איטליה כולה, כל אותה איטליה אשר שאפה בדרך זו או אחרת לדרור ולעצמאות, אשר הכירה או הרגישה, כי אין לשאת עוד את חרפת הקיום תחת השוט של אוסטריה ושל הסווירינים האיטלקיים גופם – איטליה זו הוכתה חרב בשנת 1849 והוכרחה לפשפש במעשיה ולבדוק ביסודי תנועת השחרור. כי עד מהרה התבוננו ונוכחו, שאם כי לעת פרוץ המהפכה באיטליה, בבוא לעולם ריפובליקות רומא ווינציה, כבר הספיקה אירופה ליהפך שוב מדימוקרטית לריאקציונית – הנה תפקידה של אירופה באיטליה לא היה אלא תפקיד של כוח גשמי חיצוני, ולא בה אפשר לתלות את קולר כשלונה של המהפכה האיטלקית.

את הכל היה צריך להתחיל מבראשית. וכל ימי התכונה וימי המהפכה אשר עברו על הארץ ואשר היו בעצם רבי חשיבות ונסיון – נראו בהתחלה כבזבוז כוחות רוח וחומר. עיפות כללית, מפח-נפש ומרירות לפתו את איטליה, שהיתה כולה עוד לפני זמן קצר מלאת אופטימיות והתלהבות. קטרוג הדדי, תוכחות, האשמות אישיות וחשדי-בגידה מלאו את חלל הצבוריות האיטלקית למשך שנים רבות. כל מי שהיה לו חלק במאורעות הגדולים בימים שזה אך עברו – בקש לזַכות את עצמו, את פעלו ודעתו ולתלות את הקולר באחרים. האמיגרציה האיטלקית, אשר מצאה לה מקלט באנגליה, בשויץ, ועד לשנוי המשטר של דצמבר 1851 גם בצרפת, ואשר עליה נוספו עכשיו בבת אחת אלפים רבים, שבתוכם נכללו יוצאי כל הפרוֹוינציות – נאלצה לעבור שנות-מדנים-ומבוכה ארוכות בטרם החלו להתגבש בקרבה זרמים חדשים. צער נוקב ומפח-נפש הסבה לכולם עמדת העם האיטלקי עצמו בימי-הנסיון הגדולים, אותו העם שעל ערגתו הלוהטת, כביכול, לדרור – נבנו טירות-קסמים רבות כל כך ואשר הוכיח שויון-נפש רב למדי לנוכח פני הדרור הזה. בדומה לזה תסס במחנה הקתולים צער עמוק הנובע מתוך התנהגותו של האפיפיור. הצורך לבחור באחת משתים: חופש לאומי או נאמנות לכנסיה, הכרחיות הקרע בין איטליה והאפיפיורות – נראו לחוגים הללו כלִקחָהּ הקשה ביותר של המהפכה, נסיון מר, השולל כל מוצא לפתרון. הצד השוה בכולם היתה ההכרה המדכאה ברפיונה ובחוסר בגרותה של איטליה ובאי-יכלתה לפתור את שאלתה בלי עזרתה האקטיוית הצבאית של אירופה.

הריאקציה אשר דבר לא עצר עוד בעדה, לא אימת העם, לא כבוד האפיפיור, ולא דוגמת אירופה הליברלית – השתררה במדינות איטליה השונות. מאות אנשים הועלו לגרדום, אלפים התנונו בעבודות פרך, כל הקונסטיטוציות, כל חרויות האזרח נתבטלו, ועם הסווירינים חזרה למקומה האדמיניסטרציה הקודמת. כל רמז למחשבה חפשית נחנק שוב בידי הצנזורה, כל חשד באהדה ובנטיה לרעיונות ליברליים או ריוולוציוניים היה מספיק כדי להִדוֹן למאסר או לגלות. כל הסווירינים, מלבד פיימונט, דבקו באוסטריה, בהכירם כי לה הם צריכים להחזיק טובה על קיומם; כמעט בכל המדינות נשאר חיל-מצב אוסטרי למשך שנים אחדות, עד “שוב הארץ למנוחתה השלמה”, וצבא אוסטרי היה פירושו: התעללות, עונש שבטים, במשפט ובלי משפט, מצב-מצור ובתי-דין צבאיים. לנקודת-משען שניה לריאקציה נעשתה האפיפיורות, אשר כל הסווירינים כרתו אתה אמנוֹת חדשות, המבטלות את החוקים הדתיים, שהונהגו במאה השמונה-עשרה בחלק-מה של איטליה, מטעם הקיסר האוסטרי הליברלי יוסף השני או בהשפעתו; האמנות החדשות פירושן היה: חוסר כל זיקה למדינה מצד הכנסיה, ולעומת זאת: התערבות הכנסיה בעניני המדינה, אפוטרופסות קליריקלית תדירה על מחשבת האזרח והרגשתו. ביחוד הצטינה הריאקציה בניאפול באכזריותה. גלאדסטון, אשר בקר בשנת 1851 את מדינת הבורבונים, הכתיר במכתביו המפורסמים את הממשלה הניאפולית בתואר “כופרת באלוהים”. במקום הטריאוּמויראט הריוולוציוני, אשר את סבלנותו, ורוחב דעתו לא יכלו להכחיש גם שונאיו, טריאומויראט-קרדינלים שהעם כנהו “אדום” על שפכו בשפע דם ליברלים ודימוקרטים. האפיפיורות, משהיציגה את רגלה על דרך הריאקציה, לא תסור עוד ממנה ועתידה היא לאסור מלחמה על התנועה הגואלת בכל האמצעים שברשותה, החל במיתות בית דין, גירושין, דרישות-עזר מאירופה הקתולית, ארגון צבא ריאקציוני, וכלה החרמות ובנדויים ומתן עיקרים חדשים, – הרי הוא העיקר, שהאפיפיור אינו עלול לשגות לעולם, שהוצג כנגד עיקר השלטון העממי. לכשתעלה בשנת 1856 לפני הקונגרס של מעצמות אירופה השאלה האיטלקית – יודה ציר אנגלי, כי ממשלת האפיפיור היא “חרפת אירופה”. הדוכסויות הטוסקאנית, הפארמית והמוֹדינית נהיו עבדים משועבדים לאוסטריה, אשר הנהיגה בנחלותיה היא, בלומברדיה ובויניטו, משטר של ארצות נכבשות והחזיקה מצב של מצור עוד חמש שנים; וכל משך חמש השנים האלה לא פסקו מרידות מהפכניות. “מעולם לא היתה איטליה אומללה ומדוכאה כהיום הזה, – כותב ג’וברטי בשנת 1851 – כי הדֶספּוֹטיזם העתיק הפך עוד יותר אכזרי ואוסטריה שולטת באיטליה – בכוח הטירור בצפון, ובכוח לחץ, השפעה וחיל-מצב – במרכז ובדרום. ניאפול כפופה לעריצות שאי אפשר היה להאמין במציאותה אלמלא ראינוה בעינינו. לא בהרבה נִפלֶה המצב לטוב ברומא. הכמרים והסגנים, שכֵחֵי תפקידם ותעודתם הקדושה, מביאים על הארץ רעה אחר רעה. המעולים שבאזרחים חבושים בכלאם, רדופים, מדוכאים, לים. הישועיים, בשובם כמנצחים, מתעתדים עכשיו, מתוך הרחבת-דעת יתרה, להשחית את מוחו ולבו של הנוער. גם טוסקאנה, אשר שקטה על שמריה בעבר וגם בהתחולל הסערה לא יצאה מגדרה – נוטלת עכשיו חלקה בצרת-הרבים, ופלוגת צבא נכרי באה במקום גדודיה”.

נקודת-אור יחידה בתוך רחבי חשכת הריאקציה היתה פיימונט. זו לא כרתה ברית עם האפיפיור ואוסטריה. היא נאלצה לחתום על חוזה-שלום משפיל עם המונארכיה ההאבסבורגית, והלכה הלוך והתרחק מחוג השפעתו של הואטיקן. פיימונט לא עקרה את הקונסטיטוציה, ואדרבה: עוד בצרה אותה, במסרה לאחר התבוסה את הנהלת המדינה בידי הליברל ד’אצליו, – איש טהר-נפש, אם כי מוגבל במדת-מה מבחינה פוליטית, ובבַצעה שורת תקונים פנימיים חדשים. הדרך שבחרה לה פיימונט לא היתה קלה כל עיקר. באיטליה ובאירופה הריאקציוניות נראה משכן-חופש זה כדבר בלתי-טבעי. האפיפיור ראה את פיימונט כראות אויב במארב, והצדק היה אתו, אוסטריה קיטרגה בפני אירופה על מזימות טורין המהפכניות, רוסיה נתקה את קשריה הדיפלומטיים אתה, נוכח צרפת ונפוליאון השלישי עמדה טורין כתוכחה וכמזכרת-בגידה. בתקופה ראשונה זאת מצאה פיימונט הבנת מה רק באנגליה לבד. עם התבוסה המהפכנית התאושש ה“פיימונטיזם” השמרני ודרש ענוה והכנעה, לאמור: כדי להתקיים צריכה פיימונט לותר על כל השאיפות הלאומיות, עליה להסתגר בתוך גבולותיה ולדאוג רק לשלום עצמה. מאציני, שראה בפוליטיקה הפיימונטית החדשה רק מוקש מונארכי – איים במהפכה. משסרבה פיימונט לחתום על האמנה עם האפיפיור ופתחה בתקוני המוסדות הדתיים, תקונים המכוונים לשמור על המדינה מפני קנוניות האפיפיור והשפעתו ללא-בקורת – גדל הקצף ברומא והיא יצאה להלחם בטורין באיומי חרם, בתתה אותה לכופרת באלוהים, ומטר קללות ניתך על ראש בית סאווֹיה. פיימונט עמדה בפני סערת ההתקפה הזאת, שבאה מצדדים שונים כל כך, ונשארה נאמנה לפוליטיקה הליברלית ולקונסטיטוציה.

עם כל העיפות שכבשה את הצבוריות האיטלקית, וביחוד את האמיגרציה, עם כל כובד לחצה של הריאקציה – אין בכל זאת אפילו דמיון כל שהוא בין האטמוספירה הצבורית באיטליה בשנת 1850 לבין זו ששררה בשנת 1815, לאחר תקופת נפוליאון, שגם אז חזרה לארץ הריאקציה מפוארת בנצחונה החיצוני. אז קבלה איטליה את פני אוסטריה ואת פני שליטיה כקבל פני גואלים בחדוה ובקורת רוח, והיה בנצחון החיצוני גם משהו מנצחון פנימי. בשנת 1849 חזרה ובאה הריאקציה לאיטליה כבוא אויב כובש ולא עוררה בה מאום זולתי רוגז, בוז, משטמה ובושה. אכן, קצרה יד העם האיטלקי מפרוק עול זרים מעליו, אך לא עוד השלים אתו. הדרך, הלכו בה מקודם רק יחידים, חניכי מאציני, דרך המלחמה המשותפת והקרבנות המשותפים, נהיתה במשך-התקופה החולפת לדרך רבים, ובאחדות הנפתולים והקרבנות, ואולי עוד יותר מזה – באחדות הכשלון, הלכה וגמלה אחדותה הלאומית והפוליטית של איטליה. בימים הבאים, במחצית השניה של שנות החמשים, ניסתה אוסטריה להושיט יד לשלום, ועם ביטול מצב המצור הוחל בתקונים ליברליים. על הפרווינציות האוסטריות מוּנה נציב עליון ליברלי – הארכידוכס מכסימיליאן – וללומברדיה ולויניטו נפתחו סיכויים לעצמאות ידועה. אלמלי קדם נסיון אוסטרי זה עשר שנים – יתכן, שאז היו פנים אחרות לגמרי לדברי ימי איטליה במאה התשע-עשרה. בשנות החמשים נדחו כל נסיונות הפשרה האלו ומסביב למכסימיליאן לא נתאספה אלא קבוצת פקידים ואריסטוקרטים קטנה, נטולת כל ערך והשפעה. שום משא-ומתן ונסיונות התפשרות לא יוכלו להועיל עוד. כשניסה המדינאי האנגלי רוֹסל ( Russell ) להוכיח, בשנת 1854, למהגרים האיטלקיים, כי יש להטות את לב אוסטריה למשטר מחמיר פחות – ענה לו מאנין, מנהיג המהפכה בוינציה: “כלום אנו דורשים מאוסטריה שתקל או שתחמיר? אנו דורשים ממנה שתסתלק”. “שתסתלק” – זה נהיה לאִמרה באיטליה כולה, אמרה המצַוָה מלחמה עד חרמה. התחדדות האיבה לאוסטריה והתגברות חבּת המולדת הגן מסימניה המובהקים של התקופה החדשה. התכנית מצטמצמת וכאילו מידלדלת, אבל היא נעשית מסוימת ומלוטשת. כל סעיפיה אינם אלא אחד: מלחמה באוסטריה בעד עצמאות – והשאר יבוא מאליו. גריבאלדי הביע את הלך-הרוח הזה בפתגמו: “לשם מלחמה באוסטריה הנני נכון לכרות ברית עם השטן”. צמצום התכנית הלם את השנוי את השנוי הכללי שחל באטמוספירה הצבורית. בנגוד לתקופה הקודמת שהיתה רומנטית, נלהבת, מתפעלת ונגררת אחרי המליצה – נראית תקופת ההגשמה כממשית-יבשה, פרוזאית כמעט, ובינונית. החשובים בסופרי התקופה הקודמת מתו או התרחקו מעבודה פעילה ואיש לא בא למלא את מקומם. נָבְלָה השירה, נדם קול מאנצוני, רוזמיני וג’וברטי הלכו לעולמם.

אמנם מאציני נשאר נאמן לעצמו ולשליחותו, למרות בדידותו שהלכה ורבה. לאחר החרבן עבר לשויץ, ומשם לאנגליה, וכל שעה משעות חייו הוקדשה כמקודם לשחרור איטליה ולאיחודה. בשנות החמישים ארגן בלונדון את “הועד הזה חפש דרך לבוא במגע עם הכוחות המהפכניים בארצות אחרות, ביחוד בצרפת ובאונגריה, נהל את התנועה הריפובליקנית בתוך איטליה, בקש לבצע את הפעולה המהפכנית, מבחינה פיננסית, בדרך הוצאת מניות של “המלוה הלאומי” שעתיד היה להפרע אחרי הנצחון של המהפכנים. בהשפעת מאציני נוצרו ברוב ערי איטליה " ועדי מרד”, שעסקו בהפצת הספרות הבלתי-חוקית (היא נדפסה בעיקר בעיירה קאפולאנו, על שפת אגם לוגאנו, במרחק-מה מלומבארדיה), בתעמולה בקרב הצבא, בהפצת המניות של “המלוה הלאומי”. הועדים האלה הצטרפו ברובם מהנוער הלומד, אנשי המקצועות החפשיים, הבורגנות הזעירה והיו בתוכם גם בעלי-אחוזות וכוהנים; מעטים מאוד היו בין חבריהם מדלת-העם. מהנסיונות המהפכניים של התקופה הזאת יש לציין את קשרי הסתר ותנועות המרד במילאן, בבולוניה, בפירארה (חבל האפיפיור) בשנת 1853, בסיציליה בשנת 1856 (אותה שנה נעשתה בניאפול התנקשות בחיי המלך), בליווֹרנו (טוסקנה) ובסיציליה בשנת 1857. כל הנסיונות האלה נגמרו באי-הצלחה ועלו בחיי מאות אנשים. בעקב אי-ההצלחה הזאת ובעקב השינוי שחל בכל האוירה הפוליטית-צבורית, הלך חוג מצדדי מאציני הלוך והתמעט. נגדו עמדה איטליה הישנה כולה, אותה איטליה שהיתה נכונה אמנם להתעורר בהשפעתו לחיים חדשים, אולם אך כדי המינימום ההכרחי בהחלט – ותו לא. זה אחר זה עזבו את מאציני ידידיו ועוזריו מאז, בניהם גם מאנין וגריבאלדי, וידידיו-יריביו – קטאניאו ופירארי. הוא נרדף לא רק מאת הריאקציה האיטלקית והאירופית, כי אם גם מאת פיימונט. מאנין, הקרוב בידידיו, הטיל בו אשמות קשות, גריבאלדי הטיח בפניו ובפני אלה שנשארו אתו את הדברים האכזריים: “רמאים ומרומים”.