טבעי הדבר, שמשפט דרייפוּס נראה בעינינו קודם כל כענין יהוּדי, כגילוּי שׂנאַת-ישראל, כנסיון להטיל קלון על היהודי וכזיכוּי היהודי מאשמת שוא. אך אילו היה הדבר כן, הרי שמעולם לא היה משפּט דרייפוּס כובש לעצמו “עמדה עולמית”, והיה עובר מתוך תשׂוּמת לב מועטה או גם מתוך אדישוּת גמוּרה, כשם שאירע למשפּטים אחרים, מרוּבים למדי, גם באותה תקוּפה גוּפה, שנעשה בהם עוול ליהוּדים. אך אם לא כך אירע לקצין צרפתי זה, הרי רק משוּם שלא היה זה, למעשה, משפטו של יהודי, אַלפֶרד דרייפוּס שמוֹ, אלא משפט צרפת, מלחמת אזרחים בתוך צרפת, מלחמה של חלק האוּמה הצרפתית לכנוּת, לאמת, לצדק בתחוּמיה היא, כלומר: מלחמת האוּמה הצרפתית על קיוּמה, על כבודה ועל עמדתה בין העמים. ומהיות האוּמה הצרפתית אחד מעמוּדי התווך של עולם האירופּי, של האנוֹשיוּת התרבּותית, ניתן למשפט דרייפוּס ערך עולמי.

לא מקרה הוא כלל, שבשנת 1894 פּרצה בצרפת פּרשת דרייפוּס. פּרשה זוֹ היתה לה מסגרת מסוּיֶמת. כל התקוּפה הזאת בתולדות צרפת – כחמש-עשרה שנה לפני היוֹת המשפּט וכעשר שנים לאחר התחלתו – משמעה: אי-השלמה של כמה מחוּגי החברה הצרפתית עם המשטר הרפּובּליקאי, שפּתח את הדרך לעליה חברתית לפני כל “בן בלי שם”, לפני כל מורה עממי ועורך-דין קטן ונבחר-פּועלים וגם לפני כל יהוּדי. נגד דמוֹקרטיזציה זוֹ, נגד עממיוּת זו של המשטר, נגד מתן זכוּת פּוליטית לכל אדם צרפתי התקוֹממוּ היהירוּת המטוּמטמת והאינטרסים המעמדיים של הבּוּרגנוּת העליונה, של הכּנסיה, של האַריסטוקרטיה המוֹנרכיסטית לכל גיווּניה (בּוֹרבּוֹנים, אוֹרליאַנים, נאפּוֹליוֹנים), של הפּקידוּת העליונה והחיילות, שיצאו מחוּגים אלה והתחנכוּ בבתי הספר הקלריקאליים.

והתקוממוּתם כיצד? “סוד הרחוב”, שנתגלה מחדש לעינינו בהפיכות פאשיסטיות, היה ידוּע גם אז, ביחוּד בצרפת, שראתה כבר לא פעם בהיסטוריה שלה את “הרחוב”, גם בהוֹדוֹ, גם בחוּלשתוֹ. אלה “שלא השלימוּ”, לא היתה לפניהם אלא דרך אחת: לפנות אל הרחוב וּלגייסו לעזרתם. כיצד ניתן הדבר ליעשות? בודאי לא על ידי כך שיספּרו לו לרחוב, שהחברה הצרפתית צריכה להיות מחוּלקת לשני מחנות – במחנה האחד בעלי הזכוּיות המיוּחדות והם הנועדים לשלוט, ובמחנה האחר העם כוּלו, שעליו להיות משוּעבד לקומץ קטן של “העליונים”. מי היה מקשיב לתכנית זאת, ולב מי היתה כובשת? הסיסמה הכובשת נמצאת ב“סכנה למולדת” הכּרוּכה, כביכול, במשטר הרפּוּבּליקאי. “ההרגשה הלאוּמית הנעלבת” – צריכה היתה להיות סוּלם “הרחוב” לעליה המחוּדשת של אותם החוּגים ששלוש מהפכות ותבוּסה צבאית מחפּירה הורידו אותם מכסא שלטונם. אמנם “היהוּדי” ו“השתלטוּתו” על המשטר הרפּוּבּליקאי מילאו תפקיד ניכר בהתקפה על הדמוקרטיה הצרפתית, אך לא הייתה זאת בלתי אם הופעת-לואי להתקפה גוּפה. דבר דומה ראינו עתה בגרמניה.

נסיונות לקומם את הרחוב הצרפתי כנגד הרפּוּבּליקה העממית, לפי שהיא “מוּשחתת”, “בוגדת במולדת” ו“מכוּרה ליהוּדים” – נסיונות אלה נעשוּ עוד לפני משפּט דרייפוּס. שנים מעטות לפני הפרשה הזאת עמדה צרפת על סך דיקטאטוּרה קלריקאלית-מיליטאריסטית, אשר בראשה צריך היה לעמוד גנראל בּולאנג’ה. התפקיד, אשר כמה עסקנים יהוּדים (בעיקר יוסף ריינאק), מילאו בהכשרת התכנית הריאקציונית (עתה היינו אומרים: הפאשיסטית) הגבּיר את הניב האַנטישמי בתנוּעה השחורה. בימים אלה פּירסם דרוּמון, עתונאי ידוע, שונא ישראל מוּבהק, את ספרו המפורסם: “צרפת היהוּדית”, התחיל בהוצאַת עתון יומי אַנטישמי: “המלה החפשית”. בימים אלה התאַרגנוּ הבּריוֹנים, שבקרב “נוער הזהב” וּבקרב קציני הצבא, שתפקידם היה לרדוף את היהוּדים ברחוב ובחברה. בימים אלה הוּכרזה, בדפוּס וּבעל פה, הכרזה ממש: “הננו רוצים בכליית היהודים”, ונסמן גם האמצעי למטרה הנשׂגבה: דוּ-קרב, ביחוּד לגבּי הקצינים היהוּדים שצריך היה לעקור אותם לשם “טיהור” הצבא הצרפתי – ויהי מה. גם בסקאנדאל פּאנאמה, שפּרץ שלוש שנים לפני משפט דרייפוּס, הסתייעו לשם חידוּש ההתקפה על המשטר “היהוּדי המוּשחת”.

כשנתגלתה העוּבדה המחרידה, כי בקרב הקצינים של המטה הראשי לצבא הצרפתי נמצא בוגד וכשהוּטל החשד על אַלפרד דרייפוּס, הגיע המשבּר הפּוליטי, שהקדיח את צרפת שנים אחדות, לפסגתו. עד מהרה נתבּרר שהנאשם היהוּדי איננוּ העיקר. אף יהדוּתו איננה העיקר. אמנם כן: צרפת נשבּרה לשני מחנות, אך לא אהדת דרייפוּס ואהדת ישראל ולא שׂנאַת דרייפוּס ושׂנאַת ישראל היו מאותות הסמל של שני המחנות אלה. בין מגיני דרייפוּס היו כמה אנשים, שלא הצטיינוּ באהדת ישראל, ואדרבה: לא היו פטוּרים מרש אַנטיפּאטיה לגבּי היהודים. אף בקרב מאשימי דרייפוּס היו אנשים שלא ידעו כלל שׂנאַת ישראל מהי. המלחמה, שנמשכה חמש שנים ועברה מן העתון והפּרלמנט ועולם המשפּט לרחוב והפכה להיות מלחמת-אזרחים ממש והביאה את צרפת לסוף חוּרבן – המלחמה הזוֹ היתה בין המשטר הרפּוּבּליקאי-העממי וּבין השאיפה הקלריקאלית-מיליטאריסטית. במחנה אחד היו הדמוֹקרטים, הסוציאליסטים, אנשי המצפּון והאמת. המחנה שכנגד היה ברית בין הצבא, הבּורגנוּת העליונה, הכּנסיה ואספסוּף הרחוב. בשביל האספסוּף, רק בשבילו, היתה חשיבוּת ידוּעה, אוּלי חשיבוּת מכרעת, בעוּבדת יהדותו של דרייפוּס.

בראשית הפרשה לא מצינו כל דרמתיוּת מיוּחדת. קצין בגד בצרפת. דבר מעציב – אבל לא בשמים הוא. מן הדברים שאירעו לעולמים. אוסרים אותו, שופטים אותו. תם ונשלם. הקצין הזה הוא יהוּדי? ועל שוּם מה לא יהיו בוגדים גם בין היהוּדים? הדרמתיוּת מתחילה משמתחילים מנקרים ספקות באשמת הנאשם והחברה הצרפתית – בשנים הראשונות ברוּבה המכריע – מסרבת, בעקשנוּת שאינה רגילה, להכיר בנקיון הכּפּים של הקצין היהוּדי הזה. מדוּע? מה היה הגורם שבגללוֹ ראתה צרפת את עצמה אנוּסה שלא לראות את האמת, שלא להכיר בבוגד האמיתי?

זהוּ הגורם: הצרפתי איננוּ יכול, אינו מסוּגן לבגוד במולדת. ומכאן המסקנה: אם הייתה בגידה, הרי שהבוגד יכול היה להיות רק איש זר, ואם יהוּדי הוא הזר הזה, ויתר על כן, גם יהוּדי אֶלזסי, כלומר, גרמני למחצה, הרי שמוּסבּרת היא הבּגידה הסבּר ממַצה, ואין לחפּשׂ אשם אחר, ואדרבה: אסור תכלית איסוּר, חטא הוא לחפּשׂ אשם אחר וּלהושיב צרפתי על ספסל הנאשמים בשעה שקל כל כך ונוח כל כך לראות את היהוּדי האֶלזסי יושב עליו.

כזה היה הניב השולט בכל הספרוּת של מאשימי דרייפוּס, בכל אלפי המאמרים שנתפּרסמוּ בחמש שנים אלו, בכל החוברות וכתבי הפּלסתר שהציפו בהם את הרחוב, בכל גילוּיי הדעת שהוּדבּקוּ בחוּצות, בכל הקריאות לאספי-כסף. לא באו אלא לחפּות על חטא הקצין הצרפתי באשר הוא צרפתי וּלהאשים תחתיו יהוּדי, באשר זר הוא ואשמתו אינה פוגעת באהבה עצמית של האוּמה ובאחדוּתה הלאוּמית של צרפת.