© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

איבַאן אַנדרייביץ' קרילוֹב, גדול הממַשלים של רוּסיה, ואולי של העולם כולו, נולד בשנת 1769 במוסקבה. אביו, קצין צנוע בצבא הרוסי, נשלח בימי מרידת פּוּגַאצ’וֹב לאוּראַל, ועל קרילוב הקטן ואמוֹ, שנלווּ אל ראש-המשפחה במסעיו, עברו כל סבלות המצור בעיר אוֹרנבּוּרג. אחרי התפטרותו מן הצבא, שרת קרילוב-האב כפקיד בלשכת בית-המשפט המחוזי בעיר טוֶר, וכשמת בשנת 1778, נשארה משפחתו בעוני ובחוסר-כל. ארגז גדול של ספרים – זו היתה הירושה היחידה, שקיבל הילד מאביו. אך ירושה צנועה זו הניחה את היסוד להונו הרוחני של קרילוב: ספריה זו נטעה בלבו את חפץ הקריאה והדעת. האם האלמנה, אשה חסרת-השכלה אך נבוֹנה ואצילת-רוּח, ידעה לחנך את בנה לתורה ולמעשים טובים, אבל נאלצה להטיל עליו עוֹל-פרנסה בעודנו בן תשע, והנער סוּפּח לפרחי-הפקידות באותו בית-משפט עצמו, בו שרת אביו.

שרוּתוֹ זה הביא את קרילוב מילדותו במגע עם ההוי הקוֹדר של בתי-הדין בימים ההם, הוי של בּוּרוּת חשוּכה, מעילוֹת ומקח-שוֹחד, משוֹא-פנים והתעללות בחלש. כל נגעי משטר-העריצות במדינה השתקפו במרוכז בפינה אפלה זו, ומכאן שאב קרילוב אוצר-רשמים כביר בשביל משליו הסטיריים לעתיד לבוא. ולא רק בשביל תכנם, אלא גם בשביל צורתם, לשונם וסגנונם מצא לו הנער שפע חומר גלמי חשוב בסביבתו הקרתּנית. בשעות הפנאי אהב קרילוֹב לשוטט בחוצות העיר ובשוקיה ולהאזין לשיח דלת-העם. זכרונו קלט כספוג את אמרות-הכנף של העם, את פתגמיו השנונים ובדיחותיו הדשנות. שעות תמימות היה יושב על חוף הווֹלגה ומקשיב לשיחתן העסיסית של הכּוֹבסוֹת, שנתקבצו אל הנהר מכל קצוי העיר ופרבּריה.

אולם החיים העלוּבים של לבלר בעיר-השדה היו קשים מנשוא לנער בּרוך-הכּשרוֹנוֹת, שהספיק בינתים להרחיב את אפקי עולמו הרוחני על ידי קריאה שקדנית וגם לקנות לו ידיעת הלשון הצרפתית. אגב, הו התעניין לא בספרים בלבד: ידידים, שרכש לעצמו, לימדוּהוּ לנגן על כינור ולצייר.

בשנת 1783 עלה בידו לעבור לפּטרבורג הבירה ולמצוא שם עבודה באחת מלשכות הממשלה, והוא אז רק בן 14. אולם במשרתו ראה אמצעי למחיה בלבד: הוא נשא את נפשו לפעולה ספרותית. תחילה ניסה את כוחו בכתיבת מחזות. לבו נמשך אל התיאטרון. מו"ל אחד קנה את כתב-היד של מחזהו הראשון (שלא זכה להצגה) במחיר ששים רוּבּל והתפלא מאד כאשר המחבר עוּל-הימים, שמראהו העיד על עניוֹ, הביע את רצונו לקבל שכרו לא בכסף אלא בספרים: ביצירות מוֹלייר, ראַסין, בּוּאַלוֹ ואחרים. ההצלחה לא האירה פנים לקרילוב על הבמה. שתי הטרגדיות שלו מחיי יון הקדומה היו חלשות, אך גם הקוֹמדיות, שכתב ביתר הצלחה, לא מצאו את דרכן אל הבמה: היתה בהן סַטירה חריפה מדי על בני “המעמד האציל”, שהוצגו בכל מערומי רשעוּתם וטמטומם. אחרי התנגשות חריפה עם מנהל התיאטרון הממלכתי, החליט קרילוב בן ה-19 למשוך ידו מן הדרמטורגיה. הוא התקרב לחוגי המשכילים המתקדמים, שהיו נתוּנים להשפעת הוגי-הדעות נוֹביקוֹב ורַדישצֶ’ב. בשנת 1789 התחיל קרילוֹב להוציא לאור, יחד עם סופרים ליברליים אחרים, ירחון בשם “דוֹאַר-הרוּחיו”, שלא האריך ימים, ובשנת 1792 חידש את פעולתו הפּוּבּליציסטית על ידי הוצאת “הצוֹפה”. בדברי-סַטירה חריפים ושנוּנים, שפרסם קרילוב בשני אלה, נלחם באומץ ובהתלהבות במאֵרוֹת משטר-הדכוי ברוסיה, באי-השויון החברתי המשווע, באכזריות בעלי-האחוזה ובשחיתוּת הפקידות. פעולתו זו עוֹררה עליו את רוגזה של המלכה יקטרינה השניה, אשר שינתה את טעמה הליברלי עם פרוץ המהפכה הצרפתית. גם קודם היה בליברליות זו הרבה מן המשחק לראוה, אך בשנות-מלכותה האחרונות התחילה ריאקציה גלויה. נוביקוב נכלא במבצר שליסלבורג, רצישצ’ב הוגלה לסיביר. בשנת 1792 פגעו הרדיפות גם בקרילוב: בבית-הדפוס שלו נערך חיפוש, הוא נחקר במשטרה, ולבסוף, כדי להנצל מגורלם של נוֹביקוֹב ורדישצ’ב, נטש את הבירה ויצא לנדוד בערי-השדה. גלות זו שגזר על עצמו עד יעבור זעם, נמשכה גם בימי מלכותו של הקיסר המטורף פּאול הראשון, ורק בראשית מלכותו של אלכסנדר הראשון, כאשר נשבה ברוסיה רוח חדשה, יכול קרילוב לשוב לפעולתו הספרותית והציבורית. למוּד נסיונות מרים, מצא לו דרך חדשה להשמיע את קולו כנגד העריצות והרשעוּת בכל גילוייהן. צורת-בטוי חדשה זו היתה פחות מסוכנת מן הפּוּבּליציסטיקה והרבה יותר פּוֹפּוּלרית, רחבת-תפוּצה ואדירת-הדים. זה היה המשל.

למן התקופה הקדומה ביותר היו משלי-חיות נשק-נקמה חד בידי החלש במאבקו הנואש עם החזק. כל מה שלא העזו הנדכאים לומר גלויות בגנות משעבדיהם ועושקיהם התקיפים השמיעו באזניהם על פי כתובת קרוּביהם הרוחניים ביער. לא לחינם קרויה עד היום לשון-רמזים זהירה “לשון אזוֹפּוֹס”, על שם אבי-הממַשלים. חוֹפש-הדבּוּר, שנגזל מאדם בידי אדם, הוחזר לו, כביכול, על ידי חיה.