(קטעי מחשבות)
בעת האחרונה נוצרה ספרות יפה רחבה, הרגילה לתאר בצבעים מזהירים את “העבר הקרוב” שלנו. לספרות זו, המונה על דגלה את פרץ ואת איינהורן, את אַש ואת ברדיצ’בסקי (במקצת) ועוד הרבה אחרים, אנו קוראים “ספרות רומאנטית”. בכל התיאורים שלהם אנו רואים געגועים טבעיים, הנולדים תמיד בלב האדם לעבר, לאיזו תקופת חיים שנעלמה ולא תשוב עוד, אנו רואים בזה אך געגועים, חלומות – ולא יותר.
כמובן, אין הספרות אלא חלק מן החיים. כל אותם הגעגועים תוכלו למצוא בלב כל אינטליגנט, שידע עוד את הרחוב היהודי הישן ונתחנך בו, שנשם עוד את אוויר בית המדרש. אם יבוא אינטליגנט זה ויפשפש ברגשותיו, ימצא שלפעמים מתעוררת בו תשוקה נעלמה עזה להחיות אותם הימים, שידע בהם עוד שלמות ושלווה ואמונה מיוחדת וגם הנאה מיוחדת בחיים.
גם על כך יענה האינטליגנט, שאין אלו אלא חלומות וגעגועים. אנחנו היינו חושבים, שלגעגועים אלה ול“רומאנטיות” זו יש יסוד עמוק יותר.
בחיי העבר שלנו יש להפריד בין שני יסודות. היסוד האחד הוא יסוד “ימי⁻הביניים”. יסוד זה היה חזק למדי, עד שהיה מייחד צבע מיוחד לצל החיים, גוון אפל וקודר. יסוד זה בביטויו הקיצוני הביא לידי סיגופים ועינויים, לאמונה בגלגולים וליראה מפני ייסורי גיהנום; בפחות בהירות התגלה בהשקפה המיוחדת על האשה, על התרבות האירופית ועוד. העולם הזה היה עולם שפל, והאדם מלא עוון. יסוד זה ידוע, ואין צורך לבררו בפרוטרוט.
אבל גם יסוד אחר שימש כוח פועל בחיי העבר הקרוב שלנו. יסוד זה אולי איננו כל כך בולט ובהיר, איננו כל כך נראה לעיניים, ולכן יש שאין אנו מקדישים לו את תשומת הלב הדרושה. זה הוא יסוד ה“עתיקוּת” שבחיים, הקלאסיות שבהם. בחיים כאילו משומר עוד איזה ריח מיוחד מחיי העמים הקדמונים, מתרבות רומא ויוון ועם ישראל כשישב על אדמתו.
יסוד זה התגלה בשירת החיים, באותם הנוי והחגיגיות, שהיו בני אדם משרים על כל מעשה קטן שבחיים, בכל אותו הערך המיוחד, שהיו מייחסים לחיי החול, חיי אדם על אדמתו.
נבאר דברינו.
התרבות האירופית שלנו עשירה היא עד מאוד. היא רבת⁻ענפים ושורשיה מרובים; היא גילתה מצפוני כוכבי מרום וחדרה לירכתי תהום; הגדירה את הרוח השולט בהיסטוריה ומצאה את היחס השורר בין תאי הגוף החי. אבל על פי האופי שלה תרבות זו היא תרבות של עשייה ובניין. האדם נעשה לבורא עולמות, הוא בונם בכוח שכלו ובחריצות ידיו. הוא הקיף את כדור הארץ בחוטי ברזל, כבש את האוויר וברא לו מרכזי יישוב ענקיים. תרבות זו דורשת מן האדם התרכזות כוחות לאין קץ ועבודה קדחתנית. היא מכה בלי הרף על קדקוד האדם ומצווה לו: עבוד! יש גודל, ואולי גם מסירות נפש בכך, שאין האדם נהנה בעצם מן החיים, אלא הוא יוצרם, שהוא מפזר מעושר רוחו ואיננו מקבל לנפש מן הבריאה. אבל בזה הוא גם הצד החלש שבתרבות אירופית זו.
מה רב, אוי, מה רב השממון
בארץ המלאה, הפּתוחה,
שהכל נותנת היא לנו,
אך אחת לא תתן – מנוחה!
שמאומה לא תמנע ממנו,
הכל בשבילנו מכינה, –
ותעביד אותנו ככושים,
תעביד בלי רחמים וחנינה…
(ביאליק)
התרבות האירופית הטביעה את חותם חוסנה ויופייה רק על אופן היצירה של הערכים, אבל לא על אופן היניקה מהם. יש יופי והוד ומעוף בכל אותן ההמצאות הנפלאות, שבהן אנו משתמשים כעת לצורכי יום יום, אבל כלום יש הוד ויופי ומעוף בעבודת⁻ההשתמשות כשהיא לעצמה? האדם מופיע לפנינו בתור בן תרבות עליונה רק כשהוא אורג וטווה את בגדיו, אבל לא כשהוא לובש אותם. כל הטמירין שגילתה התרבות החדשה בשמים ובארץ וברמש הרומש בטיפת מים אחת – כל אותו ים היופי שהיה נעלם מן הקדמונים – לא חדר לתוך תוכם של החיים עצמם. יש שירה אולי בעבודת איזה בית⁻חרושת גדול, כשהוא עובד ועושה סוכריות. אבל האם על ידי זה חדר היופי לאכילת סוכריות? יש רוממות ברעיון השימוש בכוח החשמל. אבל האם שורה רוממות זו גם על השימוש עצמו? הרעיון של איזו תרכובת כימית, הרעיון של עשיית הסבון, למשל, היה אולי גאוני. אבל על ידי כך לא התעלתה ולא נתייפתה הרחיצה עצמה, לא קיבלה כל ערך מיוחד. תרבות זו יש לה עסק עם האדם היוצר והעובד, ולא עם האדם הנהנה מן החיים, האדם הצרכן.
צאו וראו את חיי השוק שלנו. יחד עם עושר התרבות – כמה תפלים ועניים הם! האדם סובב כגלגל, בלי הרף ובלי מנוחה, והחיים הם חול – תפלים ומשעממים כשלט מודרני. אין מפלט מפני החול: הוא רודף את האדם בחוץ, ששם הוא מבקש בבהלה את פרנסתו, וגם בבית בחוג משפחתו מלא האדם דאגות. גם בלילות על משכבו לא ימצא מנוחה. גם שם דולק אחריו השוק. וכלום בקרבנו פנימה אין אנו שומעים את הקולות הקטועים והחטופים, את הכרוזים החצופים של השוק? כלום לא מרחפות תמיד לנגדנו העיניים המשוטטות, שתמיד הן כאילו מחפשות איזה דבר, מרגלות ואורבות ויחד עם זה מתרוצצות בהעדר בטחון וביראה, כמבקשות מפלט? כלום לא חדר השאון הגס והמטריד לקודשי⁻קודשים שלנו?
והאמנות? כן, בה יש יופי. אבל כלואה היא בארמונות נהדרים ובבתי מסחר ספרים. את השוק לא תייפה…
כן, תהום עמוקה רובצת בין אותו גובה התרבות שאליו הגענו ובין ריקניות חיינו. כי התרבות שלנו, שהיא בעיקרה תרבות של עשייה ובניין, דורשת לקיומה והתפתחותה תנאים מיוחדים: בשביל ליצור ערכים חיצוניים, בשביל למשול בעולם החיצון, צריך האדם לדעת את העולם החיצון על בוריו. הטבע איננו כעבד, שהאדם מתעמר בו כחפצו. הטבע חוקים יש לו, חוקים לא יעבורו. בשביל לשעבד את הטבע ולשנותו כחפצו, צריך האדם לדעת את החוקים האלה, להסתגל אליהם ולהתאים להם את מעשיו: בשביל לשעבד את כוח החשמל, צריך הוא להיזהר בו ולפלס לו נתיבות חדשות. האדם נמצא תמיד במצב של עבד ערום מתפרץ מפני אדוניו: הוא מתחקה על כל “חולשותיו” של אדוניו, מתבונן וחוקר, מאיזה צד יש לבוא עליו ולרמותו. הוא סוקר לכל עבר כאילו חפץ הוא למצוא צד אחד חסר⁻הגנה בטבע, כדי להתנפל עליו ולהפיק ממנו תועלת. ולפיכך, האדם השליט על הטבע, הוא באותה שעה גם עבד נרצע לו.
־־־־־־־־־־־־־־־־
תרבות העבר שלנו לא הצטיינה, אמנם, בכבשונות ונצחונות על כוחות הטבע, לא ידעה אף אחד מאלף מאותן הידיעות ואותן הקניינים, שישנם כעת לתרבות החדשה. אבל כוחה היה בזה, שהיא הקיפה לא רק את ה“עשייה”, כי אם גם את היניקה מן החיים, לא רק את האדם העובד, כי אם גם את האדם הצרכן והנהנה מן החיים. אם נתגלתה לאדם איזו אמת דתית או מוסרית, השתדלו לקשר אתה את כל מעשי האדם, ועל ידי זה נעשו כל מעשי האדם קדושים ומלאי ערך. רוח התרבות ההיא שרתה על כל מעשה ומעשה, ואף על הפשוט ביותר, על כל צד שבחיים, ואף על החומרי ביותר. מן המאור שלהם אצל אור מיוחד וקסם מיוחד על כל מאורע שבחיים. החיים והתרבות היו לדבר אחד, בלי תהום המפרידה ביניהם.
בסקירה אחת קטנה, אבל גאונית בעמקותה, “שהשמחה במעונו”, מראה פרץ כי הוא, ברוך הוא, הוא מקור השמחה. אנו שותים – והם שותים. הם שותים, ויש בזה רק תפלות וגסות, ואילו שתייה ושמחה של מצווה יש בה עושר והדר. ורעיון זה עמוק מאוד. התרבות האירופית בכל עשירותה לא תשווה אף קו של יופי על “סדר” האכילה והשתייה, על הצד הפיסי של חיי המין. לא כן התרבות העתיקה. כמו שאנו מוצאים אצל היוונים, שהיופי חדר אצלם לכל פינות החיים (כך מספרים, לכל הפחות), כך גם אצלנו היתה השראה מיוחדת, ה“קדושה” הדתית, חופפת על כל צעד וצעד שבחיים.
באופן כזה מתעלים אף המעשים הפעוטים ביותר. אם על⁻ידי זה שאנו אוכלים ושותים אנו ממלאים את רצונו של מי שברא את העולם; אם על ידי זה שאנו מחיים את גופנו אנו דואגים לקיומו של עולם ולתיקונו – אי⁻אפשר לנו לבלי לגלות גם ב“אקטים” חומריים כאכילה ושתייה איזה ערך מיוחד, יופי מיוחד. זהו “תיקון” החיים, שעליו מדברים החסידים. בחיי זמננו אין תיקון זה. החיים נעשו ריקנים ותפלים. ערך זה שחדר לתוך כל הפינות של חיי איש יהודי בעבר, בשכבו ובקומו, בצאתו ובבואו, בקראו “שמע” בערב ובברכו ברכות הבוקר, ביום השבת, באכלו סעודתו ובהכניסו את בנו לחופה – זה הוא הצד הקלאסי שבחיי העבר.
־־־־־־־־־־־־־־
ויש עוד צד פסיכולוגי חשוב בכל אותם המנהגים, שהקיפו את כל צעדי היהודי בעבר שלנו. ואולי מתוך כך נשארו לנו חיי העבר יקרים ויפים בזכרוננו.
אם תעמדו על טיב הזכרונות, תראו, שלא כל הרשמים נשמרים בלבנו באופן שווה. יש רשמים החולפים בצד וכנפלים בני יומם אובדים הם, ויש בני קיימא, העומדים לאורך ימים.
למשל, כשאנו יושבים מסובים לסעודה, אפשר שבאותה שעה הרושם היותר חזק שלנו הוא רושם הטעם של האכילה, אבל כעבור איזה זמן נשוב ונמצא, שמרושם הטעם לא נשאר מאומה, אבל נשמרו בלבנו פני האורחים המסובים וקול צלצול כלי הכסף.
נמצא, שיש רשמים יותר דקים, אבל יותר חיוניים ובני קיימא. אם בשעת המשתה מתרשם אצלנו רק חוש אחד, חוש הטעם בלבד, “רושם טעם” בודד, במהרה תימחינה עקבות הרושם. אבל אם את רושם זה ילווּ עוד רשמים אחרים, למשל, רשמי ראייה וכדומה, יזכה מעשה זה לאריכות⁻ימים בזכרוננו. במובן מסוים, יש לקרוא לזה “הישארות הנפש” של הרשמים. “גוף” הרושם ועיקרו, החלק הגשמי שבו אבד ונשמתו קיימת, – הם הרשמים הצדדיים בני הקיימא.
לפיכך יש ערך עמוק וחשוב לטקסים, שבהם מקשט האדם את רגעי חייו השונים, כמו את הנישואין, הסעודות בימי החג וכדומה. על ידי התמונות השונות של המנהגים הללו אף הרשמים החומריים ביותר נאחזים בזכרון, מקבלים כוח⁻חיים וזוכים לאורך ימים. בכוח המנהגים האלה מופיעים לפנינו חיי העבר שלנו מעולפים יופי והוד, בשעה שהצדדים השליליים של החיים ההם: עריצות אנשי הקהל, המחלוקות והחשכות שבהם וכו' כמעט שנשכחו עתה.
באופן זה “מתעלים” המעשים היותר חומריים. כמובן, גם בחיי העבר שלנו היו הרבה דאגות וחול. אבל רפואה אחת היתה נגד “חילול” זה, נגד התמוטטות זו של הנפש. רפואה זו ידועה לכל, ושבת שמה.
הזוכרים אתם את השבת בעיירה יהודית קטנה? שבתו כל הדאגות: ביום זה אין להן רשות להיכנס ללב. ביום זה ממלאה המנוחה את לב האדם כמים לים מכסים ובמעמקיה צוללות כל הטרדות הפעוטות והמאוסות. ראו את צעדי היהודי: הם נעשו מדודים ואיטיים: מבטו איננו מתרוצץ – ישר הוא מסתכל בעולם ה'…
האם אירע לכם לפעמים להסתכל באיזו תמונה הידועה לכם היטב מנקודה חדשה. למשל, להביט על רחובות עירכם מאיזה תל גבוה, או פשוט מגג בית⁻חומה? כל מה שהיה כל כך ידוע, לבש פתאום פנים חדשות ויותר יפות. והלא כלום לא נשתנה, מלבד נקודת המבט.
רק בבוא השבת קיבל הכל פנים חדשות.
ומה היא הסיבה?
הסיבה פשוטה: ביום זה חדל האדם מלהיות עושה מלאכה. כל אלה הסייגים והגדרים של השבת – מחיצות הן בין האדם ובין העולם החיצון. אפילו איסור טלטול הכסף יש לו טעם עמוק: כל זה משחרר את האדם מן העול הקשה של העולם החיצון.
האדם איננו צריך לעשות, איננו צריך להסתגל לעולם החיצון. האדם נעשה בן חורין. ומכיון שכך, מתאשר מבטו של האדם והוא מסתכל בעולם החיצון. אז, כששלט בעולם החיצון – העולם נעלם ממנו. הוא ראה רק את חנותו ואת בית⁻החרושת שלו. ביום זה הוא רואה את כל העולם – והנה הוא בלי סוף…
והוא שותה את כוס החיים לאטו, טיפות⁻טיפות, להנאתו.
המבינים אתם את עונג השבת, את מנוחת השבת? אין זו שמחת החג, שיש בה שאון וסערה. ביום זה ישקוט הלב מכל המלחמות המתלקחות בו, וסערת הרגשות תשוב לדממה. יש במנוחה זו מעין מנוחת הטבע השאנן על חוף נהר רחב או אגם שוקט, שבו משתקף כל העולם – והנה קפא כולו. השבת – זו היא אידיליה רחבה ומקפת, כי מקיפה היא חיי עם כולו במשך מאות דורות.
מנוחה שליווה זו יש בה מן המנוחה השורה על נפש האדם למראה תמונה אסתיטית. אבל העונג האסתיטי הוא עונג הסתכלות בלבד, וכאן לפנינו עונג חיים והנאתם, יופי השורה אפילו על האכילה ועל השינה. ביום זה כל העולם הוא זך ושקוף בעיני האדם.
וניתקו אז עבותות האדם, ונפשו תתפשט ותתפתח כפרח באויר חפשי, עד צאת היום והדאגות תשובנה לבוא.
ושחרור זה מן העולם החיצון אין זה אותו שחרור הידוע לנו מימי⁻הביניים, שחרור מן הגוף ונקמה בגוף, שחרור הכרוך בעינויים וסיגופים. לא, חירות זו היא חירות הגוף והנשמה כאחד, בחירות זו אין קרע ומלחמה – שלמה היא ומלאה. להפך, ביום זה האדם הוא “בן הארץ” אמיתי, “איש האדמה” טבעי; ביום זה נעשה האדם כולו ארצי וטבעי: הנשמה שבה לחייה הטבעיים ולא בורחת מהם.
השבת – זהו קניין רוחני של האומה. כך רגילים לאמור. אני הייתי אומר – בנין רוחני של היחיד. כי מה היא האומה, אם לא קיבוץ יחידים, ואם היחיד לא קנה – אומה מניין לה? השבת – יסוד סוציאלי יש לה. כך רגילים לומר. אני הייתי אומר: זהו בניין פנימי, בניין הנפש. “מצב רוח של שבת” – האם אין זה מושג מיוחד לגמרי, מושג עשיר ומובן רק למי שידע מצב רוח זה?
ופרק זה עומד להיקרע מחיינו. בואו וראו את חיי האינטליגנט, הרי הם “יום חול ארוך אחד, חיי תפל”. גלתה לה השבת: בת מלכה צנועה זו יושבת לה עוד, מכוסה בצעיף, באיזו סמטה של עיירה עזובה, אשר בחלונותיה עוד דולקים וקורצים הנרות בערבי⁻שבת ובניה עוד נאמנים לה. משאון השוק החדש בורחת היא ועוזבת שמה את בניה לטרף לשוק, החודר לכל פינות הנפש ואין ממנו מנוס.
בזרם העת החד⁻גוני בחר לו האדם נקודות מסוימות, הציב עליהן ציונים, ייחד להן ערך מיוחד ויקדישן. ובנקודות אלו כאילו קופא הזמן, ושטפו הנצחי כאילו חדל לרגע. האם אינך מרגיש בשבת את הקפאון הזה, את המנוחה הקדושה הזאת, בטרם יסתער עלינו שנית יום החול בשאונו התפל וההומה?
ובעלות על לב האינטליגנט העברי ימי ילדותו, ימים עוד ידע בהם מנוחת שבת, עת עם התקדש היום לבשה גם נשמתו בגדי⁻פאר – אל יאמר, כי געגועים בטלים הם אלה. לא, געגועים אלה נובעים מצורכי הנפש העורגת לחיים טבעיים, לרגעי מנוחה. זה הוא קול הנפש המפרכסת בין גלגלי המכונה המודרנית, תחת סבל אלפי הדאגות, זהו פרפור כנפיה הרצוצות, המנסות לעוף ולבקש דרור…
אבל בחיים המודרניים לא מצאו עוד פינה כזו. אין לאדם מנוס מעבדותו, מוקף הוא דאגות וטרדות מכל עבר, והוא רק אופן קטן במכונה הגדולה, ומה יתאונן גלגל קטן?…
־־־־־־־־־־־־־־־
לא באתי לקרוא לאחור. אבל אם אובד יופי בחיים, תוקף רגש של צער את הלב, וצריך לבקש, אולי ימצא…
(תרע"ח)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.