יש הסבורים, כי על השואה אפשר יהיה לכתוב דברים ממצים — רק לאחר שיעבור זמן רב, לאחר שיוצר רוח מספיק בין הארוע המזעזע לבין כושר הסקירה והשקול המלא, כלומר: לאחר שהזמן נערם כמין פסגה שאפשר יהיה להשקיף ממרומיה על כל הקף הזועה, לדון בה מתוך שלות־נפש כביכול, ולפסוק פסק־דין מוחץ, משמיץ, מכריע וסופי הפוסל לחלוטין את כל יוזמי השואה, עושיה, פעיליה ושותפיה הרבים והשונים.

יתכן כי צדקו בעלי־סברה אלה; ואולם – ברור לכל בעל הגיון, ואפילו הוא בר־ברי־רב, כי דוקא אותו היסטוריון גדול, שיהיה הפוסק אחרון, – לא יפסוק אלא על סמך עדויות רבות ושונות של נפגעים, של שותפים לשואה, של רואים ושומרים בלבם עד לעת מצוא, וכל שיתרבו עדויות אלה וכל שתהיינה נבדלות זו מזו בנעימתו האישית, אבל דומות ושוות ברקמת העובדות וב“קו” הכללי של מחוללי מעשה הזועה – כן יקל על אותו היסטוריון להיות “אוביקטיבי” ולקבוע מה שיקבע.

לנו אין כל ספק, כי אותו היסטוריון בעתיד־לבוא ישים את דעתו למחזור הדברים על השואה, שהעלה על הניר ד“ר אליעזר ירושלמי. איש רגיש, מבחין בהבחנות, חד ראיה, נאמן העובדות כהויתן, שאעפ”י שהיתה לו נפש פיוטית – ידע שאין האמת צריכה לקשוט, ל“תוספת” פיוט, שכן זו דוקא גורעת; אותו היסטוריון יקרא, יתפעל ויבנה, בלא ספק, את בנינו ההיסטורי עם “לביניו” של א. ירושלמי.

לאחר־זמן נתגלה, כי ד"ר א. ירושלמי אינו רגיש רק למאורעות הזמן והאומה, לצרות ויסורים שהיה להם שותף ועד, אלא הוא נפש פיוטית, ער לספרות וחי עמה, מחונן בכשרון הרצאה בכתב, יודע טעם ומבחין בין יצירה ליצירה, אם בפרוזה ואם בשיר; האיש היה בן בית בספרות הזמן של עמו וגם ספרויות חוץ ושמח לחוות דעתו על גילויים ספרותיים ולעשות נפשות לתורה, לחכמה, לשירה.

בעיקר משכו אותו בעיות חברה המשתקפות ביצירות ספרותיות, בעיות חנוך ומוסר, שהן הלוז בהשקפת־עולמו ובהרגשת־עולמו, אבל גם בעיות אסתטיות ואמנותיות לא היו זרות לו והוא דן בהן ברשימות הבקורת שלו ומתעכב עליהן.

מעשה טוב וחשוב עשתה אלמנתו של אליעזר ירושלמי, הג' שרה ירושלמי, תבדל לחיים ארוכים, שהציבה יד לאישה והוציאה קודם־לכן שני כרכים (“ילדי השואה” ו“מחזיונות הגיטו”) של כתבתיו, ועכשיו היא מוציאה בזה, באמצעות כותב־טורים אלה, את הכרך השלישי (“באהלי ספרות”) המוקדש רובו ככולו למאמרים ורשימות בקורת מעזבונו של א. ירושלמי. עכשיו תהיה דמותו של האיש מלאה ושלימה וקוראי הכרכים יעמדו בלי ספק, על מלוא שיעור קומתו הרוחנית והספרותית של האיש, ילמדו ממנו מה שילמדו, יברכו את זכרו לטובה ויברכו גם היוזמים ועושים במעשה חנוכי ורב־ערך זה.