(זכרון למשה מונטיפיורי¹)

שאל שאלו היהודים את נפשם בכל ארצות גלותם לאמר: הנה באה שנת המאה לאיש האלהים משה מונטיפיורי, והוא כבודנו ותפארתנו ומופת דורנו, ובמה נכבדנו עתה, ומה נעשה לו לזכרון עולם – למען ידע דור אחרון את האיש הזה ואת מפעליו, – ואיה נעשה את אשר נואיל לעשות?

ויהיו אחינו באנגליה הראשונים להשיב על השאלה הזאת ויאמרו: נכונן בית חולים גדול וטוב ברמסגט, עיר מגורת משה, והיו שעריו פתוחים לכל איש חולה מכל אמונות הארץ אין מַפְלֶה, וחי בו איש כמשפט אמונתו אין אונס, והיה הדבר הזה למזכרת נצח להאיש משה ולנדבת לבבו ולאהבתו הרבה אשר אהב כל האדם יחד.

ולא מצאה העצה חן בעיני משה, כי אהב אהב משה את היהודים עמו ראשית אהבה, – ואיה זכרונה?

את ארץ אבותיו חבב תכלית חבה, – ושמה איפה הוא?

וימאן משה בכבוד אשר הואילו לעשות לו ידידיו ואוהביו, ויפר את מחשבותיהם ועצתם לא קמה.

ותהי עתה עצת רבים לכונן הארת ישראל מושבה ליהודים, והיתה המושבה הזאת לזכרון לאהבת משה את ארץ אבותיו ולעמלו אשר עמל כי ימי חייו לעזור ליהודים היושבים בארץ הזאת – כי יוכלו לחיות על יגיע כפיהם.

ואמנם טובה העצה הזאת מעצת הראשונים. אולם גם הדבר הזה לא יספר לדור אחרון את טבע האדם הגדול ותכונת רוחו ונטיות נפשו לכל משפטיהן, ולא להאיש משה כלו יהיה הדבר הזה למזכרת. היהיה פסל עני ורוכב על חמור מצבת זכרון לגבור מלחמה? ואם יהיה פסל איש וחרב בידו נטויה על האויב סמל דמות סופר אשר על עטו יחיה? גם מושבה, אחת אשר שם האיש משה תקרא עליה, לא תהיה סמל דמות האדם הזה וראה לא יראו בה דור יבא מה היה משה מונטיפיורי ובמה נפלה מבני דורו.

כי אם נתבונן לחיי משה מונטיפיורי ולמפעליו – וראינו בו מלבד אהבתו לאחיו בני עמו ומלבד אהבתו הרבה לארץ אבותיו עוד אהבה אחת בלבו וחבה עזה מאד לתורה וללומדיה, לחכמים ולרבנים ולכל אשר תורתם אמנתם. ובזה יפָלה משה מונטיפיורי מרבים מחובבי ארץ קדשנו וחפצים בתקונה. את עמו יאהב ואת ארץ אבותיו יחבב ובתורת אלהיו דבקה נפשו מאד ואת דורשיה יתמך, ובבאנו עתה לעשות זכר עולם לאיש הזה, עלינו לשית לב לשלה אלה, ולעשות דבר אשר שלשה אלה יֵראו בו לעיני כל.

זאת הדבר אשר נשיג, אם נכונן בירושלם ישיבה גדולה לתלמוד תורה וקֹרא לה “ישיבת משה”.

*

ואל נא ימהר הקורא לשאלני לאמר: החסרת ישיבות ירושלם כי תאמר לנו לאסוף כסף ולבנות בה ישיבה חדשה? ואם תלמידי חכמים אין בה או בטלנים יחסרון כי נוסיף עליהם עוד? גם ישיבות, גם חכמים, גם תלמידים יש בירושלם, גם בטלנים יש בה ברוך השם די! ועל כן אמרתי, כי בישיבה אחת גדולה וטובה לתלמוד תורה נשים באמת זכר עולם למשה מונטיפיורי – לאהבתו את עמנו ואת ארץ קדשנו ואת תורתנו.

כי יש בירושלם ישיבות רבות קטנות, אך אין בה ישיבה אחת אשר ממנה תצא תורה לכל ישראל, ובדבר הזה לא תדמה ירושלם עיר הקדש גם לולוזין ולמיר ברוסיה. יש בירושלם ישיבות קטנות אשר נכונו בראשונה בכסף נדיבי לב, וינתן הכסף בראשונה ביד אחד החכמים כי יהיה לאב לישיבה ולתלמידיה, ויהי כבֹא עת החכם ההוא להאסף אל עמיו ולא שכח את הישיבה וישאירה לבנו אחריו ויהי לה בנו לראש, וכמעשה הזה עשה גם הבן בבא עתו, ותהיינה עתה הישיבות האלה לירושת עולם למשפחות החכמים אשר זכו בהן. ויָשבו בישובות האלה תלמידי חכמים באים בימים וזקנים, והחכם אשר חלה לו הישיבה בירושתו, יקרא לפניהם שעור מדי יום ביומו או פעמים שלש בשבוע, והגו תלמידי החכמים האלה כל היום בספריהם ושכרם נכון לפניהם בעולם הבא וגם בזה; אך פרי לא תעשינה הישיבות האלה ולא מהן יצאו חכמים גדולים להאיר את כל ישראל באור תורתם. למד ילמדו בישיבות האלה תורה לשמה, לקים “והגית בה יומם ולילה”, אך חלילה לא למען היות חכם וגדול בישראל, ועל כן כל תלמידי הישיבות האלה יבשים כעץ אשר פרי לא יתן. למד ילמדו כל ימי חייהם, וזה כבודם ותפארתם, אך לא מהם יצא איש אשר מפיהו יבקש ישראל תורה.

גם שתים שלש הישיבות, אשר תלמידים, נערים ובחורים, ישבו על ספסליהם, לא תעשינה פרי הדר בירושלם, וכֹכבים חדשים לא יצאו מהן להאיר ברקיע בתורה – כי לא לזה נוצרו. כי אין כח בכל הישיבות הקטנות האלה לעשות דברים גדולים, ובשבת התלמידים בהן שתים שלש שנים וראו כי אין כל תכלית לתלמודם, – כי לא יסכנו לרבנים גדולים בערי ישראל, וגם אם ירבו לשבת בישיבות האלה לא יבאו עד תכלית כזאת, – והתקצפו ועזבו מעט מעט את הישיבות, ואחזו בכל אשר תמצא ידם להחיות את נפשם.

זאת היא ירושלם עיר הקדש.

בחורי ישראל אשר נפשם חשקה בתורה לא ישאו את עיניהם ירושלימה, כאשר נשאו לפנים כל ישראל את עיניהם לסורא ופומפדיתא.

כי בירושלם לא ימצאו את אשר הם מבקשים, ולא מירושלם יבקשו כל ישראל אבנים; כי חכמת עיר הקדש לא תָרן בחוץ כמלפנים ואור תורתה לא יאיר לכל היהודים בארצות גלותם, ועל כן שבת כבודה וכחה אבד ולא תוכל עשה תושיה.

אבל לא לתקנת ירושלם בלבד תועיל הישיבה אשר אמרתי – כי עֹז לדבר הזה להשיב לישראל את אחדותו אשר השביתה העת החדשה. כי מי איש חולה על שבר עמנו ולא ארר את העת הזאת על שַסותה ממנו את כחנו זה ותפוררנה? גְוִיָה אחת היינו לפנים, בנפש אחת ורוח אחת, ותבא העת החדשה בקסמיה ותפרקנו לאברים מתים, ולא יחוש האחד בכאב משנהו. ובמה נחבר את כל האברים האלה ורוח חיים אחת מאין תבא בקרבם להחיותם שית כבראשונה? איה מרכז אורנו עתה ומקור חיינו איפה הוא? כי מעולם היה מרכז לישראל וממקור אחד נבעו מים חיים לכל העם. בבל בראשונה, וצפון אפריקה וספרד אחריה, וצרפת ואשכנז ופולניה היו מרכז לחיי עמנו. ארץ ישראל במועדה – שמה נשאו כל ישראל עיניהם, ומשם יצאה רוח אחת לכל הגולה, ועתה חדלנו כל זה וַנִפָּלֵג לפי מספר ערֵינו, וידל כחנו וידינו רפו ובבא עלינו שואה פתאם לא נדע מה נעשה ואיך נחלץ ממנה, כי לא נשמע איש את שפת רעהו.

*

מרכז צריך עתה לישראל, כמרכז אשר היה לו תמיד בגלותו – אשר כחו תהיה התורה. כי רק התורה כחנו באמת, ורק בירושלם נוכל להקים עתה מרכז לדתנו. כי קדש ירושלם לכל ישראל, ואם היה תהיה העיר הזאת גם מקור לחכמת תורתנו והיתה באמת למרכז לחיי עמנו בארצות גלותו, ומה נאוה למזכרת להאיש משה מנטיפיורי מדבר גדול כזה? כי בו יראה דור יבא את אהבת משה עמנו ולארץ אבותינו ולתורת אלהינו יחד, וזכרו לא ימוש מפי בנינו לעולם, כי בגללו הושם היסוד ואבן הפנה לאחדות ישראל בעת הרעה הזאת.

והיה אם יאסף די כסף למקנה מקום טוב ורחב ידים ולמבנה בית גדול ומרֻוח לכבוד ולתפארת, והוכנה בירושלם ישיבה גדולה, ונאספו אליה מכל הארצות גדולי חכמינו בדור הזה בתורה ובכל מקצועות חכמת ישראל, – אנשי חיל ואוהבי עמם, – אשר כח להם להבין מה עמם שואל מהם, והיו לראשי הישיבה הזאת. והיה הבית הזה לישראל עתה את אשר היו ישיבות בבל לפנים. אז ידע כל ישראל כי יש מבוע, אשר משם נובעים מים חיים ליהודים ומכל ארצות הגֹלה ינהרו תלמידים להבית הזה למאות לרוות ממים החיים האלה, ובחורי כל ישראל אשר יקדישו נפשם להיות רבנים יעבדו דרך הבית הזה טרם יעלו על כסאותם, – כי פה יסמכו עליהם גדולי חכמי ישראל את ידיהם והאצילו עליהם מחכמתם ומהודם, והיו בכחם זה לראשי עדת ישראל באמת.

והיה הבחור אשר נשאו לבו להיות לרב, ולמד בארצו בבתי מדרש לרבנים ראשית הלמודים וכל הדברים הצריכים לו למען היות רב בארץ ההיא, ולמד שם את לשון הארץ ההיא, ואת דברי ימיה, ורשימת עריה וכפריה, ועיניהם לכל משפטים, ועלה אחרי כן ירושלימה וישב בישיבתה כשלש שנים ולמד בה כל אשר עליו לדעת למען היות רב בישראל.

וזה משפט הישיבה אשר עלינו לכונן לזכר משה מונטיפיורי:

יצא תצא ממנו תורה אחת ורוח אחת לכל ישראל, והיתה הרוח הזאת לרוח חיים וחִיְתה את אברינו המפורקים ונגשו אחד באחד ושבו והיו לגויה אחת כמלפנים. בארצם ילמדו תלמידי הרבנים את צרכי עדתם ובישיבת ירושלם ילמדו את צרכי עמם, כי ישב ישבו בישיבה הזאת על ספסל אנשים מארצות רבות וספר איש לרעהו את משפט בני עמו בארצו ואת מחסורם, ורחב לבבם וידעו כלם את משפט ישראל בכל הארצות, ובאה עליהם רוח ראשי הישיבה מלמעלה, רוח אהבת העם כלו, רוח חכמה ובינה להבין כי עם אחד ישראל וגוי אחד גם בארצות גלותו.

ומי איש בישראל לא ירים תרומה מכספו לדבר הגדול הזה?

כי בדבר הזה נקים זכר עולם, אשר לא יכרת להשר משה מונטיפיורי.

ולארץ אבותינו נעשה בזה דבר אשר ישים לה כבוד ותפארת בישראל, ולא תהיה עוד לשנינה בפיהם כאשר היא עתה.

ולהעם כלו נשיב את אחדותו אשר בלתה לא יכֹן ישראל בארץ.

וגם לשפת עברית, הגֹועת לעינינו בכל הארצות, נעשה בזה ארוכה ואולי נצליח להחיותה בארץ קדשנו.

כי בבית הזה – אשר ינהרו אליו תלמידים מכל קצות הארץ ומכל הלשונות, – תהיה שפת עברית השפה המאחדת את כלם.

כי כלם יבינוה ובה ילמדו בבית הזה את כל למודם.

והפחנו בזה רוח חיים בעצמות שפת קדשנו, ההולכת הלך ויבש, ושמנו לה יסוד נאמן לבלתי ישחיתו ויחללו יָפיה ביום הזה.

יפו, שפת הים, אתתט"ו לחרבן².