עמד על יד השולחן, העביר כפו על גולגלתו המגולחת, החלקה כאבטיח הלז, והפטיר:

– פזמונך האחרון, אדוני, בעיתון הפועלים – כפתור ופרח. עלית על עצמך…

ולאחר הפסקת־רגע הוסיף:

– בייחוד, השוואה זו של הפורשים לפורעים של דניקין… הפורשים, הרוצחים חיילים בריטיים חפים מכל פשע… כפתור ופרח, כפתור ופרח! פנינה שירית ממש.

הפייטן הצעיר החזיר פניו אל אשפר. שפתיו נשארו צמודות, אבל הוא נענע לו בראשו פעמים אחדות – בראשו בלבד, בלי להזיז את הצוואר והכתפיים אף כלשהו – מעשה אדם שאמנם משופע תהילה ויקר עד בלי די – ואף־על־פי־כן אין הוא מואס במנחת־תשבחה דלה שבדלות, כי הכל יירצה לפניו.

כך עבר אשפר משולחן לשולחן, ובכל פינה שפך רוב־מילולו ובכל פינה עשה נפשות לסיעתו.

רק על שולחן אחד פסח אשפר בחפזון ובזלזול. שם ישב אדם חוורוור, שרקותיו מלבינות – בודד, שגמע לאטו כוס יי“ש אחר כוס יי”ש.

– שלום, “דעקלאסירטער עלעמענט”. עדיין מתעקש אתה שלא להיכנס לסיעתנו?

את כינוי־הזלזול העניק אשפר לאותו אדם, שישב עתה ולגם את משקהו, על שום שלא השתייך לשום כת, ועל שום שהיה חשוד באהדה ל“פורשים”. על כן ראהו אשפר כ“יסוד נטול־מעמד”, ליתר דיוק, כ“יסוד ירוד מכל מעמד”. והאיש עוד הכביד עווֹנו בעיניו של אשפר, משום שפעם אחת, כטוב לבו ביי"ש, יצא מגדר שתקנותו ואמר לו, לאשפר, בפירוש:

– מצפצף אני גם על מארכס וגם על אבינאריוס שלך – שניהם לא ידעו את נפש האדם, והעיקר היא הנפש!

על כן פסח עתה אשפר על האיש ועל שולחנו, ולאחר שסיים עיסוקיו הסיעתיים ב“כד היין”, משל למצביא המסיים את מיסקר מחנהו, נתן, סוף סוף, דעתו על שולחן אחד מוצנע בקרן זווית, שלידו ישבה צעירה שחרחורת והיטיבה שערה המתולתל במסרקה.

הסתכל בפני הצעירה המתוחים, ומיד עלה במוחו הרהור מרירי.

– לבדה היא יושבת. ודאי מצפה היא למאירי שלה שיבוא… אותו פרחח בלבל את מוחה כהלכה…

מיד זרק לה, עוד מרחוק: “שלום, אביבה”, מתוך זחיחות־דעת יתרה שבאה לחפּות על מבוכת־דעת; ניגש והתיישב על הכיסא הפנוי שלידה והתחיל ממשמש בכיסו. לאחר רגע קל הוציא שני כרטיסי־קולנוע ופרשם על השולחן:

– קשה מאוד היה להשיג את הכרטיסים. תור עצום… והכל נמכר… אבל לי היתה פרוטקציה, השתמשתי בפרוטקציה… את רואה, מה אינני מוכן לעשות למענך, אביבה?

– יופי! – אמרה אביבה, הפשילה ידה ושלשלה את הכרטיסים לארנקה. הסתכל אשפר בתנועת ידה הקטנה, הציץ באפה הסולד, הקנתרני, של הנערה, והתחיל מהרהר: היא אמרה “יופי”. לא “תודה רבה”, לא “אני אסירת תודה”, לא “חן־חן”, אלא “יופי”. מאי משמע “יופי”? תמיד יש לה, לנערה זו, אמצאות משלה… וזה היה נחמד, איך היא אמרה את המלה היחידה “יופי”… מלה אחת – ותו לא. אף־על־פי־כן לא הזמינה אותי ללכת אתה בכרטיס השני. ודאי תלך עם מאירי…

ניסה אשפר להניח ידו על כפה, שהיתה נשענת על השולחן – שמטה מיד את כפה אל מתחת לשולחן. בו ברגע, על פי עיניה, שנרתקו אל הפתח (הוא, אשפר, ישב בגבו אל הפתח), הכיר, שמאירי בא.

ואמנם מאירי בא. העלם, מפרחי־הציירים, בפניו הגבריים ובחולצת־הקטיפה אשר עליו, ניגש – ואביבה חרדה לקראתו.

“ניחשתי נכונה, כל הזמן חיכתה למאירי שלה” – חזר והרהר אשפר מרות. אף־על־פי־כן לא זז מהם; וכשהזיזה אביבה כיסא, ומאירי ישב עליו, לא זז אשפר ממקומו, אלא התחיל לגלגל שיחה עם שניהם בעניני אמנות. כי אשפר ידיו רב לו לא במארכסיזם ובאמפיריו־קריטיציזם בלבד, ולא בענייני ציונות בלבד, ואף לא בענייני פיוט ופזמון בלבד, אלא גם בהלכות אמנות־הציור. התחיל שופע דיבורים על פיקאסו, שהוא “עצום”, ועל הציירים הצעירים, החייבים לינוק פאתוס רבולוציוני ליצירה מתרבותנו המתקדמת המתגשמת ב“סיעה”, ועל תערוכת צייר פלוני, ש“יש בו משהו מן הקוּבּיזם של סזאן, אבל עדיין ה’פאקטורה' שלו איננה בסדר…”

– אתה רוצה להזמין משהו? – שאלה אביבה את הצייר הצעיר.

– אין לי חשק לשתות כלל… אולי נצא קצת לטייל? בחוץ נעים…

קמו שניהם ללכת, ואף אשפר הציע עצמו להילוות להם.

–באמת, נעים בחוץ… אלווה אתכם קצת…

… הם מיהרו, וקשה היה לו, לאשפר, לפסוע אתם בצוותא ושלא להיחשל. הם היו בני עשרים ומשהו, קלי־גוף וקלי־רגל, והוא – למעלה מחמישים, מסורבל־בשר וכבד־רגליים. והנערה האכזרית בחרה ללכת ברחוב תלול שיש בו עלייה ניכרת. אבל הוא אזר שארית כוחותיו, כבש נשימתו המקוטעת ופסע יחד אתם, ואגב כך עוד הוסיף להשפיע עליהם רוב דיבורים על זרמי האמנות בברית־המועצות, ועל הסיעה שלו; לפי דבריו, כשתגיע הסיעה לשלטון, לא יהיה עוד צייר שיסבול מחסור בארץ – באמנים מתקדמים, חדורי פאתוס סוציאליסטי־רבולוציוני הכתוב מדבר. כמובן… “אנו, אנשי הסיעה, נפתח בפני האמנים הצעירים את כל האפשרויות”…

לבסוף, כשנתעכבו השניים על יד צריף נמוך, ובסמוך לו גינת ירק – מעונו של הצייר, והתכוננו להיכנס, רווח לו, לאשפר, כי נטול־נשימה היה לגמרי, והזיעה קלחה מפניו פלגים־פלגים.

עתה ראתה הנערה צורך לעצמה להפיס דעתו קמעה לאחר שהרבתה להתעלל בו כל כך: שרבבה זרועה אל המטפסים כחולי־הפרחים, שעטרו את הצריף, קטפה שריג ארוך, גדוש גביעים כחלחלים, והושיטה אותו לאשפר.

– אני רואה זאת כאות לרצון טוב מצדך, אביבה. – מלמל אשפר, בהיפרדו מן הזוג.

_ _ _

עתה, לאחר שנשאר יחידי ברחוב ולאחר שהתנשם כל צורכו וניגב זיעתו, אפפה אותו לפתע עצבות כבדה וסמיכה. לא היתה זאת עצבות חדשה שנתעוררה בו עתה: היא חלחלה בו בכל עת; אלא שכל זמן שניסר קולו בחלל ברוב מלל היה ניסורו המתעצם מחריש את הקולות הפנימיים של העצב עד כדי להבליעם לגמרי; אבל עתה, כשנשאר לבדו, וממילא אנוס היה לבלום פיו – שהרי אין אדם מיושב בדעתו נוהג לדבר אל עצמו בקול – מיד צף ועלה בו קולה של העצבות, עד כדי למלא את כל ישותו ללא שיור וללא מנוס.

שני מקורות היו לעצבותו של אשפר: האחד – תחושת הזקנה הממשמשת ובאה. ודאי, אשפר ידע יפה, כי חוק הוא זה מששת ימי בראשית, החל על כל באי עולם; כי גזרה היא שנגזרה על כל היצורים; להתלבלב בלבלוב קצר ואחר כך להיכמש בכמישה מסאבת ולעבור מן העולם. ודאי, אשפר ידע יפה, כי חוק הוא זה הקיים מן העולם ועד העולם ואין ממנו מפלט; ואף־על־פי־כן לא השלים עמו במה שנוגע לו, לעצמו ולבשרו, ולא קיבלו אף לשעה קלה; לא השלים עם כך, שהוא, אריה אשפר המכונה ליובקה, הוא, יליד העיירה הווֹהלינית, מי שזכה בכ“ד שנותיו להיות חבר בריבטריבונאל (בית־דין מהפכני) בארץ הסובייטים, ואחר־כך איש העלייה השלישית וחבר בתל־יוסף, הוא, אביר ריקודי ה”הוֹרוֹת" וה“דבּקות” באותו משק בראשיתו, ואחר־כך מזכיר תרבותי של סקציה באגודת פועלי העץ בתל־אביב, הוא, שיודע פרק גם במארכס, גם באבינאריוס וגם בבר בורוכוב ושהכל מודים, גם יריביו בכלל זה, שהוא בחור טוב – שגם הוא לא נמלט ולא יימלט מאותה גזרה קשוחה. והנה, בין מלחמת עולם למלחמת עולם, כבר עבר מגדר “דור בא” לגדר “דור הולך”, ובעצם כבר חלפו כל חייו, בכהרף עין כמעט – הכל תם, ולא נשתיירה לו אלא אותה כמישת־סיאוב איטית, עד לסוף־הפסוק האחרון – את זאת לא קיבל ואף סירב להעלות את הדבר על הדעת בכלל. הוא נאבק בקשיות עורף עם כל גילויי ההזדקנות; גילח את ראשו, כדי לבער כל חתימת־שיבה מעליו; אך היא, הזקנה, חזרה ובצבצה מכל נקבוביות גופו, כאותם אניצי־מוך המבצבצים מתוך קרעי ספה ישנה. והואיל וכך, לא יכול אשפר למצוא חפץ, כדרך שמצאו אבותיו, היהודים הפשוטים יראי־השמים, בצדדים הטובים שיש בזיקנה – בהצטללות הדעת, בנסיון־החיים המופלג, המרבה חכמה, בהפקעת עצמם מפניות אישיות ובריבוי דאגתם לבנים ולבני־בנים, או לעסקי שמים; ואילו הוא, אשפר, המשיך על עצמו נערוּת־בוסר, הלביש עצמו פחזות־נעורים מכופלת, אף־על־פי שהרגיש יפה בעמקי נפשו, שכל טורחו לריק ושבמאבקו עם הזקנה ידו על התחתונה. וכיון שנפשו נקעה מזמן מאותם העניינים הרבים, בהם היו שקועים אבותיו שלומי־האמונים, היתה משולה לאותו קנקן נקוב, שאפילו שופכים לתוכו את כל המשקאות שבעולם – ניגרים הם מתוכו, והוא, הקנקן, נשאר ריק. ואף־על־פי שמילא את הוויתו עיסוקים רבים ללא ספור – עיסוקי משרה, עיסוקי מדנים סיעתיים, עיסוקי תורות סוציאליסטיות ועיסוקי־דיבור שאין להם סוף – לא נתמלאה נפשו מכל אלה והיתה מרחיפה בריקן המשמים. ובאותם הרגעים המועטים שבין דיבור לדיבור, כשנתחוור לו הדבר על כורחו והוא ראה עצמו בעירום שממונו מול אימת הזקנה – גברה בו העצבות וגרפה את כל־כולו ללא שיור.

אבל היתה גם סיבה אחרת לעצבותו התמידית של אשפר; ויותר משעוררה בו עצב, מילאה אותו רוגז־תמיד, שלא שכך אף לרגע, ומיררה את חייו – אף־על־פי שלכאורה, שקטים ומסודרים וחסרים כל צער של ממש: כרוב אנשי העלייה השלישית – לפחות רובם של אלה מהם, שהריחו ריח השכלה – האמין אשפר שניחן בכשרונות בלתי־מצויים ושמיועד הוא מתחילת ברייתו לגדולות ונצורות. ודאי, הוא גופו לא ידע בבירור, מה הן הגדולות והנצורות אשר להן נועד; ואילו שאלו אותו, מה טיבן של הנצורות שהיה מחולל, אילו ניתנה לו הזדמנות לכך – ודאי שהיה בא לידי מבוכה ומתקשה במתן־תשובה. ואף־על־פי כן האמין אמונה שלמה, כי לגדולות נועד מתחילת ברייתו ורק לרוע מזלו, צרוּת־עינם של חבריו מראשי ההסתדרות ואף ארץ־ישראל עצמה, התובעת קרבנות גדולים כל כך מכל באיה – הם הם שקיפחו אותו ועשקו את עתידו המזהיר והביאו לידי כך, שיישאר כל ימיו מזכיר תרבותי בסקציה ממדרגה שלישית של אגודה מקצועית ממדרגה שלישית, ולעולם לא יגיע לאותה גדוּלה, אשר לה היה קרוא מבטן ומלידה. ומכאן – רוגזו הגדול על הממונים על גבו, על אנשי “המפלגה השלטת”, שראה אותם כאילו עשקוהו והעבירוהו מנחלתו ומנת חלקו, ודבקותו ב“סיעה”, אותה הסיעה שכאילו קידשה מלחמה על עושקיו.

ומשום כך, כשנשאר יחידי ברחוב, אפף אותו עצב שברוגזה וחלחל בכל ישותו. זמן מה פסע מיכאנית בדרך הרגילה – רגליו חזרו ונשאוהו בכיווּן ל“כד היין”. אך לפתע, כשהשפיל עיניו, הרגיש בשריג הפרחים הכחולים שהוא נושא בין אצבעותיו, ומיד מלמלו שפתיו:

“אידיוט זקן שכמותך, חמור חמורותיים, הרי ריבה זו מצפצפת עליך בצפצוף רבתי; בעצם גם אינך אוהב אותה כלל, נטפלת אליה סתם, לילדונת זו הכרוכה אחרי הבחור שלה, בחור נאה וחמוד. ואתה, חמור זקן, עושה עצמך ללעג ולקלס, כאילו אתה פרחח בן עשרים, ועכשיו אתה מהלך בחוצות הקריה העברית ונושא את השריג הטיפשי שתחבה אותה ילדונת לתוך ידך. חמור שכמותך”.

ומיד זרק מידו את השריג. מתחילה העיפוֹ כלפי מעלה; השריג התהפך באוויר, נשתהה קמעה, וצנח מתון־מתון לתוך שלולית מים שבצדי המדרכה. ולא נתקררה דעתו של אשפר, עד שניגש לשלולית, דרך על הגביעים, שכחולם עדיין הציץ מתוך המים, והכפישם בתוך החול. ועדיין היה ממלמל לעצמו:

“אידיוט זקן! חמור חמורותיים!”

_ _ _

כשחזר ל“כד היין”, שוב לא מצא שם לא את המנתח הגרמני, לא את פקידי ההסתדרות ואף לא את הפייטן הצעיר. כולם כבר הלכו הביתה לסעוד פת־צהריים. אך לעומת זה נתקל מבטו בחבר שועלי – אחד מעמודי־התווך של ההסתדרות וחבר מועצת העיר העברית, שישב כאן בפינתו, פינת־הקבע, וסעד לבו להנאתו בחביתה עם נקניק. משראה אשפר את שועלי, מיד התחיל רוגזו מפעפע בו כארס של עכנאי, כאילו ראה לפניו את אויבו בנפש, עוכר חייו; שהרי בו, בשועלי, שעלה לאחד השלבים העליונים בהנהגה, ראה אשפר את אחד האשמים העיקריים במעמדו הנחות שלו בתוך המנגנון. מיד ניגש אליו, התיישב מולו והפטיר, בלי לברכו בשלום תחילה:

– ובכן, חבר שועלי, לא רציתם לשגר מברק־ברכה לפרטיזנים היוונים? הראיתם את פרצופכם הבוגדני לעיני כל ציבור הפועלים – ולא בושתם?… אבל הציבור יסיק את המסקנות… כן, הוא יסיק את כל המסקנות…

והוסיף:

– אתם, אתם הרי מוכנים גם לאינטרבנציה בברית המועצות…

חבר שועלי לא השיב כלום לנרגן; הוסיף ללעוס במנוחת־נפש גמורה את הנקניק הנוטף שומן, ורק הציץ בו, באשפר. דרך־הצצה מיוחדת היתה לו, לאיש ההנהגה; לא היה בהצצה זו לא משום שנאה ולא משום רוגזה; היתה זו הצצה בבן־אדם, בבשר ודם, כאילו הוא אוויר, כאילו הוא חלל ריק, או כאילו אינו אלא יבחוש טורד שמזמזם באוזניו; הצצה שיש בה מתכלית הביטול, שהופכת את האדם היריב לגוש אוויר או לאבק פורח שאין בו ממשות.

– כן, כן. – המשיך אשפר – מעמד הפועלים יסיק את המסקנות ובבחירות הקרובות תרגישו בכך מבשרכם…

והואיל וח' שועלי לא זיכהו בתשובה, בא עליו אשפר מצד אחר.

– ומה, למשל, חושבים אתם לעשות נגד הפורשים, המחריבים אותנו?

– מה אתה אומר לעשות נגד הפורשים? – השיב הפעם שועלי בדרך שאלה.

– מה אני אומר?… אני אומר… יש להעמידם אל הקיר – את כולם… יש למסור את כולם בידי הבריטים… נגד פאשיסטים מותר לציבור הפועלים להשתמש בכל נשק, בכל נשק שהוא… יש לבערם מעל פני האדמה בכל התקיפות. כן, בכל התקיפות…

שוב לא השיב ח' שועלי כלום, רק בלע חתיכת נקניק מכופלת ואמר בנחת־בנחת:

– ליוֹבקה, חינם אתה מתפתל ויגע. תמיד חשבתי: לא יצא ממך כלום, ליובקה. כלום לא יצא ממך. וחסל…

ולפתע הניח שועלי את מנת־אוכלו, קירב כיסאו לכיסאו של אשפר ואמר לו בלחישה:

– ליובקה, יש לי למסור לך דבר חשוב… אתה הרי יודע, שיש לי יד בענייני הגנה… צריך אני למסור לך דבר מה, ועליך לשים לב לכך… עלי למסור לך משהו בנוגע לבנך…

– מה אתה רוצה מבני? – תפס אשפר מיד עמדה עוינת.

– דיבר אתי אחד ממפקדיו… מפקד כיתתו… אתה יודע, גדעון שלך תמיד הצטיין בעניינים אלו…. והנה מסר לי המפקד שזה שלושה שבועות לא בא בנך לאימונים…

– שטויות! – התרתח אשפר מיד – גדעון הוא מטובי הבחורים, והמפקדים שיבחוהו תמיד…

– שמע נא, ליובקה, הרי אני מדבר אליך עברית פשוטה: כן, הוא היה מן הבחורים הטובים ותלו בו תקוות, אבל זה שלושה שבועות שלא בא לשיעורים, ועליך, בתור אב, החובה לברר את הדבר…

– שטויות, אין בכך כלום… – התרגז אשפר – ודאי איזו בחורה בלבלה לו את המוח… אתה יודע, דם צעיר… וכיצד התנהגנו אנו בגילו, שועלי?

חבר שועלי בלע את נתח הנקניק האחרון, קינח שפתיו ואמר:

– אתה שמע, ליובקה, מה שאני אומר לך: העניין איננו בסדר. כן, לא בסדר…

והוסיף, בנעימה של מורה המייסר תלמיד מפגר:

– כן. לא בסדר, ליובקה. לא בסדר!

וח' שועלי פרע את החשבון לבעל “כד היין” ויצא.

_ _ _

ודבר תמוה: הודעתו של שועלי על העדרו הממושך של גדעון מאימוני ההגנה לא עשתה על אשפר שום רושם. ומיד הוסחה מדעתו לגמרי. ולא בלבד משום שהודעה זו באה מפי יריבו הסיעתי שהיה שנוא עליו. הסיבה לכך היתה עמוקה יותר. אשפר, כמרבית בני־דורו, אנשי העליה השלישית, ודאי שהיה אב אוהב ומוכן בוודאי למסור נפשו על ציפורן קטנה של בנו יחידו שלא תינזק; אך יחד עם זה, כרוב בני דורו, לא נתן דעתו לטיפול הממשי בבנו, לחינוכו, ולא כיוון לשם כך את כל כוחות הנפש, מתוך חרדת־תמיד לשלומו, אלא עד גיל מסוים ומוקדם למדי בלבד. כל עוד היה הבן תינוק בעריסתו, כל עוד היה נער רך, תלמיד בית־הספר העממי, היה שופע עליו רוב חרדה אבהית; מוליכו לטייל ולהתרחץ בים; עושה לילות כימים על מיטתו בעתות כל מחלה קלה; מדיר שנתו מעיניו בכל עת צורך, מפנקו בכל מיני תפנוקים כפי הישג ידו ולמעלה מכפי הישג ידו – בלבד של תיגרע מנת הוויטמינים הדרושה לפי כל חומרות המדע המודרני; ואף שוקד על שיעוריו בראשיתם ומכבס לו לבניו בעצמו – להוציא מחובה זו את האם; קיצורו של דבר, היה לו גם אב גם אם, רבת אהבה ועידונים לאין שיעור. אבל משהגיע הבן לראשית בגרותו והתחיל מבקר במועדון המפלגתי – כלומר, משהגיע לגיל י“ד–ט”ו שנה – מיד כאילו יצא מרשות האב ונכנס לרשותו הבלתי מסויגת של המדריך; ומיד הסיח האב דעתו מן הבן והוציאו לגמרי מתחומי ענייניו הנפשיים. לא שפחתה אהבתו האבהית אל הבן; ודאי שלא. אלא, כשם שאבותיו ואבות אבותיו היו נוהגים להסיח את הדעת מבניהם, לאחר שהשיאום לבתי מחותנים עשירים, משום שעברו מרשותם לרשות אחרת, והסתפקו מאז בחליפת מכתבי שלומים עם בניהם שהגיעו אל הנחלה, כך הוא, אשפר, עם מסירת הבן הרך למדריך המפלגתי, ראהו כנמצא מחוץ לרשותו ומופקע מראש מתחומי דאגותיו, והסתפק מאז בחילופי דיבורים סתמיים עם הבן בשעת פגישתם, כגון “מה שלומך?” ו“איך הלימודים?” מתוך הנחה ודאית, שהנה הוא, האב, נפטר מעונשו של זה, והמדריך חזקה עליו שיסדר את ענייני בנו על הצד הנפלא ביותר. ומעתה היה הוא, אשפר, בן־חורין ללכת אחרי כל שרירות לבו ולמסור את דעתו בשלמותה לעיסוקיו האנוכיים, כאילו חזרה ונתחדשה עליו תקופת ראשית עלומיו, לפני נשאו בעול משפחה. לכל היותר לא עמדו מעכשיו ענייני הבן אלא בשוליהם הרחוקים של עיסוקיו ותשומת לבו. במרכזם של הדברים עמדו עתה רק יצריו האנוכיים וענייני סיפוקם או אי־סיפוקם בלבד.

ומשום כך, לאחר הודעתו של שועלי, שלפי שורת־הדין היתה מחייבת את אשפר להתמלא חרדה, שמא סרח הבן ושמא סטה מן הדרך הנראית בעיניו, בעיני האב; או, לפחות, לחקור ולדרוש בדבר – תכף להודעה זו הסיח אשפר את כל העניין מלבו וחזר להרהוריו השגורים – בענייני ה“סיעה”, ובדרכי המפלגה השלטת שהיו פסולות בעיניו, ובאביבה השחרחורת שאמרה לו “יופי!” לאחר שקיבלה ממנו את תשורת הכרטיסים ולא היתה אלא משטה בו…

ב

… את עצם ההתפוצצות לא שמע; אבל הבחין בהדהודן המתגעש של השמשות, שהיה דומה לנהמה עמוקה… בעל “כד היין”, יהודי גרמני כרסני בסינר לבן ועיניים אדישות, שכל זמן שגעשו הוויכוחים והתנצחו המתנצחים ב“כד היין” ברוב ריתחה, היה מביט עליהם, על הרתחנים הפוליטיים, בקרירות־נפש גמורה, ודאי כשם שמביט הסריס, השומר, על התנצחויותיהן של היפהפיות בהרמונו – עתה, לשמע ההדהוד, יצא מגדרו. “שוב קרה משהו”, אמר לאשפר, האורח היחיד שעדיין נשאר ב“כד היין”. בינתיים כבר עלה געש השריונים הבריטיים, שהתחילו דוהרים על פני הכיכר, בסמוך ל“כד היין”; ודומה היה, שהם כבר הכמינו כאן מזמן, שידעו מראש כי “יקרה משהו”, ומוכנים ומזומנים היו לגיחת־דהרה זו; והנה עבר שריון־האלחוט, כשהאַנטנה שלו נעוצה בחלל העיר כמו כידון מושחז, הנעוץ בגוף חי, ונדמה היה שעוד מעט וחללה המדוקר של העיר יהא שותת דם…

ובעוד שאשפר עצמו נתכנף בקרן־זווית אַפלולית של בית הקפה (“מי יודע, למה מסוגלים הבריטים הללו בשעת כעסם”), פשט בעל “כד היין” את סינרו וביקש את אשפר להישאר כאן רגע קט. “אני רוצה רק לצאת ולשמוע, מה קרה”… לפי עיניו, עיני־הדג הקפואות בזמן הוויכוחים בבית הקפה, קשה היה לשער, שהאיש הזה תהא בו סקרנות לוהטת כל כך, עד כדי נכונות להסתכן כלשהו ולצאת החוצה. וכשחזר לאחר רגעים מספר, כבר ידע את הכל. ידע לספר לאשפר, שההתנקשות כוּונה הפעם כלפי מרכז־משטרה בריטי בגבול יפו, שהבניין נהרס לגמרי ו“אף אבן שלמה לא נשארה”, ידע לנקוב גם במספר הקצינים והחיילים הבריטיים שנהרגו; ואף הוסיף, כי יוטל עוצר על העיר, משעה 6 ואילך.

ואמנם, תכף לדבריו הופיעה מכונית הרמקול, ומי שהוא מגמגם עברית בהברה בריטית בישר כי העוצר יוטל על כל האזור העירוני של תל־אביב משעה 6 בערב עד להודעה חדשה.

אריה אשפר כעס מאוד. ראשית, משום שעכשיו, עם הכרזת העוצר, נטרפו ממילא כל תכניותיו בדבר הישיבה רבת־החשיבות של סיעתו אותו ערב, בשעה שבע וחצי, ואותו הנאום שהתכונן לשאת באותה ישיבה, נאום משופרא דשופרא, נדון ממילא להישאר תחוב בתוך קרביו. שנית, משום שבעטיו של העוצר אנוס היה מעתה לשבת כל הערב בצוותא עם אשתו העסקנית ששעממה אותו עד מוות. ושלישית, משום שלא גרס את הפורשים בכלל וראה בהם אויבים בנפש.

ומחמת הכעס החדש שהתלקח בו שכח אשפר לשעה קלה את כל רוגזתו על המפלגה השלטת והתחיל חותה גחלים על ראשם של הפורשים באוזני “קהל שומעיו”, שנצטמצם עתה בשומע אחד ויחיד בלבד – בעליו של “כד היין”. ואף־על־פי שידע, כי שומע זה פגום במקצת, כי כוחו בעברית לא היה יפה כל עיקר, ומשמעותן של הפנינים המשובחות בהשתפכותו של אשפר נתעלמה ממנו לגמרי – אף־על־פי כן לא חס על יגיע־כפיו ושפך לפניו את כל לבו.

– אותם בחורים מטורפים, שהכניסו להם “מסמר בראש”, שעל־ידי אי־אלו פעולות רצחניות יגרשו את הבריטים מן הארץ – הם, קומץ פרחחים אנשי־הפקר, יגרשו את האימפריה הבריטית מן הארץ! – אותם בחורים מביאים הרס וכליה על היישוב הבונה והיוצר, והוא, אשפר, אינו מבין כלל, למה זה אסור לפגוע בבריונים הללו. למה זה הכל מרימים קול צעקה, כשמלשינים עליהם? והוא, אשפר, שואל: למה אסור להלשין עליהם? כלום בדעתו נמלכו? כלום את הסכמתו ביקשו, למשל, היום? כלום שאלוהו, אם הוא, אשפר, מסכים לשבת כלוא בביתו כל הלילה? אם הם לא שאלוהו, כשם שלא שאלו את כל מאתיים אלף תושבי העיר העברית, אם מסכימים הם לשבת כלואים בבתיהם, אם לא ביקשו ממנו רשות – אף הוא, אשפר, אינו חייב לבקש מהם רשות, ומותר לו להילחם בהם בכל האמצעים… הוא שומע, מר שטרומפצווירן? הוא, אשפר, רואה עצמו חפשי להילחם בהם בכל האמצעים, כבעוכרי היישוב!

האדון שטרומפצווירן, שאמנם לא הבין את הכל, נענע בראשו לאורחו, ואשפר עוד היה מאריך בתשפוכת חמתו הרבה, אלמלא הוציא בעליו של “כד היין” את השעון והראה לו, כי רק כעשרים דקות נשארו עד שעת העוצר, ובחוץ כבר אצו מכוניות והולכי־רגל במעין מרוץ מטורף כדי להגיע בעוד מועד אל בתיהם, טרם ידביקום שליחי־החבלה.

ואף אשפר אנוס היה להפסיק ולשאת את רגליו אל ביתו אשר בשכונת הפקידים. כי בעל “כד היין” כבר ניגש להרכיב את הכיסאות בקפה זה על גבי זה והתכונן להגיף את התריסים…

_ _ _

כשנכנס אשפר הביתה, מצא את אשתו גחונה על איזה דו"ח עבה, רשום בשורות מצופפות של מכונת כתיבה – ודאי של מועצת הפועלות או של “ארגון אמהות עובדות”. הסתכל בפניה המסורבלים, הכמושים, ומיד נתעורר בו צער על שזרק את שריג־הפרחים, מתנת־ידה של הנערה, ולא עוד אלא שרמס אותו בבוץ ברוב קצפו. הפנים הכמושים של אשת־נעוריו, אתה ישב יחד זה למעלה מעשרים שנה והיא שילדה לו את בנו יחידו, לא עוררו בו לא כמירת־רחמים ולא זכרונות־חיבה של ימים עברו, אלא רוגז קהה; כי פנים אלו שימשו לו ראי אכזר, בו ראה את כמישת עצמו, כמישה מסואבת אשר כה טרח להסיח דעתו ממנה. הוא הבליג על רוגזו ושוב הפליט משהו בגנות הפורשים, המחשיכים על היישוב את כל עולמו.

אחר־כך נשתתק. נהיתה דממה, ובדממה עלה דהר המשוריינים הבריטיים, ששוטטו עתה להנאתם ברחובות הריקים. ולאחריה עלה בדממה קול צלול ומחוּור, קולו של זקן מן הבית שממולם, שאמר פרקי תהלים. הוא ידע, מה טיבם של זקן זה ושל אמירת תהלים זו. היה זה זקן ירושלמי מ“מאה שערים”, שבא להתארח אצל בניו, ובכל פעם שהפורשים “עושים משהו”, יושב הלה ואומר תהלים. כך הוא נושא תפילה לשלום הבחורים, הנלחמים במלכות הרשעה; שהרי הם בשר, ומלכות הרשעה – פלדה וברזל, ויש לעורר עליהם רחמי שמים, שהבשר יעמוד בפני הברזל…

“שיר המעלות”. ממעמקים קראתיך ה‘. ה’ שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני", עלה במחוּור קולו הצלול, הצעיר, של אותו זקן ירושלמי; והקול הלך וגבר מעל לגעש כלי־הברזל של המלכות בתחתית הרחוב…

– את שומעת, צביה? – העיר אשפר – זהו מליץ היושר על הפורשים לפני הקדוש־ברוך־הוא… הרי אפייני הדבר, שדווקא אדם כמוהו, איש “מאה שערים”, מן השכבה המפגרת ביותר מבחינה סוציאלית ותרבותית, הוא התומך בפורשים…

האשה הסכימה להערתו המחוכמת, ועתה קמה ובישרתו, כי בעוד ימים אחדים עומדת היא לצאת לאמריקה בשליחות אחד המוסדות של ארץ־ישראל העובדת, כי עומדים לערוך שם מגבית דחופה שלא מן המניין.

אשפר לא נתרשם ביותר מן הידיעה על הפרידה הקרובה מאשתו. שני אנשים אלה, שישבו תחת גג אחד שלושה שמיטין וילדו וגידלו יחד בן טוב ומחונן, היו עתה זרים זה לזה בהחלט. הוא רק אמר: “טוב… טוב מאוד… משמע, שהחברות מתחילות להכיר בערכך בתנועה…” והואיל ועם ההערה בגנות הפורשים וידידם הירושלמי אזלו הנושאים שיש בהם עניין משותף לו ולאשתו, שאל: “גדעון בבית?” וכשנענה מפי אשתו בחיוב, מיד פנה ללכת אל חדר בנו.

בהיכנסו פנימה (לאחר דפיקה מנומסת), ראה אשפר את בנו יושב ליד השולחן, שגל ספרי־לימוד מגובב עליו, קצתם פתוחים וקצתם סגורים, והוא מעלעל בהם, כששתי זרועותיו בלובן שרווּליהן (היורדים מכופתרים עד פיסת־היד) נשענות על השולחן בכל הכובד. מראה שתי זרועותיו של בנו, השלוחות בשרווּליהן לרוחב השולחן, עורר בו לפתע נחשול זכרונות. אותו רגע נזכר אשפר באחיו הבכור (שגידלוֹ וחינכוֹ לאחר שנתייתמו מאביהם), שגם לו הרגל זה; תוך עיון בספרים, לשלוח את שתי זרועותיו בשרווּלי הכותונת לרוחב השולחן ולהישען עליהן בכל הכובד. בדרך כלל דומה הוא גדעון, מכמה בחינות לאחיו הבכור… תוך כדי כך נזכר אשפר במכתבים, שאחיו היה מריץ אליו מפרק לפרק בתקופה שבין מלחמה למלחמה; והמכתבים היו כקולות אזעקה: “אולי תגדיל חסדך עמדי, אחי היקר, ותוציאני מטיט־היוון ותשיג סערטיפיקאט לי ולביתי, או, למצער, לבתי הבתולה אסתר שתחי', המתהלכת פה באפס מעשה, בצוק העתים; אולי תרחם עליה, למצער, ותעלנה אליך לארץ חמדתנו”.

את המכתבים היה אשפר קורא תוך היסח־הדעת ואת הסרטיפיקטים לא ביקש. בסופו של דבר שרף היטלר גם את הבת, גם את האב, יחד עם כל המון בית ישראל; נמצא, שדמן של שתי נפשות אלו מישראל בראשו שלו, של אשפר, הואיל והיה סיפק בידו להצילן ולא הציל…

אשפר נזכר עתה באותו ערב סתווי בעיירה הווֹהלינית (לאחר שערק לשם ממעמקי רוסיה), כשליווה אותו אחיו לתחנת הרכבת, ממנה יצא לדרכו ארצה־ישראל. היה גשם סוחף, ואחיו היה לבוש מעיל־חורף מהוּהא, שקטיפת צווארונו האפירה והיתה מדולדלת קרעים קרעים; ולא כובעו המיושן ומעילו בלבד, אלא, דומה, כל־כולו דלף גשם סתווי… בתחנה, לפני היפרדו ממנו, הוציא אחיו, תוך חיוך ביישני (כחיוכו שלו, של גדעון…), חבילה והושיט לו: הרי לך עוגות לדרך, מעשה ידיה של אסתר, ותחב לידו של החלוץ העולה ארצה את המטעמים. אותה אסתר לא־יפה היתה, אבל בעלת־בית נפלאה, אפתה עוגות להפליא, והיו לה שתי צמות שחורות.

– שתזכרני שם בארץ… ובפרט: שתזכור אותה, את אסתר… – שמע עדיין מתאו החמים את קולו של האח, שדמותו הסגרירית כבר היתה מובלעת בסגריר הערפלי שבחוץ. אותו רגע כבר זז ממקומו והוא, אשפר, לא זכר…

תמיד טרוד היה בעיסוקים כיתתיים, או בעבודתו בין העולים מעדות המזרח, כ“מזכיר תרבותי”, שבא להכניס לראשם תורת מארכס והסולידאריות הפועלית הבינלאומית, ועתה קולרן של שתי נפשות אלו, שנשרפו בידי היטלר, תלוי בו, באשפר…

רגע קל שהה אשפר תוך זכרונות בלתי־נעימים אלו; אבל לא היה זה מטבעו להאריך בזכרונות בלתי־נעימים יותר מדי.

מיד הסיח דעתו גם מאחיו, גם מבתו הקדושה; ופנה אל גדעון:

– אני רואה: הרבה שיעורים יש לך. מורי הגמנסיה בשמינית אינם מקמצים בשיעורים…

– כן, אינם מקמצים. – השיב גדעון, בלי להרים ראשו מספריו.

– ודרך אגב, דרך אגב שמעתי עליך שאתה שובר לבבות של בחורות… כפי שמתבטאים אתם, הצברים…

גדעון לא השיב כלום, רק פלט הברה סתמית שמשתמעת להרבה פנים.

– גדעון, היום נזכרתי בימים הראשונים של התיישבותנו בתל־יוסף… ימים טובים היו הימים ההם… אכלנו קדחת, “ג’ם וקונסרבים”, כמושר בפזמון, והריקודים עד לב השמים. אותו זמן עדיין לא היה חשמל בעמק; רק לנו, לאנשי תל־יוסף, היה “דיזל” והפקנו ממנו חשמל. אנו, אנשי תל־יוסף, היינו גאים על החשמל שלנו… ומי שעבר בלילה בעמק ראה שכל היישובים שרויים בחשכה, רק תל־יוסף לבדה מאירה למרחקים. אורות תל־יוסף נראו כמו… כמו… כמו מחרוזת פנינים על צוואר נערה יפה. – מצא סוף סוף השוואה פיוטית.

ההשוואה הפיוטית לא השפיעה על גדעון, שהיה נוטה, כמסתבר, לדברים שבממש. בדרך כלל הרגיש אשפר, שדבריו אינם נכנסים ללב בנו, שבנו שומע אותם במעומעם. כאילו מבעד מחיצת־מוך עבה. אף־על־פי כן המשיך:

– ועתה… עתה אותו הדבר. נחוצים לנו הרבה תל־יוספים. התשובה הנכונה היחידה על כל גזירה ממשלתית היא: להרבות בתל־יוספים חדשים, בגליל, בנגב, בכל מקום… והפורשים המטורפים אינם יודעים זאת… הפורשים אינם תופסים את המציאות הארץ־ישראלית…

ולאחר שגדעון התמיד בשתיקתו, סיים:

– נו, טוב, גדעון. עבוד. אינני רוצה להפריע לך. שלום, גדעון,

– שלום, אבא. – הרים סוף סוף גדעון את ראשו לעבר אביו היוצא מן החדר.

_ _ _

שעות הרבה נדדה שנתו של אשפר על משכבו; אך לבסוף נרדם וישן שינה שקטה. רק לפנות בוקר פקד אותו חלום תמוה, שמתחילה שימחוֹ מאוד ואחר־כך החרידוֹ.

ובחלומו – והנה הוא, אריה אשפר, נקלע למטרופולין של ברית־המועצות; ולא באקראי הגיע למוסקבה, אלא כראש משלחת מטעם הסיעה, שבאה לברך את ברית־המועצות לרגל הישגיה הסוציאליסטיים הכבירים. והנה הוא, אשפר, ראש המשלחת, עומד לפני סטאלין בכבודו ובעצמו. הוא, אשפר, הכיר מיד את סטאלין לפי עיניו האבהיות וחיוכו החנון, המקנן בשיפולי שפמו הגמלוני. ומאחרי סטאלין עומדים כל רבי המדינה – גם מוֹלוֹטוב, גם כגנוביץ', גם וורושילוב. כולם באו להקביל את פני אשפר, ראש משלחת הסיעה, שבא למסור לארץ עריסת הסוציאליזם את ברכות ארץ־ישראל הפועלית. ואשפר מתכונן לשאת נאום ארוך לכבוד סטאלין, ברוסית צחה, נאום שהכין מראש. הוא רצה לעמוד על הצד השווה שבין ברית־המועצות לארץ־ישראל הפועלית. מה אתם עסוקים בבנייה סוציאליסטית אף אנו כך, מה אתם בונים תרבות מתקדמת אף אנו כך… אמנם, יש הפרש בממדים, אבל הטיב, הרעיון – היינו הך… וליהווי ידוע לך, אבי העמים, שאנו, הסיעה, לא כמפלגה השלטת בארץ, שהיא פשרנית ביסודה ומתמקחת עם האימפריאליזם – אנו, הסיעה, שומרי טהרת הרעיון הרבולוציוני…

הרבה דברים יש לאשפר להגיד לסטאלין, גרונו נחנק ממש מקילוח דיבורו העצור, אבל סטאלין מחייך בחיוכו האבהי, מניח ידו על ידו ואומר: “אין צורך לדבר, ידעתי, את הכל ידעתי, גם על הסיעה שלכם ידעתי – הלא הם שומרי גחלת הסוציאליזם המהפכני…” פשיטא: סטאלין, אבי העמים, הוא כל־יודע וכל־מבין… והוא לוחץ ידו של אשפר לעיני כל רבי־המדינה הסוציאליסטית: “זדראיוֹסטבוֹיטיה, טובארישץ' אשפר”. “זדראווסטבויטיה, טובארישץ' סטאלין”, עונה הוא לברכת השלום מפי שמש העולם. ותמוה הדבר: שם בפינה עומדת גם אביבה ומסתכלת… כיצד נקלעה אף היא למוסקבה – אין להבין… אשפר מצטער תוך שנתו, על שחבר שועלי נעדר מכאן. אילו ראה הוא את הכבוד הגדול שחלקו ראשי ברית המועצות לו, לאשפר – ודאי שהיה מתפוצץ מקנאה… והנה יצא משם. עתה הוא משרך דרכו עם אביבה – הם מתהלכים שלובי זרוע; כאן, בבירת הבנייה הסוציאליסטית, אין אביבה מסרבת לשלב זרועה בזרועו של אשפר… הם מהלכים ברחובות הראשיים, שאשפר התהלך בהם לפני כשלושים שנה, בימי המשטר הצארי. רוצה אשפר להסביר לאביבה את הדרך כזקן ורגיל – ואינו יכול, כי נשתנו בינתיים פני העיר, במקום הבניינים הישנים הוקמו גורדי־שחקים – אטו מלתא זוטרתא היא: עוצם תנופתה של בנייה סוציאליסטית?… ולפתע, והנה גורדי־השחקים האפלים מיטשטשים ומתחילים לצוף לעיני אשפר כגושי־ערפל כבדים. והנה נעלמו גם הם, גם אביבה נשמטה ממנו ואיננה. הוא עומד לבדו בלב רחוב מוסקבאי בלתי ידוע לו, תעה בדרכו ואין עוברים ושבים שישאל מהם לדרך… והנה צף ועלה לקראתו גוי רחב־כתף, גזוז־שער, במגפיים וב“קוֹסוֹווֹרוטקה” רוסית. אשפר הכיר אותו: הרי זה צ’ובאריוב, חוקר הג.פ.או. שאסר אותו לפני עשרים וחמש שנה לאחר הוועידה הציונית במוסקבה… “חבר צ’ובאריוב, היכן כאן הדרך לתחנת הרכבת? אני אריה אשפר, צריך לחזור הביתה, לארץ־ישראל”. “לדידי אינך אשפר, אלא לייב ווֹלוֹבסקי, חבר האגודה הקונטר־רבולוציונית צ”ס. ערקת בשעתך מברית־המועצות, עתה נוביל אותך לבוטירקי ולא תערוק עוד"…

זיעה קרה קולחת על מצחו של אשפר. תם הכל… הוא נכנס למוסקבה, אבל עתה לא יוכל לצאת ממנה עד עולם… עד עולם לא יראה עוד את תל־אביב, לא יתרחץ בימה; עד עולם לא יוכל לגשת ל“כד היין” או ל“אלמוג”; לא יוכל עוד לריב עם המפלגה השלטת; לא יראה עוד את ביתו הנאה בשכונת הפקידים, את המקרר והמקלט היפה שלו…

זעקה חנוקה נפלטת מגרונו של אשפר… הוא מקיץ – והנה אין עוד לא מוסקבה ולא סטאלין ולא צ’ובאריוב איש הג.פ.או. –

עיניו נתקלות לראשונה בזוג תחתוניו, המזדקר לעיניו בכתם חיוור מטושטש לאור ראשית־השחר… זוג תחתונים זה, הפרוש כדגל של אפרוריות ארץ־ישראלית רוגעת, מקרר את דעתו של אשפר ומשקיטו בהחלט. והנה כבר עולה מבחוץ קשקוש כדי החלבנים על אופניהם, המשכימים להביא חלב לפי הטף… טוב לו עתה, לאשפר. טוב לו, כי אין הוא שרוי במטרופולין המהפכה העולמית, אלא כאן, בתל־אביב שלו, בביתו אשר בשכונת הפקידים. ובעוד שעה קלה ילך למשרדו לעבודתו השגורה…

ג

בימים שבאו בשולי אותו ליל־העוצר רב־הרוגז אירעו לו, לאשפר, כמה דברים תמוהים, שאמנם לא הוציאוהו מגדרו, משום שמצא להם הסבר שהניח את דעתו בהחלט. גדעון בנו נעלם לפתע ולא חזר הביתה אפילו ללינת־לילה. אבל אשפר שיער, שבנו נלקח לאימוני־ה“הגנה” באחד הקיבוצים הרחוקים – דבר שהתרחש גם קודם לכן לא פעם ולא פעמיים, וממילא לא היה בו כדי להדאיג. והנה לא עברו ימים מועטים, ואירע דבר מתמיה עוד יותר: באחד הערבים התפרצו שוטרים בריטיים לדירתו וערכו בה חיפוש מדוקדק, שנמשך שעות רבות. החיפוש הטריד את אשפר ואף הבהילו במקצת, כיוון שהיה יחיד בדירתו באותה שעה (אשתו כבר הפליגה בינתיים למדינות הים לערוך את המגבית לטובת משקי הפועלות), אבל גם מילא אותו גאווה לאין שיעור. למחרת, בשבתו ב“אלמוג”, הרחיב את הדיבור על החיפוש, וסיפר, ש“הם הפכו את כל הבית, אף את כריכות הספרים בדקו. חמש שעות אנוס הייתי לטרוח, כדי להחזיר את הסדר בבית. הם, הבריטים יודעים את הכתובת, יודעים הם יפה, שהסיעה שלי מסוכנת לאימפריאליזם שלהם. וכי מה? אצל אנשי המפלגה השלטת יערכו חיפושים? כלום אל שועלי ילכו?”…

קיצורו של דבר: לאחר החיפוש גדל כבוד עצמו בעיניו וראה עצמו כגיבור לאומי וכקרבן מהפכנותו. “אתם רואים? הם הלכו ישר אל מנהיג אותה ה’סיעה' שעדיין לא פג בה המתח הרבולוציוני”…

ודאי, שאריה אשפר עוד היה מרבה לדוש באותו מקרה של חיפוש בריטי ועושה ממנו קרניים לנגח את המפלגה השלטת ומכמורת לצוד בה נפשות ולספחן אל סיעתו: “אם רוצים אתם לדעת ערכה של תנועה פוליטית – צאו וראו כיצד מעריך אותה האויב. החיפוש בביתו של אריה אשפר (יש שהיה מדבר על עצמו בגוף שלישי), מנהיג הסיעה, מעיד על יחס האימפריאליזם לסיעה כולה” – כך טען אשפר, כשהוא עושה מלאכתו, מלאכת השׁגושׁ, גם ב“כד היין” וגם ב“אלמוג”, בבקרו בשני ה“מרכזים של המונפּארנסוס שלנו” מדי לילה בלילה. ואשפר היה עוד זמן רב מפליג בתיאורי אותו ליל־החיפוש ונחשב בעיניו ובעיני אחרים לגיבור היום, אלמלא אירע בינתיים מאורע, שטרף עליו את כל עולמו והפך את חייו על פיהם.

ומעשה שהיה כך היה:

אותו ערב הכין אשפר לעצמו את ארוחת־הערב במטבח גדוש האביזרים החשמליים והתכונן לצאת לאחר האוכל לישיבת ה“סיעה”. שרוי היה במצב־רוח מצוין, לאחר שהצליח בישיבה האחרונה להרגיז את הח' שועלי עד לידי יציאה מן הכלים, ואף רכש כמה חברים חדשים לסיעה. ואפילו הידיעה ששמע זה עכשיו, בפתחו את המקלט, על תעלול חדש של הפורשים, שהעלו על מוקש רכבת־חיילים בריטית והרבו את חלליה, סמוך למושבה אחת בדרום, לא היה בה כדי להעכיר את רוחו. והנה נשמעה לפתע דפיקה על דלתו. היתה זו דפיקה מוזרה, שלא כדפיקות שהיה רגיל להן: לא דפיקת תחנונים חלושה של מבקשי טובות או נדבות, ולא דפיקה תקיפה שבזחיחות־לב של חברים, ואף לא דפיקה תובענית של פקיד הממונה עליו; אלא דפיקה קצרה, כמעט מעומעמת, אבל נגידה ושלטת – דפיקה שיש בה משום ציווּי.

כשפתח את הדלת, ראה לפניו בחור שחרחר־פנים, גוץ, אך דרוך מאוד, כאילו כולו צומת שרירים קפיציי. מיד הכיר אשפר, שאורחו איננו מבני־חוגו אלא מחוג אחר לגמרי.

– כאן גר אדון אשפר, אריה אשפר?

– אני הוא אריה אשפר. מה רצונך? – השיב אשפר בזעף.

– אני בא בשם… (כאן נקב האלמוני בשמו של ארגון־מחתרת שהפיל פלצות על הבריטים).

מיד נתרתח אשפר: הוא שיער, שהאלמוני בא לגבות ממנו כסף לטובת ארגונו – ומיד הפליט:

– אדוני טעה, כנראה, בכתובת. כאן, אדוני, לא בית של פורקי־עול; כאן גרים אנשי היישוב המאורגן, אדוני, ואני נאלץ לבקשו שיעזוב את הבית הזה, תכף ומיד!

אך הבחור הגוץ, השרירי, לא נתבהל כלל מפני התפרצותו של אשפר. הוא הוסיף בשקט גמור:

–… באתי לקחת אותו אל בנו. בנו, שהוא חבר שלנו, נפצע קשה בפעולה הבוקר. הוא פצוע קשה, אבל אין סכנה לחייו… יואיל ללכת אתי ואני אביא אותו אל בנו…

לשמע הדברים מפי האורח האלמוני לא הפליט אשפר זעקה, אף לא השמיע שום דיבור – רק כאילו שקע כולו בבת־אחת, כאותו בית מתמוטט השוקע תחתיו: קומתו נשתפּפה, ראשו כאילו נכנס לבין כתפיו… בלי לומר מלה, ניגש לקולב, לבש את המעיל העליון; אחר־כך נמלך – נכנס לחדר ולקח שם קצת כסף פרוטרוט ותחבו לכיסו. אחר־כך יצא, נעל את הדלת והלך אחרי האלמוני.

_ _ _

קודם שפתח ה“פורש” את דלת המכונית לפני אשפר, עוד היה סיפק בידו לשאול:

– בני… בני נמצא כבר הרבה זמן בארגונכם?

– אינני יכול לענות לו על שאלה זו.

– ואתה אומר… שאין סכנה לחייו?

– אין סכנה לחייו.

– ומה… מה הם הפצעים שנפצע?

– על כך יואיל לשאול את הרופאים המטפלים בו.

אי אפשר היה להציל הרבה מפי האלמוני הגוץ הזה. הוא, שלא כחבריו ומכריו של אשפר, היה כאילו עטוף במעטף של שתיקה. כל תנועותיו ואפילו הדיבורים שהוציא מפיו היו מועטפים מעטף של שתיקה; בכך הרגיש אשפר במחוּור, בהיכנסו לתוך המכונית, ששמשותיה היו מכוסות וילאות.

ומשום כך לא יכול אשפר לראות את הדרך, בה העבירו הפורש האלמוני. רק לפי רעש המכוניות העוברות על פניו וקולות העוברים ושבים הבחין אשפר, שמתחילה עברו ברחובות המרכזיים של העיר, ואחר כך נטו לפרבריה השקטים יותר, ומשם יצאו בכביש צדדי מחוץ לעיר. גם האוויר שחדר אליו ושנעשה חריף וצח יותר אמר לו, שהמכונית מתגלגלת עתה בדרך למושבות.

“הנה מה שעולל לי גדעון… אבל הוא, הנהג שלי, אומר, שאין סכנה לחייו… הבה נקווה אפוא… ואותו מנוּול, שועלי, צדק באזהרתו… יש לה, למפלגה השלטת, בלשים טובים, היודעים כל דבר”…

אלה היו אך מקצת שבמקצת של ההרהורים שהתנחשלו עתה בנפשו של אשפר. אך תמוה הדבר: אם גם חלחלה בלבו חרדה עצומה לבנו יחידו הפצוע קשה, הרי ביחד עם חרדה זו עלו בו שתי הרגשות אחרות שנתגדשו בלבו: סקרנות כבירה, שמילאה את כל ישותו – סקרנות לקראת הרגע הממשמש ובא, בו יוכל להציץ לתוך אותה “מאורת פריצים”, כפי שהתבטא, לאותו עולם הכמוס המוטמר ממנו – של האנשים הללו, הנלחמים בכובש הבריטי לא בלהט־שפתיים כמוהו, אלא בפועל כפיהם. אבל חוץ מסקרנות עצומה זו חלחל בו גם מורא – מוראה של הפגישה פנים אל פנים עם בנו, לוחם־השחרור הפצוע; אותו מורא, הממלא את לב העבריין, שעה שהוא אנוס להתייצב לפני שופטו, שופט חמור הצופה לצפוני־הלב ואין משוא־פנים לפניו… דומה היה עליו, על אשפר, שבהופיעו לפני בנו, המחוּץ בכדורי הבריטים, לא יגיד הבן מאומה, אך עיניו תסתכלנה בו, באשפר, עיניו תדובבנה בלי אומר: “אם אני מוטל כאן עכשיו, מחוץ ומרוסק, הרי אתה, אבא, אתה וחבריך האשמים בדמי… אני, אני וחברי, יצאנו למלחמה, משום שאתם התחמקתם ממלחמה… אתה, אבא, אתה וחבריך, ליהגתם הרבה על התנגדות לאימפריאליזם, אבל סברתם וקיבלתם הכל… קיבלתם את גלות ערב ואדום, קיבלתם סגירת השערים, קיבלתם אזורי־קרקע אסורים… ומשום שאתם ליהגתם, היינו אנו אנוסים לפעול… ומשום שאתם נכנעתם, יצאנו אנו בגופים חשופים מול רכבי הבריטים; ומשום שאתם לא הסכמתם אפילו לשבת יום אחד במאסר, הפקרנו אנו את דמנו וגוויותינו… ומשום שאתם ערקתם מחומת ירושלים, הלכנו אנו ושיקענו את גופינו הצעירים בתוך חומת ירושלים… אם אני מוטל עכשיו כאן, מחוץ ומרוסק – אתה, אבא, אתה שגרמת לכך, שאהיה מחוץ ומרוסק…”

הפורש האלמוני עצר, פתח את דלת המכונית, ואמר לאשפר:

– מכאן נלך ברגל… לא רחוק המקום. אדוני ילך אחרי.

ואשפר יצא מן המכונית והלך אחריו.

האלמוני פסע באפלולית הלילה במשעול־חול בין שתי גדרות־מימוזה של פרדסים מזה ומזה; ואשפר הלך אחריו. אחר־כך נטה האלמוני הצדה, על יד בית־מגורים כפרי שקוע בדממה, ועלה בגבעה נמוכה, מכוסה חילפה, ואשפר הלך אחריו. אחר־כך עבר לשדרת ברושים ארוכה – ואשפר עבר אחריו. אחר־כך הפטיר האלמוני:

– עתה יואיל לפנות ימינה. ילך בזהירות, כי כאן שלוליות מן ההשקאה…

הם נכנסו לפרדס נרחב. האלמוני דילג בזריזות על גבשושיות עפר ותעלות השקאה, ואשפר דילג אחריו.

“תמוה הדבר, – הרהר אשפר – אני מוכרח עכשיו ללכת אחריו. לכל אשר יוליך אותי – אלך. הוא ‘פורש’ בן־בלי־שם, איש ההפקר פורק־המשמעת, הוא נותן פקודות לי, לאריה אשפר, מזכיר הסקציה החשובה של אגודת פועלי העץ; לאדם שהוא, אפשר להגיד, מעמודי־התווך של ההסתדרות. ואני אנוס למלא פקודותיו וללכת בעקבותיו. הוא מוליך אותי כאותו שוֹשטה המוליך אחריו את הדוב. השוֹשטה שם חח באפו של הדוב, והדוב אינו יכול עוד להתמרד ואנוס ללכת בכל אשר ימשוך אותו השוֹשטה… אני, איש הנהגת ה”סיעה“, מונהג עתה על־ידי איש־הפקר אלמוני זה, ואיני יכול להתמרד; כי הוא היודע את הדרך אל בני האבוד. אם אתמרד בו ואפרוש – אפשר, לא אראה עוד את בני עולמית”…

… עתה עמדו לפני בניין־בטון גדול בתוך הפרדס, שמבעד סדקי דלתו הסתנן אור החוצה. לדפיקתו של האלמוני נפתחה הדלת, והם נכנסו פנימה …

_ _ _

עתה ראה אשפר את בנו. הוא היה שכוב בפינת החדר המרווח; פניו חיוורים, ועל־פי שתי ידיו, השטוחות על השמיכה – ידיו הספורטאיות, האמיצות, שהיו עתה כתומות קמעה, ובגביהן, מעל האצבעות, נתהווּ שקעים עמוקים – אפשר היה להבחין בייסורים הרבים שעברו עליו. כיון שכל גופו היה מכוסה, לא ראה אשפר שום סימן לחבלה בגופו, רק כשניגשה אחת הצעירות שבחדר לתקן את השמיכה, ראה אשפר את לובן התחבושות שעטפו את כל חצי־גופו התחתון.

אשמורות־עיניו של הפצוע היו תפוחות קמעה וכמו יצוקות כובד. ניכר היה, שזה עכשיו נתעורר לאחר הנרקוֹזה.

– שלום, אבא! – אמר גדעון, כשהוא זוקף ראשו במקצת לעבר אשפר – אתה… אתה תסלח לי על שרימיתי אותך כל הזמן… לא יכולתי אחרת…

עתה רווח לו, לאשפר. אין הוא שופט אותי כלל… אין הוא חושב כלל לדון אותי לחובה…

– גדעון… – גמגם אשפר – אני חשבתי שאתה… אצלנו ב“הגנה”… ואתה… אתה עשית דבר כזה… אתה… גדעון… כזה אתה…

גרונו של אשפר נתכווץ לפתע וכוח הדיבור ניטל ממנו לגמרי. אבל הדברים שאמר לא נשמע בהם שום צליל של תוכחה, או אפילו אכזבה; הדברים נאמרו כמעט בהתפעלות, כאדם שאומר לחברו: אתה, אתה העזת. אני לא העזתי. אני הלכתי בתלם, תמיד הלכתי בתלם, גם כשדיברתי דברי מרדנות הלכתי בתלם, ואתה – בך היה האומץ לפרוץ כל הגדרות…

ההתכווצות בגרונו של אשפר חלפה. עתה מלמל:

– גדעון, אתה בחור טוב, ו… אל תצטער, ובקרוב תבריא, תבריא לגמרי, ויהיה טוב…

הצעירה־האחות, שיישרה את שמיכתו של גדעון, הגישה לו עתה כוס תה. הוא שתה בצמאון, כמעט בלע הכל בלגימה אחת.

עכשיו ראה אשפר, שאחד הבחורים שנמצאו בחדר (רק עתה נתן אשפר דעתו על שאר האנשים שהיו כאן), גבוה, כמעט ענק, שעם זה ידע לפסוע פסיעות בלתי־נשמעות, ניגש אל בנו ואמר:

– אתה יודע, אהוד (אשפר מיד ציין לו במוחו, אף זאת מתוך התפעלות כבושה: “אצלם אין הוא גדעון, אלא אהוד. שם חדש נתנו לו כאילו בריאה חדשה נברא”), עבודתך היתה מאה אחוז. כל האגף שחיבלת נתמוטט וכל פלוגת הבלשים שישבה שם, יחד עם הקצינים, הושמדו… דע לך אפוא, אהוד: פעולתך הצליחה…

הפצוע שוב זקף את ראשו, ובעיניו, מבעד לכובד־הסבל היצוק בהן, התנהרו לפתע חיוכים של קורת־רוח שופעת…

“הוא פצוע, פצוע קשה, אבל מאושר, שמעשהו הצליח… ואינו מתחרט כלל על מעשהו… שעלה לו… בפצע הזה”. – הרהר אשפר.

ה“פורש” הגבוה, הדומה לטיפוס סלאבי, ניגש אל ה“שוֹשטה” של אשפר וביקש ממנו סיגריה. וכשהושיטה לו הלה, התחילו שניהם מדברים על טיב סיגריות שונות. היו אלה דיבורים של מה בכך; אבל אשפר שוב הרגיש, מה שהרגיש בחילופי הדיבורים הראשונים שלו עם ה“שושטה”, שאנשים אלו, כל דיבוריהם ומעשיהם כאילו מעוטפים במעטף של שתיקה, שלא כדרך האנשים מעולמו של אשפר, עולם ה“סיעה”, “כד היין” ו“אלמוג”.

אשפר התבונן בשני הצעירים, שנמצאו בחדר, בסקרנות לוהטת. תמוה היה לו הדבר, כיצד זה בסמוך כל כך לעולם, שבו חי אשפר – עולם עיסוקים של מה בכך (כך נראה בעיניו עולם זה באותו רגע…), עולם של נצחנוּת כיתתית על עניינים שווי־פרוטה, עולם של רדיפה אחר עלייה בדרגת־משרה באי־אלו לירות לחודש, של רכילות ואכילת איש בשר רעהו, של להג, להג לאין שיעור, של הוויה שאין חקר לריקנותה – בסמוך לעולם זה ובתוך תוכו של עולם זה קיים ועומד העולם, שזה עכשיו נקלע לתוכו, שלפי גינוניו, השגותיו ודרכיו, מרוחק הוא מאותו עולם יותר מריחוקם של תושבי הפּרריוֹת או של שבטי ארצות הקוטב: עולמם של צעירים אלו, שעוד הרבה שנות חיים והרבה מנעמי־הוויה נועדו להם, והם השליכו את כל הטוב והמנעמים בסחי מאוס והפקירו גופם ונפשם, והם פוסעים כל ימיהם ולילותיהם – אף בשנתם על משכבם – על קו־התחום האחרון בין הוויה ומוות, ובכל רגעי הוויתם צורבת את פניהם נשימת־הצינה של המוות. ועם זה, עם התהלכם כל הימים ונשימת־המוות על פניהם, אין הם נראים מיואשים כלל, ואף לא מרי־נפש כל עיקר, אלא גדושי־עליזות ומעודדים ובוטחים; הוא, אשפר, לא ראה מימיו שום דבר דומה לעליזות זו ובטחה זו אצל בני עולמו שלו, שם ב“כד היין” וב“אלמוג” ובמזכירות התרבותית של הסקציה, אף בשעה שהאנשים בני עולמו ניסו להלביש עצמם עליזות וסבאו יין. אשפר הסתכל ברוב תדהמה באנשים אלה, שחיו בתוך תוכו ובעמקי מעמקיו של העולם, שבו היה שרוי הוא – ואף־על־פי כן ידעו להיות כה שונים ומופלגים ממנו. בתוך תוכו של עולם של עבדים – עבדים לשליט הבריטי, עבדים נכנעים לכל פקיד הגבוה מהם בדרגה והשליט על מקורות פרנסתם, עבדים לכל אבק של יצר ותאווה בת־יומה, עבדים לאונס נוחיותם ושלוותם – הנה היו הצעירים הללו בני־חורין, בני־חורין מאימת המשעבד, בני־חורין מעוּלה של “דעת הציבור” העוינת, וגדולה ועצומה מזו – בני־חורין מפחד המוות, אשר מרוּתו נתונה על כל בשר…(וזהו עולם חבריו של גדעון, בנו יחידו… – הרהר אשפר).

… עתה ניגש אליו הענק הבלונדיני, “הטיפוס הסלאבי”, ולחש לו:

– אם אדוני רוצה לדעת בבירור את מצב בנו, ייכנס לחדר הסמוך ויוכל לשוחח שם עם הרופא…

שוב יצא הגוץ האלמוני, ה“שושטה” שלו – ואשפר הלך אחריו, אל החדר הסמוך. ותדהמתו גדלה מאוד, כשראה לפניו את… ד“ר לוונהרץ, המנתח המהולל איש־השיבה, שרק לפני ימים אחדים דיבר על לבו, ב”כד היין“, להיכנס ל”סיעת אשפר"… היתה זאת פליאה גדולה: משל לאדם שהפליג במסעיו מכדור־הארץ והגיע לכוכב מאדים – והנה הוא נפגש שם במכרו, שרק תמול ראהו וטייל אתו על כדור הארץ; ואין להבין, כיצד הגיע גם הלה לכוכב מאדים…

ואילו ד"ר לוונהרץ לא השתומם כלל. הושיט ידו לאשפר, פכפך במקטרתו ואמר:

– בנך היה בסכנה גדולה, אבל בעזרת האלהים הצלנו את חייו… הוא פצוע קשה ברגליו, אבל לא אבדה עדיין תקוותי להציל את רגלו השנייה… כל מה שבכוחות אנוש לעשות אני עושה… מובן, יש דברים שהם ultra vires (למעלה מכוחות אדם)… על כל פנים, אתה יכול לחשוב עצמך למאושר, שבנך נשאר בחיים בכלל, ואני בטוח שיחיה הרבה ועוד יגרום לך הרבה שמחות… כך כך… ודאי שעליך להתגאות, שיש לך בן גיבור כזה…

ה“שושטה” נכנס והזכיר לאשפר, כי כבר הגיעה שעתו להיפרד, ועתה יסיעו הביתה.

אשפר חזר לחדר הפצוע; ניגש אל גדעון, גחן לנשק לו על מצחו ולהריח לשערותיו, כפי שהריח בהיות גדעון תינוק מוטל בעריסה. גחן עליו, רצה לנשקו – ולא העז; לא העז לנגוע בשפתיו בגוף הטהור והמעונה, שמסר עצמו על חירות ירושלים… דומה היה עליו, שמגע השפתיים המטומאות ברוב להג יחלל את טהרת הגוף הזה – ולא נגע בו, אלא חזר והזדקף:

– שלום לך, גדעון… שתהיה בריא, גדעון… ובקרוב… בקרוב נראה אותך מטייל… מטייל עם בחורות על שפת ימה של תל־אביב…

רצה לסיים פרידתו בדברי בדיחות משמחים – ולא עלו בידו. חזר ונפנף בידו “שלום, גדעון”, “שלום רבותי” (בפנותו לצעירים), ויצא אחרי ה“שושטה”…

_ _ _

הפורש הגוץ הוריד אותו הפעם ממכוניתו לא סמוך לביתו, אלא במרכזה של העיר (ודאי היו עמו נימוקים שהניאו אותו, את איש־המחתרת, מלגשת שנית לאותם הרחובות…). לפני היעלמו מעיניו אמר לו ה“שושטה”, שבעוד כמה ימים שוב יבוא אליו בערב להובילו אל בנו, אבל אינו יכול לקבוע את היום מראש. “יואיל לחכות לי בערבים, אם רצונו לראות את בנו”, אמר, ונעלם במכוניתו תוך כדי דיבור.

כשנשאר אשפר לבדו, התחיל פוסע מיכאנית לעבר הכיכר, מקום שמה נשאוהו רגליו ערב ערב זה שנים רבות. אך כשהגיע לפינת סמטה אחת נעמד, כאילו ניעור מחלום כבד, והתחיל מחשב מעשיו. להיכן ילך עכשיו? הרי צריך הוא ללכת לאיזה מקום שהוא, להיכן ילך? ומה יהא, אם ייפגש באחד מחבריו? ודאי, עדיין אין הם יודעים כלום על אסונו; אך הדבר ייודע להם. איך יישא את פניו אליהם?

אבל מיד נמלך בדעתו והתגבר על בושתו: “מה יש? מהי החרפה? כלום גדעון גנב או גזל ממישהו?” (אותה שעה דומה היה עליו, כאילו קהל שלם של מקטרגים משלומי אמוני מפלגות הפועלים עומדים לפניו, והוא היחיד המתדיין עמהם ומלמד זכות על בנו על יחידו). “מה יש? גדעון נלחם בכובשים האנגלים? אדרבה, היכן, באיזה ‘שולחן ערוך’ של תנועה רבולוציונית כתוב, שאסור להילחם בכובשים הבריטיים? אצל מי זה כתוב? אצל לנין? אצל מרכס? אצל אבינאריוס? ולמה יתבייש הוא בגדעון? להפך: הוא, אשפר, מתגאה בו; משום שהוא גיבור, שהרי הם לא העזו, אף אשפר לא העז; וגדעון העז… לעיני כל, לעיני שועלי עצמו יכריז, כי גדעון – בחור יקר מאוד, והוא, אשפר, מתגאה בו, כן, מתגאה בו, על לכתו עם הפורשים…” (נשתמט מאשפר אותו רגע, שרק לפני ימים אחדים דרש משועלי לעקור מן השורש את כל הפורשים ללא רחמים).

אבל השאלה במקומה עמדה: להיכן ילך עכשיו? זה שנים רבות שהיה מבלה את כל ערביו ב“כד היין” או ב“אלמוג” או בשני המקומות כאחד; ועדיין לא החסיר אפילו ערב אחד, בשבת כבימי המעשה, ביום חג כביום חול. אבל עתה, כשנזכר בשני בתי הקפה – מיד עברוֹ שאט־נפש עד כדי בחילה. לאחר מה שאירע לו היום, ולאחר שהציץ לתוך אותו עולם מוטמר וסמוי מעיני הבריות – עולם של צעירים גדושי כוח חיים, המהלכים ערב ובוקר וצהריים כשנשימת המוות מרחפת על פניהם, ובכך בחרו מרצונם הטוב – נראה לו, לאשפר, העולם של “כד היין” ו“אלמוג” על כל עיסוקיו כמושב לצים, כקן ההבלוּת והתפלוּת. עתה ברי היה לו: “כד היין” ו“אלמוג” אינם אלא מסבאות נאלחות ומשמימות; העניינים שמסיחים שם בהם – עניינים של הבאי וריק; ואף הסופרים־הצעירים, חביבי הקהל, אינם אלא מוקיונים העושים מטעמים לפי טעם האספסוף – אבל אין להם להגיד כלום לאדם שכמותו, לאדם בהתעטף עליו לבו… הוא, אשפר, לא יבוא עוד שמה, רגלו לא תדרוך עוד שם, במחיצת מילהגוֹת אלו… כל ערב היה מבלה שם, אבל עתה רגלו לא תדרוך עוד שם… דיוֹ!

מיד נטה הצדה, אל הסמטה האפלולית, שכבר כלתה רגל ממנה בשעה מאוחרת זו.

כשניגש סמוך לגדר, שמאחוריה הציצו מטעי־אורנים צעירים של גינה עירונית, עלה בו לפתע זכרון שפילח את כולו כמו מכת־סכין מפולשת.

בנפשו הצטייר עתה, מחוּור מאוד, בוקר תכול של שלהי־קיץ מלפני שבע־עשרה שנה. הוא וגדעון נמצאים בתוך כרם ערבי בו במקום שהוא עומד עכשיו (אחר־כך נקצץ הכרם, ובמקומו צץ רובע עצום של בתי מידות אשר מסביב ל“כיכר”).

אותו בוקר היה צח ותכול. בשולי הרקיע שטו עננות זיוויות אחדות, שבתוך זיוון כבר קיפלו כמדומה, את כל כובד העננים המסורבלים של ימי־הגשם הקרובים, בקדרותם נושאת־הברכה… גדעון, שהיה אז בן שש, טיפס ועלה בין ענפי תאנה עתיקה, עמוסת פירותיה הכחולים. הוא מקפץ מענף לענף כאותו סנאי, קוטף את הפּגוֹת ובולען, קוטף וזורקן אל אביו, אל מתחת לעץ. כשגמר מלאכתו (מרחוק כבר נראה בעל־הכרם הכרסני, והיה חשש שיפריע להם…), והריהו קופץ למטה, והאב מקבלו בין זרועותיו, והוא כול ריחני ודביק משרף־התאנים וחמים, והאב מחבק אותו ומנשקו ומריח לריחו המתוק – תמים היה אז בכל אבריו, ידיו שלמות ורגליו תמימות ללא שמץ פגם.

ועתה הוא מרוסק כולו, מרוסק בכדורי הבריטים, ללא תקנה עולמית…

“ultra vires”, אמר הרופא. אמנם הוא נתן תקוות – ואיזה רופא אינו נותן תקוות אבל בשתי המלים הלאטיניות שהפליט חש אשפר את כל האכזריות הקשוחה של חוסר־התוחלת. כן, גדעון חי ויחיה. אבל עתה הוא – רסק של גוף, גדם־אדם, ותו לא…

וכשפילח אותו הזכרון מלפני שבע־עשרה שנה כמכת־סכין מפולשת, מיד נאחז אשפר בשתי ידיו בגדר הגינה, וקילוח חם זינק מעיניו ונשפך ארצה, כמים הנשפכים מתוך חמת נקובה. הוא בכה בקול, בקול מיילל וממושך של אדם מזקין, שהדהד בדממת הסמטה האפלה.

לא עיניו בלבד בכו, אלא כל גופו, כל ישותו, כל נים ונים שבבשרו געה תמרורים על מה שעלתה לו ומה שאינו ניתן עוד לתיקון עולמית.

וכשאזל סוף סוף, מעין דמעותיו, עלו בו, באשפר, מלים של תפילה ותחנון. את המלים הללו לא אמר אשפר, מזכיר הסקציה של אגודת פועלי העץ; ולא אותו אשפר מנהיג ה“סיעה” המתקוטטת עם המפלגה השלטת; ואף לא אשפר הכורך יחד תורת מארכס ואמפּיריוֹ־קריטיציזם של אבינאריוס; אלא אשפר אחר, אשפר קדמון יותר, אשפר מאותם ימי הנערות, כשעדיין היה מאמין באמונת אבותיו ולומד תורה במתיבתא של רבי גבריאל הזקן בעיירתו האוקראינית. אלו היו מלים הדומות לאלו שפרצו מגרונם של אבותיו ואבות־אבותיו, יהודים מדורי דורות, בהיפתח לפניהם שערי היגונות ובהיותם זקוקים לרחמי שמים בלבד.

ואלה המלים שעלו מגרונו של אותו אשפר הקדמון:

“ריבון העולמים, אבי שבשמים, עתה רק אחת אבקש ממך ולא אוסיף: אם גזירה נגזרה מלפניך ואם עלתה חמתך עלי עד להשחית – יסר אותי בכל אשר תרצה, הענש אותי, שלח כל מגפותיך אלי, אל בשרי וגופי; כי חוטא ופושע אני, כי נקלה אני ונקלים חיי, כי כיחשתי וכיזבתי, כי ליהגתי ריק ותפל. מחץ אותי, כלה את בשרי המסואב, כי מסואב אני ומסואבים ומיותרים חיי. אבל בו, בגדעון, אל תיגע לרעה! הרי הוא לא חטא! הרי עדיין לא חי את חייו; הרי הלך להילחם לעירך ולארצך! שים בו, בגדעון, עיניך לטובה, שלח לו ארוכה מגנזי ישעך, רפא את בשרו ועצמיו שישובו להיות כבראשונה, כבראשונה, בעודו נער קטן – ואני, אני החוטא, אהיה כופרו וכפרתו, אך אותו תרפא ותחלים. שהרי אתה כל יכול ולא ייבצר ממך מאומה”…

…ואחר כך נזכר אשפר לפתע: לפני מי הוא מתפלל?… הרי לו, לאשפר, אין לפני מי להתפלל… הרי לו, לאשפר, אין אלהים אשר יתפלל לו… הרי זה מזמן הכרית את אלהיו מנפשו ללא שארית… כלום לא הוא, אשפר, שנלחם במפלגה השלטת על ויתוריה לאנשי הדת? כלום לא הוא ששפך אש וגפרית על “אנשי הכמורה היהודית”? לא. זה ימים ושנים שהצמית את אלהיו בקרבו, ועתה, בשעת שברו הגדול, אין לו לפני מי להתפלל…

…הוא פסע עוד כמה פסיעות בסמטה וראה באחד הבתים, בית בן קומה אחת, אור בחלונותיו המעוגלים. דלתו היתה פתוחה, ובתוכו נראו כמה יהודים זקנים שאמרו תהלים. אשפר הכיר ביניהם גם את שכנו הזקן – אותו ירושלמי שהיה נוהג תמיד לומר תהלים לשלומם של הפורשים (“וממילא – גם לשלום גדעון התפלל”…). אשפר שמע את הזקנים אומרים תהלים, פסוק אחרי פסוק (היתה אז עונת הסליחות, כשיראי שמים שוקדים על אמירת תהלים בכל עת).

“תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו… ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא…”

חשק עז תקף את אשפר – לעלות במדרגות המעטות, לשבת עם הזקנים במקום הקדוש ולומר את מזמורי דוד בן ישי אתם בצוותא… הוא חש, שאילו עשה זאת, אילו עלה ונתן קולו באמירת התהלים, פסוק אחר פסוק, כי אז רווח לו –

אבל אותו אשפר איש הסיעה, שחזר וניעור בקרבו, בלם את פסיעותיו. לא – הוא לא יעשה עצמו מגוחך בעיני הבריות… מה יגידו הללו, אם יראו לפתע אותו, את איש התרבות המתקדמת, את מזכיר הסקציה של אגודת פועלי העץ, ששבילי מארכס ואבינאריוס נהירים לו, יושב במושב עשרה בטלנים ואומר תהלים?…

והוא משך את גופו משם בכוח, והתחיל פוסע בהחלטיות לעבר ביתו אשר בשכונת הפקידים.

_ _ _

כשנכנס לביתו, שהיה עתה ריק בהחלט (הבית היה ריק, לאחר שיצאהו גדעון), פנה מיד אל חדר בנו.

הוא התנודד ובקושי עמד על רגליו; אבל לא חשב כלל ללכת לישון. התחיל להתבונן בספרים ובמכתבים שבחדר, כאילו מהם פתח וראשית להבין לנפשו (כי במחיצה שבינו לבין הבן הרגיש מזמן) ולדרך, בה הלך…

ספרי־לימוד עברים ואנגלים, מחברות ערוכות בנקיון מדוקדק; ללא רבב וללא מחיקות; מחברות במתימטיקה, בפיסיקה, בספרות, בעניינים צבאיים (במקרה לא החרימון הבולשים הבריטיים); מחברות וספרים בענייני ספורט. הכל כתוב בכתב נקי, אך בלתי מתבלט בשום דבר.

מכל אלה נשקפה לקראתו ישותו של הבן כמו שהוא. וכמה עמוק היה השוני בין שני הדורות!

הוא, אשפר, היה חובב בכל דבר: חובב בציונות, חובב בסוציאליזם; חובב בחלוציות, חובב בפקידות; חובב בפוליטיקניות וחובב בענייני איגוד מקצועי. לשום דבר לא התמסר בשלמות ושום דבר לא אהב בכל נפשו. ואילו גדעון היה חייל, חייל מלידה, חייל ממושמע שעשה כל דבר מתוך אחריות והתמסרות שלמה, איש שהטיל על עצמו משמעת ברזל בכל מעשיו, החל בעניינים צבאיים וגמור בלימוד מתמטיקה או משחק בטניס־שולחן. לאשפר היו דעות, הרבה דעות, נפשו היתה משולה לקופת הרוכל שהכל מצוי בה, מסבון לשיניים ועד למכשירי תפירה וצעצועי־ילדים, דעות מרוחקות זו מזו ונוגדות זו לזו שכנו בנפשו בשלום גמור. כאילו בית־הנפש שלו עשוי מחיצות־מחיצות ומגורות־מגורות, ואין מגורה נוגעת בחברתה. היתה בנפשו של אשפר מגורה בשביל לאומיות ומגורה בשביל בינלאומיות, מגורה בשביל פאציפיזם, ומגורה בשביל צבאיות (בפרט להתפעלות מן הצבא האדום); מגורה בשביל אהבת הארץ ונופה ומגורה בשביל אהבת רוסיה ונופה; מגורה בשביל אהבת העיירה היהודית וכיסופים סנטימנטאליים לניגון יהודי ומגורה בשביל בוז לעיירה היהודית ולכל גינוניה ולביטולם בתכלית הביטול. ואילו לגדעון לא היו “דעות” בכלל, אבל היתה אמונה, אמונה אחת שמילאה את כל ישותו; ודאי היא שהניעה אותו ללכת אל הפורשים; היתה זו אמונה, כי יש להגיע לחירות המולדת; ומשנתחוורה לו הדרך, בה יש להגיע לחירות זו – מיד הלך בה ללא ריתוי.

ועוד הפרש היה בינו לבין בנו: אשפר היה כולו “אני”. בכל מעשה שעשה מוכרח היה להבליט את “אני”וֹ; בכל עיסוקיו שעסק בהם היה ה“אני” שלו עיקר והעניינים טפלים לו. על כן לא עשה מימיו שום דבר כ“אלמוני”, כי תמיד היה שמו מהלך לפני מעשיו. ואילו בגדעון, כמו ברבים מבני דורו, נמצא היפוכו של דבר: ה“אני” שלו היה טפל לעניינים שעסק בהם. על כן חביבה היתה עליו כל עבודה, שבה היה הוא מובלע ומוטמע בתוך אותה עבודה. על כן, בוודאי, משכה את לבו עבודת המחתרת, בתוך ציבור של אלמונים. לא שהיה משולל “אני” מובהק בכוח אופיו; אלא שה“אני” שלו לא צף מעולם על פני השטח, אלא מוּטמר היה בעומק, בתוכם של הדברים; ויש שדומה היה עליו, על אשפר, שגם קלסתר־פניו של בנו מטושטש וכמעט שאינו נבדל ממאות קלסתרים אחרים של בני דורו…

…עד לשעה מאוחרת, כשגם קול המונה של עיר־החוף הרעשנית כבר נדם, רפרף אשפר על פני מחברותיו וכתביו של בנו. היו כאן רשימות על עניינים מעניינים שונים – משאלות צבאיות והיסטוריות עד לענייני האקלים והטבע של הארץ. רק על דבר אחד לא מצא אשפר כלום: על הפורשים ונטייתו אליהם. כמה ידע לשתוק, כמה היה הוא מכוּרבל במעטף השתיקה!

…אחר־כך עסק אשפר עוד שעות בעריכת הספרים והמחברות, בהחזרת כל פיסת־נייר למקומה (“שמא יחזור בינתיים, ויכעס!”). וכשגמר לסדרם, חזר לחדרו, השתטח על הספר ונרדם תרדמה כבדה, בלי לפשוט את בגדיו…

ד

מעתה היו ימותיו של אשפר במשרדו, במזכירות התרבותית של הסקציה, כמו תעייה בישימון; וערביו – ציפייה לבואו של הפורש הגוץ, אשר יוליך אותו אל בנו, להתגאות במעשהו ולדווֹת בדוויוֹ. בנטות הערב לא יצא עוד מפתח ביתו, וכל הזמן הקשיב ברטט, אולי תישמע אותה הדפיקה בדלת וייכנס הוא. לכל קול פסיעות בחדר המדרגות היה נחרד כולו; עד שקול פתיחת דלת השכן הכזיבוֹ מתוחלתו. כי הפורש הגוץ בא לעתים רחוקות – אחת לשבוע או עשרה ימים; וטעמו המחוּור היה עמו; כי באותם הימים, כשבלשי הבריטים ארבו מאחורי כל פינה, דרושה היתה זהירות מכופלת, ולא מן הדין היה לסכן את אנשי המחתרת על־ידי ביקורים תכופים.

וכשבא הפורש הגוץ, שוב לא היה לו צורך להגיד מלה. בלי אומר היה מתייצב בפתח, ומיד קם אשפר ממקומו והלך אחריו, גם כן בלי אומר. ושוב: מתחילה הסיעוֹ במכונית, אחר־כך הורידוֹ במקום בודד שמחוץ לתל־אביב והוליכו בדרך לא דרך, בין משוכות פרדסים במשעולי חול, בשולי שדות־בור שהעלו קוצים; והוא, אשפר, הלך אחריו בשחור־הלילה, כשהכתם החוורוור של חולצת הפורש, שהיה נע כל הזמן לפניו, מאיר לו את דרכו. עד שהביאו לבית מואר בעיבורה של אחת המושבות, ושם ראה את בנו המרוסק, כשהוא כובש את כאביו ומחייך לאביו בעיניו בלבד – עיניו שגדלו מחמת ייסוריו וכאילו צמצמו בתוכן את כל כוח חיותו של הנער; עד שאותו פורש גוץ בא ורמז לו, שהביקור נסתיים, ועליו היה לחזור העירה, אל ישימון הוויתו.

ויש שבשבתו יחידי בביתו היה עולה בו כעס לאין תכלית על הפורש הגוץ; על אותו איש־הפקר שהשתלט לפתע על כל חייו, שהפקיע אותו מכל הרגליו הנוחים, שגזל ממנו (הוא וחבריו) את בנו יחידו; ועתה אנוס הוא, אשפר, לילה לילה לצפות לבואו; ובבואו, אנוס הוא ללכת אחריו בדרך שהלה קובע לו בצייתנות ובכניעה.

ואז, כשגבר בו הכעס על הפורש האלמוני שבקע לתוך חייו השאננים כמו רוח־סופה והפך כל עולמו על פיו, היו עולות בנפשו של אשפר מחשבות משונות – מחשבות נקם. הוא יתנקם באותו איש־הפקר, שעכר את חייו ונעשה אדון להם: הוא ישתמש בקשריו עם ה“הגנה” (אפשר, על־ידי הח' שועלי בכבודו ובעצמו!) ויזמין לביתו שלושה־ארבעה מפעיליה, בעלי אגרוף המנוסים בחטיפת פורשים. הם יכמינו לפורש הגוץ בדירתו של אשפר, יארבו לילה־לילה; וכשיבוא, יחטפו אותו ויעשו בו שפטים בעצמם, או יסגירוהו בידי האנגלים… מה? זהו מעשה מגונה? מעשה בלתי מוסרי, לאחר שהפורש בא לגמול עמו חסד ולהובילו אל בנו? לא! כלום לא למד אשפר מפי רבותיו, מפי התורה המארכסיסטית, שכלפי פאשיסטים, כלפי אויבי מעמד הפועלים (ופשיטא, שהפורשים הם אויבי מעמד הפועלים ואויבי מפעלו!), הכל מותר.

אחר־כך היה נמלך בדעתו. אף זו היתה תכנית של טירוף. אם יסגיר את ה“שושטה”, את הפורש הגוץ, בידי הבריטים, ינתק את החוט האחרון שמוליך אותו אל גדעון. הוא לא יוכל עוד לראות את גדעון; אפשר, לא יראנו עולמית. אכן, זאת היתה מחשבת טירוף; הוא היה נתון עתה בכפו של הפורש ללא יכולת להיחלץ ממנו…

_ _ _

ואחר כך בא עליו, על אשפר, לילה אשר לא ייחד במספר לילות השנה – לילה הכבד מכל הלילות והארוך מכל לילות חייו.

להם – למאושרים, לזוגות הנאהבים בתענוגיהם – קצר הוא הלילה, כדי עפעוף־עין הוא הלילה; טרם השגחת בו ואיננו ונמוג כערפל־שחר. טרם יספיקו לקרוב זה אל זו, טרם יספיקו להגיש קצות שפתותיהם צרובות־הצמאון לגמוע זה ממגד־גופו של זו – וכבר חלף הלילה, וכבר קורנס־החמה הולם באכזריות על אשנב מעונם וגוזר עליהם להיפרד זה מעל זו ולחזור לסבלות־היום.

אבל ארוך לאין שיעור, אין־סופי, הוא הלילה לאומללים – לחולים דוויי־הגוף על ערשותם, לסובלים בנפש עמוסי היגונות הגדולים. כי רק הם, האומללים – הבאים בסוד הלילה, התרים את כל מאפליו וצוללים עד נבכי־נבכיו. כך היה אותו הלילה לאשפר: לילה לאין תכלית.

אך שכב על מיטתו, וכבר ידע במחוּור, שהלילה לא יישן לגמרי.

וכששכב על מיטתו, כשכיבה את החשמל ונשאר אפוף־חשכה, מיד כאילו נתפצל בפנימיותו; ומתוך תוכו, מתוך אריה אשפר איש הסיעה, אריה אשפר הידען במארכס ובאבינאריוס, המחזר חיזור־הבאי ללא אהבה אחרי אביבה השחרחורת, בצבץ ועלה אשפר אחר, קדמון וחמוּר, משולב בקהל אבותיו ואבות־אבותיו, יראי־שמים ורבי־סבל ועומסים הררי־דאגה על שכמיהם, עומסי חרמוֹנים של צער גידול בנים, עד לאותו קדמון־הקדמונים, ישראל סבא, האב האדיר שעמד בשעתו, שבור יגון ובלתי כורע תחת יגונו, על גבי כתונת בנו מגואלת־הדם, בנו אשר טרוף טורף לפי אמונתו; ואותו אשפר קדמון קם לשופט עליו, על אשפר החדש, איש הסיעה והאמפיריו־קריטיציזם; ואותו אשפר, השופט ללא־חנינה, גולל עתה לפניו את כל פרשת חייו, את כל הוויתו, לאחר אותה התרוננות אביבית קצרה באוהלי חלוצים, מיום שנכנס למשרד ההסתדרותי בתל־אביב והתחיל בעיסוקיו: להורות, כמזכיר תרבותי, לבני עדות המזרח את רזי תורת מארכס; להתנצח בנצחנוּת כיתתית עם חבריו־יריביו. אותו אשפר קדמון העביר לפניו את הווייתו לפרטי־פרטיה – את חייו טן־דוּ עם אשה בלתי אהובה ובלתי אוהבת; את עגיבותיו הקצרות אחרי צעירות ללא אהבה, תמיד תמיד ללא אהבה, רק נאפופי־בשר היו אלה והנפש לא זועזעה ולא נכספה מעולם. אותו אשפר גולל עתה, בחשכת הלילה, את פרטי הוויתו – ולא היו אלו אלא קליפות, קליפות של אהבה, קליפות של רעיונות, קליפות של רגשות; וההוא, הקדמון, גירד עתה מעל בשר נפשו את כל הקליפות, הפשיטוֹ מכולן, עד שנשאר עומד בתוך כל הנשוֹרת הזאת שדוּף ועירום כאדם שהשיל מעל עצמו את בגדיו ועומד בתוך גלי־הים, והגלים מכים עליו, ואינו יודע כיצד להגיע אל החוף…

ואריה אשפר, איש הסיעה, התחנן אל אריה אשפר השופט וייחל: עוד מעט יעבור הלילה – וקץ לעינוי, ויסתיים המשפט האכזר. אבל השופט הקשוח לא הרפה, הוא גירד את כל הקליפות, הוא הוכיח לו, כמה נכרי היה לבנו, כמה אדיש היה ביחסו אל בנו, כמה זנח אותו: “אילולא שאתה, אשפר, התחמקת, אילו נלחמת אתה בבריטים, לא היה גדעון נותן את דמו ולא היה מתרסק בכדורי הבריטים”. ואותו השופט האכזר הראה לו את אחיו בכורו, שהיה לו כאב אומן בילדותו, ואת בתו, עולים בכבשני מיידאנק: “אתה, אתה העלית אותם בכבשנים. כשהם ביקשו סרטיפיקטים, התעצלת לעלות לירושלים לסוכנות ולבקש רשיון. טרוד היית אותה שעה בכינוס ויעודים ואספות לטובת לוחמי סין, מעוז הפרולטריון”…

ואחר־כך נרדם אשפר, נרדם ברדם חטוף וקודח.

ובחלומו, והנה הוא שומע קולות מעליו, קולות המדיינים בו, באשפר, וחורצים גורלו: היה זה חלום מעין המשך לבהקיץ של ראשית לילו.

והנה הוא מבחין בקולו של זקן, קול צלול וחזק, קולו של ריש המתיבתא בה למד בנערותו, ר' גבריאל הזקן:

“אריה אשפר – לפנים נבע מנשמתו מעיין טהור, מעיין הנובע בכל נפש ישראלית שעמדה על הר סיני. אך ברבות הימים עלו מסביב למעיין עשבים שוטים של תורות זרות, של דעות נפסדות; והעשבים סתמו את המעיין והחניקוהו. עתה חזרנו על כל צדדיו ולא מצאנו עוד זכר למים חיים בנפשו של אריה אשפר”.

והקול המשיך:

“צלם אלהים שבאריה אשפר נפחס”.

“כן”, עונה קול אחר, “צלם אלהים שבאריה אשפר נפחס ונחבּס. עתה יש לרקעוֹ בפטיש הייסורים, לנגדוֹ ולרדדו בקורנס המכאובים – אולי ישוב לקדמתו, אולי תוחזר לו צורתו”…

והנה חש אשפר לפתע, כאילו יד ענקית אוחזת בו, ככף אדם האוחזת בחגב, ושמה אותו על סדן של ברזל; והנה מתחילות מהלומות־קורנס לנחות כגשם על ראשו, על כתפיו וחזהו; והנה דומה עליו, שראשו וכתפיו וחזהו אינם של בשר, אלא של מתכת רדודה, והוא מתפתל במכאוביו, אך הקורנס נוחת ונוחת ומרקעו ומרדדוֹ, כי כך צריך, כי כך אמר רבי גבריאל…

אך הנה אין הוא יכול עוד לסבול עצמת המכאובים ופורץ בזעקה חנוקה…

אשפר הקיץ מסיוטו. מסביב אפפה אותו חשכת הלילה – ומבחוץ עלה רעם גלי הים, שמילא את כל חללה של העיר.

“ודאי בעוד רגעים מועטים יעלה השחר, והקץ לעינויי”. – הרהר אשפר.

הוא העלה את אור־החשמל והציץ בשעונו: השעה היתה שתיים חסר עשרים דקות. עוד היו ארבע שעות – אין סופיוּת שלמה של ייסורים – עד אור הבוקר.

ואשפר חזר למשכבו. הוא לא נרדם עוד. אשפר השני, הקדמון, המשיך לערוך משפטו ולגרד מעליו את כל קליפות הוויתו ההבלית עד תומן…

_ _ _

וכאשר תם סוף סוף ליל־העינוי, ובעד התריסים נראה החוורון הראשון של השחר, חש אשפר כאב בכל איבריו וגופו בער. צינת ראשית סתיו זלפה לתוך החדר, אבל לו, לאשפר, היה חם מאוד.

הרופא שהוזמן אליו לא מצא אלא הצטננות ושפעת רגילה. אבל אשפר עצמו הרגיש במהפך גדול שחולל בו אותו ליל המשפט והשפטים; הוא חש, שנכרת מכל הווייתו הקודמת ושוב אין לו דרך לחזור אליה; והוא חש, שכל הדיבורים שהיו רוחשים בו תמיד כמו בכוורת – כולם מתו ואינם עוד. כאותה סופת־צינה הבוקעת לחדר מלא זבובים בראשית סתיו ומכה את כולם בבת אחת, ומפילה את פגרי כל הזמזמנים ללא שיור – כך הכתה סופת־הזלעפות שחלה בנפשו את כל דיבורי־ההבאי ששרצו בה. דומה, כאילו אותו מעטף השתיקה, שעטף את בנו ואת חבריו של בנו, נגע בשוליו גם בו. על כן ראשית מעשהו היתה, בקומו ממחלתו, ללכת אל הפקיד הממונה על גבו ולבקשו שיעבירו מן המזכירות התרבותית, מקצוע שהיה מופלג בדיבורים, אל מחלקת הפנקסנות. מבוקשו ניתן לו; ומעתה שוב לא היה לו צורך לכנס את העובדים מבני עדות המזרח ולהתפלפל באוזניהם על תורת מארכס וכל אביזריה.

באחד הימים, כשביקר את בנו בלווית השושטה, נודע לו, כי מאמציו של ד"ר לוונהרץ לא הועילו: המנתח היה אנוס לקטוע גם את רגלו השנייה. כשבא אליו אשפר, חייך גדעון לקראתו בעיניו. הוא דיבר אתו על כך, שהנה הוא, גדעון, גמר את שלו, אבל יודע הוא, שיימצאו אחרים שימשיכו, ושביום מן הימים יעלו בנשקם על הר־הבית. אשפר, לשמע הדברים, דוה בדוויוֹ של בנו, אך גם קינא בו בסתר נפשו: הוא ידע, שבנו הגיע למה שהוא, אשפר, לא הגיע ולא יגיע לעולם: שחייו ודוויוֹ יהיו בצלה של ירושלים.

ה

ובאחד הימים עבר אריה אשפר באקראי בכיכר העיר, בסמוך ל“כד היין”. הימים היו ימי ראשית שנת תש"ח, בחלל האוויר כבר ניסרו שמועות על הדיונים הנערכים באותו כרך אמריקאי בעניין ארץ־ישראל, והיו מי שידעו לספר, כי בקרוב יוחלט שם על מדינת־החלוקה; כי דם המורדים נשא פריו ואנס את מדינאי תבל למצוא הכרעה בשאלת הארץ.

והנה, שעה שעבר אשפר על פני “כד היין” המלא אורחים, קם ממקומו הח' שועלי, שישב אותה שעה וסעד לבו. שועלי ניגש אליו:

– מה שלומך, ליובקה? ומה שלום… גדעון?

– ככה. – השיב אשפר כמשתמט – הוא מחלים…

– אתה זוכר, אמרתי לך אז… לא הכל היה בסדר, לא בסדר…

אשפר לא השיב כלום על ההערה הקשוחה, רק נתכווץ כולו ושאל בדרך נימוס, ללא קנתור:

– ומה שלומך אתה, ח' שועלי?

על פניו של שועלי התפשט חיוך המרחיב והולך:

– שמעת בוודאי מה שנעשה בעולם, בלייק־סאכסס… מדברים על מדינה… על חלוקה… בקרוב תהיה לנו מדינה… אין ברירה, נצטרך להירתם בעול ולהטות שכם… עול כבד, כבד מנשוא – אבל נצטרך להירתם בעול…

והוא גנח עמוקות:

– אין ברירה, אתה מבין; אין ברירה.

– באיזה עול? – שאל אשפר כמסיח לפי תומו.

– אינך יודע? בעול הנהגת המדינה, כמובן…

ושוב גנח עמוקות, כאילו בהסכימו להיות בין השרים שינהלו את המדינה הוא מקריב קרבן לא ישוער.

כי הח' שועלי היה שוקט ובוטח בעתיד. אמנם ידוע ידע, שהערבים מתכוננים לקום על היישוב ושהבריטים יעזרו על ידם, ולפי השמועה יגייסו הבריטים גם את מדינות ערב למלחמה על ישראל; והוא גם ידע, שה“הגנה” לא הכינה נשק כל הצורך גם הפעם, כשם שלא הכינה בזמנים הקודמים; אבל מתוך נסיון בהנהגת היישוב זה כשלושים שנה ידע הח' שועלי שתמיד הסתדרו העניינים איך שהוא, ותמיד נמצא מי שייתן את הדם הדרוש כדי לסתום את החורים בחומת חוסר־הנכונות. והוא למד היקש מן העבר על העתיד והיה בטוח שגם הפעם, סוף סוף, יסתדרו העניינים איך שהוא ובדמו של מישהו. ועל כן היה שקט ובוטח, ובמנוחה גמורה התכונן לעלות שלב נוסף בשלטון – מהוויה של אחד מראשי ההסתדרות להוויה של אחד מרבי־המדינה.

_ _ _

אשפר התבונן סביבו, עיניו שוטטו בין קהל האורחים, שלא נשתנה מאז, מלפני שנה: הוא ראה את המשורר הצעיר מוקף התהילה והצעירים המחכים לרחישת שפתיו; ראה את שני הפקידים אפורי הפנים והמעילים מסיעתו; וביותר השתומם בראותו, שאחד הפקידים־התאומים הללו לא שמר עוד על שתיקתו ולא שיחק בשחמט, אלא עבר משולחן לשולחן ועשה נפשות ל“סיעה” ושילח ברקים ורעמים במפלגה השלטת. קיצורו של דבר: אשפר שמע עתה את הדיבורים, שהיו יוצאים מפיו, והנה הם קולחים מפי אותו פקיד, כמתכונתם וכצלמם, אחד לא נעדר. והדיבורים, בצאתם מפי אחר, שירש את מקומו, נראו לו עתה מלוהגים ותפלים ביותר.

זמן מה שוטט מבטו של אשפר על פני האורחים, באי בית “כד היין”, כמו על פני ישימון. עד שסוף סוף נתעכבו עיניו באותה קרן זווית, שבה ישב אותו האיש העצוב, שהוא כינהו בבוז “דעקלאסירטער עלעמענט” (יסוד נטול־מעמד), ולגם את משקהו.

עצוב היה עכשיו האיש. בדרך כלל, מאונס פרנסתו, היה מחלק את יממתו חלק כחלק: חצייה לשמחה וחצייה לעצבות. בערבים היה מוכר נקניקיות על יד אחד מבתי־השעשועים הגדולים במרכזה של העיר. שם עמד, חבוש מצנפת לבנה וסינר־בד של טבח, והכריז על סחורתו. והואיל והזוגות המבקרים בבתי־השעשועים אינם מחבבים פנים עצובות ורוצים בהתבדרות, היה האיש, אגב מכירת הנקניקיות, משמח אותם בבדיחות מבדיחות שונות, לאיש ואיש כלשונו: ל“צברים” בלשונם וליוצאי גרמניה ופולין בלשונם. כך היו עוברים עליו כל הערבים בבדיחות־הדעת; ואילו ביום, כשנשאר לבדו, בן־חורין היה להתמסר לעצבותו כרצונו. ובימים האחרונים נעשה עוצבו כפול ומכופל: כי בת־אחותו, שהעלה מן המחנות – השריד האחרון של משפחתו ושלמען פרנסתה בעיקר טרח כל כך במכירת נקניקיות – חלתה במחלה קשה (ודאי הביאה אותה ממחנות המוות). הוא הביא אותה לבית החולים; ועתה נשאר לגמרי לבדו.

האיש ישב עתה לבדו ולגם כוס יי“ש אחר כוס יי”ש; אך כשראה את אשפר, לא זכר לו את לעגו מלפנים, אלא קרץ לו בעינו אחת (תמיד היה אוהב לקרוץ בעין אחת, כמי שמרמז לסוד הכמוס אתו…) ואמר לו:

– יבוא הנה, מר אשפר.

אשפר ישב לשולחנו של האיש. והאיש שוב קרץ לו בעינו אחת:

– אתה (עכשיו עבר ללשון “אתה”), אתה אל תשגיח במה שאמר לך שועלי זה. הם – הם עוד ייהנו מן הדם הזה… בנך עשה דבר כזה… דבר גדול כזה… הם אינם ראוּיים – כולם אינם ראויים (כאן טפח האיש בידו הימנית על נעלו השמאלית, תוך העוויה של בוז)…

האיש העצוב לא היה דברן מטבעו, אבל אשפר הבין יפה לכוונתו: ודאי התכוון לומר ששועלי וחבריו אינם ראויים לקשור שרוכי נעליהם של גדעון וחבריו.

אשפר נזכר בבנו, וכאב כיווץ את פניו: הוא נזכר, שבנו לעולם לא יצטרך עוד לשרוך נעליים – שהוא מהלך על קביו, תמיד על קביו – אדם שחציו בשר וחציו עץ; אך היו בלבו רחשי תודה לאיש העצוב על גמגומי־דבריו הטובים.

והאיש הרים בקבוקו, מילא שתי כוסות יי"ש, לאשפר ולו.

– בוא, נשתה לחיים. נשתה לחיי אלה שנותנים את נפשם על ירושלים…

ושני האנשים העצובים, שישבו עתה יחד, שבת־אחים, הרימו כוסותיהם ושתו: לחיי כל אלה, שנתנו ושייתנו נפשם על ירושלים…

(תש"י)