¹

עוד ב“מפיסטו” נתן אורי צבי גרינברג את שירת בן⁻הדור, שהועמד במערומי מדוויו ובתוך אירופה הנרעשה, המסוכסכת תבערות. להראות את המכאוב של האדם בחפירות המלחמה, במרזח, בסתרי חדריו; לגלות את פצעי איוב הקדמונים מתחת ללבוש⁻העבודה או הפראק של בן המאה העשרים – זה היה לתוכן שירתו: “האיוב המודרני” היה לרעיון, המלפף והמלווה את כל יצירתו.

גם אחרי⁻כן, כשיצא להביע את חזון “המהפכה העברית” (היה כאן חידוש תוכן, חידוש אידיאי, אבל לא שינוי אופי; כי בעצם האיש האיובי קרוץ מעיסת המורדים; האיש המדבר משפטים עם בוראו עשוי לדבר משפטים גם עם דורו – בזה תכלית ניגודו של האיש האיובי הרותח לאיש הקוהלתי הוותרן, צונן⁻הדם) – גם אז נשאר המוטיב האיובי של ענות היחיד כזרם מסותר, אבל בלתי⁻נפסק בתוך יצירתו.

ומוטיב איובי זה בא שוב לידי שלטון ב“אנקראון על קוטב העצבון”.

ודאי שזה הוא, איוב המודרני, הצונח “כבד גורל” לרגלי האשה שילדתהו וזועק: “למה חלב נתת לי, אשה”, ודאי שזה הוא, איוב המודרני: “כה רם בהליכות… העורך מלחמות, הבונה ממלכות”, והוא “המתייפח בעולם בקול משגע הנוקב עצמות”.

ובכל⁻זאת חל שינוי לגבי האיש האיובי של “מפיסטו” ושל “אימה גדולה וירח”.

האיש האיובי נעשה יותר פשוט; אף אסונו הגיע לפשטות. אין הוא זקוק למטען הכבד של פגעים ניתכים עליו בשביל להכיר את אסונו; שבא, כשדים ואש⁻אלהים מיותרים לגמרי; אפילו אם אחד מגמליו לא נעדר – אסונו לא נגרע משום כך אף כל שהוא: כי במקום תרכובת האסונות המסובכים בא האסון היחיד:

ויודע אני כי כל סוד העצבת

והעקש הזה בכל קורות חיינו –

בתכלית המות.

בבהירות אנאליטית של כימאי, החותר להגיע ליסוד הראשוני בבחינת החומר שבידו – הוא הפריד את הצער לאלמנט. האלמנט הזה הוא “סוד המוות”, אשר בשמו הוא דן עם בוראו:

כל מקרה התיתמוּת של תינוק כי מתה בלדתה האם

וניגר חלב השדים תחת הסדין –

* * *

לא נמחול לך, אלהינו.

ועוד שינוי חל באיש האיובי.

אין טינא בלב, כי כולנו מנוצחים.

* * *

פה אסור לנקום, אלא מותר לנחם.

האם היה האיוב לקהלת? האם נפל על לבו הרותח – השלג של “הבל הבלים”?

לא. כי אין גשר בין האיש האיובי המורד ובין קהלת הספקן והרחום. אין זה באמת אלא גלגול חדש של האיש האיובי: הוא כבר שמע את הקול מן הסערה; הוא הכיר דבר היותו מנוצח בוויכוח עם אֵלו. ומתוך היותו מנוצח, הוא משמיע את שירת האמונה הגדולה, זאת האמונה האיובית של “הן יקטלני לו איחל”.

אך הצמאים מאוד בנפשותם ישתוּך במדברות ימים,

ובכוח השתיה הזאת יגברו לכת בעולם.

או

וישועתך הבאה אלי…

* * *

ויש שהיא דומה במתקה לחלום הפלאי,

שאתה מזכה בליל את העיוור הכאוב.

הוא חולם, כי נפקחו עיניו לראות פני אשתו

ואת צבע השער הזהוּב.

והמשורר מספר בעצמו על התמורה הזאת כלפי האמונה של המנוצח:

בראשית זה היה היאוש המוגמר:

נצחני האֵל והנני בידיו

* * *

כחומר בידיו הגדולות.

כאן, בשירים הרליגיוזיים, גישר המשורר גשר לשירה הדתית של ימי⁻הביניים; כאן מצלצלים כמה נימים של שירי⁻אמונה עברים עתיקים. מ“כתר מלכות” ו“הנני העני ממש” עד ל“ידיד נפש” ולקבלה.

והאלהים של המשורר הוא לא “האדיר והנורא” – זהו אֵל “הבנים שגלו מעל שולחן אביהם”, זה שהוא יותר רחום וחנון מאשר “כל יכול”. האלהים

המברך הפת ומריח לרוטב

בסיר על הכירה.

גם בשפה ובאופן היתוך השיר התקרב כאן המשורר לשירת ימי⁻הביניים שלנו; כאן הורכבו כמה אלמנטים: מן התנ"ך, שירת⁻ספרד, הפיוטים הדתיים, הקבלה והחסידות. יסודות אלו, שביצירותיו הקודמות עוד היו בולטים ברגבים מובדלים התמזגו כאן בכור לגוש לשוני אחד, זהוב ושקוף; עתים שקיפות השפה מגיעה לידי כך, שהמלים, דומה, מאירות מתוכן באור פנימי.

גם פה מתלבט המשורר בין מרד וצידוק הדין, אבל הקללה על מרי הגורל נכרתה מפיו. איזה טוב⁻לב ואמונה ענווה בטוב שפוכים על כל הספר הזה. מאמין המשורר, שבני⁻אדם הם לא רעים בעצם, ואם יש לפעמים רוע, זהו מפני ש“קשה להיות טוב בסוד המוות”.

זהו ספר המלמד זכות על האדם – ועל האלהים; ספר התוגה הצרופה – הספר הרליגיוזי ביותר שנכתב בעברית בזמן האחרון.

(תרפ"ח)