רקע
שרה ירושלמי
[דרכו הספרותית של אליעזר ירושלמי]

בספר שלישי זה, הנקרא “באהלי ספרות”, מסתיים כנוס רוב החומר מעזבונו הספרותי של בעלי, אליעזר ז“ל. שני הספרים הקודמים, שזכו לראות אור, הם: “ילדי השואה”, בהוצאה שנייה ומורחבת, ו”מחזיונות הגיטו", סיפורים, מחזות ואישים.

דרכו הספרותית של אליעזר ז"ל לא היתה סוגה בשושנים. כל הצלחה בתחום זה נתנה לו מתוך קשיים, אך אף פעם לא נרתע מאבני נגף ולא הפסיק ליצור; גם בנפול בננו הבכור על משמרתו בצבא ישראל ידע להסתיר מעיני רואים את כאבו ויגונו הכבד ולהמשיך; בד בבד עם העבודה הפדגוגית המסורה שיקע את עצמו בעולמה של יצירה, שבה מצא נחמה פורתא.

ליויתי אותו, בחייו ובעבודתו, מיום נשואינו ועד רגעיו האחרונים: הבינותי לרוחו, כאבתי את כאביו ושמחתי בשמחותיו, השתדלתי להיות לו לעזר; תקצר היריעה בשביל הערכה מפורטת של דמות דיוקנו הנאצלה; במחיצתו יש והרהרתי בדברים שכתב דוד פרישמן על אחד ומיוחד בעמנו “פייה טובה עמדה ליד ערשו, כל מתנות הבשר והרוח אשר נתנה לאלפי אנשים רבים נתנה לאחד”: חריצות, אומץ לב, ידע מקיף בכל השטחים, כשרון ביטוי בכתב, בנאום ובהרצאה. ועל הכל — אהבה ומסירות בלתי רגילה לכל אדם, וביחוד לבני משפחתו.

עם נשואינו שמשתי לו בחינת מזכירה פרטית ויכולתי לעקוב אחרי עבודתו. תמיד התפעלתי לא רק מן הדברים שכתב, אלא גם מן האופן המחונן בו העלה את הדברים על הכתב. תמיד נהניתי להעתיק את חבוריו. כתב־יד ברור, נוסח שאינו זקוק כמעט לתיקונים. בטרם ישב לכתוב היו הדברים מסודרים במוחו. וכשהתחיל לכתוב היו הדברים שופעים בשפע מבורך. במחנות הפליטים, באיטליה, היו מכנים אותו: “אחד מל”ו", או “בעל עט הזהב”.

נחרת בזכרוני יום סיום ספרו: “מיערות הצפון עד חורשות הכרמל”, “ב”בית דניאל", בזכרון יעקב. שם נחנו בימי הקיץ; כל הלילה המשיך לכתוב; כשהבעתי לפניו את חרדתי מחמת המאמץ, ענני, כי יום המחרת הוא היום האחרון להגשת היצירה לתחרות מטעם הקונגרס היהודי העולמי. הוא סיים את הפרק האחרון של הספר עם שחר. המחברת העבה בכתב ידו נשלחה כמות שהיא, בעילום שם, לתחרות. והרומן זכה בפרס ראשון.

הוא ידע לחלק את זמנו ולנצל כל רגע ליצירה. תכונתו זו התבלטה גם בימי השואה. בגיטו היה יומו של בעלי ז"ל מחולק לשלושה חלקים: בבוקר עבד כפועל־דחק בשדה התעופה, או כסנדלר, ובשעות שלאחרי העבודה עסק בחינוך במחתרת ולימד את ילדי ישראל, עד שנלקחו למוות. הוא ניהל בית ספר ולימד בו, בחשאי, במשמרות של קבוצות קטנות. מקום בית הספר היה באורווה ובמרפסת של זכוכית, ששימשה בערב גם כבית כנסת. מלבד זאת ארגן בגיטו “משמרת ילדים”, שמטרתה היתה לעבד גני ירק ולשמור עליהם.

בתום יום העבודה הארוך היה כותב את “יומן הגיטו”. לאור נר קלוש היה רושם מתוך סיכון חייו וחיי בני ביתו את העדויות שאסף מפי פליטי השואה, שברחו מן היערות והבורות הקרובים לשבלי. כשהיה עוזב את החדר נראה היה עיף ויגע עד תכלית בגלל ריח הרקבון שספג מהעדים, ניצולי ערמות המתים, שהיו בחינת מתים־למחצה.

הוא היה קשור עם אנשי המחתרת וקיבל מהם אינפורמציות ומיסמכים. הוא אסף כשלושת אלפים מיסמכים מלבד היומן, שהיה מנהל כל הזמן. הארכיון הוטמן בגיטו. אחד הקומוניסטים הליטאים, שידע את המקום בו הוטמן הארכיון, העביר אותו לידי השלטונות הסוביטיים במוסקבה, ושם הוא נמצא עד היום הזה. רק היומן של שבלי נשלח לנירנברג ושימש כמוצג התביעה הסובייטית נגד הפושעים הנאציים. הודות למקרה זה ניצל כתב היד וראה אור, בהוצאת “יד ושם”, ע"י מוסד ביאליק, בלוית מבוא מאת פרופ' דינור.

ב־1944 ברח מהגיטו בשעת הפצצתו. אחרי סבל רב והרפתקאות שונות שעברו על משפחתנו, נפגשנו שוב. בסיום המלחמה הגיע אתנו לוילנה על מנת לעלות משם ארצה. בוילנה ייסד בית ספר, עם פנימיה בשביל ילדים יהודים, שנשארו ללא קורת גג ושוטטו ברחובות העיר. רובים היו ילדים שהוצאו אחרי מאמצעים רבים מידי מנזרים ומשפחות נוצריות.

בשנת 1945 עברנו, עם שני ילדינו, ללודז. שם ריכז את הדוקומנטציה ההיסטורית מטעם “המכון ההיסטורי”. מלודז עברנו עם הבריחה דרך אירופה והגענו לאיטליה.

פעולותיו באיטליה הן פרק מפואר בעבודת־חייו החינוכית והתרבותית. בכל מקום שדרך – פעל והפעיל. היה מנהל מחלקת התרבות על יד מרכז ארגון הפליטים וניהל שם עבודה תרבותית לאומית אינטנסיבית בין הפליטים בעיר ובמחנות. בעזרה כספית של “אונרא”, ואחר־כך של ה“ג’וינט”, הקים גני ילדים, בתי ספר עממיים וגמנסיה עברית ברומא. הרכיב חבר מורים וגננות הראויים לשמם, שסיעו בידו. צייד את בתי הספר והגנים בספרי לימוד ובמכשירים מתאימים; כשהחוברות לחגים ולמועדים איחרו לבוא מן הארץ, היתה המחלקה נאלצת לספק בעצמה חומר קריאה, הדרכה והצגה לפליטים במחנות, ומוכרחים היו לקבץ וללקט ממקורות רבים, או לחבר בעצמם מתוך הזכרון. כך חיבר בעלי ז"ל באידית, מתוך הזכרון: “א קיצור פון יידישער געשיכטע” וחוברת על ביאליק ועוד, שכן היה מחונן בזכרון פנומינלי.

זכור לי היטב המקרה שאליעזר ז“ל הרהיב עוז בנפשו וצילם, בניגוד לחוק, לטובת הפליטים, את הספר “עלה”, ח”א. הוא “בא על שכרו” בנזיפות מצד עסקני התרבות בארץ ובתביעות מצד המו"לים והמחברים. אליעזר צידק את הדין, אך לא התחרט על המעשה.

בסיועם של ה“ג’וינט” וה“אזע” סידר מושבות קיץ לילדי הפליטים. בכל מחנה היו קיימים מועדונים, חוגים דרמטיים, נערכו מסיבות “עונג שבת”, שעורי ערב לצעירים ולמבוגרים, אולמי קריאה, ספריות, עתונות בעברית ובלועזית (חלק מהם הודפס בבית הדפוס שעל־יד מחלקת התרבות), חוגים ספורטיביים. הוא עורר גם את הפליטים לעבודה תרבותית ולעזרה הדדית על אף כל התנאים האיומים.

בשנת 1949 עלינו ארצה. גם פה עמדו לו כשרונותיו וכוח יוזמתו. הוא הקים בחיפה, יחד עם הד"ר א. שמואלי, ייבדל לחיים, בית חינוך תיכון מסונף לזרם העובדים ובית מדרש למורים וניהל אותם שנים אחדות. לאחר מכן המשיך את עבודתו בהוראה בבית החינוך התיכון כמורה להיסטוריה, גיאוגרפיה ומדעי החברה. כן הקים בחיפה בית ספר ערב לילדי עובדים ולימד בו, שלא על מנת לקבל פרס. הוא היה בין מארגני המורים התיכוניים, יסד וערך את הבטאון של אותו הארגון, “מעלות”, והיה חבר פעיל של מרכז הארגון. לפני כן נתן מכוחות ומרצו להסתדרות המורים הכללית — היה חבר הוועד המקומי ומרכז ועדת התרבות. כן היה חבר בחוג פעילי הקואופרציה. תרם הרבה לחיי התרבות בעיר ולאגודת הסופרים. הירצה בפני קהל מגוון על נושאים שונים.

הוא כבש לבות בשיחת־רעים שלו, בפשטות ובעממיות הליכותיו.

היה מחנך ומורה בחסד עליון ואהוב על כל תלמידיו בחו"ל ובארץ. ניחן בכושר עבודה יוצא מהרגיל ובתפיסה מהירה. עבד בעצמו ודרש גם מאחרים. מעולם לא אחר לעבודה, בהיותו מורה בארץ, היה יוצא לבית־הספר בשעה 6 בבקר, ב־7 היה לו שעור אפס, שבו עזר לילדי עולים חדשים ביעוץ ובהדרכה, כדי שישיגו את רמת הכיתה.

לא נהג משוא פנים. הוא לא נמנע מלהשמיע לקרוב ביותר דברים בלתי נעימים, אם ראוי היה לכך, לפי דעתו. הוא לפעמים היה נוח לכעוס, אך לא נטר לשום איש טינה.

תמיד ידע להתעלות, ידע לסלוח.

מכוח זכרונו הבלתי־רגיל — נעזרו עשרות תלמידיו ניצולי השואה. הוא העיד עליהם לטובה בהזדמנויות שונות והם יכלו להמשיך את לימודיהם בבתי הספר הגבוהים בארץ וגם לזכות בעבודה לפי רמתם. כמזכירה בגמנסיה “ביאליק” בשבלי, שם הוא כהן כמורה, יכולתי לאשר, כי זכרונו לא הטעהו אפילו בפרטי הפרטים הנוגעים לתלמידים, לגבי התנהגותם וציוניהם, ואפילו בדבר מושבם בכיתה.

גם לי היה מורה ומדריך כל הימים. הוא היה מעין אנציקלופדיה חייה בשבילי, מוכן תמיד ללמד ולהדריך. בכל המצבים המשפחתיים הקשים השכיל להסיח דעתי בשיחותיו המאלפות.

ללא ליאות המשיך בעבודתו הספרותית. השתתף גם בעתונות הפדגוגית כמו: “אורים”, “חינוך”. “הד החינוך”; וגם בעתונות הספרותית: “מאזניים”. “כרמלית”, “הפועל הצעיר”, מוספי “דבר”, “הארץ”, “למרחב”, “דבר השבוע”, “דבר לילדים”, ספר “ליטא”.

הוא שקד על מקורות השואה עד רגעיו האחרונים. לא נלאה מלבוא בדברים עם אנשים שזכרו את השואה. חודש לפני מותו ביקר באפיקים לגבות עדות, על אף תשישותו, כיון שנודע לו, שיש שם אשה נוצריה שהגיעה מאחד הגיטאות. עדותה שימשה רקע לאחד מסיפוריו האחרונים.

הוא תירגם חומר מקורי ליטאי, שנתקבל מאחורי מסך הברזל. הגה תכניות של כתיבת ספר מדעי היסטורי על השואה בליטא.

היה העורך של “ספר נוברדוק”. אסף חומר על העיר נוברדוק והכינו לדפוס, אך לא זכה, לצערי, לראותו בצאתו לאור.

אוהב־טבע היה. נוהג להתבודד בחורשות הכרמל שבנוה שאנן, שם חיפש שלוות נפש תוך יצירה. בזכותו למדתי גם אני להוקיר את הטבע. כל טיול משולב היה שיחות מאלפות והפך לחוויה.

בשנה האחרונה כשהתחיל להרגיש את עצמו ברע, היה חרד לגורל כתביו. בצער רב הרבה לספר לי על סופרים גדולים ממנו, שראה את יצירותיהם יקרי הערך מתגוללים בעליות הגגות או בפינות נידחות אחרות, מבלי שנמצא להן גואל. “מי יודע”? – היה אומר ברטט – “אם גורל כתבי לא יהיה כגורלם”.

עם כל חולשתו לא עורר בי כל חשש שאלה הם רגעיו האחרונים. דייקן, קפדן בלבושו והליכותיו, מוח צלול ללא גילוי כלשהו של עצבנות. בימיו האחרונים דאג לא רק למשפחתו, כי אם לכל משפחות קרוביו ועוד. סידר את עניניו, דומה כאילו התכונן לדרך ארוכה ורגילה. רגעים ספורים לפני מותו ביקש ממני לדאוג להוצאת כתביו. בקשה זו לא הרפתה ממני. מן הרגע הראשון שלאחר מותו אני משתדלת לקיים את צוואתו בעזרת ידידים הצלחתי למלא את עיקר מאווייו.

שרה ירושלמי


אני מודה לכל הידידים, שנתנו ידם להעמדת מצבה ספרותית זאת לבעלי היקר ז“ל, ביחוד למשורר מר ש. שלום, לפרופ אריה טרטקובר, לד”ר שמואל אמרנט, למר אברהם אמרנט, למר יצחק בלכמן, למר נח פניאל, חברינו וידידינו אנשי ליטא, ובראשם חברי הועדה להנצחת שם בעלי ז"ל, ברינט שלמה, ברעם ברוך, ברקאי אברהם, לוי יוסף.

אחרון אחרון חביב — בננו היחיד, יוסף, שנותר לנו, אשר ידו היתה בכל המלאכה של הוצאת כתבים אלה.

כולם יעמדו על התודה ועל הברכה.

שרה ירושלמי


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!