רקע
יהושע השל ייבין
מה זאת "ציונות רוחנית"?

(נסיון לשינוי ערכין)

רוצה אני לנגוע בדעה מקובלת, המהווה אחד השקרים המוסכמים בתנועה הציונית: והיא, לדעתי, אחת הדעות המזיקות ביותר, ומאפילה בזיוף שבה על יסוד האמת שלנו – האמת של תנועת⁻השחרור העברית.

הדעה הזאת, או השקר המוסכם הזה, היא חלוקת הציונות לשני סוגים: “הציונות המדינית” ו“הציונות הרוחנית”. אביה של “הציונות המדינית” הוא הרצל. אביה של “הציונות הרוחנית” – הוא אחד העם. זאת היא השיגרה המקובלת, שעליה חזרו וחוזרים אלף פעמים ואחת בעיתונות ובספרות שלנו במשך עשרות שנים. השיגרה הזאת מעמידה כניגוד, כשני עולמות, את הרעיון של התקומה הממלכתית, שהביע הרצל, ואת הרעיון של הלאומיות ה“רוחנית”, שנושאו היה, כביכול, אחד העם. היו בעיתונות ובספרות העברית כאלה, שהעדיפו את הציונות האחת מן השנייה; היו אחרים, בעלי “לב רחב”, שניסו ליצור “סינתיזה” בין אחד העם והרצל. כביכול סינתיזה בין שני עולמות מתנגדים ושונים. אבל בעצם הרעיון, שהתקומה הממלכתית של הרצל היא דבר מה שונה מתקומה רוחנית, דבר מה שאין בו מהיסוד הרוחני של התקומה – בעצם הרעיון הזה הודו כולם.

רעיון זה נראה לי מופרך מעיקרו. לדעתי, “הציונות המדינית” של הרצל כללה בתוכה בהכרה את הרנסאנס הרוחני; כי תקומה ממלכתית פירושה רנסאנס של העם היהודי, שבגולה אין לו מקום לא רק להתפתחות הגשמית המלאה, שניתנה לכל העמים החפשיים, אלא גם להתפתחות הרוח המלאה. כי התנאי הראשון להתפתחות המלאה של הרוח אצל עם ויחיד הוא חירות, אי⁻תלוּת. ולמעשה: דפדפו ביומנו של הרצל. תמצאו בו יותר רוח ודאגה לרוח מאשר בספריהם של “הציונים הרוחניים”. כך, למשל, השורות המעטות שכתב על הצגת החזיונות העממיים מתקופת החשמונאים, די הן להראות, כי ראה את התקומה של העם כתקומת גוף ונפש כאחד. ואחרת לא יכול להיות: החזרת האדנות הממלכתית לעם בגופו כוללת ממילא גם החזרת האדנוּת לרוחו.

וכשקם אחד העם להילחם בשם “הרוח” בפרימאט הרעיון הממלכתי של הרצל, כלומר, כשקם להעמיד את ה“רוח” כדבר מה מנוגד, הסותר את הרעיון הממלכתי הזה – היתה בכך אי⁻הבנה מלכתחילה, אי⁻הבנה מחויבת המציאות, שקל לבאר אותה: אחד העם נלחם בהרצל לא בשם הרוח הלאומית העברית סתם, כי אם בשם אותה הרוח הלאומית העברית, כפי שהוא תפס אותה – במסורתה הגלותית מדור דור – הרוח המיוחדת, שאינה מלכתחילה “ככל הגויים”; זוהי אותה הרוח, שבשמה איים עלינו אחד העם, שמא, ח“ו, נקים ממלכה “ככל הגויים”; וראה בהקמת ממלכה “רגילה” כזו “אסון לרוח הישראלית”; זוהי אותה הרוח, שבשמה מחה אחד העם, כשאחרי פרעות תרפ”א נמצאו בחורי ישראל שהגנו על כבוד ישראל בשיטות של “ככל הגויים”; זוהי אותה הרוח המסורתית, שבשמה דרש אחד העם, שהמכללה על הר הצופים תהיה למכון מחקר, ולא למכון מחקר סתם, אלא למחקר מדעי היהדות בלבד… כלומר: אחד העם נלחם בהרצל לא בשם “לאומיות רוחנית” סתם – כי “לאומיות רוחנית” סתם היתה בתורתם של הרצל ונורדוי, והיא חלק אינטגראלי של תורתם – אלא בשם “לאומיות רוחנית” בהבנתו המיוחדת ובפירוש המיוחד שהוא, אחד העם, נתן לה; ושאינה אלא אותו הפירוש, שהיה מקובל במסורת הגולה: הרוחניות של “מוסר היהדות”, הרוחניות של גדולי ישרלא מרבן יוחנן בן זכאי ועד הגר“א ז”ל, ושדנה מלכתחילה את הרוחניות של תורת בר כוכבא, דוד אלרואי, דוד הראובני, שבתי צבי – כלומר: כל רוחניות ארצית, המעריצה ומאמינה בכוח ארצי – כדבר מה ממזרי, כגוף זר ליהדות שנידון להיפלט מתוכה.

ומכאן המסקנה: אחד העם, עם כל גדולתו, לא היה מאבות הרנסאנס העברי; הוא לא היה מן המחדשים והמהפכנים, שהבינו את תנועת השחרור העברית כרצון לנתק את המסורת בת אלפי השנים (המסורת שנטוותה מאונס) של שעבוד והכנעה והתבטלות על הארץ לשם איזו התנשאות בשמים, כפי שהיו מהפכנים ביסודם הרצל, נורדוי, ברדיצ’בסקי. הוא היה שמרני בתוך תוכו. הוא היה אחד העומדים על משמר היהדות הישנה, הגלותית, ומצטרף ממילא לשורת גדולי ישראל המסורתיים, שנלחמו בעקשנות בכל חידוש ושינוי ערכין ביהדות, כשהם נשענים על כוח⁻השיגרה והאינרציה של הדורות. בעצם היה יכול לחזור על המימרה הידועה שכל כך היתה חביבה על רבנינו: “חדש אסור מן התורה”. עמדתו של אחד העם כלפי תורת המהפכה הממלכתית של הרצל דומה לעמדתו של הגר“א ז”ל כלפי המהפכה שהכניס בשעתו הבעש“ט ז”ל. רק שינוי הזמן מנע את השימוש באותו נשק השמתאות, שהיה מקובל בימי הגר"א (מי שקורא את מכתביו של אחד העם לברדיצ’בסקי המהפכני ומכתביו הפרטיים של אחד העם על הרצל, יראה שם מאותו ריח השמתאות של גאון יהודי, השומר בקנאות⁻קפאון על מסורת הדורות). אחד העם היה אחרון שומרי החומות של המסורת הגלותית, נגד המהפכה, שחוללה הציונות של הרצל.

כאן יבואו ויערערו על דברי: ואחד העם הלוחם נגד ההתבוללות? אחד העם של “עבדות בתוך חירות”? על כך אענה: ודאי, שאחד העם היה לאומי; ודאי, שנלחם נגד הטמיעה. אבל אין זה סותר את העובדה, כי רעיון התקומה הממלכתית⁻הטריטוריאלית, כתרופה יחידה לגוף ולרוח היהודי כאחד, היה זר לו. הרי נגד הטמיעה נלחמו כל גדולי ישראל במשך הדורות, נלחמו גם הגר"א ואפילו המגיד מקלם. הרי העקרון שאיננו צריכים להיות “ככל הגויים”, אלא להיבדל מהם, היה משותף לכל חכמי ישראל במשך הדורות; ובנידון זה לא חידש אחד העם, אלא ביסס רעיון זה בצורה מודרנית יותר; בעוד הרבנים האלה נלחמו בהתבוללות בשם תורת משה, נלחם בה אחד העם בשם תורת טארד על “החיקוי וההתבוללות”. חידוש מהפכני לא היה בדבריו.

אחד העם הבין את ה“רוחניות” בגונה המיוחד, המסורתי, זה שהיה קיים מדורי דורות; הרוחניות היהודית המיוסדת על “מוסר היהדות” והרואה את התופעות הבר⁻כוכבאיות כממזרות בה – כדבר מנוגד לרעיון האמיתי הישראלי. לא חשוב כאן, אם בירך על המאמר “זבל” שקרא בעיתונות; הוא היה נבון למדי כדי להעריך את ההשתרשות בקרקע הארץ⁻ישראלי; לא חשוב גם אם הכיר, שיש צורך דווקא ברוב יהודי בארץ⁻ישראל. חשוב כיצד נימק את הרוב היהודי: הרוב היהודי נחוץ לשם ההתפתחות החפשית של הרוח היהודית בארץ, וכדי שרוח יהודית זו תוכל לשמש מאור לרוב העם אשר יישאר בגולה, כלומר, בעצם – הרוח היהודית, גם כפי שהתפתחה בגולה, היא נכונה ומוצדקת ונורמאלית בשביל העם, ובו, בכיוון הרוחני הזה, אין להכניס שינויים; ובעצם, הרוב של העם יוכל לחיות בגולה, אחרי שייהנה מן המאור של “המרכז הרוחני”; ואין הגולה, עם תנאי השעבוד שלה, דנה מלכתחילה את הרוח היהודית לניווּן, להצטמקות, לסירוס, כלומר: הפרימאט ביצירת הרוב היהודי אינו יצירת הוויה ממלכתית גשמית, עם כל האטריבוטים שלה: כרכים, כפרים פורחים, שלטון עצמי, חיים פוליטיים, צבא; שממנה, כמו ציץ נשגב מתוך קרקע דשן, צומחת התרבות הרוחנית של העם, הכוללת לא רק “מדעי היהדות”, כי אם גם תיאטרון, אמנות, משחקי⁻עם, מדעים חיוביים, טכניקה; אלא הפרימאט הוא אותה הרוחניות היהודית המסורתית, כפי שנקבעה בדפוס הדורות, שמעבירים אותה, כמו שמעבירים שתיל לקרקע פורה יותר, אל אדמת ארץ⁻ישראל, כדי שיוסיף לצמוח שם באותה צורה, אלא מתוך עודף⁻שגשוג…

אלמלא היה אחד העם אנטי⁻ממלכתי ביסודו, לא היה קושר בשם הרוחניות מלחמה על רעיונו הנבואי של הרצל, לא היה קושר מלחמה בפוליטיקה, שכאילו סותרת את ה“רוח”. אבל בשביל אחד העם היתה ה“רוחניות” אותה הסיסמה, שהעמיד אותה בניגוד לרעיון הממלכתי בצורתו ההרצלאית המזוקקה. הרעיון ההרצלאי בעצם נראה לו כרעיון “אנטי⁻רוחני”, שולל את הרוחניות, והוא צדק מנקודת השקפתו הוא, נקודת השקפה של “שומר החומות”.

הרעיון הממלכתי ההרצלאי לא שלל את הרוחניות; אבל שלל את הרוחניות המסורתית, כפי שהבינה אחד העם; את הרוחניות של “לא ככל הגויים”, של “מוסר היהדות” בנוסחו המסורתי.

והרי תולדות העמים מימות עולם מראות לנו, כי “רוחניות” ו“ממלכתיות” אינן תרתי דסתרי, אלא להפך: אותם העמים, שזכו לאדנות ממלכתית, הם הם שיצרו בצל אדנוּת זו את קנייני הרוח הנשגבים ביותר של האנושות. כמעט כל קנייני הרוח של האנושות נוצרו על ידי עמים סוברניים; החל מהמצרים והרומאים (גם התנ"ך נוצר על ידי עם ישראל סוברני!); עד ליצירות הרנסאנס האיטלקי; עד לתקופת שכספיר, המזדהית עם דור אלישבעת; עד לפריחת הספרות הצרפתית בימי לואי הי“ד; ועד לפריחת הספרות הרוסית במאה הי”ט, או המדעים החיוביים בגרמניה הווילהלמית. ה“צבאיות של פרידריך לא הפריעה ליצירתו הגאונית של קאנט; והכיבושים של לואי הי”ד הם שהצמיחו את שירת התפארת של קורניי. והדבר מובן: אין רוח אדם יוצרת אלא מתוך חופש; מתוך יחס של חוסר⁻חציצה בין האדם והעולם. עמים⁻עבדים לא יצרו דבר, הם חיקו את העמים הסוברניים; או שיצירותיהם היו הבעת הגעגועים לאדנות ממלכתית – השטר לאדנות זו (הספרות הפולנית במאה הי"ט). וולט ויטמן, בהימנון האדיר שלו לקוסמוס, לא היה עשוי להיוולד אצל עם⁻עבד. ומכאן, שאנחנו בגולה נידונים להתנוונות הרוח בהכרח, כשם שאנו נידונים להתנוונות הגוף. אדם שכבודו רמוס אינו עשוי בשום פנים להיות אישיות יוצרת – עובדה ידועה ואלמנטארית. ואיך יוכל עם, שכבודו רמוּס בכל רגע ובכל שעה, להגיע ליצירה אדירה? בנידון זה אפשר לומר, ששווארצבורד או קבוצת⁻הגנה באיזו עיירה שהיא נתנו לפדות הרוח הישראלית יותר ממאה כרכים של חוקרי מדעי היהדות. מכאן, שהפדות הטריטוריאלית⁻הממלכתית שלנו כוללת פדות גופנית ורוחנית כאחת. החתירה לקרקע ארץ⁻ישראל היא חתירה לעמידה שוב פנים אל פנים מול הקוסמוס באין שבט נוגש באמצע, שיבה לאותו המקור, שממנו זינק הימנון ה“ברכי נפשי” של העברי הקדמון, וממנו יונק ה“ברכי נפשי” של העברי המחודש, בהתגשם תקומת ישראל באדנות ממלכתית של העם על אדמתו.

את כל זה לא ראה אחד העם, לא יכול לראות, משום שהיה “שומר החומות”, משום שנלחם לא בשם רוחניות כללית, אדירה, קוסמית, רוחניות “ככל הגויים”, אלא בשם הרוחניות היהודית המצומקת, הגלותית, האנטי⁻ממלכתית, נגד רעיון הפרימאט הממלכתי של הרצל.

ומכאן טבעי כל כך, שכל מתנגדי הציונות נאחזים בשמו של אחד העם דווקא. וכאן אין הצדקה; אחד העם אינו אשם… הפתגם של האוונגליון “לפי פריים תכירו אותם” – נכון גם כאן. סוף סוף, למה אינם נאחזים, למשל, בשמו של נורדוי? והרי הרעיון של “לא ככל הגויים”, שהובע בצורה קריקטורית אצל מאגנס, ישנו כבר בספריו של אחד העם. הפחד המיסטי הזה, שמא נהיה, ח“ו, כסרבים וכבולגרים, כולל כבר את האנטי⁻ממלכתיות ביסודה. אלא שכל מתנגדי התקומה הממלכתית מרגישים, ומרגישים באופן נכון, כי אחד העם, בשמרנותו הקיצונית, בהתנגדותו ל”חדש" שברעיון ההרצלאי, הוא שהיה המייסד הראשן של ה“קונטר⁻רבולוציה” היהודית – אם נראה את תנועת השחרור שלנו כתנועת הרבולוציה הלאומית היהודית. הם נתלים בו, ובצדק, כב“קונטר⁻מהפכן”, כבתיאוריטיקן של הריאקציה היהודית, וממשיכים את דרכו בעקיבות.

“לפי פריים תכירו אותם”. והרי ברור, שהציונות הרשמית במשך חמש⁻עשרה השנים האחרונות, כפי שניהלו אותה וייצמן ותלמידיו (וייצמן הרי חושב את עצמו לתלמידו של אחד העם), הלכה בדרכי אחד העם יותר מאשר בדרכי הרצל: בשנאתה ל“פוליטיקה”, בהדגשת ה“איכות” של היישוב, שהיא “חשובה מן הכמות”, בחזרה על שיגרת “המרכז הרוחני”. והתוצאות ידועות לכולנו… פניית העורף לרעיון התקומה הממלכתית נהיתה ממילא לפניית עורף גם לתקומת הרוח הישראלית. ואנו רואים בעינינו, שהציונות הזאת, שחונכה על ברכי אחד העם, היתה משוללת רוח, כשם שהיתה משוללת מעוף גם בשטח החומרי. ב“רוחניות” שלה היתה נאמנה לאחד העם; בהר הצופים יצרו ישיבה גרועה, ישיבה, שלומדים בה בלי כובעים, בלי יראת שמים, בלי אותה ההתלהבות, שנתנה את הערך למיר או לוולוז’ין בתור “בית היוצר לנשמת האומה”. בשאר השטחים היתה הציונות הרשמית, המושפעת מאוד מאחד העם, אם חורגת לרוח הישראלית. להוצאת דיואן שירה ערבית נמצאו אלפי לירות. בשביל “הבימה” או בשביל ספרות עברית – אף פרוטה. הרוח העברית החפשית אינה קיימת בשביל הציונות הזאת, והעיקר: אין היא מתכחשת בכך כלל לתורת אחד העם; הרי גם אחד העם לא הבין את הרוחניות כמו שהבין הרצל: חידוש הנפש של העם במולדתו. אחד העם הבין בעצם את הרוחניות כפי שעלתה במחשבה על הר הצופים (והמחשבה היתה שלו!): מכון למחקר מדעי היהדות… התוצאות ידועות: פשיטת⁻רגל חומרית ורוחנית במידה שווה של התנועה.

המסקנות ברורות: אחד העם, עם כל גודלו בתור אישיות הוגה, לא נכנס לגדר אבות תנועת השחרור שלנו. להפך; אחד העם הוא ממשיך המסורת הגלותית בצורתה המודרנית, ובלי דעת – אולי אבי הקונטר⁻מהפכה בתנועת⁻השחרור שלנו. אחד העם אינו מחולל הציונות הרוחנית, כפי המקובל; הוא רק מחולל וממשיך את התורה הלאומית בפירושה כתורת היהדות המסורתית, יהדות “המוסר”, האנטי בר⁻כוכבאית.

אחד העם אינו מחולל הציונות הרוחנית. הציונות הרוחנית, בתור חטיבה בפני עצמה, אינה קיימת כלל. הציונות הרוחנית היא חלק מהרעיון הציוני בכלל, שפירושו – תקומה ממלכתית של העם, אשר תאפשר לו חיי רוח וחומר מלאים ובלתי⁻תלויים במסגרת הטריטוריה הארץ⁻ישראלית; מתן אדנות לאומה העברית, וממילא מתן אדנות גם לרעיונה, לנפשה, לרוחה, שהיו נתונים עד כה בכלא הגלות והשעבוד.

תנועת השחרור והמרי שלנו אינה תנועה מדינית גרידא: היא ממילא גם תנועה לתקומת הרוח העברית החפשית. על תנועתנו, תנועת המרי, חלות חובות חמורות ורבות⁻אחריות כלפי הרוח העברית הנתונה בשבי, הרוח העברית, שנהיתה לממזרת בציונות הרשמית, זו הדוגלת ב“איכות”, באחד העמיות. בצל חלום⁻המלכות שלה, תטפח תנועתנו את המלה העברית הגדולה, הסלעית, הלוהטת כחמסין המולדת, החצובה מהמקור המרדני הראשוניי; היא שתיתן חסות לאמנות⁻הציור היהודית החדשה של המולדת, היא שתצטרך לטפח גם תיאטרון עברי חדש, תיאטרון התקומה החפשי, שידריך את ההמונים לקראת תפקידם הגדול. בשטח זה עוד לא עשינו דבר. בשטח זה, עם התרחבות התנועה, יש לעשות הרבה. כי אין שניות בין תקומת הרוח והחומר, כי תורת אחד העם עומדת מחוץ לתנועת השחרור שלנו. תבואנה אלינו הידיים שתחרושנה את השדה הזה אשר כה הובירו אותו, שדה הרוח העברי הקם לתחייה במסגרת הטריטוריאלית הארץ⁻ישראלית. כי אין לה עוד מקלט בהיכלה של הציונות “הרוחנית”, אשר מתה מיתת גוף ונפש כאחד, אלא בצל רעיון המרי החדש, שזרח יחידי בשעת אסון וחשכות זו לעם ישראל המעונה…

(תרצ"ב)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!