רקע
יהושע השל ייבין
יסודות יצירתו של פרץ

“כל העולם כולו אינו אלא זמר וריקוד לפני הקב”ה… כל העולם כולו זמר, הכל משוררים והכל מזמרים… כל נשמה שבגוף היא קול נגינה". ככה תופס פרץ את החיים. חיי כל יחיד ויחיד הם מין ניגון עצב ולוקח לב, והמון רגשותיו – המלודיה המלאה יגון, שפורטים החיים על נימי לבו. ושונות הן המלודיות: פעמים סוערות, הומות, ופעמים נוגות, חרישות, מלאות געגועים וכאב. כן, החיים מלודיה הם, ולפרץ ניתנו “אוזניים קשובות לאסוף את הקולות, לצוד אותם כדגים במצולה, לספוג אותם כספוג שסופג את המים”, לדעת את “הקול המיוחד, הצלצול המיוחד” שבכל גילוי החיים. לכן רכות ועדינות יצירותיו כל⁻כך, נשמעות הן כשירות וריתמוס מיוחד להן.

על פי תכונתו יכול פרץ להיות “אמן טהור”, הסופג את היופי שבעולם, המתענג תמיד על שפעת ההוד שבו, שפעת הצלצולים והקולות. אלא שניתנה לפרץ שמיעה דקה ביותר, רגשנות דקה מן הדקה – להבחין כל נעימה מוזרה, המתגנבת ובאה לתוך מלודית החיים ומכניסה לתוכה ערבוביה, כל דיסונאנס קל שבקלים הבא ומשבית פתאום את כל ההרמוניה ופוגם אותה. סגולה זו היא שגזלה את כל מנוחתו, את כל שלוותו של האמן. כל מקום שהוא שומע מלודית החיים, הוא שומע גם את הדיסונאנס שבה, הסתירה הצורמת את האוזן, המכאיבה את הלב ומעוררת בו רגשות הקשים מאוד לכל אדם אסתטי: גועל נפש, צער ויגון על היופי שנשבת, על הקדושה שמתחללת.

ב“גלגולו של ניגון” יש תמונה נפלאה: ר' חיים החזן שר שירה יפה, ובשעת התפשטות הגשמיות ועליית הנשמה, בשעה שכל האולם מתמלא שירה, לבם של השומעים נפתח לקבל את השירה ועצביהם נמתחים כקשתות – באותו רגע נשמעת פתאום שריקה שובבה של איזה לץ והשריקה הזאת ממיתה את השירה הטהורה, מבלבלת את ההרמוניה ומיתרי הכינור ניתקים.

יש בתמונה זו דמות דיוקנו של פרץ. תמיד נשמעת לו בחיים השריקה השובבה, החצופה, המבלבלת פתאום את ההרמוניה ונוטלת מן החיים את כל ההוד, את כל היופי שבהם. לץ מתגנב תמיד אל תוך החיים, משבית את שירתם, מתעלל בבני⁻האדם – ומיתרי⁻כינורם ניתקים.

פרץ הוא משורר הדיסוֹנאנסים. הנה אחת ממיטב⁻יצירותיו – “במעון קיץ”. על הטבע שפוך יפי המנוחה והצניעות, יפי הנשגב והנהדר. ואל תוך העולם היפה, הצנוע, הנהדר הזה נכנסת התגרנות הפעוטה של המחותנים, פורצת ההוללות הגסה של המלחים, והרי גם קול הטבע נעשה אחר, הכל מתמלא שחוק פרוע וקלות⁻ראש. והנה השתתפות הטבע ב“שמחת⁻התורה” של חסידים (“בין שני הרים”). הכל רוקד ומלא שמחה, אלא שהרב נזכר פתאום שצריך להתפלל מנחה – וכל היופי נעלם, נשבתה טהרתו. פרץ רואה את הסתירות והניגודים, את הערבוביה שבשירת החיים, ולבו מלא צער. הוא מתאר את ייסורי האדם, ייסורי העוני הנוראים, הוא מתאר את אלה, ש“חייהם כסתיו מעונן בלי נגוהות, הנעורים כחורף משכים אל אשנבם נשקפו וחייהם חיי תפל כיום חול אחד”. הוא שר, כמו שמבקש דוד (ב“מנגינות הזמן”), על “לחץ, רעב, צמאון, בוז וחרפה, שפלות, הכנעה, לב מלא אפר ומוח מלא רקבון”. אבל מלבו אינה פורצת שאגה מרה, אין הוא מחולל סער בקרבנו, אלא הוא מרעיד את נימי לבנו, מעורר בתוכנו עצב טמיר: הוא יודע לשמוע ולהשמיע לאחרים את המלודיה הרוטטת גם בחיים הללו, את היופי האצור גם בהם. ולהפך. פעמים נדמה לנו כי פרץ, כאותה הנשמה שנידונה להביא מן העולם הזה שלוש מתנות נשגבות (ב“סיפורי⁻עם” שלו), מבקש גם הוא בעולם הייסורים פנינים יקרות, תר ומבקש בכל מקום ואינו מוצא, כי כל העולם כולו מלא דיסהרמוניה.

גם בנשמת האדם עצמה, באותו “קול הנגינה” הנפלא, מוצא פרץ את הדיסונאנס, את בלבול ההרמוניה והסתירות הרבות. נשמת היחיד – משכן למלחמות פנימיות, קן לעופות דורסים ולציפורים טהורות, הנאבקים תמיד אלו עם אלו. פרץ אוהב לתאר את הניגודים שבנשמה, את השניות שבה. הנה אדם פשוט (“ליל זוועה”), השקוע ראשו⁻ורובו בעולם המעשה, “לוויתן” העיר והסביבה, שהרגיש פתאום, כי נשמתו מדור היא לשני כוחות, לכוח האב, האדם הקשה והאכזר, ולכוח האם, האשה הרכה והרחמנייה. כוחות שונים שולטים בנשמה, ואין להם מרכז אשר יאחד אותם, אלא כל אחד מהם זכותו יפה כשל חברו. והשניות הזאת מביאה לפעמים לידי תוצאות פאתולוגיות, לידי התפצלות ה“אני”, לידי מבוכה, לידי שגעון. “בריל הבטלן” מתלבט בשאלת “מי אני”, מפני שהוא מוצא בנפשו שאיפות הסותרות זו את זו, מלחמה מתמדת בין כוחות שונים, ונדמה לו, שנשמות שונות שוכנות בקרבו, שדירה נאה הוא לכמה מיני “אני”, המתקוטטים זה בזה. הוא מסתכל בזאב הסוחר, רואה אותו כשהוא עוסק בתורה, מרמה את הבריות ומענה את אשתו, ונדמה לו ששלושה זאבים לפניו – אחד חסיד, אחד רמאי ואחד גזלן, ואפשר להרוג את האחד ולקיים בעולם את השני. גם האב הזקן, שהרג את בתו היחידה (“הצטדקות הנאשם”) אהובת נפשו, שבגדה בעמה ובאלהיה, עומד ומתוודה לפני השופטים, כי שתי בנות היו לו, אחת – אותה שידע מכבר, מימי ילדותה, טובה, תמימה, ברה כיונה, והשנייה – מלאך משחית, עזנייה, והוא הרג אותה את העזנייה, אבל בתמימה לא נגע. היא חיה אתו… ואין בשניות זו שום מלאכותיות, אין כאן מסווה, אשר ישים האדם על פניו בכוונה כדי להתחפש. לא. פרץ רואה את השניות והנה היא היא שורש נפש האדם; עצם מהותה של הנפש הוא קיבוץ כוחות המתנגדים זה לזה, שתוצאת פעולתם מקרית היא. “החטא לעצמו, והאשה לעצמה” – מצטדק אחד מגיבורי פרץ (“מות המנגן”). הרבה רשויות שולטות בו יחד, כל אחת בפני עצמה…

פרץ אינו מאמין בנשמות גדולות, רוחות חזקים כצור, מוצקים כברזל. נפש האדם היא ציפור רכה, גלמודה ותועה בישימון, וכאשר תחלש – תתעלף ותיקבר בחול חיי העמל. “הגוף”, אוצר הנשמות, נתדלדל, לאוויר העולם יוצאות עכשיו רק נשמות פעוטות, דלות, ששאיפותיהן בינוניות הן. מוטיב זה של “התמעטות הדמות” חוזר ונשנה ביצירותיו של פּרץ. כל בני⁻האדם הולכים שחוח, מתפלשים בעפר. כמעט כולם פאסיביים הם. לשוא נבקש ביצירותיו של פרץ אנשים קשים וחזקים: גיבוריו נפעלים הם וכמעט שאינם פועלים כלל, ומרביתם, מעיד המספר בעצמו (“מה זאת נשמה”), “דונג הם בידי אחרים, לש אותם כל החפץ להשׂתרר”. גיבוריו האידיאליים הם אנשים רכים מטבעם, בעלי “מזג טוב”. יש בהם רכות הילד: הצדיק מבּיאלה קולו מצלצל כקול ילד. ר' זיש’לה נמשך אחרי הילדים ומראהו דומה לילד, שקפצה עליו זקנה. הנשים סובלות הרבה ומוסרות את נפשן, אך מסירוּת נפשן פאסיבית היא. ה“בתולה הנישאת” לזקן כדי שייטב לאביה מובלה כשה לטבח, אין בה כוח להתנגד, אבל לא מתוך רצון אקטיבי היא מביאה את קרבנה. אין פרץ אוהב את החזקים. יש לו טיפוס אחד מצוין של אדם חזק, אציל הרוח, הרב מבּריסק, בעל העיניים המבריקות כחלפים, אדם הדומה לגור⁻אריה. “הכל אצלו נורא ואיום, הכל נאדרי בכוח”, מספר החסיד. אבל פרץ העלים עיניו מכל השירה, הגדוּלה שברבנות, וביכר על גור⁻האריה את הרבי הרך, המלא אהבה לכל אדם, להמון העם.

פאסיבי הוא האדם, גולם הוא, לפי דברי הסוחר “הלוויתן” (“ליל זוועה”). פרץ מספר על הגולם שיצר המהר“ל, ואחר כך נטל ממנו נשמתו והניחו בעליית בית⁻הכנסת בפראג. הגולם ישנו בעולם, אלא ניטל השם מתוכו, ואין איש יודע להחיותו. הגולם הוא סמל האדם מנקודת השקפתו של פרץ. כל אדם גולם הוא; נחוץ לו שם, אשר יחייהו. אשרי מי שמצא את השם הזה. פעמים תמצא אשה את השם, והרי היא מושלת באיש, היא נעשית “נשמתו”, נשמת הגולם (“מה זאת נשמה”). מרים (“ליל זוועה”) אשת הסוחר נעשתה “שם”, נשמה לבעלה, והרי היא מדריכה אותו בדרך טובה. היא מתה, ה”שם" אבד, ובעלה נהפך שוב לגולם.

פרץ הוא משורר הניגודים, ההפכים. האדם הוא גולם; כבדה עליו הרגשת המוכניות שבו. ויצורי “התולדה שאינה מאורגנת”, הגלמים האמיתיים, הם חשים בקרבם נפש חיה, נפש מצטערת ומתפעלת. סובר פרץ כשמעיהו הבטלן, כי “לכל חפץ תחת השמים נשמה מיוחדת, טובה או רעה, הכל חי, החי, הצומח, הדומם, בכולם צרורה נשמת חיים, וברדת עליה טל של תחייה תתפתח” (“שלוש קריאות”). טל של תחייה הוא השם המחיה גלמים. “הכל חי, הכל מרגיש, הכל מבחין בין טוב לרע” (“מוסר המאורות”). חייהם של יצורי הטבע לובשים צורה אנתרוֹפּוֹמורפית. החיות והבהמות, הדגים הנקנים לשבת, נר⁻שמן, בוּל⁻עץ – לכולם יש חיי נפש, נשמה מיוחדת, הדומה לנשמת האדם… אין בסיפורים אלה משל, אליגוריה בלבד, אלא הרגשה עמוקה של האמן. הטבע שמח בשמחת התורה, “נשמת פורחות בין הדשאים, כל העשבים והדשאים רועדים מן התענוג הנפלא, מתנועעים ומחבקים זה את זה ונושקים זה לזה” – מספר המלמד (“בין שני הרים”).

אם המשורר האובייקטיבי, האופטימי, המבקש ריח שושנים, בורח מחיי האדם הבינוני, המלאים צער, ומוצא תנחומים לעצמו בטבע, במנוחתו הנהדרה, בנצחיותו, הלא אינו באמת כי אם אדם קצר⁻הראוּת. כלום שונה כל הטבע מטבע האדם? הן כל הטבע כולו שדה⁻קרב הוא, הזרוע תמיד חללים אין מספר, המלא תמיד צער החלשים וייסוריהם. הן חיי הרמש הקטן, המרהיב עין בשלל צבעיו, חיי הציפור, הנוסכת בלב המשורר תענוג אסתטי, – מלאים הם ייסורים לא פחות מחיי האדם. המשורר האובייקטיבי רואה בטבע את הקוסמוס, את הכלל, הסדר הנצחי, ומעלים עין מן הפרט, מן האינדיבידואליות שיש בו. לא כן פרץ. הוא אינו רואה כל הבדל בין האדם והטבע: בכל מקום הוא רואה שושנים נדרסות, ציפרים גוועות בכפור, עריצת רוח סערה וייסורי נפש. לכן בשעה שפרץ צופה בטבע לא יתעורר בקרבו ה“תענוג האסתטי” הטהור, כי אם "לבו יתרחב כפתחו של אולם ויימלא צער כל בעלי החיים ואהבת כל העולם כולו " (“במעון קיץ”). הרגשת הטבע אינה לפרץ אלא הרגשת הצער שבטבע. הוא רואה בייחוד, אם אפשר לומר כך, את “האנושיות” שבטבע, את היסוד האנושי שבו. הוא רואה בטבע לא את הכלל, כי אם את הפרט. הן האביב לא יחייה את העלים שנבלו בסתיו. מה ייתן ומה יוסיף לעלה הנובל העץ אשר יגדל ויפרח? – שואל פרץ באחד משיריו.

אינדיבידואלי הוא פרץ. לפיכך לא מצא מעולם ביטוי כולל גם ל“צער הנפש היהודית”. יש לו, למשל, ציור יפה של תפילת נעילה. אבל כשהוא מתאר את השעה הנשגבה הזאת, שעה שכל הקהל נעשה נפש אחת, הטובעת בים של דמעות ותפילה, שעה שכל הייסורים ועינויי הנפש של כל יחיד מתלכדים יחד ונעשים “נהר די⁻נור” אחד – אין פרץ שם לבו כלל אל אחדות הרגש, אל הכלליות, כי אם הוא מראה לנו, מה הן השאיפות המיוחדות שמתעוררות בלב כל איש; כי בלב כל יחיד מקבלת התפילה צביון מיוחד, מיתרגמת תרגום מיוחד ללשון נפשו הוא. אינדיבידואלי, פרטי הוא פרץ. לכן אין הוא אוהב את דרך המחקר, דרך חכמת הטבע והפילוסופיה – לדון מן הפרט על הכלל ולשוב אחר⁻כך מן הכלל אל הפרט, כדי ליצור מושג כולל לחזיונות הרבה ולהעלים עין מן האופי המיוחד של כל חזיון וחזיון כשהוא לעצמו. “כלום תתקרב אל עצם הדברים כשירחב השטח?” שואל פרץ. “כל שטח העולם הוא לוח אלהים, וככל אשר יגדל, ירחב השטח, כן ייחלק הלוח, יטושטשו האותיות, יטושטש לפניך מכתב האלהים – ולא תראה עוד את החיים. מכתב אלהים נעשה נקודות⁻נקודות בלי רוח חיים”. פרץ אינו מוקיר את השטח, את ההיקף הרחב. אין אנו מוצאים ביצירותיו סיפור גדול המתאר אנשים הרבה ומעשים הרבה. הוא בוחר לו אות אחת מלוח האלהים, לוקח את הזכוכית המגדלת, שוֹחה על האות אשר בחר ומעיין מתוך חיבה גדולה בה ובריבוי גווניה המיוחדים… ופרץ מתקרב אל גיבוריו, עד שנראה כאילו יתמזג עמהם, והיו יחד לנפש אחת מצטערת ומתפעלת.

לכן אוהב פרץ את האנטיתיזה כל⁻כך. רבים – אולי רובם – מסיפוריו נוצרו על⁻פי תכנית זו: הוא מציג זה לעומת זה שני אנשים, שני חזיונות, ומבליט את ההבדל שביניהם, את התהום המפרידה ביניהם. זו היא תכניתם של “ארבעה דורות – ארבע מיתות”, “במעון קיץ”, “פוחת והולך”, “בין שני הרים”, ועוד. סתם אמן משתמש באנטיתזה בשעה שהוא בא להבליט רעיון פחות או יותר מופשט, כלומר: בשעה שהוא “חוקר” יותר ממסתכל, אלא שהצורה הזאת מספקת את צורכו לסימטריה, לריתמוס. פרץ, משורר ה“דיסהרמוניה”, מטרתו להפריד בין הדבקים, בין הדברים הנראים דומים זה לזה. מטרת החוקר למצוא את הצד השווה שבדברים, למען הוציא עליהם משפט כולל ולעשותו חוק כולל, אשר ירשה לו לשפוט מראש גם על חזיונות, העתידים לבוא. פרץ מוצא תמיד את ה“פירכא”, השינוי והניגוד. החוקר, בשעה שהוא רוצה לדמות, להקיף איזה דברים, הוא מתרחק מן הפרטים שבהם, אינו שם לבו להם. פרץ המתקרב אל הדברים רואה בהם התרחקות ופירוד. לנו נראים הרבה כוכבים כקרובים זה לזה ואנו מצרפים אותם למשפחה אחת, ובאמת רחוקים הם זה מזה כמסוף העולם ועד סופו: המרחק הרב שמפסיק בינינו וביניהם מקרבם זה לזה בעינינו.

__________


יותר מדי יש בעולם סתירות ודיסונאנסים, יותר מדי – בזיון לאדם הפרטי. “הלזה יקרא עולם?” שואל פרץ. אין זה עולם, כי אם בית⁻המשוגעים, ערב⁻רב. כל גלגל דוחק ולוטש את חברו. פרץ אינו יכול לקבל את תנחומי ניטשה, ש“האדם הוא גשר ולא מטרה”, אין הוא יכול להסתפק במלחמה הנצחית. יותר מדי אוהב הוא את ההרמוניה, את השלום ואת האושר. אין הוא יכול לחבב את הייסורים כמו שחיבבם דוסטויבסקי: יותר מדי הוא אוהב את היופי והאמנות בחיים. לפיכך נעשה פרץ “שולל החיים”, אם הורשה לומר כך. “העולם הזה מעוטף צער; העצבון רובץ עליו כעב⁻הענן”. האדם הפרטי אינו רואה מטרה למעשיו, ותפקידו תפקיד החלוץ של הארבה, שבפגשו נהר בדרכו הוא יורד המימה ונעשה מעברה, גשר, לבאים אחריו. ומצטער האדם על שהוא חומר ולא יוצר, מכונה ולא מכונן. “אתה עשיתני כלי למלאכתך; עתה אין לך עוד חפץ ותפוצצני”. קובל אחד מיצורי פרץ. גיבורי פרץ מתאווים להיות יוצרים. “חזקה עלי התאווה להשתרר בדונג; הדונג הוא ברשותי, ואני עושה בו כל מכה שלבי חפץ” (“מה זאת נשמה”). אבל אין ממשלתם פרושה אלא על הדונג. אפילו ההסתלקות מן העולם אינה תלויה באדם עצמו – “בעל כורחך אתה חי”. יעקב המתייאש בא לידי מסקנה, כי המיתה לדעת הוא המעשה הטוב שיכול האדם לעשות, אלא שאינסטינקט החיים כופת את ידיו ואונסו לחיות. מתאווה הוא למות ואינו יכול. אם כן, על כורחנו צריכים אנו למצוא תיקון לחיים, נזקקים אנו לאותו “השם הנפלא”, המביא את הגולם לידי תנועה. בלעדי “השם” אבן הוא האדם, אבן שהופכים אין לה.

ניטשה מצא את התיקון בחיים גופם, בחיים העולים למעלה, הנבנים על גבי הריסות עצמם, כחול החוזר וקם מתוך אפרו. פרץ מבקש את התיקון מחוץ לחיים. כל דבר שאנו מבקשים להביאו לידי תנועה זקוק לנקודת⁻סמיכה מחוצה לו. הנקודה הזאת היא האמונה, המוצאת מטרה בחיי האדם, המעמידה דגל לפניו ואומרת לו: הרי דרכך! האמונה נותנת ערך לחיי הפרט, אף⁻על⁻פי שיש בעולם “אלף מיליון בני⁻אדם”, משום שהיא עושה גם אותו, את הפרט, עולם מלא שאינו אובד. בונצ’ה שווייג, אותו אומלל, שבעולם הזה הושם אליו לב במידה פחותה מאשר ליתוש, גדול היה כבודו בעולם הבא, לאחר מותו… פרץ מבקש לא “סיבת כל הסיבות”, כי אם מטרת כל המטרות; אין הוא שואל: “מאין אני בא?” אלא “לאן אני הולך?” יוחנן המלמד אומר: “בלי אמונה אין רצון; אדם בלי רצון הוא גולם. אם אתה רואה בני⁻אדם יוצאים לעבודתם ואינם שוכבים למעצבה כבולי⁻עץ, הא למדת שהם מאמינים, שהם מאמינים על⁻כל⁻פנים בחייהם”. האידיאל, “השם”, המטרה, הם האוויר לנשימה. “המשיח מחויב לבוא” – אומר המשוגע (“זמנו של משיח”). “ודאי! הכל מחכים אליו… אלמלא כן לא היה חפץ לחיות, לטבול יד בצוננים. אם הכל חיים ועובדים ורוצים לחיות, שמע מינה שהכל מרגישים שהמשיח בא”. החובות שהאמונה מעמסת על האדם הן נטל החול שטוענים את תחתית הספינה, כדי הביא את כל הספינה לידי שיווי⁻המשקל, לבל תימוט.

בני הדור הישן “המאמינים באמונה שלמה”, שספינתם טעונה כראוי, אין להם חישבונות רבים“, ובבטחון ובמנוחה עוברים הם את כל הפגעים וההרפתקאות שבדרך חייהם. מנדיל בריינס, היהודי הקלאסי, האדם הפשוט והתמים, דרכו סלולה וישרה. ב”ארבעה דורות ארבע מיתות" מקביל פרץ ארבעה דורות זה לעומת זה, מן הזקן ההולך לבטח דרכו כשהוא בוטח באלהים רחום וחנון ומביט במנוחה בעיני המוות, עד הצעיר הנכד, שאין לו מטרה בחיים, והוא ממית את עצמו לדעת, מפני ש“אינו יכול עוד לחיות, מפני שאין לו עוד מה לעשות”. שלווה ומנוחת⁻לב זהו סימנם המובהק של בני הדור הישן; רק קאטאסטרופה פנימית חזקה מסוגלת להרוס בניין חייהם. כשהם נופלים פתאום הרי הם נופלים כארז שעקרתו רוח. כך מת מנדיל בריינס אחרי מות אשתו; כך נפל שמעיהו הגיבור, כי לא יכול לעמוד במלחמה שהתלקחה בקרבו אחר קרעו את כובעו של הרב, ו“השם הנפלא” האמונה, לא עצרה כוח להצדיק את מעשהו.

אך אם יש בני⁻אדם שמצאו לרגליהם מעמד, נקודת⁻סמיכה בתוך יוון החיים, הנה יש אחרים בורחים מחיי הגולם, ניתקים מן הקרקע ושטים באוויר, תלויים בין השמים ובין הארץ – הללו הם המבקשים בלי הרף את “השם הנפלא”, טיפוסי המשוגעים ביצירותיו של פרץ. לרוב המשוגעים שלו חסרה הריאליות; משוררים, אנשי הרוח הם ביותר. לרופא העובד באגף המשוגעים נדמה, ש“המשוגעים הם בעיני הבריאים תיירים, תיירים גיבורים העולים בדרכים לא⁻סלולות לגלות ארצות חדשות בעולם הרוח”. משוגעי פרץ הם אנשים ש“עיניהם נוצצות ככוכבים”, קולם יהמה ככינור, ומצפים הם למשיח בכליון עיניים.

בני האדם בורחים מניוול החיים וממכאוביהם, מן הדיסונאנסים והייסורים שבהם לעולם אחר, לעולם המופשט. “כשאני פותח את הגמרא”, – קורא יוחנן המלמד – “מי ידמה לי, מי ישווה לי ומי יערוך לי? הקדוש⁻ברוך⁻הוא נתן לי ברחמיו וברוב חסדיו כנפיים, כנפי נשר, ואני עף וטס מן העולם הזה לעולם אחר, לעולם שכולו טוב”. “התברכו בשני האברכים (העוסקים בלימוד סדר קדשים). בעולמם אין ביצות ואין חזירים… בין עולם הקדשים ועולמנו אין שום קשר ויחס”… ויש שבורחים בני⁻אדם לעולם הסוד, לעולם הקבלה. בריחה זו יש בה מתענוגה של “נקמה” בחיים. כלומר: אי⁻אפשי בכם, איני נזקק לכם. אולם עזים הם החיים ולפעמים נוקמים את נקמתם בבני⁻אדם הבורחים מהם. בורח הבחור המקובל מן החיים (“הציץ ונפגע”), באים החיים ומתנקמים בו: בת⁻השמש מציתה אש בלבו של הבורח, כל עולמי נעכר והוא יוצא מדעתו.

אמנם כן, פרץ אוהב את ההתרוממות מעל הקרקע, מעל גולמיוּת החיים. הוא חולם על כנפיים, כנפי נשר שיינתנו לאדם, כדי שיוכל לעלות מן הקרקע. אבל הוא יודע, כי גם על העולה מן הקרקע מכבד מאוד רגש הכובד, ורגש זה גורם לו עינויים נוראים, עינויי “המדור השמיני שבגיהנום”. גם הנשר מוכרח לרדת לפעמים, כדי לבקש פרנסה. פרץ חולם על טיסה ועלייה למעלה, שאין עמה רגש הכובד. “עם הארץ”, אומר יוחנן המלמד, “דומה לציפור בעלת מום שנשברו כנפיה… תנו להם תורה, תנו להם כנפיים, אז יבקשו להם עולם אחר, עולם שכולו טוב”. ומבקש פרץ באחד משיריו להתנשא למעלה, אל השמים. וענן כבד יכסה מתחתיו את הארץ, לבל יראנה. גם הטבע כשהוא לעצמו כמעט שאינו מרהיב אותו ביופיו. היופי של הטבע מושאל גם הוא, בא מן החוץ, על ידי “השם”. “כל יופייה של הלבנה”, אומר אחד מחסידיו, “אינו בא אלא על ידי הקידוש, שאנחנו מקדשים אותה ומשפיעים עליה. אלמלא זאת היתה מכוערה, היתה דומה לקערת בדיל”… בטבע אוהב פרץ ביותר את הכוכבים, לפעמים גם את השמים, מפני שרחוקים הם מן הארץ, מן החיים הגולמיים.

כי על פי תכונתו אציל הוא פרץ, אדם אסתיטי המשתחווה ליופי המופשט, להרמוניה הנאצלה, ל“אמנות הטהורה”. קראו את יצירותיו “המחשבה והכינור” “מנגינות הזמן” וראו, כמה הוא מעריץ את היופי המושל בכיפה, שכל העולם כורע ברך לפניו, שאפילו חמורים וצפרדעים הוא מצודד בקסמיו. בציור קטן אחד הוא שואל: פסל יפה ואשה יפה, מי משניהם יפה יותר – היופי הטבעי או היופי האמנותי? זו היא שאלה של בעל ה“אמנות הטהורה”. ובין האמנות הטהורה וההתרחקות מן החיים מפסיק רק צעד אחד. אבל פרץ נשמר מן הצעד הזה. הצילה אותו השנאה ל“גולמיות”, למוכניות ולייסורי⁻החיים. באחת מיצירותיו העמוקות ביותר, ב“שלוש קריאות”, פותח לנו פרץ את סגור לבו. ירד ערב נפלא על הארץ. נפשו של המשורר התענגה על הדרו של הטבע. פתאום תקפה אותו חרדה נוראה: נראה לו קפאון, התאבנות ביופי. “לי נדמה אותה שעה, כי עמדה פתאום המטוטלת ושעון הזמן נדם. אין שינוי ואין תמורה עוד. הנצח התכנס ונצטמצם בתוך הרגע, וצלמי ההתחרות, הייאוש וכליון⁻הנפש, הסכלות והרשע צלמי עולם הם ולא יעברו”. הרגיש פרץ בסכנה הצפויה לו בהררי הקרח והשלג של היופי – וישוב אל האדם. לכן אוהב הוא ביותר מכל ענפי האמנות את הזמרה, משום שכל⁻כך מעטים בה ה“חומריות והקפאון”, מפני שכולה תנועה. פרץ שב אל החיים, שההרמוניה שלהם מעורבת וטרופה תמיד, שהאושר שבהם טובע בים של ייסורים ופצעים, ובלבו שמר את הצער הטמיר על ש“נשמת המשורר היא חדר אפל, והעולם כולו עם ביצותיו, אגמיו וחזיריו הרובצים באשפה מצטלם בו רק בשינויים קטנים” (“ציורי מסע”). הרגיז פרץ את יצר החמלה על יצר האמנות הטהורה. מכתבו אל בעל⁻השושנים, שבו הוא מתווכח עם המשורר המעלים עיניו בבוז מן האדם המדוכא והנענה ומבקש בעולם שושנים בלבד – מכתבו זה אינו רק תשובה לאדם, שתכונת כשרונו אחרת היא מתכונת כשרונו שלו. לא; במכתב הזה הוא משביע את יצרו האסתיטי לבל יטהו מדרך החוחים אל דרך השושנים, לבל יניאהו מלהביע את הצער העולמי, את הצער היהודי. ולכן הוא מגנה את כל האומר כדברי הנזיר: “איסטניס אנוכי, בעל נפש נקייה אנוכי, לא אוכל נשוא את העניות ופניה השחורים, עיניה הכלות וניד כתפיה הכחושות”. הוא הבליג על איסטניסותו, ויחסו לאיסטניסים הטהורים הוא יחסו של אדם, שבאה עבירה לידו ועמד בנסיון, לאדם שלא עמד בנסיון ונכשל – יחס שרגשי גאון ובוז משמשים בו יחד. ולא עוד אלא שלא נתקררה דעתו עד שעלתה בידו להצדיק את היופי, להראות (“מנגינות הזמן”), שהשירה יכולה לשמש ביטוי לצער האדם, שמסוגלת היא לדבר בשפה לוהטת על עינוייו, על מצבו השפל ושאיפותיו העליונות של האדם – אף⁻על⁻פי שבציור זה אינדיבידואליות הן השאיפות של המזמרת ומגיעות לידי קיצוניות. פרץ השלים עם היופי מפני שראה כי יש בידי היופי להתקרב אל החיים. אלמלא כן היה הוא, אמן היופי, מוכרח להינזר מן היופי כמו שעשה טולסטוי. פרץ נשאר עומד במחיצת החיים; פרץ נשאר עומד במחיצת היופי. ויהי למשורר הדיסונאנסים.

פרץ, עם כל השאיפות השונות המתרוצצות בקרבו, עם כל המלחמות אשר בנפשו, נשאר שלם בתור אמן. אמנם לפעמים, בשעה שהוא מתאר את החיים הריאליים, נראה לנו כגר, כאורח שנטה אלינו מעולם אחר לשעה, ואנו מביטים אליו כמו שהביטו אליו תושבי העיירות, אשר עליהם הוא מספר ב“ציורי⁻מסע” שלו. אבל רק רגע אחד נדמה לנו שאינו שלנו, כי בא מעולם היופי, ומשנהו נדמה לנו, שהוא כולו שלנו, כי מן החיים הוא יונק. אחדות גמורה אין בו, אבל אין בו גם קרע, פירוד פנימי. ההמוניות והאצילות, החקירה וההסתכלות, הערצת היופי וציור הייסורים, רעיונות אירופיים והרהורים יהודיים מקוריים, נטייה לריאליות, לתיאור חיי יום ויום, ואהבה לעולם הדמיון – כל אלו אמנם לא נתמזגו יחדיו בתוכו ולא היו לאופי אחד אבל ניטשטשו הגבולים ביניהם, נתערבו התחומים, ואין אנו יודעים היכן נגמר התחום האחד והיכן מתחיל התחום השני. מי יתווה את הגבול בין החיים והחלומות?" – עומד פרץ ושואל בתמהון. ובאמת אין הוא מתווה שום גבול ביניהם. לפעמים אנו מוצאים לפרץ רושם רשימה סימבּוֹלית, טובל את מכחולו בעולם הדמיון וצר, והציורים כמה ריאליים וממשיים הם, “בשר ודם”. ולפעמים אתה קורא סיפורו של פרץ המכוון כלפי החיים, והנה האנשים המתוארים בו תועים בעולם זר, שאינו שלנו, ואין אתה יודע אם על חלומו או על מראות החיים יספר לך האמן.

רק במקצוע אחד עלה בידי פרץ לעלות למדרגה של התמזגות שלמה, של הרמוניה גמורה – במקצוע החסידות. כאן מצא רעיונות פילוסופיים מעולפים יופי, מצא יופי וחיים המעורבים יחד. לפיכך יפים כל⁻כך סיפורי החסידות שלו; לפיכך עשיר כל⁻כך תוכנם ושלמה כל⁻כך צורתם. הרמוניה גמורה נובעת מהם, שלום נפשו של האמן ניכר בהם. אולם סיפורי החסידות של פרץ עולם מלא הם בפני עצמם.

סימן אחד יפה יש לה כמעט לכל ספרותנו בשתי הלשונות: ההמוניוּת שלה, הקשר החזק שבינה ובין החיים. נעימות הייאוש והפּסימיות הנשמעות מתוכה אינן מרפות את ידינו: כוחה גדול, כי מקבלת היא יניקה מחיינו העניים⁻העשירים. יצירתו העשירה ורבת הגוונים של פרץ משמשת לנו סמל לרעננותם ועושרם של חיינו העניים, לגודלם וגובהם של חיינו השפלים – ולכן חביבה עלינו יצירתו של פרץ חיבה גדולה כזו.

(תרע"ב)



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49379 יצירות מאת 2728 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!